צור קשר
...Loading...

כשמילים אינן מספיקות - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - כשמילים אינן מספיקות

שבוע שעבר העליתי פוסט על חרדה, וההבנה שלי עד כמה עשויה להיות מאתגרת ההתמודדות או תהליך של החלמה ממקומות כאלה (חרדתיים, פוסט טראומתיים ושל עומס יתר), זה הלך איתי, והעלה בי צורך לגעת מעט במתנות שבטיפול בתנועה, עם גוף, המשלב מגע, ובעיקר בהתחשב בזה שאני מטפל בקליניקה בין השאר בפסיכותראפיה גופנית התייחסותית כאחד מהכלים העיקריים כשהמצב דורש ומאפשר זאת, רציתי לשתף על המקום שלי עם הסומה (הגוף), ובעצם החוויה הסומאטית כנגד תהליכים פסיכוסומאטים (כאלה המבטאים מצב נפשי דרך הגוף).

מיותר לציין היום כמה שכיחות מחלות גוף הנובעות ממצבים נפשיים, בסוף עוד נגיע לכמה שכל מחלות הגוף נובעות ממצבים נפשיים ורוחניים, ואולי לא, ואולי לא מיותר לציין את זה בכל זאת. אולי כדאי ורצוי, שהרי אם נצא מנקודת הנחה שהנשימה שלנו מהווה את הבסיס לחוויית ה”כאן ועכשיו שלנו” - שהרי היא מעגלית והיא לא חדלה כל עוד שאנו חיים, אז ברור שכל רגע מרגש, בוא אנו לוקחים נשימה עמוקה בפתאומיות, או רגע מפחיד בוא נשימתנו נעתקת ואינה זורמת, רגע מלהיב בוא אנו נושמים במהירות, או רגע עייף או מבולבל בוא אנו נושמים במהירות ובשטחיות, צורב חוויה מסויימת בהווייתנו, במהלך חיינו, במעגל הזה היושב על נשימתנו המתגלגלת. וכשחושבים על כך שהחמצן שאנו מכניסים לגוף בעצם זורם בין השאר למוח, ומוזרם דרך כל מחזור הדם אל שאר הגוף, אז מן הסתם ששינויים כאלה ואחרים או מצב הנשימה שלנו, משפיע בהכרח על תפקודנו באופן ישיר, וזה לכשעצמו מספיק כדי שכל פעם שנחווה רגע המחזיר אותנו לעבר באופן כלשהו, כך גם הנשימה תחזור לשם, וכך גם הגוף יושפע מזה.

את התנועה גיליתי בגיל מאד צעיר. מספיק היה שאימי או אבי יסובבו לרגע את הראש ברמזור כדי שכשיחזירו את המבט אליי ימצאו אותי למעלה מטפס על עמוד הרמזור, או הגדר, עצים וכיוצא באלה, תמיד הייתי תזזיתי ובחיפוש הרפתקאות, לאחר מכן היה זה ספורט ,ריקודים במסיבה, והתנועה תמיד היתה חלק, אבל את הערך שיש לתנועה לא ידעתי.
בזמן הגמילה והאיזון, בעצם תקופה של חצי שנה, במקום בו שהיתי היו מעבירים לנו סידרה של טיפולים בתנועה, בעיקר כדי להגמיש ולרכך את הגוף מעט בעקבות עומס התרופות והעבודה הרגשית הנעשית במקום, מה שבאמת הוכיח את עצמו, שהרי היה מאד ברור כמה נוקשה אני מתעורר וניכנס לתרגול לעומת הרוך היחסי איתו אני יוצא, אבל רק בהמשך דרכי, בשנה השנייה ללימודי הראשונים גיליתי את התמורה של עבודה עם הגוף במקביל לעבודה עצמית רגשית ורוחנית פרטנית.

זה התבטא לא רק בקלות היחסית שבה הגוף שלי מיסתגל לתנועות חדשות וגמישות שפעם לא היתה, והרגשתי שהיא מחוברת באופן ישיר לעומס שהשלתי מנפשי, אלא שהתחלתי לחוות את השיריון השרירי שלי מתמוסס, ולמה הכוונה? התחלתי לחוות את הגוף מתיישר, את החזה ניפתח, את הכתפיים חוזרות יותר למקום זקוף ואצילי יותר ואת הרגליים הופכות קלילות יותר, הראש הפך שקט יותר, והעבודה הנפשית כמו גם היכולת ללמוד ולהקשיב השתפרו פלאים. זו היתה חציבה, זו היתה חציבה אל מעמקי העגלה (הגוף) הסוחבת אותי, ניקוי ופתיחה של שערים ומעברים שהשפיעו ברמה אדירה על חוויית החיים “החדשה”, חוויה של שינוי וגדילה, התפתחות והתקרבות יותר להווה ופחות שיחזורים של העבר. לא שהם לא קופצים לביקור מדי פעם.

זה היה כמו לסחוט סחבה מטונפת בתוך דלי מים פעם אחר פעם, לראות ולחוש את הלכלוך נישטף החוצה עם הסחיטה, להחליף את המים המטונפים, ושוב לסחוט את הטינופת הרגשית ולהתחיל לחוש חוויות חדשות ברמח איברי גופי, להתחיל לחוש אותו (הגוף) נושם, לפעמים זה הרגיש כמו האויר זורם דרכי, ולפעמים עלה עצב בל יתואר שהחזיר אותי הביתה לבכות ולהתאבל על מה שהיה. לפעמים היתה שם התרגשות והודיה, אבל מה שבטוח, כשזה היה מחובר לחוויה הטיפולית ולתהליך ההחלמה המסודר, היה היגיון בתמונה, היתה דרך, והחוויות המתקנות האלה של תחושות ניקיון בגוף לעומת עומס המושך את הגוף מטה והופך אותו “מטונף” וכבד מישקל, החלו להוליד מצבים חדשים וגישה שונה למצבים שפעם היו מעגל סגור ותקוע של חזרתיות משעממת ופוצעת כל פעם מחדש.

אני זוכר את תקופת הדיכאון הכי קשה וארוכה שלי.
בשנתיים שלאחר הגמילה היה לי משעמם. אבל ממש. ממש ממש משעמם.
שהרי לא רק שהייתי “פצוע אנוש”, התרופות היו כל כך משתקות (וטוב שכך), ובנוסף, לאחר חוויה של מעל שנתיים של פסיכוזה אקטיבית ופיצולים ואקשן רגשי בלתי ניסבל. שכמה שהחוויה היתה שלילית וצרבה טראומות בכל תחום בחיים בערך, היה מעניין. היה מלא, היה אקשן, לא היה רגע דל, החיים היו מרגשים באופן חולני ומנוכר, אבל איזה התרגשות זו היתה! ופתאום, למצוא את עצמי הולך לעבודות פשוטות ככולם, מוותר על חיים של סאטלות וסגנון חיים שבשבילי כבר לא עבד, מצאתי את עצמי נוסע יום יום באוטובוס לעבודה ומכריח את עצמי לחייך חיוך רחב, או לפחות אחד קטן. האמת, היה אבסורד להתבונן במראה ולראות כמה שהפה לא מסונכרן עם העיניים, לראות עיניים רציניות וחלולות המנסות נואשות למשוך את זויות הפה מעלה, ומצד שני, חיוך מאולץ ונטול חשק המנסה מלוא כוחותיו לדגדג את העיניים למעלה להוציא מהן אולי ניצוץ חיים של פעם. 

העיניין מאחורי זה היה מאמר שקראתי, שדיבר על האפשרות להפעיל הפרשה של הורמונים, במיקרה שלי סרוטונין על ידי “עשייה בכאילו”. בוקר אחד מצאתי את עצמי באוטובוס, מתבונן מסביב כשכולם נראים לי עצובים בדיוק כמוני, הכל נראה כל כך מייאש, עייף ומאוס. כשפתאום, משום מקום, עלה בי שיר היפ הופ המתאר את החיים שלי כ”חי את החלום”! המישפט הזה היה כל כך אבסורד בהתחב בתחושה שלי באותו הזמן, שפתאום קלטתי כמה שהכל אבסורד באותה המידה שהוא כה משמעותי, וכל מה שאני רואה אבסורד והמצב שלי אבסורד כל כך שפשוט התחלתי לצחוק על עצמי בקולי קולות, הפכתי את המצב שלי לבדיחה הכי גדולה שלי. וכולם הסתכלו מוזר, אבל אני חייכתי. לא רק בפה, גם בלב. משהו בלצחוק על המצב הרטיט אותי, מהו בחיוך בכאילו שעשיתי, משהו בהכנה, בכוונה, בעבודה עם הגוף במודע, וידעתי, שאני שם בפנים, איפשהו, מתחיל לבצבץ.

היום אני יודע שנפש וגוף אחד הם, וכדי לגעת באותנטי, באמיתי, בעצמי האמיתי, צריך לחצוב גם דרך הגוף, ולשלב אותו בעבודה הרגשית, כדי לרטוט אל השיכבה שמיתחת, אל הניצוצות והכוכבים, הלהבה והגחלים, האדמה והשמיים, הנשימות הרגועות, הנינוחות, כשהכתפיים שמוטות רפויות, ולפעמים, אפשר אפילו ללכת באויר.


שבוע מקסים
גבריאל

גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך.

שבוע טוב לכולם, שבוע אמיתי.    

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים

 קול גלגל המתגלגל - בתהליך
הבלוג של גבריאל פולונסקי
הנבואה היונגיאנית - מעשה בענווה
הבלוג של גבריאל פולונסקי
מי אני כשאף פעם לא אהיה מי שהייתי?
הבלוג של גבריאל פולונסקי