צור קשר
...Loading...

מילים של גוף - הבלוג של אורטל בן עטר

היא פותחת בעדכון על השבוע האחרון, נותנת לעצמה ציונים.

שלושה ימים החזיקה יפה וביום הרביעי נשברה, זה כאילו השד נכנס בה וכבר לא אכפת לה מכלום,

ברגע הזה היא מפצה על כל מה שהחסירה מעצמה ועל כל מה שנחסך ממנה.

ולפני שייסורי המצפון יתחילו וכל גופה יישטף באשמה, היא תקרוס לרגע קל של מנוחה.

בפנטזיה שלי על מה היה קורה עכשיו לולא הדיבור על אוכל היה ממלא את כל החלל אני רואה אותנו קרובות ואותה מאפשרת לעצמה להישען.

לאחר שהיא 'מקיאה' שטף של מילים, הסברים ותהיות על הפתחים שבהם היא צריכה להשתפר היא עוצרת, בוהה בי וכאילו מחכה לאישור, או תשובה.

אני אומרת לה שאני רואה אותה, ואת הצורך העז שלה לקבל אישור על מחשבותיה וגם תשובה על למה זה קורה דווקא לה,

אני גם מכירה בכך שאין לי כזאת ושהתשובות האמתיות כנראה ויגיעו רק מתוכה.

את ההזמנה לחוש את גופה 'מבפנים' ולפגוש את מה שיש, היא כבר מכירה ומיד עוצמת את ענייה ומתכנסת פנימה,

מחפשת בתוכה את מה שהכי נוכח כרגע...

"הבטן! היום היא בולטת במיוחד, את בטח רואה אותה כמה היא שמנה, היא מגעילה אותך אני יודעת..."

את חווית הדחייה שלה מעצמה אני מרגישה בתוכי כצרימה.

גופה נדמה לי כתינוק נטוש הנדחה ונשנא על ידי אמו ואני רק רוצה להגיד לה שלפני ששמו עליו את כל הציפיות והפחדים התינוק היה רק תינוק והבטן היתה רק בטן…

להיות 'בתוך הגוף' עבורה זה כמעט ובלתי נסבל, לא נוח ולא מוכר, מורגש כלא שלה, לו רק היתה יכולה לצאת ממנו, לו רק יכלה לקבל אחד אחר.

היא חוזרת אל הבטן וממשיכה לתאר, "היא תופסת יותר מדי מקום" ,היא רחבה כמו אוקיינוס... שאין לו גבולות…

ותוך כדי שהיא מתארת את רוחבו העצום אני שמה לב שכל גופה מתכווץ, כאילו עוזר לה לבנות לו סכר.

"היא מפריעה לי, הבטן הזאת", היא אומרת, "לולא היתה כך עכשיו היינו יכולות לדבר על משהו הרבה יותר חשוב.."

אני מרגישה את התסכול ואת תחושת ההחמצה בין פוטנציאל החיים שבתוכה והמקום המצומצם שאליו תשומת לבה נתונה… והפער הזה בין הרצוי למצוי, הוא גם זקוק להכרה.

ואני חושבת שאולי ההכרה היא שעשויה לבנות בו גשר.

אני שואלת:.

ומה יקרה אני שואלת אם האוקיינוס הזה יהיה כך, כפי שהוא אינסופי, מה הכי גרוע שיקרה?

הוא ימחק במימיו את כל מי שמסביבו….

אני נזכרת בסיפוריה על כך שבבית מאז שגדי האח והמחלה אתה הוא הגיע נולדו, חרב עליהם עולמם ושם מול אביה ואמה עמדו רק שתי אופציות, לבכות על גורלו,

וגורלם המר או לא להתלונן אף פעם.

חזקים הם יהיו ויעמדו בכל מה שכרוך בזה- כך החליטו.

בכל פעם שאלה התלוננה נאמר לה.. תגידי תודה על מה שיש לך, אין לך סיבה אמתית להתלונן ומפעם לפעם רגעי הבכי התקצרו יותר יותר,

ומקום לפחדים ולרגשות שלה כבר לא היה, מפעם לפעם שכחה היא שבכי הוא רק בכי, ושגם לה מותר ושגם היא ילדה קטנה.

וככל שהיא דחקה את עצמה מבפנים כך גופה גדל והתרחב ו"דרש" שמישהו יסתכל כבר עליו, והוא גדל עד שלא יוכלו להתעלם ממנו יותר -הוא החליט 'לקחת' מקום.

ובעודי נזכרת בסיפור הזה שטבע את חותמו בגופה, אני שואלת בעדינות האם יכול להיות שלפעמים היא חשה כמו האוקיינוס הזה,

שאם היא תביא את חוסר האונים שלה פעם זה יהיה מסוכן? ששוב הוא עלול להפגיש את אמא ואבא עם חוסר האונים שלהם?

שהם לא יוכלו לעמוד בזה וישטפו בשלל הרגשות שלה?

נשימה.

זה מה שקורה כשהגוף מאמת את החוויה.

ולמרות כל הכאב בהבנה של כל מה שנשמר בתוכה, יש התרחבות, ויש הכרה באמת שלה.

ופתאום יש לחוויה שלה מקום אמתי להיות.

לאלה לקח זמן להבין שגופה הוא לא רק אידיאל של יופי, שבדרך בה הוא התעצב ובמכאוביו הוא מספר לה את החוויה המרכזית שליוותה אותה כילדה.

דרך ההתמקדות והתיאור את הבטן הרחבה, המתפשטת ללא גבול היא פגשה חלק בעצמה שחש כך.

כמו הבטן היא בהיותה היא "תופסת" יותר מדי מקום, עליה לקחת צעד אחורה ולפנות את העצמי הפנימי שלה מהתא המשפחתי על מנת לא להיות לעומס על הוריה.

הגוף שלה הבין כי לרגשות כמו חוסר אונים וכאבים "קטנים" אין זכות קיום כי הם תמיד יחיו בצלו של מישהו שזקוק יותר ממנה.

את התחושה הזאת היא לקחה גם לחייה הבוגרים, גם היום תמיד יש מישהו שחשוב יותר ממנה.

*אלה וגדי הנם שמות בדויים, פרטי הסיפור שונו על מנת לשמור על סודיות.

הריק הגדול

"גייסט (1989) טוען שחוסר התפתחות של העצמי מתבטא בתחושה קשה ומחליאה של ריקנות…"

(הפחד לתפוס מקום, איתן בכר 28:29)

בכולנו קיימת תחושה של ריקנות, חלל שלא פשוט 'להיות אתו' אצל כל אחד מאתינו הוא בגודל אחר וכל אחד מאיתנו מקבל ומתמודד אתו באופן שונה,

חלקנו מסיחים את הדעת ממנו, חלקנו תרים אחרי תחושת משמעות.

מה שבטוח שקשה לשים מילים לתחושת הבור הזה…

הבור הזה מורכב מחסכים בילדות שחלק בתוכנו יודע שלעצור רגע ולפגוש אותם זה יכאב, שאם נסכים רגע ונחווה אהבה וחום באותה נשימה יצוף גם כל מה שלא קיבלנו, וזה אף פעם לא יספיק...

הרי אהבה שנכנסת לתוך בור אף פעם לא יכולה באמת להיות מספיקה ומורגשת.

והריקנות הזו היא גם חיינו הרגשיים ששקטו ואתם הפסקנו להיות בקשר מתוך הפחד להרגיש להזדקק.

במצבים מוקצנים של חסכים התפתחותיים נקדיש את חיינו לניסיון על שליטה ובקרה על המפגש עם הריקנות הזאת,

התנהגות כפייתית והפרעות אכילה הם אולי הדוגמאות הטובות ביותר לתיאור המצב הזה,עוד טען גייסט (1989)

כי האוכל הנו הפעולה הקרובה ביותר למצבי ריקון והתמלאות ודרך הימנעות מאוכל או הקאה נוצרת "ריקנות מבוקרת",

כך למעשה נוצרת התמודדות סמלית עם תחושה זו.

מקום וביחד

המאבק של הגוף בניסיון לרדת במשקל הוא למעשה גם האפשרות לתיקון, לרב לא נראה את זה כך

ולא נבין כי בחזרתיות על דפוסים מעכבים למעשה אנו לא מוותרים על אפשרות לשחזר את הכאב ולסיים הפעם באופן קצת אחר..

במקרה זה גופה לא הפסיק להעביר את המסר הפנימי- אני זקוק למקום, להכרה ברגשות ובזכויות הרגשיות שלא מומשו.

בטיפול הפסיכותרפויטי גופני ננסה להתקרב כמה שיותר לחוויה המקורית והסובייקטיבית של האדם, נמעט בפירוש,

לא נפתור ולא נייעץ מתוך הנחה כי מה שעומד מולנו הנו אתגר ולא בעיה.

זהו הוא תהליך של היכרות האדם עם עצמו והזמנות לגדול ולהתפתח כאינדיווידואל.

הבלוג עוסק בכלי המרכזי בתרפיה שיוצר את תנועת ההתרחבות וההשתנות והאפשרות למצוא אופציות חלופיות מטיבות יותר : הכרה באמת הרגשית הסובייקטיבית שלנו.

את ההרגלים הכפייתים נבקש אט אט להחליף באפשרות ליצור תקשורת קודם עם עצמנו,

ואחר כך עם האחר, ללמוד להיות יכול להישען ולהתמלא מכך שמותר, ראוי ואפשרי להזדקק שוב בתוך קשר.

הבנת קשרי הגופנפש שלנו מאפשרת לנו להתיר את הסבכים ולהמיר חזרה את חוסר האיזון שהתבטא בכאב, בהפרעה,

ובמצוקה רגשית לתחושה המקורית, הדחף והרצון שבא לידי ביטוי בעבר ונחסם, לאפשר לו שוב להגיח למרחב תוך רשות ובמעטפת של חוויה מטיבה.

הביטוי המחודש מביא אותנו למגע עם פוטנציאל החיות שבנו ועם שיקום חיינו הרגשיים.


 אורטל בן עטר הינה פסיכותרפיסטית גופנית,מטפלת פרטנית ומלווה תהליכי התפתחות בקליניקה ברחובות ותל אביב.

מאמינה כי גופנו הוא מקור לידע ותבונה רבה וכי דרך הכרה בהתנסות הגופנית שלנו בעולם יש באפשרותנו

לגדול ולהתפתח לעבר חיים מלאים וחופשיים יותר. 

לעוד עליי ועל הגישה שלי מוזמנים להציץ בדף שלי https://www.facebook.com/ortaltherapy/

לפרטים וקביעת פגישה-0509036199


בלוגים נוספים

להפוך את הרָע לרֵעַ        -הבלוג של אורטל בן עטר
היא רוצה להירגע, פוחדת שיום יבוא וגופה יקרוס, אך איננה מצליחה לוותר על שום משימה בחייה