צור קשר
...Loading...

מכתב למטפל ולמטופל - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - מכתב למטפל ולמטופל - מקצועי? לא יודע.


לקחתי כמה שבועות להבין לאן לנתב את הבלוג ואת המסר, מה אני רוצה להגיד ולמה, מה החשיפה הזאת עוררה בי באופן אישי, ומה אני רואה כמטרה בעצם, כאחד ש”כנגד כל הסיכויים”, ניגמל מהתרופות, ואני יכול להגיד בלב שלם, שככל שאני מעמיק בחוויית החיים המיטיבה והמעוגנת, החוויה המתקנת, אבחנה פסיכיאטרית “חשוכת מרפה”, הופכת לרגישות המאפשרת, לטוב ולרע, להרגיש מלוא העוצמה, ולהכנס פנימה ולהכיר את עצמי ואת הסביבה טוב יותר.

האמת היא שהכתבה וההשתתפות בתכנית הביאו צונאמי של כאב שהייתי צריך לאפשר לעצמי רגע לשהות, להרפות, להשאר בפשטות החיים ולהקשיב, לא להסחף, לא להתבלבל ולחשוב שאני יכול לתקן את העולם, או מישהו, שהרי רק אדם יכול לבחור לתת לעצמו את ההזדמנות. אבל גל הכאב לא היה ביגלל זה, גל הכאב עלה על גדותיו כי אמת מאד ברורה שחיה אצלי בפנים כמישהו ש”חזר מהשאול”, וראה לא מעט מבטים “קרועים”, אמת שהיא בעצם הידיעה לשוליים מאד רחבים של חבר’ה צעירים כמו מבוגרים וילדים, מיוחדים ורגישים, לפעמים הכי יצירתיים, חיה בשוליים בחברה, או יותר נכון, במערך טיפולי שמתייחס לעיניין כמו יש כבר פתרונות, כשבעצם אין, או לפחות הם עוד לא ממומשים, ולקבל את כמות המיילים וההודעות על הזדהות, על התקווה שבלראות מישהו פורץ את המחסום הזה, התקווה בלראות מתמודד שמחבק את החיים והולך איתם, מתפקד ומשגשג, גרמה לי להבין עד כמה אני לא מסוגל להבין או להאמין, או להכיל, כמה התהליך שאני עובר נדיר. והאמת היא, שאני חושב, שהתהליך התחיל בנקודה מאד ספציפית בה הבנתי שאין יותר לאן לברוח, אין ממי, ויותר מהכל, שאני מוכן להתחיל לכאוב, לכאוב את כאב החיים וללכת איתו ולהפוך אותו לכוח מניע המקדם את מה שאני מאמין בו, ולא בהכרח בשביל עצמי כמו יותר בשבילנו.

האבסורד זה שיש פיתרונות בשטח, אבל פתרונות שמזינים את ההדחקה החברתית למחלות נפש ומתמודדים, ולא פתרונות השואפים למשוך את השוליים האלה חזרה אל הזרם המרכזי כדי להוות כוח ולא נטל.
ובראש כל זה, או בשורה התחתונה, הבנתי שהמטרה היא לפתוח את עולם רפואת הנפש לאבולוציה, לשלב הבא, ללאן מכוונים מעכשיו.
ברור לי שזה מצב רגיש, שהרי אנחנו לא עושים שום דבר “לא נכון”, הכל בסדר, ואנחנו בשלב מאד נכון בהתחשב בזה שכשחוזרים לאורך ההיסטוריה ה”פסיכיאטרית”, היינו במקומות חשוכים של ניסיונות לבצע ניתוחים ביולוגיים כדי לפתור בעיות של נפש, ואני מתכוון לכך שעד לפני 150 שנים עוד היו מסוגלים לפתוח למטופל את הראש בניתוח כדי להוריד את “החלק החולה”.

האמת היא שהיום אנו נמצאים במקום מדהים מהבחינה הזו, אנו משתמשים בתרופות, שאין לי דבר להגיד בגינן, אני חושב שלא הייתי יוצא מזה אותו דבר ואם בכלל בלי התרופות, אני לא חושב שצריך להפסיק אותן ממרדנות או בבת אחת ולא חושב שצריך להתנגד לטיפול בהן בכלל. בעצם, מדהים שהגענו למקום בו הרפואה מאפשרת להשתיק או להנמיך ווליומים כדי להתחיל לאסוף את השברים ולעשות סדר בבלאגן הפנימי, ולהתחיל למפות לאט לאט את הכאוס הפנימי,לתת שמות לחלקים, ולהתחיל להבין מאיפה אנו פועלים, מתי ולמה, העיניין היחידי הוא, שבלי תכנית החלמה ברורה, השומרת את האופציה לגמילה וחזרה לשיגרה מלאת ספקטרום ריגשי, המטופל ימשיך לחיות על “רבע כוח”, חיים לא ממומשים לגמרי, עם תחושות של פיספוס וסירוס, כך שנטילת תרופות היא לא הפיתרון, היא סימפטום של הבעיה, הפיתרון הוא תהליך הגמילה ההדרגתי, גם אם זה ייקח שנים (ואני לצורך העיניין הייתי בתהליך הזה מעל שש שנים, מה שהסתכם אולי בכ-20 גמילות אותן עברתי בבית), אבל אם אין את התקווה באופק, לחיים מלאים, אז הכוח המניע להחלמה לא ימשיך לייצר מוטיבציה לאורך זמן.

תהליך הגמילה של מטופל מתרופות, הוא קצת כמו מחוות המרדנות המושכת לכיוון האינדיבידואציה האישית ושיחרור מתלות, זה אולי התהליך הכי בריא והגיוני המבשר על בריאות נפשית אישית, או הרצון בכך, ועוררות של העצמי האותנטי על סך חלקיו של האינדיבידואל, והדרך ארוכה כמובן, אבל אנו חייבים לשים על זה את הדעת, אנו חייבים להתייחס לזה ולהעלות את זה על סדר היום. מערך לא שלם, כמו זה של עסק, שלא מזין את עצמו ורק הולך ושורף אנרגיה ומשאבים, סופו להכחד, לפשוט רגל או להוביל לשחיקה של אנשי הצוות, המטפלים, והמטופלים.

לא קל לחיות עם אמיתות כאלה, עם ההבנה שיש חלק אותו אנו לא רואים יומיום, אבל הוא שם, אי שם, רחוק מהעין, ואולי גם רחוק מהלב, אבל לא באמת, שהרי זה חלק מהלב, של כולנו, זה חבר’ה נפגעי נפש, זה חבר’ה מאובחנים במיני התמודדויות, זה חבר’ה פוסט-טראומתים, זה חלק ממה שאנו חיים פה ומה שמאפשר את מה שאנו חיים פה, ומתווה את האיכות שלו/ אפשר להתעלם מזה כמה שרק נירצה, כמה שנוכל או נצליח מרגל בגוף שלנו שהולכת ונמקה, אבל זה לא ימנע מהנמק להתפשט ולתקוף חלקים נוספים בגוף, ושם האחריות שלנו להתעורר, לשחרר את התקיעות ולאפשר לדם לחזור ולזרום לאט לאט, להתעורר ולהבריא, ולחזור לאפשר לנו לרוץ.
בכלל רציתי לכתוב פוסט על מערכות יחסים במשפחה, וכנראה שלא יכולתי לגעת בזה מבלי להתייחס קודם למשפחה הגדולה, לזו המרכיבה ומכילה את הכל ואת כולם.

שבוע טוב לכולם, שנה טובה, ותודה על ההזדמנות לשים מילים, שאני מאמין שיש בהם כדי להכניס אור לפינה חשוכה.
גבריאל

גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך.

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי


בלוגים נוספים

החוויה המתקנת ומערכות יחסים במשפחה
הבלוג של גבריאל פולונסקי
הדיכאון לא סולח, החיים כן.
הבלוג של גבריאל פולונסקי