צור קשר
...Loading...

ממשבר לקשר: מבוא - יסמין פז

שנת 2004, אני בדרך למשמרת במסעדת טנדורי שבהרצליה, עבודה שבאותה תקופה לקחתי על עצמי בשעות הערב כהשלמת הכנסה. אני מחזיקה במקביל תפקיד בכיר כמנהלת במערך ביטחון התעופה של ארקיע, בתפקיד קב"טית מרחב מרכז, אמונה על עבודתם של כ-70 עובדים. מתגוררת לבדי וממתינה לתחילת לימודי לתואר ראשון במדעי המדינה וכלכלה. כמו אתמול אני זוכרת את הרגע הזה בו אני מקבלת שיחת טלפון ממי שהיה בן זוגי אז, והוא אומר לי:" זהו. זה נגמר. אני לא יכול יותר..". מאותה שיחה אני בעיקר זוכרת חוויה. בליל המילים המדויק שבקע ממני אז כלא היה, כמו לא היה רלוונטי אל מול אותו כאב שחשתי, לא היה רלוונטי אל מול השבר שנפער מתחת לרגליי והפחד הגדול שהשתלט עליי ובקע מתוכי. הוא עזב אותי, אני לבד, זה כאב כל כך, בגוף, בנשמה. אני מוצאת את עצמי צועקת, בוכה ונשברת תוך כדי השיחה ואין ביכולתי לשנות הפעם את ההחלטה, זה נגמר, אני לבד ומה לעזאזל אני עושה?? לאן אני ממשיכה מפה???

כשני עשורים אני חוקרת, מתבוננת ומלווה מצבי משבר. משברים מופיעים בחיינו כל הזמן, גם בחיינו וגם בחיי הסובבים אותנו. אני עדה לכך שרוב האנשים, כמעט כל המטופלים שפגשתי עד היום וכך גם אני, הגיעו מבולבלים מאוד לנוכח החוויה שלרוב אין בנמצא מילים לתאר אותה. אותו חור שחור שנפער, מבלבל, מכאיב ולוקח כל פיסת ידע וקוגניציה והופך אותנו לחשופים ופגיעים. עם זאת, במצב משברי משהו צועק הכי חזק מאי פעם את הצורך בתמיכה ואת הרצון בשינוי, ורק שם מגיעה גם ההסכמה לפנות לטיפול ולהיעזר. רק שם מגיעה ההכרה בצורך הגדול במישהו אחר שילווה אותנו בדרך שאיננו מכירים.

ג'ון שטיינר, בספרו "לראות ולהיראות – להגיח ממסתור נפשי", מתאר את הרגע בו מה שהסתתר עמוק בנפש על ידי הגנות יוצא החוצה בשדה האנליטי. לדבריו "המטופל שהתחבא במסתור פוחד לעיתים תכופות להגיח ממנו, משום שהיציאה חושפת אותו לחרדות ולסבל - שהם פעמים רבות בדיוק מה שגרם לו להציב את ההגנות מלכתחילה. עם זאת, התוצאה הראשונה של הגחה ממסתור נפשי היא תחושה של להיות חשוף ונצפה. כאן מתעוררת בדרך כלל תחושה של מבוכה, בושה והשפלה" (שטיינר,2011).

את המבוא הזה שאני כותבת בחרתי לפתוח באותו יום שנצרב בזיכרוני לעד וגם בגופי. זה גם הרגע שבו התחלתי להעשות אני ובחרתי לצעוד בדרך שעד אותו משבר לא ידעתי על קיומה. לא הייתי מודעת למה שמתחולל בתוכי. התחלה זו הייתה כואבת מאוד. ההגחה הזו ממסתורי נפשי שלי, מוותרת בעל כורחי על הגנות כמו "אסתדר לבד", "לא צריכה אף אחד" ועל ההבנה הגדולה ביותר שמסתתרת מאחורי הגנות אלה, שאני נזקקת לאחר ומעוניינת בקשר עד כדי כאב. זה היה רגע בו החלק הזה, שכל כך לא רצה להיות לבד, הגיח כל כך חזק עד שאפילו אני לא הייתי מוכנה לו. לא הייתי מודעת לעוצמת קיומו בי והייתי חייבת לעצור ולהקשיב לו. הוא לא נתן לי להתעלם יותר ולא אפשר לי להזיזו הצידה. הוא התגלה בפניי במלוא הדרו וגרם לי לעצור. זה הרגע בו בהיותי בת 30 פניתי לראשונה לטיפול.

אנשים שונים "ישברו" באופן שונה ויתנהגו באופן שונה אל מול משבר. גם משבר קיבל אצלי בשני העשורים האחרונים התייחסות אחרת.

מצב משברי מאיימים על חווית השליטה, מחבלים בצורך העמוק שלנו בוודאות ומביאים המון חוסר אונים ובלבול לחיי מי שפוגש בהם. " איך אצליח להתגבר על...?", " מה יהיה איתי עכשיו?" , "איך ממשיכים מכאן?" "מי אני???" אלה הן מעט מהשאלות אותן פגשתי בדרכי האישית והמקצועית, אשר מתלוות למצבי משבר ומגיעות למפתני במפגשים בקליניקה. היה מעניין עבורי לגלות ששאלות אלה נקשרות למצבים שונים ומגוונים כמו אובדן, פרידה, פיטורין, חרדה, מעבר למקום מגורים חדש, הגירה, פרישה לגמלאות, מחלה ומצבים בריאותיים מגוונים ועוד רבים. ההתבוננות לאורך השנים, ומתוך זה ההכרות עם מצבי משבר, הביאוני למסקנה שאין זה באמת משנה מהי הקטגוריה אליה משתייך המשבר, אלא עוצמת החוויה הנלווית שעמה נפגש האדם ובתוכה כאב ,פחד ופגיעות גדולים מאוד.

בעבור אלה שמאבדים משהו משמעותי בחייהם, וכתוצאה ממנו מתפרקים או פשוט הולכים לאיבוד, חשובה בעיקר תמיכה ללא השוואה ,שיפוטיות וסיווג הכאב. אדם שכואב את אובדנו של כלבו אינו שונה מאדם שאיבד קרוב יקר בעת החוויה. המשבר הוא של אותו האדם שחווה אותו ואינו ביחס לשום כאב אחר שאולי עוד יחווה, פרופורציות הן משהו שקשור למסע האישי ולחוויתו של האדם שפוסע בו בחייו.

חנוך ירושלמי, פסיכולוג קליני בכיר, מתאר בספרו 'משבר וצמיחה' את הקושי למצוא חומר מקצועי בנושא משברי חיים כתופעה כללית, ושחומר זה דל וזניח ביחס לכמות החומר המקצועי שמפורסם בתחומים ספציפיים אחרים השייכים לפסיכולוגיה הקלינית כגון: הסינדרום הפוסט טראומתי, משבר שמלווה בדיכאון, התקפים פסיכוטיים ואף הגירה. ירושלמי מצביע על מאפיינים דומים וטוען שדרך הטיפול הקלינית יכולה להתאים ולשרת גם את אלו החווים משבר כללי יותר (עמוד 10).

לאחר עבודה במשך כעשור בתחום השיקום בבריאות הנפש, עם מתמודדים שאובחנו פסיכיאטרית,מתוך משברים שפגשתי בקליניקה וכן בעקבות משברים שחוויתי בעצמי, אכן משבר כללי פוגע בגוף ובנפש באופנים שונים ואלו שסובלים מצויים במצוקה גדולה, גם אם לא תמיד יסווגו עם אבחנה קלינית מובהקת בעלת סימנים ומאפיינים שיש להם ביסוס תאורטי נרחב או מנואל כתוב שיש לפעול לפיו.

משבר חיים הוא כאמור אירוע פנימי אישי, שמקרין ומשפיע על מהלך החיים וזרימתם, כמו כן על סביבתו הקרובה של האדם שחווה אותו. בה בעת, התפתחותו של משבר ניזונה ומושפעת במידה לא מבוטלת מהיכולת האישית של החווה אותו, לגייס כוחות נפש ומשאבים סביבתיים חיוניים (ירושלמי 2007).

הכאב והסבל קשים מנשוא והם אכן משותפים לכל אלה שחווים מצב משברי, אבל בתוך תהליך ההתמודדות אני פוגשת את אשר מתהווה מתוך אותו כאב, לאחר שמאפשרים לו להיחשף ולהגיח כפי שהוא אצל אותו אדם שכאבו, עבורו, הוא אינדיבידואלי, יחיד ורק שלו. החשיבות של כניסה למרחב המשבר הפרטי שמתגלם מולנו, מאפשרת לנו להעז ולהתבונן על האופן בו אנו חיים, ולעשות הכל כדי למצוא בתוכנו חלקים משמעותיים לקיומנו, חלקים שאבדו במנהרת הזמן של חיינו. מניסיוני היום הדרך שונה מאדם לאדם ולגיטימית באותה המידה, מכיוון שזהו אכן המשבר האינדיבידואלי שלו . אני מזכירה לעצמי שוב ושוב ,או שאולי כמו שווילפורד ביון אמר, אני שוכחת שוב ושוב את אשר אני יודעת, נשארת ללא הבנה, ללא זיכרון וללא תשוקה, ומאפשרת סבלנות בתוכי לספקות ,לחוסר ההבנה ולכאב הנפשי שאופף את החדר על ידי שהיה עם צרכיו של המטופל והרצון להכירו כל פעם מחדש. מטופלים רבים מבקשים להתמודד עם מצב משברי שפגשו באופן שונה. חלקם ירצו לצאת מהמצב המשברי וחלק ירצו להיכנס לעומק ולהמשיך לחקור עוד ועוד. ועדיין אני מוצאת שלא משנה מה השלב, מתוך השלבים שאציג בהמשך, בו הם בחרו לפרוש מהתהליך הטיפולי, עדיין קיבלו את שבשבילו הם באו ויחזרו אם יזדקקו לכך שוב. אני מוצאת שקשר תמיד שזור בחיינו, גם בעיתות משבר, בין אם זה קשר עם עצמנו או עם הסובבים אותנו, והנכונות לפסוע ולהתבונן מחזקת יכולת זו להיות בקשר ולשפר את איכות חיינו.

אני מזוהה עם הלוגו "קשר- גשר לחיים" שזו גישה שעמה אני עובדת, ובו בעת ממתגת את עצמי גם כמטפלת שמסייעת בהתמודדות עם מצבי משבר וליווי תהליכי שינוי. לקח לי זמן להבין את הקשר בין שני אלו ואת התהליך שיש לעבור על מנת להגיח לקשר מיטיב עם האחר, ולממש את זכותנו לחיות באופן שלם יותר, כפי שאני תופסת את זה היום וכפי שעבודתי הקלינית באה לידי ביטוי.

לא המצאתי את הגלגל. תאורטיקנים רבים מגישות שונות דיברו מנקודת מבטם את מה שעליו אני כותבת. גם אנשים חכמים ומורים לדרך, שאינם כלולים או מזוהים קטגורית עם ספרות מקצועית בלבד, עשו זאת ותרמו רבות לחקירה האישית שלי את הנושא. הבחירות שלי לפסוע בכל מיני שדות, גישות, להיעזר ולהתנסות בכלים מזרמים קלאסיים, דינאמיים וגם כאלה מעולם הרוח, והרבה ממה שביניהם, אפשרו לי עם השנים להסיר שיפוטיות ומתוך זה להיות בקשר ולראות את מה שאפשרי, גם אם נדרש ממני לעצור להתבונן שוב ושוב ולבחור את דרכי האישית במסע ממשבר לקשר, וחייבת לציין ולהדגיש שאני עדיין צועדת יום יום ובכל רגע.

בבלוג זה, ובבאים אחריו, אציג את עמדתי האישית שמבוססת על דרך שבה בחרתי לפסוע מאותו ערב בשנת 2004, מאותה שיחת טלפון בגיל 30 ששברה את עולמי הפנימי והחיצוני והביאה אותי לחקירה מתמשכת על מצבי משבר ועל קשר עם האחר. אך גם חשוב לי להדגיש שעמדתי זו אינה מבוססת רק על חווייתי האישית, גם אם אשתמש בה מעת לעת כמו בבלוג זה, אלא מבוססת דווקא על ההבנה שיש משהו משותף לכולנו מתוקף היותנו אנשים ובני אדם ושהשונות ביננו אינה זו שמשפיעה על היכולת שלנו לאהוב, להתקרב, להיות פגיעים, להישבר ולהיפגש עם מה שהחיים יבואו לפתחינו, אלא לאפשר לנו ההתמודדות עם אתגרי החיים ולבחור במה שעושה לנו טוב. כל אחד ובחירתו בקשר שלו הוא זקוק כדי להתממש... כדי לחיות.

©יסמין פז –פסיכותרפיסטית ומדריכה

 בגישה התייחסותית  גופנית

קשר -גשר לחיים

לכרטיס של יסמין

הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, הנו האתר המוביל בישראל בתחום פסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח. חזון האתר הוא להשפיע על כמה שיותר מעגלים ולהעלות מודעות לתהליכי התפתחות המשפיעים ישירות על כל מערכות היחסים באשר הם.

התוכן באתר נכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום, באחריותם ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

עוד אודות הפורטל, בקישור זה

בלוגים נוספים

דלת רביעית לקשר- החופש להיות חופשי- הבלוג של יסמין פז
התחלות חדשות מתחילות לא פעם בהתרגשות ושמחה ,יש גם כאלה המתחילות עם פחד וספק ויש כאלה עם גם וגם וגם. הספק לגבי הבחירה
דלת שנייה, לפתוח ולהיכנס- הבלוג של יסמין פז
בדלת שניה אני מזמינה את עצמי בכל יום ויום להעיז, לפתוח את הדלת ולומר לעצמי הכל בסדר, אני בתנועה, אני מעיזה. אני כבר לא תקועה יותר/