צור קשר
...Loading...

צעד ראשון לריפוי: מנוחה - ולרי שפע

הצעד הראשון לריפוי - מנוחה

כן, לפני הכל, לפני תזונה, לפני תרופות, לפני שינוי הרגלים – מנוחה.

לגוף שלנו יכולת ריפוי טבעית מופלאה, הרבה יותר חזקה ממה שאנו נוטים לחשוב. אך כדי שהיכולת הזו תבוא לידי ביטוי עלינו לאפשר לתנאים המתאימים להיות. יש לנו שתי מערכות עצבים שמשלימות אחת את השנייה ופועלות בזמנים שונים כדי לספק צרכים שונים.

האחת - מע' העצבים הסימפתטית: זו שעובדת במצבי חירום. בזמן לחץ וסכנה היא מגבירה את קצב הלב, מעלה את לחץ הדם ושולחת את הדם לשרירים כדי שנוכל לברוח או להילחם. השנייה - מע' העצבים הפאראסימפתטית: עובדת בשעת רגיעה ותפקידה היא שימור הגוף. כחלק משימור הגוף מתרחשים גם תהליכי ריפוי. אך כדי שמערכת זו תוכל לעשות עבודתה, הגוף צריך להיות במנוחה. וגם הנפש.

כבר אין טיגריסים שאורבים לנו בכל פינה, אין סכנת מפולת מהתדרדרות סלעים ליד הכניסה למערה שלנו, אין נחשים שמתחבאים מתחת למזרון (לפחות ברוב הבתים), אך עדיין יש בנו אינסטינקט הישרדותי חזק מאוד ששומר עלינו ערניים ודרוכים. האינסטינקט הזה משתמש בטריקים פסיכולוגיים כדי להישאר בשליטה על החיים. למשל, היום אנו תופסים מצבים שאינם באמת סכנת חיים ככאלה, כמו הטלפון מהפקיד בבנק, ההודעה מהדייט של אתמול, שיחות משפחתיות בנוסח "אז מה אתה הולך לעשות עם החיים שלך?!", משפט מעורר האימה "אנחנו צריכים לדבר..." ובעולם הווירטואלי אלה כמות הלייקים והתגובות שמעוררים בנו רגשות סוערים או את התחושה הזו שכולם מצליחים חוץ ממני.

יצר ההישרדות שלנו משתמש בסטאטוס כלכלי וחברתי כדי לשרוד, כמה אירוני :) 

כי תכלס, סכנת חיים אמיתית לא באמת מרחפת מעל ראשינו ביומיום. לרובנו יש את המינימום ההכרחי לשרוד: מים, אוכל, מחסה. למעשה, יש לנו הרבה יותר ממינימום, לחלק גדול מאיתנו יש אפילו יותר מדי והרי ידוע ש"מרבה נכסים, מרבה דאגה". אך יצר ההישרדות מספר לנו שזה לא מספיק, שצריך להיות אחרת, שיש עוד מטרה להשיג, שיש לי עוד מה להוכיח. הלחץ הסובב אותנו בכל תחום בחיינו משאיר אותנו כל הזמן בהיכון ולא מאפשר למערכת העצבים הפאראסימפתטית לעשות את עבודתה, לשמור ולרפא את הגוף. מרוב שאנחנו בתוך המרוץ ההישרדותי הזה, לא תמיד אנחנו יודעים לעצור ולנוח. ולא, בהייה בנטפליקס היא לא בדיוק מנוחה.

בהייה בנטפליקס, או כל מסך אחר (האמת שזה נכון גם לגבי ספרים אם כי פחות) ממש ממסכת אותנו, ממסכת את התודעה כך שכל המחשבות המלחיצות נדחקות אל מאחורי המסך. אך זה לא אומר שהן מפסיקות להלחיץ אותנו, הגוף שלנו עדיין בלחץ. יש בגופנו הורמוני לחץ שלוקח להם הרבה זמן להתפרק ולפנות את הזירה לרגיעה. למזלנו, אנחנו יכולים לעזור לגוף לייצר חומרים שעוזרים לנו להירגע ולהכניס את המערכת הפראסימפתטית לפעולה.

פעולות כמו: מדיטציה, ריקוד, חיבוק, צחוק, שירה, שהייה בטבע, יצירה ותנועה, עוזרות לשחרר כימיקלים במוח שמשרים עלינו תחושות נעימות, רוגע ושמחה. מצאתי קשר מעניין בין כל הפעולות האלה, קשר של חיבור פנימה, למקור ההוויה שלנו. כשאנו יוצרים, רוקדים או שרים מתוך הפנימיות שלנו, ללא ניסיון להוכיח משהו למישהו (או לעצמנו) אלא פשוט מתוך ההנאה שבדבר, כשאנו מודטים או נוכחים בפשטות בטבע, אנו מתחברים למקור החיים עצמם, בתוכנו פנימה ובחיים מסביב. ובמרחב חסר הזמן הזה יש משאבים שממלאים אותנו, מנוחה בתוך ההוויה, שמפעילה את מנגנוני הריפוי בגוף. באנגלית זה נראה ככה: משאבים = re-source = חזרה למקור.

בפועל, קל להגיד, לא תמיד קל לעשות. הרבה פעמים בתוך הכיווץ יושב כאב, אנרגיה רגשית לא פתורה, סיפורי חיים כואבים שאנחנו מעדיפים לשכוח. אך הם שם, בשרירים שלנו, בתאים שלנו:
"
זה כמו סכר, אם ארפה המים יטביעו אותי" כך אמרה לי כשהנחתי את ידיי על הכתפיים שלה, איפה שתמיד תפוס. יום אחד היא ביקשה לפתוח פתח קטן בסכר, שוב שמתי ידיי, נשמנו יחד לתוך הסכר, ביקשנו מהמים לבוא, בעדינות פתחנו צוהר. בהתחלה היה שם רק בכי, המון המון בכי, מים נשטפו מהכתפיים דרך העיניים החוצה. אחר כך התחילו להגיע תמונות, זיכרונות מפעם, זיכרונות מעכשיו, התערבבו לבליל של דפוס רגשי ומחשבתי שתמיד נראה לה חלק ממנה. "תמיד הייתי תומכת ועוזרת, שמתי את כולם לפניי, כי רק כך אהיה אהובה". הצעתי לה הצעה, תרגול של אהבה עצמית. מה ממלא אותך? שאלתי במשך כמה חודשים, יחד חיפשנו את הדרך למקור שלה, שבפנים. ניסינו ריקוד ותנועה, נשימה וציור. לפעמים זה היה ממש לחזור לילדות, יושבות שתי נשים, מציירות ומדברות על החיים, בפשטות. לפעמים זה היה מסע סוער בקצב נשימה עמוקה, מציף ומנקה עוד ועוד. כשהתפנה בה מקום היא לקחה לעצמה משימה, למלא את עצמה, לפני אחרים. היא נוסעת על אופניים, מציירת עם הבנות שלה ולוקחת לעצמה את הבוקר, בישיבה שקטה במרפסת הבית שפונה אל העמק. "לא ידעתי שזה כל כך מעייף, הרצון הזה, להיות "הכי" בשביל כולם, להיות האמא המושלמת, הבת זוג המושלמת, הבת הטובה והתומכת, כל כך מעייף..." אמרה לי השבוע והכתפיים שלה רכות יותר, חיות יותר, תוך כדי שהיא מציירת את הסכר, היום כבר עם פתח גדול, כמעט ברוחב הנחל, מאפשר זרימה פשוטה וקלילה, לרגש להיות, לבוא וללכת.

אז מה הדרך שלך, למקור הפנימי?

מה ממלא אותך בחיות ובשמחה?

האם גם את רוצה לפתוח פתח בצוהר?

מה הסיפור שלך שהגיע הזמן לשחרר? לשכתב?

אני כאן עבורך.

ולרי שפע - אני מאמינה שהמפתח לאושר נמצא אצל כל אחד מאיתנו, שלחיות בסיפוק, הגשמה ושמחה זו זכות בסיסית של כל אדם והדרך לשם עוברת בחיבור לגוף שלנו.

הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, הנו האתר המוביל בישראל בתחום פסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח. חזון האתר הוא להשפיע על כמה שיותר מעגלים ולהעלות מודעות לתהליכי התפתחות המשפיעים ישירות על כל מערכות היחסים באשר הם.

התוכן באתר נכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום, באחריותם ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

עוד אודות הפורטל, בקישור זה

בלוגים נוספים

ילדה בגוף אישה - הבלוג של ולרי שפע
מתישהו בחודשים האחרונים הסכמתי לראות שיש בי גם ילדה קטנה, והבטחתי לה שאקשיב לה יותר. ולרי שפע
יומן מסע 3 - ריקוד הניגודים- הבלוג של ולרי שפע
מהו יחס? איך הוא משפיע על הצדדים שיוצרים אותו? מה התקשורת שנוצרת בין הקצוות?.
תדרים בתנועה- יומן מסע 2- הבלוג של ולרי שפע
להיות עדה לשחרור הזה, גם זו מתנה גדולה עבורי. לראות את העצמה הרכה שמתגלמת בתנועה של הגוף, תנועה נחושה.