צור קשר
...Loading...

מעוררי השראה - הבלוג של יפעת פרס

מעוררי השראה

הדילמה של הגיבור היא כיצד יידע אם עליו לציית לאיסור או להפר אותו. כיצד יידע מהו הקול שהוא שומע: קול של העצמי שמכיר במגבלות כוחו של האדם ומציב בפניו איסור שיש להישמע לו, או קול העצמי ששולח לו איסור, כדי לחייב אותו להתבגר באמצעות המרד הקדוש של הפרת האיסור.

רות נצר, מתוך מסע הגיבור

יושבת מול המחשב. הבלוג החדש כמעט מוכן, אני צריכה לסיים אותו היום ויש גם את המאמר שאני כותבת כבר די הרבה זמן. חוזרת לשניהם, קוראת אותם. משהו בי אוהב אותם, הוא אומר "זה מעניין, זה באמת העולם שלך, זה מביא אותך. יש בזה אומץ וזה כתוב טוב." בימים שזה הקול הדומיננטי אני מסיימת לכתוב את הבלוג ומתקדמת עוד קצת במאמר עד שאני מתעייפת.

בימים כמו היום, והם לא נדירים, יש קולות אחרים, חזקים: "למה את לא יכולה פשוט להיות כמו שאת 'אמורה' להיות? את רוצה להיות מטפלת רצינית ומוערכת, ומטפלות כאלה לא כותבות בלוגים וגם לא מאמרים מהסוג הזה."

ועוד הוא אומר: "תמצאי כבר את הדרך להיות 'בסדר', הרי שאלת וענו לך שככה זה לא בסדר, ככה לא עושים את זה, ואפילו גיבו במחקרים ובתאוריות. ומי את מול כל החכמים האלה? מי את שתבואי ותגידי "בא לי אחרת"? את עושה לעצמך נזק עם כל החופש הזה שפורץ את כל הגבולות", הוא ממשיך לדבר בתוכי. "שימי את השכל שלך, את הידע אל תביאי את עצמך, זה לא קשור לכאן – לעולם הטיפול. בעולם הטיפול המטפל צריך לשמור, להסתיר, לחשוב טוב מה הוא כותב ועל מי. עדיף שתעשי כמו כולם, כך הכי בטוח" הוא מייעץ לי.

כשהתחלתי לכתוב הייתי כולי בחוץ, חשופה ולפעמים מדממת. ולא, זה לא היה לי טוב. לא כיוון שאני מטפלת אלא כי חציתי את גבולות העצמי שלי, את קווי ההגנה הפרטיים והאישיים מאוד שלי. ניסיתי גם אחרת: את הדמות המקצועית, היודעת, וכביכול לא הייתה אמורה להיות בעיה – אני קוראת המון וכל הזמן, אני לומדת, לוקחת קורסים, מתפתחת ובעיקר אני מטפלת הרבה ובעקביות כל השנים מאז שנכנסתי להתמחות ואפילו לפני. אז מה הקושי פשוט לכתוב על זה?

זה הרגיש לי ריק, זה הרגיש לי שהשארתי את עצמי בבית. זה היה כל כך 'נכון' חיצונית ו'טוב' ו'מוצלח' אבל אני קצת מתתי. כשאני כותבת את זה, מיד מגיע קול שאומר "נו, אז אולי ה"אני" הזה באופן כללי לא כזה מוצלח? אולי פשוט נשפר ונאלף ונשפץ אותו? יש לו כל כך הרבה פוטנציאל. הוא יכול בקלות כמעט להפוך לאחר – ל"אני" הנשגב הזה, המבוקש כל כך." וזה מן דיאלוג פנימי שבשיאו אני פורשת בלי לעשות כלום. מניחה להכל, מחכה לזמנים של שלום פנימי.

בזמן האחרון אני מוצאת איזה מן שביל ביניים. לא, הוא לא השביל הראשי. לא, הוא לא מוסכם ומאושר על ידי הרוב במקצוע שלי. אבל יש בו ממני ויש בו גם חלקים 'חיצוניים' כביכול שאני אוהבת. אני מביאה גם את עצמי, את חיי, את המסע שלי. מה שאני מביאה נבחר בקפידה רבה. אני בוחרת את הסיפורים והשיתופים כפי שבוחרים פירות אצל הירקן. אני נוגעת בהם, ממששת, מריחה, אני בודקת האם הבשילו מספיק, האם הם מוכנים לאכילה ומה תהיה החוויה של לנגוס בהם. האם ימתיקו את פיו של מישהו, האם יעלו חיוך, אולי יעוררו געגוע ישן לעצמי שלו, יפצירו בו לחפשו. את הבוסריים שבהם אני משאירה בסל, את הפצועים וגם הרקובים אני שומרת לעצמי. אלא שיש בהם השראה יתגלגלו הלאה לידיכם. אני מרגישה שככה זה מדוייק לי. אם אני מחפשת את הצד המקצועי שלי ובו בזמן מתחברת לקריאת הנשמה שלי – זה מה שיוצא. אני, מעורבבת עם טקסטים מלאי השראה שנוגעים בי עמוק.

וכשאני כותבת את הקריאה של הנשמה שלי, את הייעוד שלי, אני כותבת גם עליהם, על אלו שברוב חסד מאפשרים לי לעבור יחד איתם חלק ממסע חייהם – המטופלים שלי. כשאני כותבת הם לא באים אליי אחד אחד, זה לא הסיפור שלהם או הדמות שלהם, רק את ההשראה שלהם אני מעלה על הכתב. הדרך שהם עברו מלמדת בצורה שאין אחרת את עומק התקווה לשינוי, את גודל האפשרות לחיות באמת, לאהוב ולהיות חופשי.

***

מורי הדרך מסמלים את כוחות הנפש הפוטנציאליים, שתפקידם להנחות את תודעת האגו, לשרת את האגו ולפתח אותו. מורי הדרך מסמלים פונקציות אגו שעוזרות בשליטה עצמית, בתבונה, במודעות, בהחלטה ובבחירה, בתכנון ובראייה לעתיד, במינון נכון ובתיווך בין תחומי הנפש. מורה הדרך, שמסייע לתפקודי האגו, הוא שליח של העצמי, שמחבר את האדם עם גדולתו הפוטנציאלית ועם מהותו הייחודית העצמית. מורה הדרך הוא האנשה של הפונקציה הטרנסצנדנטית בנפש, שמאפשרת את הדיאלוג בציר אגו-עצמי. כפי שכותב המשורר לאוראנו אלבאן: אלוהים הולך לפניהם תמיד אך אינו מנחה/ כי אם בורא לפני האדם את לב המסע.

רות נצר, מתוך מסע הגיבור (עמ' 113)

היום, כששוב אני שומעת את הקולות שמושכים לכיוונים שונים אני עוצרת ולא זזה. אני לא כותבת אבל גם לא סוגרת את המחשב, אני נותנת לזה להציף אותי וזה לא קל. בהתחלה הכל הופך אינטנסיבי ורועש ועכור אבל אז משהו משתנה. פתאום עולים לי מי שפגשתי בדרך ושעבורי הם דוגמא, מקור כוח, השראה. אני נזכרת במורים, מטפלים, מלווים שלי. היום אני מבינה משהו עצום ואני מבינה אותו בבפנים שלי, לא בראש. ולכן אני כותבת עכשיו.

אלו שפגשתי בדרכי ובחרתי להכניס לחיי לא היו 'כמו שצריך', 'בסדר' או 'רגילים'. הם כולם היו חלוצים או אמיצים, הם הלכו עם הלב והקריאה הפנימית שלהם. הם 'מוזרים' באיזשהו אופן, או פרצו גבולות אישיים או חברתיים. היום האנשים האלה נותנים לי כוח והבנה שהלכתי אחריהם ואיתם בדיוק בגלל זה, כי חיפשתי מישהו שיחזיק לי את היד בדרך הלא פשוטה שאין לי ברירה אלה לצעוד בה. הייתה אחת שלימדה אותי שאפילו בגיל חמישים אפשר להתחיל לשנות את חיינו, ועוד הרבה יותר מזה – שאפשר להתחיל להשפיע על כל הסובבים אותנו מאותה הנקודה. היא הפכה מאדם נורמטיבי לחלוטין שעבר משבר לאישה שמשפיעה על חיים של מאות אנשים בדרך הריפוי האנרגטית שבה היא צועדת. ואני זוכרת שהיא סיפרה לי שהיו חברים שלא נשארו, שהשינוי שלה הפחיד אותם. היא אמרה לי "קחי בחשבון שתאבדי כמה אנשים בדרך."

 את הספר "לדרוש אלוהים" קיבלתי במתנה מבן הזוג שלי אחרי טראומת הלידה הראשונה שלי, כשמצבי הנפשי היה קשה ומעורער. הספר הרעיד את עולמי, הוא חיבר אותי חזרה לאלוהים דרך הזכות לכעס גדול עליו. הוא מעז להביא דרך חדשה ורעננה לקשר שלנו עם אלוהים ועם הדת. בזכות הספר הכרתי את המחבר שלו. כשישבתי בקורס שלו למדתי שאפילו על אמיתות עתיקות וקדושות מאוד אפשר ומותר לערער. והערעור הזה שלו עליהן החזיר את היציבות לחיי.

המשותף לכל האחרים שעדיין מלווים אותי באיזשהו אופן ביומיום הוא שהם העזו להיות חריגים בנוף המוכר. התנועה שלהם בעולם הייתה לכיוון עצמם וגם החוצה מהמוכר, הרגיל. הם עזבו קרקע בטוחה ומוגנת לטובת משהו לא ידוע שהרגיש קרוב לליבם, הם היו מוכנים לספוג ביקורת והרמת גבה מהסביבה הקרובה ביותר שלהם, הם לקחו סיכון כי לא הסכימו להתפשר על גבולות צרים מדי, הם ערבבו שמן ומים, הם סללו דרך מיוחדת וייחודית להם.

ומה אני מערבבת? זו תהייה שעולה בי. אולי מקצועיות וסיפור אישי, אולי ידע וניסיון חיים, אולי את המותר עם האסור, אולי גוף ונפש, אולי רגש ורוח, אולי את כולם יחד עד שזה כבר לא ערבוב אלא עיסה אחת חלקה ושלמה. אני לא עושה זאת כמרד, לא כנגד. אני עושה זאת כי היצירתיות שלי ושבי פורצת כך. לא אוכל להפסיק לעשות זאת כדי לרצות מערכת מסוימת או להתאים. החיות שלי טמונה בשילוב הזה, כי בלהיות רק אחת מהם, חלקים שלי מוכחשים, מוסתרים ואני שוב קצת מתה. אני עושה זאת כי זו האפשרות היחידה שלי, כרגע, לכתוב. כשאני כותבת אני נולדת, אני חיה, אני גדלה ומתפתחת. כשאני כותבת אני באמת כאן איתי, ובאמת כאן איתכם.

אני מתיישבת לכתוב ושמה את מעוררי ההשראה שלי בתוכי. שמה וצועדת בדרך שלי. המעניין הוא שעבור חלק מהם הדרך הזו היא 'לא נכונה' ואני מחייכת ויודעת שכפי שהקשיבו הם לעצמם ולאמת שלהם כך אעשה גם אני. זה הדבר היחיד כרגע. גם הוא כמו כל דבר יכול וצפוי להשתנות. שינוי הוא מבורך כשהוא מחובר. ה"אני" שלי הוא לא דבר קבוע אבל יש לנו ידיעה מה הוא "אני" ומה לא. האני שלנו משתנה כל הזמן ועם זאת יש בו משהו עקבי. מה שנכון לי היום אולי ישתנה בעתיד, מתוך ההווה שלי שיוצר את האני העכשווי שלי אני יודעת – להביא אותי זה אני.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו.

למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

לשחק בחוץ - הבלוג של יפעת פרס
אנחנו מחכים לרגע שבו נרגיש שלצאת החוצה יהיה בטוח טוב. בטוח נצליח, בטוח יענו לנו בחיוב כשנציע למישהו לשחק אתנו
הריפוי הפשוט של השיקוף
הבלוג של יפעת פרס
שמיים שחורים וכוכב - יפעת פרס
שרון יושבת מולי והיא רוצה למות. היא רוצה למות אבל במקום זה, או בנוסף, היא באה אליי.