צור קשר
...Loading...

נבואה היונגיאנית - מפתח דלתות הסתרים - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית -מפתח דלתות הסתרים, כנות - הבלוג של גברי

אז מהי כנות כעיקרון מנחה? ומי מאיתנו עוצר מדי פעם במירוץ החיים שאנו לפעמים נקלעים אליו בעל כורחנו?

דרך תקופות של התבוננות נוקבת בעבר שלי, על מנת להשתחרר ממנו ולהתקרב יותר לחיים בהווה ברמת החוויה, החשיבה, ההגשמה והחירות מצלקות ומשקעים המושכים לאחור, אני מוצא בכנות מפתח דלתות נסתרות, העומדות נעולות במעמקי הנפש ומציבות בכניסתן שומרים ערמומיים מאד המחופשים להכחשה, לסילוף האמת, לשימוש במניפולציות ותככים, בהתנגדות ולפעמים בצריכה של תוכן וחומרים חיצוניים על מנת ש”חס לחלילה” לא אגע בנקודות כואבות, לא נוחות ולפעמים גם טובות, אבל כאלה שנמצאות בפינות חשוכות ולא מוכרות בעולמי הפנימי, ובמילים אחרות, גם כשדלתות אלה מובילות למקומות טובים יותר, ולמקומות בונים ומעצימים, אני עדיין נוטה להתכחש אליהן מתוך פחד לשהות במצבים של “לא נודע” שהוא באופן טבעי, פחות נוח מה”נודע”, גם כשזה (הנודע) מזיק לי או בולם אותי.

אז כנות, מעבר למילה יפה, יש בה רבדים שונים, ובעצם, מעצם ההתבוננות בחיים דרך המושג הזה, ומעצם אפשר להגיד, ספיגת ההשראה מהמושג הזה, בין אם זה דרך תרגילי כתיבה ובין אם דרך מדיטציה או עיסוק במושג כחלק מהחיים, עיקרון הכנות הולך ומעמיק. הכוונה היא, שכנות, כפי שהכרתי אותה לפני שנתיים לצורך העניין, שונה בתכלית מ”כנות” כפי שאני מכיר אותה היום, ושונה מכפי שהכרתיה לפני 3 שנים וכנראה שונה מהאופן בו אראה אותה בעוד תקופה, ככל שהתייחס לעניין הכנות בחיי והעיקרון יגדל יחד איתי דרך חווית חיי. והכוונה היא בעיקר וקודם כל לכנות שלי מול עצמי, שהרי זה הגרעין כמובן להוציא את אותה הכנות כלפי חוץ.
אתן כמה דוגמאות מתקופות ספציפיות לאורך חיי כדי שנוכל להתבונן ולהבין מעט יותר לעומק את הכוונה שלי ביחס לנושא.

כילד שעלה ארצה בגיל 7 וחצי לערך, חוויתי מצוקה קשה בפרידה מהמשפחה בארגנטינה, הכוונה בשדה התעופה, כשחוויתי את המשפחה כמו נקרעת כשאני והורי עלינו ארצה והסבים והסבתות, דודים , דודות ובנות דודות שלי נשארו שם. התחושה היה כמו יצאתי מרחם מוכר ועוטף אל חוויה של קור ועולם שונה ממה שהכרתי. אלה לא דברים שידעתי להתייחס אליהם עד השנים האחרונות ובטח שלא לבטא במילים, אבל העובדות הן שהפכתי ילד “בעייתי”, מתנגד, לא זורם, לא תלמיד, אלים, נמצא רוב זמני בבית הספר ב”מקום הקבוע שלי” על כיסא לצד חדר המנהל תחת נזיפות ואיומים על גודל “התיק האישי” שלי וכו, וכו. אני כילד, לא הבנתי מה קורה שם, לא באמת הבנתי איך הגעתי פעם אחר פעם לאותו המקום, לאותו המצב, למצב שכואב ולא נוח לי בבטן, מצב בוא אני מותקף ונינזף בין אם על שטויות ובין עם על עניינים שיש בהם.

לאורך ההתבגרות ובקושי לפתור קונפליקטים פנימיים כאלה ואחרים, כמובן שהמשכתי לאגור מיני צלקות וחוויות לא בדיוק בונות בחיי, בין אם בבית הספר, בחיבור לחברים “לנשק” אפשר להגיד, שיחד לא בדיוק גררנו אחד את השני לרגיעה או מיצוי יכולות כמו שיותר משכנו לכיוון הפשיעה, הגניבות, השוטטות והוואנדליזם. תקופה לאחר שעברנו דירה, כשחלק מהתכנית היא להפריד ביני לבין הכוחות ההרסניים שמסביבי, תקופה מסויימת לאחר המעבר מצאתי את הסמים והאלכוהול. שהתיישבו בדיוק בנקודות הכואבות, פתחו צוהר לחיים חיוביים ברמה מסויימת, ובעצם, שימשו לפלסטר מדהים באופן בו יכולתי להתבטא, להירגע, להפסיק לחפש אקשן והרפתקאות הרסניות, באיזשהו מובן, זה הגיע להציל אותי, זה הגיע להושיב אותי לחוויה נינוחה של החיים ללא כל הסטרס שישב לי בתחתית הבטן. דרכם בעצם שרדתי את התקופה היותר מורכבת אולי בחיי מבחינת המיפגש שלי עם החיים, אחד החברים הקרובים שלי נהרג בתאונת אופנוע באותה התקופה, שיניתי עיר ובית ספר, כל התפאורה השתנתה בין לילה.

העניין הוא, שמבלי לשים לב, עם הזמן, מצאתי את עצמי רץ ודואג ל”התארגן” על "חומר" לפני שזה נגמר, ובמילים אחרות, התחלתי לאבד יותר ויותר את היכולת למצוא את עצמי עומד מול החיים, על כל מורכבותם הרגשית, בלי שיהיה חומר להישען עליו. דאגתי שכפתור ביטול הכאב, הפחד, העצב ועוד מיני ממגוון הספקטרום הרגשי, יהיה תמיד זמין ללחיצה, תמיד יעבוד. הקלות שבאפשרות לתפוס ככה שליטה על חיי וללחוץ על כפתור שייתן לי להרגיש טוב כל הזמן, ולחיות באשליה של אהבה, או אולי לא אשליה אלא רק דרך תעלת רגשות ספציפית, היה מפתה כל כך, ונוח כל כך, שעם הזמן איבדתי בכלל את אפשרות שיקול הדעת, והשימוש בעזרים הפך אוטומטי.

העיניין הוא, שבתוך הספקטרות המוכחש הזה, החלו להבנות מיני מניפולציות רגשיות ואנליטיות בעולמי הפנימי, שהחלו לסלף את האמת הניצבת מולי, תירוצים ללמה אי אפשר, תירוצים לוותר על החלומות, תירוצים אפילו למות בשם ההתנגדויות שלי לאופן בו דברים כאלה ואחרים בחברה לא עובדים לרוחי. ניהיתי פילוסוף גדול, מבין גדול, וכזה שיודע בדיוק מה למה על כל מה שקורה מסביב, אבל עובדה אחת שררה בחיי, והיא שאני לא מתקדם קדימה, אני לא מבסס את עצמי כחלק מהחברה, אני עובד ולא שם לב איך אני מכפיל את זמני העבודה ושורף את האקסטרה הכנסה בזמן שאני עובד, נח פחות, עובד יותר, מבזבז יותר כסף, ובשורה התחתונה, לא מקדם את חיי לכיוון בוא הם יאפשרו לי איכות חיים גבוהה יותר, נוחה יותר ובעיקר בריאה יותר, הייתי גיבור גדול, שחס וחלילה לא התבונן בחולשות שלו כאדם, בפגמים, בפצעים, אבל יחד עם זאת, התעלמתי לחלוטין מכל האמיתות הכנות בנוגע לעצמי העשויות בעצם להאיר את הנתיבים דרכם אני עשוי לגדול כאדם, כאישיות, כחלק מהמערכת ומהחברה, כחלק אינטגרטיבי. במקום זה, נהגתי לשבת עם חברים בסלון, להתמסטל ולהתלונן על הפוליטיקה, על הממשלה, על החינוך, על בתי הספר, על הביטחון, על כאלה ואחרים, במקום לממש את זמן חיי להוות חלק מהשינוי שאני מאחל לו בעולם, אני לצערי ולשמחתי הייתי זקוק ליפול לשבר עמוק, לתהום אפלה כדי להבין ולהתבונן באשליה שיצרתי לעצמי על מנת לחיות ולמממש את חיי, אבל זה לא ההכרח, אדם לא בהכרח חייב להשבר לרסיסים או לגעת בתחתית הגובלת במוות כדי להבין שהוא יכול להתחיל תהליך של התבוננות נוקבת וכנה על חייו. אנו משתמשים במושג הכנות ומשליכים אותו תמיד על מערכות היחסים החיצוניות שלנו, אבל עיקרון הכנות הוא עיקרון המאפשר קודם כל לאדם להתבונן בעצמו, להתחבר לעצמו, להתחיל להכיר באמת שלו, בכוונות שלו, ביכולות שלו, במכאובים שלו, באומץ ובפחד שלו, באמונה שלו. לפעמים לא קל לנו להתבונן בעצמינו ולהבין שאנו ניהים גאוותניים במצבים שבהם אנחנו מרגישים הכי קטנים, שהרי אנו דווקא מלאים ביטחון באותו הרגע. ולפעמים לא נוח להכיר בכך שטעינו, מתוך פחד להכשל. לפעמים קל לנו יותר לכנות את עצמינו FREAK CONTROL מאשר להודות באמת הפשוטה שאנו פוחדים לאבד שליטה. ולפעמים אנו מעדיפים לגלגל הכל על בן או בת הזוג שלנו במקום להבין שמערכת יחסים היא “מערכת” יחסים, מה שאומר שלכל צד יש חלק בטנגו שרוקדים יחדיו.

הראי הכנה הזה שאני מדבר עליו, הוא מה שאמור להתרחש בחדר הטיפולים, שהרי מטפל טוב כמיטב הבנתי היום, יפתח מערכת יחסים עם המטופל באופן כזה שהבריאות שתתפתח במערך ייצא אט אט החוצה מחדר הטיפולים וישתקף במהלך חיי המטופל. המטפל יהדהד באופן בונה את חוויית חייו של המטופל כך שהמטופל יוכל להתבונן בעצמו ולהכיר במהלך המתקיים בחייו.
ומצד שני, זהו עיקרון שכל אחד יכול לפתח מול עצמו, מול מחברת בכתיבה חופשית, מול מדיטציות שונות, מתוך ידיעה שברגע שמכירים באמת כלשהי, רוב העבודה נעשה, זה עיניין של זמן עד שהכוונה תשיג אט אט את המטרה והכיוון אליו מכוונים, כל עוד שזה מעוגן בתוך התהליך ההולך ומתהווה.

כנות מתחילה מבפנים, והופכת חיים לאמיתיים, מכניסה נפח ועיניין שברגע שנוגעים בו, הופך פחות כיף להתעלם ממנו, ויותר מזה, הזרם הטבעי יותר שלנו, מושך למקום אותו הכנות מאירה באור החיובי יותר, הנכון יותר.

שיהיה שבוע טוב ומהול בכנות לכולם, כנות עצמית, שהרי אנחנו פחות בעינייני שפיטה וביקורת חיצוניים, בואו נכוון קצת פנימה, למקורות מהם נובעים הדברים.

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים

להטיל עוגן - על החופש שבמיסגרת
הנבואה היונגיאנית - הבלוג של גבריאל פולונסקי
הנבואה היונגיאנית - ומה מביא אדם לטפל
בלוג חדש - גבריאל פולונסקי