צור קשר
...Loading...

הטרגדיה של ההצלחה - הבלוג של נויה אברמוביץ'

Coldplay, 2017. אי שם באירופה

מעל 50,000 איש, הגיעו ומילאו את האיצטדיון. מעל 50,000 איש ידעו את כל המילים של השירים ורצו להרגיש כמה שיותר קרובים לשמיים. זה היה מרגש. חשבתי על סולן הלהקה ואיך בודאי הוא מרגיש לקבל כלכך הרבה אהבה. ברגע אחד, מרגש במיוחד, מצאתי את עצמי מרחפת. נמצאת לא נמצאת במקום. מרגישה את הכאן ועכשיו, את ההתרגשות, השיא והעונג.

הסתכלתי עליו לרגע. ושאלה אחת קטנה עלתה אל ראשי. "האם זה מה שאת רוצה?" התשובה שעלתה, הייתה כמעט מיידית. "לא".

והופתעתי.

מי לא היה רוצה לקבל כלכך הרבה אהבה?

הטרגדיה של ההצלחה

שאלת ההצלחה, לא חדשה לי. אני חוקרת אותה כבר כמעט עשור מחיי. פוגשת עשרות אנשים בשבוע שרוקדים את מחול האהבה/שנאה אל מול האפשרות להצליח ולהיות מי שהם רוצים להיות.

ועדיין, הלא המוחלט הזה שעלה מתוכי, קצת הפתיע.

ההצלחה היא מושג סוביקטיבי וכל אחד יגדיר אותה אחרת בהתאם לסיפור ולמשאלות של עצמו. אבל מצאתי שיש נתון נוסף שעד לאותו הרגע, באותה הופעה מרגשת, פחות לקחתי בחשבון. הצלחה היא דבר סוביקטיבי. אבל ההצלחה הזו שרבים מדברים עליה, מהי באמת? האם היא באמת רק תפיסה סוביקטיבית שתלוייה בפנטזיות וכמיהות שלא מומשו? האם כל אלה באמת שלי? או אולי בכלל שייכים לתפקיד משפחתי שאני מנסה לשחזר/לשמר/להימנע ממנו?  (הקיפו את התשובה הרלוונטית עבורכם)

חגית, מעצבת תכשיטים בת 38. עד לפני 3 שנים עבדה כמנהלת לוגיסטיקה בחברת היי-טק גדולה. בגל הפיטורים האחרון, החליטה שלא לחפש עבודה חדשה ולתת הזדמנות לתחביב שלה מזה כ 15 שנה, עיצוב תכשיטים, להפוך למקצוע. עד כה, היא מכרה בעיקר במעגלים קרובים ונתנה אותם מתנות. "אבל עכשיו", היא אומרת. "יש לי הזדמנות להיות ולהגשים את מי שאני. אני רואה את זה קורה. אני רואה שאני יכולה וגם מצליחה להתפרנס, זה כבר לא רק תחביב. כשאני מדמיינת איך אני רוצה שזה יהיה, אני מרגישה שמחה וסיפוק גדול. אבל משהו שם לא עובד. כל הסרטונים והתמונות שאני מעלה בפייסבוק. זה לא מספיק. זה לא מביא מספיק מכירות. אני רוצה יותר, אני רוצה להיות גדולה. אני רוצה להרגיש שהצלחתי וזה מרגיש שאני אפילו לא קרובה לשם..." 

אני שומעת אותה. שומעת את ההתרגשות שבקולה, אבל הגוף שלי לא שקט. אני שואלת אותה איך היא רואה את ההצלחה שהיא מדברת עליה. מה זו הצלחה בחוויה האישית שלה? איך היא תדע שזה קורה?

 "אני מדמיינת שזה קורה", היא עונה, "אני מתעוררת בבוקר ורוצים אותי. הטלפון לא מפסיק לצלצל, האפליקציה לא מפסיקה להשמיע התראות של מכירה. אנשים שולחים לי מיילים והודעות והם בהוקרת תודה על זה ששיניתי להם את החיים. הכסף, לא משנה אפילו. ברור שהייתי רוצה גם להרוויח הרבה, אבל זה לא העניין. זה משהו בתחושה הפנימית. הם רוצים, הם באים, הם מזמינים תכשיטים. אני מצליחה לגעת באנשים והם שמחים. אני נוגעת בהם, רואה אותם ומכינה להם משהו מיוחד שאין לאף אחד אחר מלבדם והם בהוקרת תודה. אני שומעת את הצלילים ממש...עוד כסף נכנס, עוד לקוחה מרוצה. כמו מוזיקה נעימה שמסמנת לי, שהצלחתי. אני מרוויחה כסף, מתפרנסת ממה שאני באמת אוהבת לעשות. והדברים קורים מעצמם..."

"ומה קורה לך בגוף כשאת מתארת את החוייה הזו של ההצלחה?" אני בוחרת לשאול אותה.

"מוזר שאת שואלת", היא עונה. "כי בהתחלה באמת הרגשתי ממש טוב. נינוחה. מרחפת ממש. יכולתי להרגיש את זה קורה. אבל ככל שפירטתי יותר, משהו לא הסתדר לי בגוף. נהיה לי כאב ראש פתאום לא קשור וכפות הרגליים שלי כאילו התחילו להינעל, לרצות להיעלם אל תוך הרצפה. כאילו, ככל שדמיינתי את זה קורה, משהו בי חיפש לברוח ולחפש הגנה" .

בסיפור של חגית, חווית ההצלחה, באה לידי ביטוי באהבה וסיפוק. האהבה והסיפוק שלה מהידיעה שהיא נגעה באנשים, דרך היצירה והאומנות והסיפוק של הלקוחות מהשירות שהיא נותנת להם, מהיכולת שלה לראות אותם ולהתאים להם משהו במיוחד עבורם. חגית רוצה להרגיש שהיא משמעותית. שחווית הקניה אצלה, שינתה למישהו את החיים. מישהו מאושר ולה יש חלק באושר הזה. 

חגית יודעת, מה היא תחושת הצלחה עבורה ועדיין, היא יודעת מה עליה לעשות כדי שזה יקרה. ועדיין, זה לא קורה. ויותר מזה, משהו בחווית השלמות והעונג, מעורר בה חרדה. חרדה שהיא מזהה, רק כאשר היא מפנה את תשומת הלב גם לגוף. ובמציאות, כשההזמנות מגיעות, במקום השמחה והעונג שהיא מדמיינת, היא מוצאת את עצמה מחבלת, ממסמסת, נעלמת ועל אף שאין זה מה שהיא רוצה באמת, היא נשארת בתחושה של חוסר סיפוק ואכזבה.

חווית התסכול של חגית והפער בין תמונת ההצלחה והמציאות, מחוברים בקשר בלתי נפרד אל הסיפור שלה והתפקיד המשפחתי שלה, שבחרתי שלא להרחיב עליהם הפעם. אל הכמיהה לתיקון וניראות. אל פנטזיית הצלה של אמא דיכאונית ואבא שלא באמת נוכח, מול אשמה קיומית שעולה מהאפשרות שלה להצלחה. 

  "הקונפליקט נמצא במקום שבו כל ההוויה, כל האנרגיה, כל המשאבים של הקיום שלנו, הולכים אל המקום שבו אנחנו מנסים כל הזמן לשמר את הפרסונה. את הפרסונה שאנחנו חושבים שההורים שלנו רוצים שנהיה, כי ככה הפנמו שאנחנו נקבל אהבה ובאותה נשימה, אנחנו לא באמת משחררים את הכמיהה שיקבלו אותנו כמו שאנחנו. וכאן נוצר הקונפליקט..." (אלכסנדר לואן)

כשזה מגיע ליציאה החוצה. לגדילה מקצועית, לשיווק. התחושה של המאמץ, שכיחה ביותר.

רוב הסיפורים מגיעים בסופו של דבר למקום שבו אנו מנסים בכל דרך אפשרית, לשמר פרסונה שאותה הפנמנו כילדים, שדרכה נזכה באהבה, שדרכה יראו אותנו. כשאני שואלת על חווית ההצלחה, לרוב אני שומעת תשובות שאינן מחוברות לחוויה גופנית של שמחה ועונג. לרוב הגוף מאותת משהו לגמרי הפוך, כשמתארים  את כל הפנטזיה במלואה. משהו בתפיסה של ההצלחה, מחובר הרבה פעמים לחוויה של תיקון מעורבבת עם כמיהה לריפוי. וזה דומה ביחסים, זה דומה במעגלים חברתיים וזה דומה גם  במישור המקצועי/עסקי. ועיקר המאמץ הולך על ניסיון ולהיות מי שרצו שנהיה, או ליתר דיוק, מי שהפנמנו שכדאי שנהיה.  

כשאנחנו מדמיינים הצלחה, היא לרוב תהיה מחוברת באופן לא מודע, למה שאנחנו חושבים שישחרר אותנו ולא תמיד מחוברים ו/או מקשיבים לצורך האוטנתי שלנו, שלא קיבל מקום. התוצאה תהיה, נסיון בכל מחיר לתיקון ותחושה של מאמץ מתמיד. מאמץ מתיש, שלמעשה, מניע אותנו לשמר משהו שהוא לא באמת אנחנו וכתוצאה, לא מאפשר מקום אמיתי לנוח בו. במילים אחרות, רצינו תיקון וריפוי, אבל בפועל החלפנו את ההורים בלקוח/בקהל/בבן-זוג. (גם הפעם, סמנו את התשובה המתאימה)

במציאות, המשמעות של הגדילה טומנת בחובה גם טרגדיה ואובדן. אם אני אגדל לאדם שהכשירו אותי להיות, אאבד את מי שאני. אם אני אגדל להיות מי שאני, אסתכן בלאבד אהבה. הצמיחה והגדילה בעיני, קודם כל מחוברת לחוויה פנימית של חופש, להפנמה, לתהליך ארוך של אובדן ופרידה. עליי להפנים ולהסכים לאבד את המשאלה שיראו אותי/שיאהבו אותי/שיקבלו אותי (שוב, סמנו את התשובה המתאימה). עליי להפנים שמה שאבד, לא יחזור ולהסכים לפנות מקום למשהו אחר שאני עוד לא מכירה ולשם כך, עליי להסכים להיות מי שאני, חופשייה מחרדה, מבושה ואשמה. עליי להסכים לשהות במרחבים לא מוכרים ולגעת בכל הפצעים, כדי לפנות מקום לדברים חדשים. כדי לפנות מקום לעצמי.

וזה מפחיד. כלכך מפחיד, שרוב הזמן, נעדיף לשחזר את המוכר והידוע ובכך, נמנע מעצמנו לראות את הפוטנציאל האמיתי שגלום בצמיחה והצלחה. 

במילים אחרות, אם אני רוצה שדברים יקרו, עליי להבין מה אני משחזרת ואיפה, עליי להסכים להיות ההורה של עצמי ולהניח את העבר בעבר. רק לאחר שההבנה על האובדן מופנמת וכל חלקי הסיפור מתחברים, יש פניות גדולה יותר להבין איך אני רוצה לגדול ולהגדיר מחדש את חווית ההצלחה הסוביקטיבית. ואז, ורק אז. מתפנה מקום לעניינים פרקטיים של גדילה, יציאה ושיווק.

************

בבלוג הזה תמצאו חלקים מן האמת שלי לאפשרות של צמיחה. עם מינימום חרדה, בושה או אשמה. תמצאו את האמת שלי על חיים בשמחה והנאה. כולי תקווה, שתצליחו למצוא כאן גם חלקים מן האמת שלכם.

אם אתם בדרך, ספרו לי. 

אם אתם עדיין מחפשים אותה, כתבו לי. 

אם אתם כבר שם, רוצו לחגוג את זה! 

נויה אברמוביץ'- חוקרת את תחום ההצלחה ומרחבים דיגיטליים, אמא גאה של הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, פסיכותרפיסטית גופנית בהתמחות תעסוקתית ועסקית. מקפידה לעבוד כמה שפחות, ללמוד כמה שיותר, ללכת לים ולנוח בצהריים.

רשימת קריאה מומלצת:

ארוין יאלום, פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. הוצאת כנרת.

תומס אוגדן, על אי היכולת לחלום. הוצאת עם עובד.

The Language of the Body: Physical Dynamics of Character Structure.

How the Body Reveals Personality.

Alexander Lowen M. D

Bioenergetics press 2003


בלוגים נוספים

להאיץ את הגדילה
והגדילה, אי אפשר באמת להאיץ אותה. מלכתחילה לא היינו אמורים לגדול כלכך מהר. אבל זה מה שקרה.///
לחיות בחופש - הבלוג של נויה אברמוביץ'
וכך יצא, שאני מקדישה המון שעות ביום במחשבה ונסיון לפיצוח הנוסחה ומטרת העל שלי: לחיות בחופש. להרגיש שאני חיה בקוקוס, עובדת, אבל בפנסיה....