צור קשר
...Loading...

ניהול פרוייקטים - הבלוג של עדי פרקש

הוא מגיע אליי בעקבות המלצה."אני כבר לא ממש מאמין במטפלים" הוא אומר לי בטון מיואש. "יכולה להבין" אני אומרת. יושב מולי גבר נאה בראשית שנות השלושים לחייו. לבוש היטב. מסודר. מנומס. לרגע היה נדמה לי שאנחנו בראיון עבודה. הוא מתאר בצורה עניינית את המטרה לשמה הוא בא: "זוגיות. הגיע הזמן", הוא אומר,"עדיין איני מוצא את האחת ".כשאני מביטה בו, אני שומעת ייאוש.

שאלתי אותו אם היה במערכות יחסים בעבר והוא מהנהן לשלילה. "פדיחה, לא?" הוא אומר לי ומחייך. מביטה בו. "למה פדיחה?" אני עונה לו בשאלה. "כי או שלכולם יש, חלק כבר בגילי בכלל גרושים ,שזה גם קטע, ואחרים פשוט מתהוללים כל הזמן. מאחת לאחת. אני אפילו את זה לא עושה". "לאחרונה היה לי קטע עם מישהי, חודשיים, וזה נגמר גם. לפחות עשינו את זה" הוא מחייך שבע רצון. למרות השיח שנפתח קצת והמידע האינטימי שזה עתה חלק עמי, אופן הישיבה שלו מולי עודנו מופנם וסגור. " למה אתה פה ?" שאלתי ... "אני מתחיל לחשוב שאין לי תקווה. אני רוצה זוגיות. גם אם אחר כך אתחרט על זה " הוא צוחק מבוייש..." אבל, אותם חודשיים קצרים היה לי כיף בהם, אני רוצה לבדוק מה מקולקל אצלי". את חלקו האחרון של המשפט אמר במבוכה גדולה, ומבטו התמקד אי-שם בנקודה הפינתית של השטיח. שקט. הוא מתחיל לתופף באצבעותיו על הברך שלו. תחושת אי נוחות מופצת בחדר. אני חשה אותו. "כשנכנסת לחדר פתחת ואמרת שאתה כבר לא ממש מאמין במטפלים, ובכל זאת אתה יושב פה איתי והנה אנחנו מדברים" חייכתי אליו. הוא חייך חיוך ציני. "מי יודע"... מלמל. הקשבתי לישיבה שלו מולי, לקצב הנשימה. שאלתי אותו אם יסכים לתרגיל קטן. והוא נענה בחיוב. הגשתי לו פנקס עם דפים ריקים וביקשתי ממנו לכתוב עבורו מה המשאלה שלו. "אני לא אקרא את זה אחר כך,אנחנו ב- free style ". חייכתי, משהו התרכך בפניו ובמתאר הגוף. התבוננתי בו כותב. בינתיים עיבדתי את המידע שמגיע אליי, אוספת את הקול, המחוות הגופניות בכניסה, הסיפור, הבקשה. אני שמחה לקראתו. כשסיים לכתוב, הצעתי לו לשמור את הדף עם מאווי לבו אצלו, הוא נאות לכך.

התחלתי לשאול שאלות על העבודה שלו . "מנהל פרוייקטים בהיי –טק" השיב לי בגאווה. מצאתי עצמי שואלת על אופן העבודה, מהות העיסוק עצמו, על אילו פרויקטים עבד בעבר, מה הכלים שעומדים לרשותו. התשובות שהגיעו ממנו היו ענייניות, השיחה קלחה, והרבה התלהבות וברק היה בעיניו.גם רגש. שמחתי לפגוש אדם שמדבר בחיוניות כזו על העיסוק היומיומי שלו. הוא מתמצא בעשייה שלו, במקצוע. נדמה שגם הסוגיות המורכבות נראות פתירות בעיניו.התרגשתי.שאלתי אותו אם הכלים הללו לא היו עומדים לרשותו, אם לא הייתה תוכנת ניהול הפרוייקטים כבסיס לעבודתו -האם היה צולח במשימות שעליו הוא שוקד ? המענה היה חיובי ובטוח.

"לתחושתי הכלים למשאלתך נמצאים בך"."את מתכוונת לעניין שבגללו הגעתי לכאן ?" הוא שואל. אני מסמנת בראשי "כן". הוא מניח את גופו שוב כבראיון עבודה. אומר "יאפ", ואנחה יוצאת מתוכו. אאנחנו יושבים בשקט עוד זמן מה. נדמה שהשקט הנוכחי פחות מכביד מקודמו.  "מה אתה מבקש ממני ?" שאלתי. "תעזרי לי בבקשה בפרוייקט הזה".  "אני בפנים" השבתי לכוונו. היה מרוצה. קם ללחוץ את ידי לפני פרידה .הרגשתי משועשעת בתוכי. אמרתי לו ברכות תוך כדי התנועה כי לחיצת היד אינה הכרחית פה . נפרדנו מחוייכים.

לכרטיס של עדי לחץ כאן

עדי לומדת פסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינטזה . מצויה בחקר תיאורית המערכות המורכבות ואנתרופולוגיה רפואית והשפעותיה עלינו כפרטים וכחברה.

הבלוג " חלון תראפויטי " הינו הזמנה לקריאה מתוך סקרנות של תכנים מעניינים. שיתוף רגשות, מחשבות ומה שבינהם.

בלוגים נוספים

פגישה עם חיים- הבלוג של עדי פרקש
גם אם תהיה לצידי, זה לא יספיק לי אף פעם אם תבוא לקראתי, זה רק יגדיל את הפער
האם מיינדפולנס היא כלי קפיטליסטי, שיטת הרגעה או דרך לשחרור? - הבלוג של עדי פרקש
זוהי מודעות שאינה שיפוטית המופנית באופן עקבי למה שמתרחש כאן ועכשיו.
לעצור את החיים, אני צריך לרדת - הבלוג של עדי פרקש
כך אמר לה הגוף .כמה וכמה פעמים, מספר שנים, בצורות שונות, במחלות, בשפעת, בכאבי גב, בחולשה, אמירות פשוטות ,והיא בחרה להתעלם ממנו.