צור קשר
...Loading...

על סטיגמה ,קשר ומה שביניהם - יסמין פז

כל מה שידעתי על מחלות פסיכיאטריות היו הדברים ששמעתי תוך כדי צפייה בטלוויזיה או בסרטים. בעיני רוחי, מי שסימלו מחלות פסיכיאטריות היו ד"ר ג'יקלומיסטר הייד, רוצחים פסיכופטים, משוגעים, מפגרים, חולי נפש, מטורפים, ובעלי אישיות מפוצלת. אלו הדברים היחידים שידעתי על מחלות פסיכיאטריות, ומה שהכי הפחיד אותי היה שהרופאים אמרו לי שאני אחת מהם (Deegan, 1997a, p.371)  

הקדמה

בחרתי לכתוב הפעם על נושא שקרוב לליבי, על נושא הסטיגמה. בחרתי לכתוב הפעם על אנשים , אנשים שמהווים חלק משמעותי בחיי מזה כעשור גם לאחר שפסקתי לעבוד איתם, הם עדיין וימשיכו ללוות אותי בתוכי כנראה עד סוף ימיי. אנשים שהם הסובלים בעיקר , הן מהמגבלה הפסיכיאטרית שלהם והן מן הסטיגמה הנלווית אליה .

אולם בעודי שוקדת על כתיבתו של בלוג זה הבנתי שאני גם כותבת גם עבור כל אלו המאובחנים "נורמטיביים" כל אלה מאתנו שמאפשרים לעצמם לחלום, לכאוב , לפחד , להתנתק ,לכעוס , ל"אבד את זה" בין אם במודע ובין אם בלבוש הגנות שאספו בחייהם ונפגשים באותה מידה עם סטיגמה. סטיגמה ציבורית -צורה שבה אנשים בחברה מתייחסים לקבוצה חברתית על פי הסטריאוטיפים והדעות הקדומות הקיימות כלפי אותה קבוצה (Corrigan anWatson 2002) והן עצמית- צורה שבה הפרט מתייחס לעצמו בהתאם לסטיגמה הקיימת כלפי קבוצה שאליה הוא משתייך (Corrigan, 1998; Holmes & River, 1998).

אז כן, אני כותבת גם עבורנו כל ה"נורמטיביים" אשר מעיזים לפגוש את מה שבאמת מרגישים ולפעול על פי צו ליבם ונתפסים בשל כך כשונים/חריגים/לא אהודים/מפחידים /תלותיים/ אגרסיביים /מופלים ועוד. אני כותבת עבור כל מי שחווה חווית שונות בסביבתו הקרובה. כותבת עבור כל אלה הסובלים ממגבלה, הן בגוף והן בנפש ועבורנו ה"נורמטיביים" שמתייחסים אליהם כאל המגבלה שלהם  מבלי שעשינו משהו בשביל להכיר אותם באמת. כל אדם באשר הוא שעליו אנו שמים כותרת של אחר מאיתנו.

עמדות סטיגמטיות אינם נחלתם הבלעדית של אנשים המתמודדים עם מחלות נפש, כולנו, ברמה כזו או אחרת  מושפעים מתפיסותיהם של אחרים אותנו וכן מעמדות רווחות ....מחלת נפש טומנת בחובה את הסכנה שתגדיר את זהותו של האדם כזהות הכוללת רק את המחלה עצמה ולא היבטים נוספים בזהות ובתפיסת העצמי. לצד התחושה של אובדן העצמי כתוצאה מהמחלה, אדם המתמודד עם מחלת נפש חווה תכופות גם כרסום בתחושת העצמי שלו כתוצאה מקיום עמדות חברתיות של סטיגמה, אשר מופנמות (סטיגמה עצמית) ומשפיעות על תפיסתו את עצמו. (ימין ,ע. ,רועה ,ד. ,יאנוס ,פ.,וליסאקר ,פ .2012)

זו הזדמנות בשבילי גם להביע הערכה והוקרה לאנשים שפגשתי שאובחנו עם מגבלה פסיכיאטרית, "נפגעי הנפש" , הם לימדו אותי אט אט מהי שיפוטיות בכך שאפשרו לשיפוטיות שהיתה בי להתקלף , בכך שנתנו לי להיכנס אל עולמם וחייהם  וליצור יחד עימם את הקשר ואת ההכרות ביננו. הם אפשרו לי להיפגש עם הפחדים הכי עמוקים שלי ולראות שהם מסתירים בתוכם שפע של הזדמנויות והגשמת חלומות, הם אפשרו לי להיות בקשר עם האחר מהמקום הכי שוויוני שיש גם אם הגעתי אליהם ב"תפקיד", עם עמדות, תפיסות והנחיות .הם הצליחו לראות אותי כמו שאף "נורמטיבי" לפניהם לא הצליח ושיקפו לי לעיתים באופן הכי כנה ואכזרי את מה שאף אחד מעולם לא אמר לי. הם אפשרו לי לגדול. לגדול כאדם, כיסמין, כעובדת, כמטפלת, כאשה . הם נתנו לי כוחות, אלפי שיעורים בפרופורציה, לימדו אותי מהי נחישות,שרידות ,אהבה ואומץ.הם הניעו אותי שלא במתכוון למקום בו  אני היום שלמה הרבה יותר.

אני בוחרת לאורך בלוג זה לקרוא להם "נפגעי נפש" (עם מרכעות),אני כותבת את זה כי כך הם נקראים בעולם שבחוץ, בעולמנו ה"נורמטיבי". אני כותבת כך כי יש משהו במושג הזה שבעבורי מדגיש אף יותר את הסטיגמה שעליה בחרתי לכתוב בבלוג זה, את תפיסתנו אותם , את הביטוי שמגדיר אותם ושלוקח מהם את הזכות להיות אנשים, עם אבחנה פסיכיאטרית , אך בראש ובראשונה אנשים.  אנשים שזכותם בקיום ,בתעסוקה ופרנסה בחיי חברה ומערכות יחסים ,בדיוק כמונו.  למילים יש כוח, וגם להגדרתם ככאלו .

אני כותבת עבורי ועבורם, עבור כל השונים והנורמטיביים באשר הם.  אני כותבת ולו רק כדי שהדבר הזה שנקרא סטיגמה ימחק מסדר היום , או לפחות כדי להאיר את האמת מאחורי מה שהסטיגמה הזו בסופו של דבר גוזלת ומונעת מכולנו - קשר, אפשרות להתפתחות ,למידה ושמחה על הזכות להיות . כמו שאנחנו. עם המגבלות שיש בכולנו. ללא שיפוטיות אלא עם הרבה הערכה, חמלה ותודה, לאחר . האחר באשר הוא, בתוכנו  וביננו.

את הבלוג הזה כתבתי כבן אנוש,  כיסמין, כמטפלת רגשית וכאשת שיקום (לשעבר אבל לתמיד). בכוונה בחרתי לכתוב כתיבה חופשית ובמקומות בהם הוספתי מקורות היו אלה דבריהם של המתמודדים עצמם ולא של חומר מקצועי שיש לי אליו גישיה,שחשוב ויקר ושניתנה לי הזכות לדעת ,להכיר ולעבוד על פיו כעשור. בחרתי לכתוב את הבלוג בנימה אישית, הבאתי גם צדדים בהם אני חוויתי קונפליקטים פנימיים אשר לתפיסתי לעיתים עיכבו אותי ובחלק מהמקרים גם הביאו אותי למי שאני היום. אין בבלוג זה ולו מעט ביקורת כלפי האנשים שליוו אותי בדרכי המקצועית או לאנשים שלימדו אותי באהבה רבה מהו שיקום ומהי החלמה ואם נהיה כנים אפשרו לי לחוות , ללמוד, לגדול ולבחור יום יום במהלך עשור לקום בבוקר לעשייה הכל- כך משמעותית בעיני.  יש בי רק הכרת תודה, אך יש בי גם רצון לצאת מעט מהצד המקצועי שהחזקתי ולהיות בבלוג הזה גם יסמין שלא כמו במקומות שבהם לא תמיד הבנתי שנאלצתי לשים בצד במהלך עבודתי, להיות יסמין במובן הכי פשוט כדי להעביר מה קיבלתי ומה ההשלכות של הסטיגמה בעיני, לא רק עבור "נפגעי הנפש" אלא עבורנו כאנשים שמרכיבים אנושות חיה ופועמת. אני כותבת אותי.

כולי תקווה שתפנו לנושא הזה מקום ושתישארו איתי עד הסוף... אבל גם אם לא... מכבדת את בחירתכם.

תחילת הדרך:

אני זוכרת בתחילת שנתי החמישית במסלול לפסיכותרפיה גופנית במכללת רידמן ,עזבתי עבודה באל על ,עם משכורת נפלאה ואיכות חיים שאפרה לי ללמוד באמצע שבוע ולבלות בחו"ל בסופי שבוע והלכתי להיות חונכת של "נפגעי נפש".  הרגשתי שאני צריכה להרגיש את מה שלימדו אותי שקוראים לו "פסיכופתולוגיה" כדי להיות מטפלת , אבל גם כי מאז היותי צעירה מאוד עניינה אותי השאלה מיהו המשוגע? אני או הם ???

זו  שאלה ששאלתי את עצמי לא פעם בשל הפגיעויות הנפשיות שחשתי בהן עוד בילדותי. לא היו פגיעות בגוף , או "חלילה" שגעון מאובחן - (משפחה נורמטיבית לגמרי) , הייתי מקובלת חברתית והיו לי חברים רבים וטובים אבל הייתי ילדה מאוד רגישה וחוויתי רגישות זו בבית הספר, בחברה, בתוך המשפחה , ובכלל הרגישות והפגיעות שלי היו חלק ממני, חלק שעם הזמן שמרתי בתוכי. לא הרבה הבחינו בה ברגישות שלי, עשיתי עבודה טובה כדי להסתיר אותה..

שאלתי את עצמי את השאלה הזו שוב ושוב בכל מיני מצבים רגשיים אותם חוויתי, כל פעם התשובה היתה לי שונה... פעם המשוגעת היתה אני ובפעמים אחרות תגובות האנשים בסביבתי . הידיעה שהתשובה אינה מוחלטת לכאן או לשם בדיעבד עזרה לי לגדול כפגיעה ורגישה אך לא להפוך ל"משוגעת".  אולם כשגדלתי עוד הידיעה הזו  עזרה לי להבין  שכולנו יכולים להיתפס כמשוגעים בשלב כזה או אחר בחיים . עם השאלה מי ה"משוגע" אני או הם  יצאתי להכיר אוכלוסייה חדשה לגמרי אוכלוסיית "נפגעי הנפש" , ,"חולי נפש" ," משוגעים" , "המתמודדים"  ועוד שמות שמכוונים רק אליהם...לקבוצת אוכלוסייה די רחבה .

באתי למפגש יסמין,הייתי אז סטודנטית בסטאג' (שגם אותו בחרתי לעשות במרכז לבריאות הנפש בלוד, שלוחה של בית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב ), באתי למפגש ללא ידיעה ברורה מה אעשה כשאסיים את הלימודים ואם אצליח בכלל לבנות  קליניקה יציבה . התחלתי לעבוד כי פשוט רציתי להכיר , רציתי לפגוש  ולהיות בקשר עם אוכלוסייה שעד כה נתפסה עבורי כחולה, כמאיימת,תוקפנית ואלימה ואולי בקצה השני אנושית כמו כולנו. הייתי פשוט סקרנית להכיר ללא יומרות להיות במקום טיפולי או מישהי שיודעת יותר מהם. פשוט לראות בעצמי במה מדובר, מהו העולם הזה. החונכות השיקומית בתחילת דרכי בשיקום בבריאות הנפש אפשרה לי את זה. יישום תכניות שיקום שבתוכן מטרות שהם הציבו וליווי האנשים , ליווי ממקום שכולו בגובה העיניים תוך הקשבה לקשיים שעולים בדרך(גם אצלי אגב) , הדרכה נכונה והרבה אהבה למה שבחרתי לעשות בחיי המקצועיים, ליווי אנשים בדרכם המרגשת לשיקום בקהילה לאחר שחוו משבר ואובחנו כחולים עם מגבלה פסיכיאטרית.

הבנות לאורכה של דרך

אבי אורן במאמרו מצרכנים לנותני שירות- סיפורו של גשר , בספר שיקום והחלמה בבריאות הנפש מתאר את הרגע בו אושפז בכפייה :

"משנסגרה עליי הדלת הכבדה של המחלקה הסגורה , בפעם הראשונה מזה 6 שנים ארוכות, חשתי כי ננעלו דלתות חיי. כל המסכות שטרחתי לעטות מזה 6 שנים כמו הורדו באחת...מותירות אותי פגיע, חשוף אבוד.."

התיאור שלו מבהיר באופן די פשוט אך נוקב את החוויה של להתפרק, של לאבד, של לכאוב ולהרגיש לא מוגן וחשוף . ככל שלמדתי להכיר את האנשים היקרים שליוויתי הבנתי שהרצון והסקרנות שלי להיפגש עימם הזיזה הצידה לא במודע את האבחנה שלהם ונתנה לפגיעות שקיימת גם בי, גם בהם ,להיפגש איתי בתוכי שוב ושוב. הם , "פגועי הנפש" , ברגעים מאוד דומים למצבים בהם הייתי במהלך חיי בעצמי, אולי מרביתנו בשלב כזה או אחר,  כמוני וכמותם  רובנו נגענו בכאב ,חווינו משברים ,פגיעות, אכזבה אך הם כפי שמתאר אבי אורן , במקומות האלה כנראה היו פחות חזקים , או אולי יהיה נכון לומר יותר חלשים והם נשלחו לקבל עזרה כי נפשם ולעיתים גם גופם צעקו את הכאב, הוא היה כה גדול שהקוגניציה במקומות אלה לעיתים השתבשה או השתכללה, תלוי מאיפה מסתכלים. הם עשו ממקום המשבר מה שלפעמים גם אני רציתי , הם זעקו וביטאו את אשר חשו, הרגישו וחוו.  כל אחד בדרכו. אני במקומות החלשים שלי "הצלחתי"  להשאיר את הכל בפנים ,בתוכי ואיכשהו להכיל זאת . להבדיל מהם יכולתי עם המשא העודף הזה להמשיך הלאה בחיי ,עם הכאב וזאת בעזרת בניית הגנות וחומות שיאפשרו לי זאת  אך לא בהכרח הייתי במצב אחר או  יותר טוב מהם ברגעים מסוימים אלו , אבל הצלחתי ויכולתי להסתיר . הם לא, הם הגיעו לקבל עזרה, הם הגיעו לפסיכיאטרים פרטיים או לאשפוז ואובחנו. בדרך לאבחנה הם קרסו, התמוטטו והתפרקו והיו צריכים עזרה כדי להיאסף.. אנחנו "הצלחנו" להחזיק במנגנוני הגנה ששמרו עלינו אך מאידך לא בהכרח מנעו את הרגשות שחשנו ואת השפעתן לטווח ארוך בתוך חיינו, במערכות היחסים שלנו, בבחירות שבחרנו.

האנשים שפגשתי לא היו האבחנה שניתנה להם, היא הייתה חלק מהם, חלק זעיר מכל מי שהיו ורצו להיות.  כאנשים היתה בהם רגישות מדויקת, בתוך הקשר הם אפשרו לי לפגוש ולהיפגש., ללמוד מהם כל כך הרבה על האישה שהייתי, על אמונות, ערכים , עמדות ותפיסות , על  טיפול ועל ההבדל בין טיפול ושיקום . על ההבדל בין קשר חברי וקשר משפחתי, על המטפלת שארצה להיות  , על אנושות ואנושיות  ,על היכולת לאהוב.. לאהוב את מי שהם כמו שהם, אותי איתם ואת הקשר שהצלחנו לרקום הם ואני , הם איתי. גם אם זה התאפשר רק בתוך ה"תפקיד" בו החזקתי ,התאפשר לו הקשר ביננו ולאורכו הם לימדו אותי גם על סטיגמה .

אנחנו נמצאים בכל מקום, אנחנו חלק בלתי נפרד מהחברה. אנחנו עובדים, מתחתנים, מגדלים ילדים. אנחנו השכנים שלכם ברחוב. אפשר לפגוש אותנו בתור בבנק או בקופת חולים. אנחנו קונים לידכם במרכול, מתאמנים לידכם בחדר הכושר.  אנחנו כל כך דומים לכם, שלא תמיד תוכלו לראות את ההבדלים בינינו לבינכם. אבל אנחנו גם שונים מכם. אנחנו סובלים מסטיגמה קשה ומהדרה חברתית. יש מקומות שבהם לא ירצו לקבל אותי, כי אני מתויגת( צין א' ,2002)

אני מכירה "נפגעי נפש" אני מכירה את אלו שהאמינו בהם והם לקחו את המושכות וחיו עם החלק החולה שבתוכם באופן שרציתי גם אני . הם עשו תארים ,חוו, התמודדו והפכו את האבחנה לחלק ממי שהם לא כל מה שהם.. אם הם הצליחו, ולא משנה מהו הדבר שהצליחו בו שהצריך מהם ללמוד, להיפגש ולהיות בקשר עם מי שהם פוגשים מחוץ אבל במקביל עם החלק החולה שלהם בו זמנית (ולהבדיל מאיתנו הם תמיד בקשר איתו ), הם ראויים להתייחסות שווה, מבחינתי אין ביננו הבדל ,למעט הבדל אחד האבחנה.

כן, היו גם כאלה שפגשתי שהמחלה שיסעה אותם  שוב ושוב בעולם הסכיזופרניה (שסעת בעברית) או אלה שנפלו לדיכאון עמוק וברב המקרים כשהעמקנו בקשר התגלה עולם בודד מופלה ומנוכר, לא היה מי שיתמוך בהם , לא התאפשר להם קשר . קשר קרוב, מרגיש, אוהב וכואב עימם את כאבם, הם נתפסו כמשוגעים ,לא מאוזנים ,מאיימים . אותם אלה  לא תמיד זכו  או  הגיעו  לממש , להתקדם ,להשקיע ולשבת עם החלק החולה הזה בחדר אחד עם מישהו בתוך קשר כי הסימפטומים הפעילים שלהם הביאו אותנו להכיר רק בחלק המאובחן שבהם מבלי לנסות לראות אם יש שם עוד.. מבלי לאפשר להם קשר. זו הסטיגמה...

הדחף שלי לעולם "נפגעי הנפש" היה הסקרנות. הרצון במפגש. הקשר.. ואם אהפוך היום  את הדחף שלי שלי בתחילת דרכי אקבל פחד. הפחד שהפכנו לחברה דיגיטלית שרואה פרסום וכתבות ורכילות וריאליטי ואל מול זה המוני גישות טיפוליות ומטפלים ומנחי סדנאות והכמות והשפע שנראים כל העת מסביבנו לוקחים את השיח המרכזי של הדבר הכי משמעותי שמוביל לשינוי לפחות לתפיסתי והוא הקשר, היחסים . חשוב  לזכור שלפני שנהיינו מי שאנחנו היום עברנו דרך, כל אחד ודרכו כל אחד וחייו וכל אחד בתוך הקשרים אותם בנה או איבד. בראשיתנו היינו קודם כל אנשים מחפשים, שואלים, נשברים אבל ממשיכים. אולי אם נזכור את זה כל הזמן נקפיד  להיפגש ולהיות בקשר בו השיח המרכזי הוא האמונה בדרך , האמונה בזה שאנחנו יכולים אבל גם האמונה שלאחר מגיע בדיוק כמונו ויתרה מזה, האמונה  שהוא יכול!!

אני יכולה לדבר, אבל אני לא נשמעת. אני יכולה להעלות הצעות, אבל לא מתייחסים אליהן ברצינות. אני יכולה להשמיע את מחשבותיי, אך הן נתפסות כדלוזיות. אני יכולה לתאר את החוויות שלי, אך הן יכולות להתפרש כפנטזיות. התיוג שלנו כחולים פסיכיאטריים משמעותו  מציאות שלעולם אינה מרפה מאתנו; מציאות שמעצבת את זהותנו ללא יכולת להיפטר ממנה... פעמים רבות מדי המאמצים שלנו להתמודד אינם זוכים ליחס רציני  או "מותאמים" לסימפטומים של המחלה (Leete, 1993).

הוויתור על אוכלוסייה שלמה שאובחנה במחלה כזו או אחרת והפכה לשונה מאתנו הנורמליים היא בעיה. והיא תמשיך להיות אם השיח יהיה סביבה .הוויתור קורה בדיוק במקום בו אנחנו מתבוננים בהם "ככאלה", ואגב לא רק בפגועי נפש. ישנם  המונים שנוסקים לגבהים עם המגבלה , המונים! ישנם סיפורי הצלחה אינסופיים של שילוב בקהילה ונורמטיביות מלאה עם החלק החולה והשיח הנורמטיבי עדיין מתמקד בשוני, ב"לגיטימיות" שלהם להיות כמונו, כמונו ? עלינו לתת להם להיות מי שהם.. מי אנחנו בכלל?

אם נטמין זרע באדמה צחיחה והוא ימאן לצמוח, האם נשאל מה לא בסדר עם הזרע? לא. אנו מבינים שחיים אינם מסוגלים להשתרש באדמה צחיחה. לכן לא נאשים את הזרע, אלא נבחן את הסביבה בה אנו מבקשים לזרוע ונסיק שהבעיה היא בבצורת (Deegan, 2002).

תקוותי האישית היא  שהשיח החברתי  יעסוק באיחוד, בייחוד שכולנו  מביאים עימנו... כשהאנושות כבני אדם תיקח אחריות על עצמה בראש ובראשונה ואז אל מול האחר והיכולת להיות עימו בקשר ,קשר בגובה העיניים ועם אמונה אמיתית ושותפות לאורך הדרך, אני בהחלט מאמינה שיהיו עוד ועוד שיצליחו לעוף, ביננו וגם "ביניהם". אנחנו לא "עוזרים" להם, לתפיסתי (גם בשיקום) אנו מחוייבים לאפשר להם לצעוד בדרך שהם ראויים לה. דרך שהיא גם  דרך לקבלה עצמית וחמלה עצמית. את זה נוכל לעשות ולפגוש באמת רק אם נזכור ונסכים להיות לעיתים "כמוהם". אם נסכים להיזכר בהיותנו  פגיעים, שבורים, חולים כואבים שמחים וצוחקים, להיות כל מי שאנחנו, גם אם אנחנו מסתירים זאת בתוכנו, אנחנו יודעים.. וללא שום קשר לאבחנה. לא לדבר על האחר אלא להיות עם האחר או פשוט לאפשר לו להיות אדם מן המניין.

אני רוצה כי סיפורי ייכתב כך שאוכל לזכור איפה הייתי ולא אשכח מה עברתי. אם הסיפור יירשם, אדע כי זה לא שקר, אלא משהו שאכן עברתי בחיי. כשאנשים יקראו את סיפורנו הם ידעו עם מה התמודדנו. אנשים שלא עברו מה שאנו עברנו צריכים לשמוע את סיפורנו על מנת שידעו ויכירו את הניסיונות והחוויות שלנו .המערכת לא טובה, היא צריכה להשתנות. אחד הדברים שאנו יכולים לעשות על מנת לשנות אותה הוא לספר את סיפורנו (Lalime, 1990 in Deegan, 1997b)

אחרי עשור בשיקום  בריאות הנפש אני מכירה מורים יקרים , "פגועי נפש". אנשים מופלאים, ערכיים, טובים, חכמים וראויים. אנשים שהלוואי ובחיי אזכה לתת את מה שהם נתנו לי  , לא בגלל תארים שעשו או ידע שיש להם וכן לחלקם יותר ממני ,אלא בגלל היכולת שלהם לחיות עם כל החלקים שבתוכם, לא לוותר ולפעול ולהתקדם משם. לקום כל בוקר עם המגבלה ולהתמודד עימה מבלי לתת לה להיות מי שהם. מבלי לוותר על האפשרות, האפשרות של  אלה שיכולים ומסוגלים להתקדם ולהתפתח וגם האחרים שיכולים ומסוגלים אחרת מהם, והכל בגלל הנפש. אותה אפשרות שאנו שוכחים שהם ראויים לה כי אנו רואים בהם פגועים.. האפשרות שלעיתים הסטיגמה ולא שום דבר אחר  גוזלת מהם, הן באקדמיה, הן במסגרות תעסוקה ובוודאי בקהילה את הזכות להיות אנושיים ולגטימיים..

בעולם הקדמה והטכנולוגיה אנחנו מאבדים את הערך המרכזי של להיות בקשר ,כן, זה לא תמיד מתאפשר וכן לא תמיד יש נכונות ,הויתור דבק בנו, הויתור דבק גם באלו שקוטלגו כ"אחרים" הויתור דבק באנושות שבעידן הנוכחי , הויתור קורה גם בגלל סיבות אובייקטיביות שקשורות בעומס ובמשימות בעידן שלא תמיד משאיר  זמן לדברים שחשובים באמת. למדנו להסתפק בקשרים במייל,בפייסבוק ובווטסאפ כהגדילה שלנו כאנשים בעיני מתרחשת במערכות יחסים, באחד לאחד, שם אפשר לגעת במקומות שמאיימים, שמרתיעים,שמעכבים ולגדול מהם, שם פנים מול פנים , אחד מול רעהו מתאפשרת היכרות, יורדת שיפוטיות ונמנעת ולו במעט סטיגמה, גם בעולם שלנו , העולם הנורמטיבי , עולם שפחות מתאפשר לאנשים עם מגבלה, עולם שמאלץ אותם להישאר לבדם ללא קשר משמעותי כי לפעמים המסכים והקדמה הוא משהו שאין ביכולתם להשיג, הן כלכלית והן חוויתית.

כדי להיות בקשר אנו נדרשים לפנות לכך זמן, להאמין באחר , להתאכזב, ליפול לקום ולהחזיק בתקווה שזה אפשרי, אבל אין לנו כוח ואין לנו זמן להקדיש לקשרים ,אין לנו זמן באמת להכיר . "הם" לא פעם נכנעו למחלה כי אנחנו לא ראינו את מי שהם , אלא היינו עסוקים באבחנות, בהפרדה ביננו לבינם, היינו עסוקים בלנסות לעזור להם , לפעמים ממקום שכנורמטיבי יודע יותר, לפעמים ממקום שמפחד או נמנע , שכחנו לראות גם את החלקים הבריאים שבהם כי כל השאר האפיל ,איים והוא שונה עבורנו ומה ששונה מופרד. מה ששונה נכנס לקטלוג רחב של שוני על סוגיו. אנו לא טורחים כלל לעצור ,להכיר ולבדוק  האם מה שאנחנו חושבים הוא אכן כך. אנו ניזונים מעמדות ,תפיסות וסטראוטיפים  שמעכבים אותנו כחברה וכפרטים , אנחנו מוותרים על ערך משמעותי , חוק יסוד במדינת ישראל שהינו כבוד האדם. כל אדם באשר הוא. ולכבד זה גם לתת הזדמנות שווה . חלק מכבוד בעיני הוא להכיר ולא להכריז הכרזות שאינן מבוססות. הכרזות שמובילות לפיצול וניכור.

לסיכום

הדו"ח שלי מכוון בעיקר למתמחים בטיפול ושיקום בתחום בריאות הנפש: היעילות המקצועית שלכם כאנשי טיפול ושיקום תלויה בדרך בה אתם תופסים את האדם איתו אתם עובדים, וכמה תקווה אתם מסוגלים לתת לו. דברים אלה אי אפשר ללמוד באוניברסיטה, הם צריכים לבוא מתוככם. ההמלצה הכי טובה שאני יכול לתת לכם היא להתייחס למטופלים שלכם כמו מורה טוב לתלמידיו. כאשר המורה מצפה לתוצאות טובות מאוד מתלמידיו, רוב הסיכויים כי התלמידים אכן יממשו את הציפיות. אם תיתנו )Weingraten, 1994למטופלים את האפשרויות, רוב הסיכויים שהם יממשו אותם תלויה בדרך בה אתם תופסים את האדם אתו אתם עובדים, וכמה תקווה אתם מסוגלים לתת לו (

אהבתי את עבודתי בשיקום , אחרי עשור בו עבדתי הן כחונכת שמלווה מתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית ,הן כרכזת חונכות שמלווה את החונכים הנפלאים שעוסקים במלאכה וסיימתי בתפקיד של ניהול אזור צפון כארבע שנים תפקיד בו ליוויתי וניהלתי רכזי חונכות וסומכות שיקומית וראיתי את הקושי בעול המשימות שנדרשו להן במסגרת עבודתם ועשו אותם מתוך אהבה לאנשים שליוו .עזבתי לא בגלל שמאסתי. אני חושבת שיכולתי להמשיך עוד שנים בעשייה זו שבשבילי היתה שביל יקר מפז למפגש ולמערכות יחסים משמעותיות מהן למדתי כל יום , עזבתי כי ככל שהתקדמתי נוכחתי לגלות שאני הולכת ,מתרחקת ומאבדת קשר עם הסיבה שבגללה הגעתי לעבוד. הקשר עצמו, הקשר עם האחר. הרגשתי פקידה שעוסקת בניהול משימות  משימות  ליוויתי מודלים חדשניים ובהחלט חשובים . מודלים ,מדדים לבקרה, לאיכות והנחיות ליישום שנולדו על מנת לאפשר שיקום והחלמה (בקצרה: שיפור איכות החיים ושילוב בקהילה) .

מודלים אלו יצרו עומס בעיקר רגשי אצלי ואצל עובדיי והצורך להטמיע ולבצע אותם הובילה אט אט לניסיון לא תמיד מוצלח , לעמוד במשימות ולהוכיח את זכאותם של עובדי בריאות הנפש להצדיק תקציבים שימשיכו את המשימה המבורכת הזו , אולם משימות אלו גזלו את היכולת שלי להיפגש ולהיות בקשר , גם עם העובדים אבל גם עם מי שהביאו אותי לעבודה הזו ,אלו שבראש ובראשונה בזכותם קודמתי , לאלו שבזכותם נחשבתי לעובדת מספיק טובה על מנת שיאמינו בי ויקדמו אותי ,"נפגעי הנפש" . . כשהרגשתי שאיני יכולה יותר להיות בקשר משמעותי עם המנהלים שלי ועם העובדים שלי .. שם בחרתי לצאת החוצה, שם כבר לא הייתי אני, הייתי צריכה זמן, זמן לנשום,זמן לחשוב מחדש, זמן לחזור הביתה אל מה שאני אוהבת לעשות , להיפגש ולהיות בקשר, הצורך בזמן החזיר אותי למי שאני..

חשוב לי להדגיש ש אני חושבת שהמודלים וגישת ההחלמה בבריאות הנפש הם חשובים , ראויים ונדרשים, גדולים וטובים מהם למדתי יוצרים, מביאים ומטמיעים אותם במערך בריאות הנפש. ראיתי עד כמה אלו מסייעים למתמודדים שליווינו לנסוק מעלה, מערכת בריאות הנפש מורכבת מאנשים מדהימים ששוקדים ימים כלילות על מנת לסייע, לראות היכן ואיך ניתן להוביל את האנשים למקום טוב יותר ומשמעותי עבור עצמם. מאידך יישום כל אלה אשר חייבים להישאר נדרשים לחשיבה על אופן היישום באופן שלא יגזלו את המרכיב הכי משמעותי עבור אותם אנשים שבשבילם התאספנו – אסור שיגזלו את הקשר הבינאישי ואת יכולת העובדים בשטח לממשו.

הסטיגמה בעיני נובעת מחוסר הכרות, מחוסר ידע וכן מהיעדר קשר משמעותי, גם בעולם בריאות הנפש אך גם בעולם הנורמטיבי, אינני רואה במושג הסטיגמה הבדל אבל כן רואה הבדל מובהק בסטריאוטיפים, תפיסות ועמדות בהתייחסות הכוללת כאנושות לכל אחת מהאוכלוסיות , לא מתוך הכרות.

חייבת לציין לפני סיום גם את המשפחות שמלוות את "נפגעי הנפש " . גם הם אנשים . אוהבים, מחבקים, צוחקים, מלאי תקווה ,מלאי רצון, קמים יום יום ומתמודדים... עם הכאב לראות את בן משפחתם בבית, לא תמיד עובד, לא תמיד עם חברים, לא תמיד בקשר. גם הם חוו משבר, כשבן המשפחה שלהם חלה, כשחייהם השתנו מהקצה לקצה . הם , שהדרכה ליווי וייעוץ יכולים להיות כל כך משמעותיים ,הם שצריכים לעטוף, לתמוך, לעזור , למצוא כוחות יום יום מחדש כדי להיות גשר לקשר, הם המשפחה בוחרים לפעמים שלא להיעזר.. בגלל הסטיגמה.

עד כמה בחיינו אנו כפרט וכמשפחה אנו נמנעים מלעשות דברים שיתמכו בנו ,ישפרו את  איכות חיינו בגלל הסטיגמה שיש עלינו או על הדברים שבחרנו לעשות ? כמה פעמים ויתרנו על חלומות בגלל השיפוטיות- מה יגידו עליי?  כמה מאיתנו לא נעזרים במישהו כשאנחנו צריכים? 
לכמה מאיתנו זה קורה לא כי אנחנו לא רוצים אלא כי אנחנו לא יכולים..בגלל סטיגמה.

הסטיגמה ליוותה גם אותי, הסטיגמה מלווה גם אותם, אין לספק שהיא מלווה גם חלק ממי שקרא והגיע עד לכאן ,היא חלק מתרבות ,חלק מהאנושות. אך היא חלק חשוך, מכוער, קטן, מפלג ,מעכב  ולא מאפשר בחיים של כולנו.

 ואת זה יש להזכיר ולומר בקול רם!! 

תודה גדולה לאורטל בן עטר, קולגה,  שהביאה אל חיי שוב את הדיון והחשיבות בשיח על הסטיגמה והעירה בי את הכמיהה למאמר מגירה מקצועי ומהודק שישב במגירה שנים והפך אט אט לבלוג עם נימה אישית אך כל כך משמעותי עבורי ולו רק בכך שיכולתי לכתוב בדיוק מאותו מקום בו בחרתי בעבודה הזו לפני עשור. מקום של סקרנות ואהבה... מקום של גובה העיניים וחשיבות הקשר. תודה.

מקורות:

ימין ,ע. ,רועה ,ד. ,יאנוס ,פ .וליסאקר ,פ (2012) . התערבות קבוצתית להפחתת  סטיגמה עצמית בקרב אנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות קשות .שיחות.

 בנג'מין ג' (2005) כבלי האהבה. תל־אביב, הוצאת דביר, 7

אורן א'.(2007): מצרכנים לנותני שירות-סיפורו של גשר;  מתוך:  דר' לידור,נ.ה .,דק' לכמן מ; שיקום והחלמה בבריאות הנפש , הוצאה לאור ,ליתם .

טל א' . (2007)  הסטיגמה כלפי אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית מתוך: דר' לידור,נ.ה .,דק' לכמן מ; שיקום והחלמה בבריאות הנפש , הוצאה לאור ,ליתם.

צין א'. (2002) כמו כולם אבל שונה ; עיתון הארץ ,מוסף דעות.

Corrigan (Ed.), On the stigma of mental illness(pp. 11-33). Washington DC: American Psychological Association

Corrigan, P.W., & Kleinlein, P., (2005). The impact of mental illness stigma. In: P.W

Deegan, P.E. (1997a). Recovering our sense of value after being labeled. In: L Spaniol, C. Gagne, & M. Koehler (Eds.), Psychological and social aspects of   psychiatric disabilities (pp. 370-376). Boston: Center for Psychiatric  Rehabilitation

Deegan P, E. (2002). Recovery and hope: Changing our approach and expectations Douglas Hospital, Montreal, Quebec, Canada, November 14-15                                                                                                            

      ,Leete, E.(1993). the interpersonal environment: A consumer's personal recollection.   In: A.B. Hatfield & H.P. Lafley (Eds.), Surviving mental illness: Stress, coping  and adaptation (pp. 114-128). New York: Guilford Press

Weingarten, R. (1994). The ongoing process of recovery. Psychiatry, 57, 369-375

 

" הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

©יסמין פז -מטפלת רגשית בפסיכותרפיה גופנית

בלוגים נוספים

דלת רביעית לקשר- החופש להיות חופשי- הבלוג של יסמין פז
התחלות חדשות מתחילות לא פעם בהתרגשות ושמחה ,יש גם כאלה המתחילות עם פחד וספק ויש כאלה עם גם וגם וגם. הספק לגבי הבחירה
פיתוח מיומנויות קשר-גשר לחיים- הבלוג של יסמין פז
אינטימיות היא "הפרס הגדול" על כל ההשקעה הרגשית. אנו יודעים כאשר היא שם. היא מצב, היא אווירה, היא רגע ללא מילים.
יקומים מקבילים- הבלוג של יסמין פז
הבלוג מוקדש לכל האנשים שמתמודדים או התמודדו עם מחלה של מישהו שקרוב אליהם, יקר להם מכל.