צור קשר
...Loading...

פגישה עם חיים- הבלוג של עדי פרקש

שמעתי את השיר הזה מתנגן בעודי הולכת ברחוב באחת מאותן שכונות, בדרום העיר. הצלילים בקעו מבית עסק שעברתי על ידו. התעכבתי קצת, וזיהיתי קולות נוספים מאותו מכשיר, וברור היה לי שבעל העסק שומע מוזיקה של רדיו, וזה מה שמתנגן עכשיו, ולא, הוא לא היה משמיע את המוזיקה הזו ככה לעצמו, במכוון. הוא גם כזה, מקופח. עצרתי והקשבתי למילים . שיר על מצוקה שכונתית של טיפקס (מילים ולחן: קובי אוז).

נכנסתי לפיצוציה הזו שממנה בקעה המוזיקה וחיפשתי לי דבר מה לקנות. מבקשת לשהות במחיצת הצלילים, המילים והמוכר בפיצוציה. לשמחתי גיליתי שבין שלל המוצרים, יש פינת ישיבה קטנה, שולחן מתקפל קטן ושני כסאות פלסטיק ואפשר גם לשתות קפה שחור, "רגיל "הוא אמר לי. "כמו של בית". "הכי טוב" עניתי, חייכתי והתיישבתי. נקבתי בשמי, והוא אמר את שמו : חיים. ביקשתי לעצור. בתוכי הרצון לקיים אתו שיחה קצרה. להכיר. הוא סקרן אותי, גופי נדרך כולו לחקירה, של חיים החדש, זה שעתה זכיתי לפגוש. היה בי רצון להרגיש את החיבור בין השיר המתנגן, המיית הרחוב, פיח המכוניות, לזהות את תנועותיו במרחב הביתי והמוכר שלו, ולחקור את חווית חיים, ולו במעט. הצגתי את עצמי. "את לא מהשכונה" הוא אמר. "אני מגיעה לפה הרבה", אמרתי ספק מתנצלת. כבר הבנתי מדבריו שקיימת אבחנה קטגורית בין ההולכים והשבים, מי שהוא "מפה" ומי "שלא". השיר המשיך להתנגן ברקע, בזמן שחיים שוקד על הכנתו, "בפינג'אן על הגז". הקשבתי לתנועת הכפית העורמת את הקפה הטחון, זיהיתי את הקול המוכר של המכה המדודה של הכפית על דופן הפינג'אן, פתיחת הברז והוספת המים, הדלקת הגז, והתנועות הסיבוביות של הכפית בעודו מבשל את הקפה. "בלי סוכר" ביקשתי. "שומרת ?" חייך לעברי. הבטתי בו.

בנתיים השיר המשיך ברקע. המילים הולכות ככה: "זה שיר על מצוקה שכונתית שלנו ,אני שר אותו עצוב לי בפנים ,זה שיר על בעיה חברתית אצלנו, אני מזמזם אותו ורע לי מבפנים, גם אם תהיה לצידי, זה לא יספיק לי אף פעם, אם תבוא לקראתי, זה רק יגדיל את הפער, אם תצבע ותשתול גם פרחים מבחוץ ,בפנים זה עדיין כואב לי, אז אני שר, שיר מוכר, של מקופחים." אתה מקשיב לשיר ?" שאלתי אותו. לרגע עצר את תנועותיו. שמחתי שהוא נענה לקריאתי והוא מצטרף אליי מהצד השני של הדלפק ,ואנחנו מקשיבים יחד. "לא מכיר" ענה, והמשיך. "תקשיב רגע" ביקשתי. נראה שהייתי הלקוחה הראשונה באותו בוקר, והוא התפנה ועצר. הקשבנו יחד להמשך השיר. שותקים. "זה שיר על בעיה תקציבית שלנו, אני צועק ובכלל לא שומעים, זה שיר על סדר עדיפויות שלנו, אני מצביע ואותי לא שואלים, גם אם תהיה לצידי ,זה לא יספיק לי אף פעם ,אם תבוא לקראתי זה רק יגדיל את הפער, אם תצבע ותשתול גם פרחים מבחוץ, מבפנים זה עדיין כואב לי ,אז אני שר שיר מוכר של מקופחים. זה שיר על מלחמה מקומית אצלנו אני שר אותו אל מול הקירות זה שיר על בעיה קיומית שלנו ,אני מודאג מכמות הצרות. גם אם תהיה לצידי זה לא יספיק לי אף פעם, אם תבוא לקראתי, זה רק יגדיל את הפער, אם תצבע ותשתול גם פרחים מבחוץ, מבפנים זה עדין כואב לי ,אז אני שר שיר מוכר של מקופחים". חיים הגיש לי את הקפה לשולחן הקטן, ולצידו ראיתי גם כוס תה נענע ומשהו מתוק ליד מקרוב נראה כמעט בן גילי. קיוויתי שיתיישב לידי ואוכל דרכו לצלול לחוויה חדשה, לספק את הסקרנות, לעצור לתמונה אנושית קטנה, מצומצמת, להנות ממפגש. "גדלת פה?" שאלתי. ענה לי בשאלה חזרה מחוייך : " מה נראה לך ? "... השיר לקראת סיום והפזמון החוזר – חוזר J

חיים לא מתיישב עמי לשולחן ( חשבתי שהתה עבורו. אולי כן? - אולי לא ? ). רוצה אולי לומר כי ההבחנה ביננו ברורה. לאחר שהניח את הצלחת היפה על השולחן חזר מאחורי הדלפק. מכין את הסלטים והתוספות לטוסטים ללקוחות הבאים שיגיעו בהמשך היום. אני שותה את הקפה לאט, מנסה למשוך את השהות עמו עוד קצת....חיים פותח ומדבר באופן פחות מדוד לרגע. מספר על העובדות הסוציאליות שפגש לאורך השנים, נציגים ממנהל השירותים החברתיים. "עבדו יפה, היה להם אכפת". כמו בשיר הוא אומר לי "היו לצידי, אבל זה לא יספיק לי אף פעם, אם תבוא לקראתי זה רק יגדיל את הפער". "ככה זה" הוא מוסיף ואינו מרים את הראש, בשקט מלמל "חיים". שתיתי עוד קצת מהקפה והגעתי ל"בוץ". זיהיתי בי את התסכול, את חווית אי-הידיעה שלי והתעצבתי על המוגבלות שלי להתחבר אל חייו של חיים. חשתי דרך הנקבוביות את הזרות, והבנתי שגם אם אני עוד אחת ש"אכפת לה". קיוויתי בכל כולי, שה"סיפתח" הזה היה רגע אנושי נעים עבור חיים, לא פחות מאשר לי.   

לכרטיס של עדי לחץ כאן

עדי לומדת פסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינטזה - שנה שנייה . מצויה בחקר תיאורית המערכות המורכבות ואנתרופולוגיה רפואית והשפעותיה עלינו כפרטים וכחברה.

הבלוג " חלון תראפויטי " הינו הזמנה לקריאה מתוך סקרנות של תכנים מעניינים. שיתוף רגשות, מחשבות ומה שבינהם.


בלוגים נוספים

אהבה חסרה - הבלוג של עדי פרקש
"All through' the day... I me mine" ביטלס
אני הוא האחר- הבלוג של עדי פרקש
אומרים כי יש מקום לכולם , והשונות מאחדת, מהווה מכנה משותף בסיסי כל כך, אם לא נפחד ממנה.
1:0 לבריאות הנפש - הבלוג של עדי פרקש
כל אימון מלווה בציפיה גדולה לראות את השחקנים מגיעים.