צור קשר
...Loading...

עיניים גדולות - הבלוג של יפעת פרס

עיניים גדולות

אני עוצמת עיניים ונכנסת פנימה לתוך תחושת העומס, הלחץ, והמילים שרצות אצלי בראש :"את לא מספיקה כלום". 

בגוף אין הרבה אוויר, ויש מן בזזזזזזזז כזה מסביבו. אי שקט או אולי רב רעש.

קשה לי להעמיק בתחושות האלו אבל הן מלוות אותי כבר זמן רב מידיי. אני רוצה להבין.

אני כבר יודעת שאם זה כך תמיד זה לא סתם. מה הסיבה שהעשייה שלי מלווה ברעש כזה כל הזמן? בתחושות לא נעימות? בכיווץ?

אפשר כמובן להגיד, וזה יהיה נכון ,שאובייקטיבית אני נורא עמוסה. משהו בי כבר יודע שאת המציאות של עשייה מרובה יכולה ללוות תחושה שונה. אני מחפשת להרגיש טוב.

אבל איך?

לפני שנרגיש טוב לפעמים נצטרך לצלול לפחות טוב.

בקליניקה יש לי משפט כמעט קבוע "אני יודעת שזה מנוגד לכל האינסטינקטים שלך, ולכל מה שלימדו אותך, אבל בואי נראה אולי אפשר דווקא לשהות פה קצת.. דווקא להזמין את התחושה הקשה אלינו, לומר לה --- בואי, שבי. "

זה באמת אחד הדברים היפים ביותר שקיבלתי ואני מעבירה הלאה.

"אני יכולה לומר לכם בביטחון מלא שכן ראיתי זאת מאות פעמים, וזה אף פעם לא אכזב: כאשר תניחו לרגשותיכם להיות כפי שהם, הם יוכלו להשתנות. אם תנסו לשנות אותם, הם יישארו בלי שינוי." אן וייזר קורנל/"כוחה של התמקדות

אז דווקא לשם - לעומס, לאי נשימה, ללחץ אני נכנסת ועוצרת. אני מניחה למה שעולה להיות בדיוק כפי שהוא. לא מנסה להבין או לשנות, אני רק מקשיבה. 

בהתחלה מגיעים הדברים הצפויים, המוכרים המשעממים שגורמים לנו לחשוב ש "ככה זה, אלה החיים".

אבל, אם ניתן לזה זמן, מתחת יש עוד. למעשה שם נמצא הכול.

אני שומעת קול "את רוצה יותר מידיי. את מתעסקת ביותר מידיי דברים. את לא תסיימי את זה בחיים.

הנה תראי שוב התחלת ולא סיימת. לאן כל זה הולך בדיוק? "

אווווווווו אוקי, זה חדש. הרבה ביקורת יש פה על העשייה שלי, על הרצונות שלי, על הבחירות שלי, על הקצב שלי.

"עיניים גדולות"

שנים שלא שמעתי את זה. תמיד קראו לי כך. עיניים גדולות - רוצה הרבה ולא מסיימת.

אז, זה היה על הצלחת. תמיד לקחתי הרבה ולא סיימתי. תמיד חשבתי שאוכל לאכול הכול ולא הצלחתי.

תמיד הרגשתי אשמה כשזרקתי. ובכלל אשמה שיש לי עיניים גדולות.

שיש לי תאווה.

איפוק.  כמה אנחנו מעריכים איפוק.

איפוק באוכל.

איפוק ברגשות.

לפני שאכלתי ככה, או לפחות העמסתי ככה על הצלחת -- קראתי ככה.

בלעתי ספרים בשקיקה. בגיל 9 קראתי את כל הספרים בספרייה - פעמיים.

לפני זה אהבתי ככה. עם כל הלב עם כל הנשמה.

עיניים גדולות. זו לא מחמאה. יש בזה בושה.

תמיד היו לי עיניים גדולות. אני רציתי לטרוף את העולם. בשלב מסוים כשזה לא התאפשר הסתפקתי באוכל.

לא שבעתי באמת. העמסתי ולא סיימתי ולא שבעתי. זה משהו אחר בתוכי שחיפש להתמלא.

משהו מתחיל להתבהר אצלי בגוף, בנשימה, אני מבינה  שחזרתי לאכול את החיים.

יש לי עיניים גדולות, זה נכון.

המון דברים מעניינים אותי. ערימת הספרים ליד המיטה שלי יכולה להעיד בכמה תחומים בו זמנית אני מתעניינת. לעיתים קוראת עד הסוף לעיתים עד האמצע.

יש לי הרבה תכניות, המון חלומות. אני מעמיסה על הצלחת: קורסים, סדנאות, מפגשים, אנשים, כנסים. אני בודקת מה נעים לי, מה טעים לי, מה מתאים לי. מחלק אני נפרדת מהר חלק נשארים כל החיים.

לקול הזה שאומר "עיניים גדולות" אני עונה:

מותר לי.

מותר לי הרבה, מותר לי רחב, מותר לי תשוקה ותאווה.

מותר לטרוף את החיים, מותר להנות ולהתנסות.

"מותר לרצות מה שאתם רוצים. אין משהו שצריך לרצות או לא לרצות. אם אתם קשובים לאנרגיה האצורה בכם, תרצו להרחיב את האופקים ולהתפתח. מותר וצריך לספק את צורכיכם. כדאי לבקש מה שאתם רוצים." ג'ון בראדשו/ "השיבה אל הילדות".

אני כן אשים פה כוכבית קטנה בסוף*

ואגיד שאם אתם מזהים עצמכם כדומים לי אתם לא לבד. מסתבר שהעולם היום פתוח להכיל אנשים כמונו קצת יותר. לא מומחים לשום דבר (ולפעמים כן) אבל יודעים הרבה. לא רוצים להצטמצם, לבחור, להתבדל. כאלה של הכול מהכול.

יש לנו מקום ויש לנו איכויות משלנו. מהניסיון שלי ואם אתם מוצאים את עצמכם מזדהים, יש ערך דווקא לבחור ולהחליט על דבר או שניים שכן מתחייבים אליו ועושים אותו עד הסוף. זה נותן תחושה גדולה של מסוגלות וסיפוק וזה מבלי לוותר על הרשות לאכול מהשאר.

ואם מסקרן אתכם להתנסות מעט בהתבוננות ובשהייה הזו עם הרגשות שלכם זה בשבילכם:

"הקדישו רגע לבדיקת מה שאתם מרגישים עכשיו וראו אם אתם יכולים להניח לתחושה פשוט להיות שם. תחושה טובה, רעה או לא זה ולא זה. כעס, עצב, או פחד. שעמום, חוסר מנוחה או שמחה- פשוט שימו לב מה אתם מרגישים עכשיו, וחישבו אם אתם יכולים לומר, "כן, זה מה שאני מרגיש".

אן וייזר קורנל/ "כוחה של התמקדות"

לפעמים רק הדבר הפשוט הזה יביא אתו שינוי, תחושת הקלה והנשימה תיפתח (תיקחו פתאום נשימה עמוקה יותר) ולעיתים זו תהיה רק התחלה של משהו עמוק יותר.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל. 

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

בדיוק בגודל - הבלוג של יפעת פרס
אנחנו שואפים להבין מה מהמשא שלנו, מה מהאחריות קשור בנו ובחיינו, ולהפריד זאת ממה שאיננו באחריותנו, שלקחנו עליו אחריות מוגזמת, מיותרת, לא לנו.
לחיות ולא להיות- הבלוג של יפעת פרס
ושאלה אחת אני מצליחה לשאול שבאה מתוכי והולכת עד אליה: "מה יקרה אם נשתוק, אם יהיה פה שקט?"
אצלי זה יהיה אחרת-  הבלוג של יפעת פרס
מה אנחנו עושים כשאנחנו מכריזים שלא נהיה כמותם? כמו ההורים שלנו? קודם כל אנחנו מתרחקים מהם.