צור קשר
...Loading...

מעשה בענווה - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - מעשה בענווה - הבלוג של גברי

בהמשך לפוסט הקודם, הרגשתי שנכון להעמיק את מושג הענווה כמו שזכיתי להבין אותה עד היום.
בפוסט הקודם נגעתי במושג ממקום שהוא (עיקרון הענווה) קורה לנו להכיר במציאות כמו שהיא.
לראות את עצמינו כפי שאנחנו, לקבל את זה ולהשלים עם זה.
לראות את העולם כפי שהוא, לקבל אותו ולהשלים עם זה.
לראות את החיים כפי שהם, לקבל את זה ולהשלים עם זה.
ולמה דווקא עכשיו אני מרגיש נכון לגעת בעיניין. כי אני חושב שזו נקודת התחלה מדהימה והכרחית בכל דרך של שינוי והתפתחות.
בדרך כלל המושג הזה מוכר מדרכים רוחניות למיניהן ומתורות עתיקות כאלה ואחרות ואני לא שולל או מתנגד בשום אופן לזויות ההתבוננות האלה שזכיתי להחשף אליהן לא מעט לאורך הדרך. רובן דיברו על צניעות, על איפוק ועל הצמדות לכללים מסויימים של הדרך למען השקטת התודעה או הנפש ופינוי מקום לנשמה, ניתן להגיד.
היום אני מעוניין לגעת במושג הזה ממקום יותר עכשווי, ממקום פחות מטאפורי אפשר להגיד, למרות שהכל שזור אחד בשני בסופו של עיניין, אבל אולי יותר בהקשר הקליני ובאימוץ המושג לטובת כיוון אותנטי שלנו כבני אדם ושל המטופל כאינדיווידואל המחפש את דרכו.
אגע קודם כל בדוגמה קטנה מהקליניקה, ומהחיים.
אני חווה את כח ההכחשה המאסיבי שיש לנו לפעמים אל מול המציאות, כוח הכחשה שעוזר לנו להמנע ממצבים מאיימים או מתוך קושי להכיל אמת שהיא קשה לנו או מנוגדת מאד לעקרונות שלנו.
אני זוכר את ימי כנער, שבסביבות גיל 16-17 החל לעשן מריחואנה. העניין הוא לא האם זה היה נכון או לא נכון, קשה לי להחוות דעה של בעד ונגד על דברים שבסופו של דבר הביאו אותי למקום למקום בו אני נמצא היום בחיי, אבל, לצורך העניין, בסביבות גיל 19 או 20 במהלך איזה ערב בו אני וחברים הרעשנו ויצאנו מהבית, מצאו אימי ובן זוגה שקית של “חומר”. כמובן שזה גרר סנקציות כאלה ואחרות, ולמען האמת, דרשו ממני הבטחה להפסיק, מה שהביא אותי למצב בוא אני רץ 10 קילומטרים ביום כדי להירגע, נכון למצבי הנפשי באותה התקופה. כמובן ששריר האיפוק לא החזיק מעמד לאורך זמן, לא היו לי כלים להכיל את המציאות כפי שהיא, ואת העבר הרודף אותי, ובסופו של דבר חזרתי לענייני כרגיל ובהסתרה (עישונים), אבל תפס אותי חזק עניין אחד, איך זה שאני צורך גראס כבר כמה שנים, ממש מתחת לאף של כולם, ואף אחד לא יודע?
אבל נכון יותר יהיה לומר, אף אחד לא רוצה לדעת, שהרי הידיעה בשביל אימי היתה בלתי נסבלת כל כך, שהיא העדיפה להאמין שזה לא קיים באמת, למרות הלך הרוח ה”קופצני” וה”עליז” שהייתי מביא עימי לכל מקום, מלווה לפעמים במבט מזוגג או עיניים אדמומיות. בנוסף לזה, אני כנער, לא הייתי מסוגל להתבונן בכמות הרעש והאנרגיה שהייתה נצורה בתוכי ובעצם הביאה לכך שללא האילחוש הרגשי הזה, הברירות שלי הן או לצאת לרוץ את חיי, או לחוות קריז, חוסר ריכוז ובסופו של דבר, למצוא את דרכי חזרה אל השקט שבצריכה הקבועה והממוננת.
העולם אינו מקום קל, החיים גם כן, הרב-גוניות שאנו נדרשים לחיות איתה ולקבל בעל כורחנו בהחלט מעמיסה על כל נקודה בנפש שלנו באופן זה או אחר, וללא הכלים הנכונים, אנו לא באמת יכולים לעבור טרנספורמציה שתאפשר לנו להכיל אותה (המציאות), ללמוד ממנה ולהישאר שפויים. דוגמה יפה לכך היא השימוש הכלל חברתי ההולך וגובר של החברה בחומרים משני תודעה מאוכל ועד תרופות מרשם, וכל מה שעובר ביניהם, ספורט, טלויזיה, מין, אלכוהול, ספרים, אלימות. שלא תטעו, אני ממש לא משווק לחזור אחורה בזמן ולחיות במערות חס וחלילה, אבל הטכנולוגיה נועדה להעצים אותנו ולקדם אותנו, אך ברגע שהיא יוצאת מפרופורציה ואנו נשאבים אליה, אז מי בעצם מוביל אותנו? ותסכימו איתי שלרוב, כל קיצוניות מכוונת בסופו של דבר לכך שה”כלי” ישבר בשלב כלשהו, וה”כלי” הזה הרבה פעמים הוא התודעה שלנו, המשפחה, הזוגיות, וכו’. והכל יושב על עניין מאד פשוט להבנה אנליטית, אבל פרוייקט רציני כשמדובר בתרגול יכולת להכיל את העניין, והוא, שהחיים כואבים, משעממים, עצובים, מרגשים, מצחיקים, מכעיסים, תובעניים. ובחיים, במקרה הטוב אנו יכולים להתנהל נכון, אבל אשליות השליטה למיניהן מתנפצות ברגע שקורה משהו לא צפוי, כמו תאונה, אבדן, פרידה, ועוד מיני.
אז מה בעצם מונע מאיתנו לדבר בכנות ולבטא מילים ושפה, או רגש אמיתי שקיים בנו ולנצור אותו בפנים ולתת לו לגדול בבטן במקום שנפוצץ את בלוני הסוד האלה במחט הקסומה של השיתוף?
הרבה פעמים אנו פוחדים לפגוע, ולהיפגע, ל”הכעיר” את החיים או להיות דוגמה “שלילית” לנורמה האוהבת שקיימת לנו בפנטזיה. כמובן שאנליטית אפשר לנתח את זה לקשרים הבינאישיים ולניזקקות ילדית אבל זה עיניין אחר.
ישנם הרבה כלים היום ללמוד להתבונן בחיים מבלי לנקוט פעולות ובעצם ללמוד דרך מה שאנו חדלים לעשות, את מה שעשינו כל החיים ולא עבד בשבילנו ולהיפך.
אבל נקודת התחלה מדהימה בכל תהליך, ואפילו חזרה וחיבור מחודש לעיקרון הזה, עיקרון הענווה, עשוי לעגון כוונה מאד מעניינת לכל אחד בחייו, והעוגן הזה הוא תהליך של ביהור המציאות כפי שהיא, בהתבוננות אובייקטיבית על החיים, ללא התלות הבלתי ניסבלת שלנו לנתח ולהבין אותה או להגיב עליה באימפולסיביות. פיתוח ההתבוננות השקטה הזו הקרויה ענווה, על עצמינו, יכולה להוביל כך להתבוננות החיצונית שלנו ולתת לנו להרגיש ולהבין היכן באמת טוב ונכון לנו להיות, עם מי ומתי, מה אנו באמת רוצים לעשות עם עצמינו ומה מדבר אלינו באמת, מה אנו באמת צריכים, ולא בהכרח מה אנו רוצים, וגם להבין מה מניע אותנו מתוך פחד, היושב תחת פני השטח. אותו הפחד לפגוש באמת הפשוטה, כפי שהיא, פשוט האמת, כואבת ויפה, מענגת ומכוערת, ולהיפך ובמהופך.
בשורה התחתונה ובהקשר ישיר לחיים, אנו לא יכולים לעבוד עם מה שנמצא “שם”. אנו יכולים לפנטז אולי על היום בוא תיהיה לנו מכונית “פאר” וניסע בה בכיף, אבל כנראה שאם מתוך הרצון הזה נפסיק להשתמש במכונית הישנה, יהיה לנו הרבה יותר קשה להגיע למכונית ה”פאר”.
אם נפנטז על היום בוא נקליט אלבום מוזיקה באולפן אבל לא נרים את הגיטרה ונעבוד על זה, כנראה יהיה לנו קשה יותר לממש את זה כשהאולפן יגיע, אם החלום לא יילך לאיבוד בדרך.
אם נחשוב כל הזמן על הרצון לחיות בשלווה, בלי לקבל את זה שכרגע אנחנו לא שלווים ונתחיל להתבונן במהות האמיתית לאי השקט הפנימי שלנו, כנראה יהיה לנו הרבה יותר קשה להגיע לשקט המיוחל, ואם נגיע אליו, כנראה שיהיה זמני בעקבות חוויה שמיד לאחריה, או יום אחריה, ניפול חזרה למקום המוכר.
הבאתי כמה דוגמאות חיצוניות, אבל הרעיון הכללי, הוא לעבוד עם מה שיש, עם מה שכבר נימצא אצלי, ולבנות דרך זה את המחר, להתמקד במה שקורה איתי עכשיו, היום, כרגע, ולהתייחס לזה שעשיית מיטב יכולתי היום, למען עצמי ולמען סביבתי, כנראה, יגרום למחר להיראות טוב יותר, או לפחות להרגיש אמיתי יותר, חי יותר ונושם יותר, וכך ינבא באופן מסויים על חיים מלאים יותר ברמת החוייה הסובייקטיבית כחלק מהכלל.

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים

לא כל תחושה, ולא כל מחשבה - דורשת פעולה
הבלוג של גבריאל פולונסקי
 חרדה - אמת או שקר?
הבלוג של גבריאל פולונסקי