צור קשר
...Loading...

אנחנו עושים לעצמנו ולאחרים את שנעשה לנו - ענת גיחון

אחד הדברים שתמיד היה קשה עבורי ושהרבה שעות טיפול אישי הושקעו בו, קשור בסוגייה של גבול – החל מביטוי של כעס, הדיפה של מה שפגע בתחושת ה- well being שלי, אמירת "לא" כשמשהו לא התאים לי, דרך סיום פגישות, עמידה בזמנים, ועד מיצוק המעטפת של גופי על ידי פעילות גופנית. פרט לתנועה של הושטת כרטיס האשראי שלי בזמן התשלום, לא ניצלתי הרבה את לא-מעט המינויים שעשיתי במהלך חיי בחדרי כושר...

תחושה שיש לנו גבול שמתווך, מפריד ומפגיש בינינו לבין הסביבה, הכרחית  לחוייה של קיום בטוח, והיא תמיד מתפתחת בתוך קשר - מגדירה אותנו מול האחר, נותנת לנו צורה; כאילו אומרת – “זה אני. אני לא אתה, וגם לא מי שמתאים לך שאהיה”.

יחד עם זאת, היכולת לחוש את עצמי כצורה עם גבול, להנכיח ואף לתבוע את הגבול שלי – היא סוגיה מורכבת אצל רבים מאיתנו. קיום עם גבול עשוי להגביר את תחושת הנפרדות ואת חוויית הבדידות שעשויה להצטרף אליה, גבול יוצר סופיות ומגביל את אשליית ההתמזגות והכל-יכולות. כשאני מציב גבול אני מוותר על הרווחים המשניים שבאים יחד עם הצגת עצמי כמי שמוכן לתת עצמו "ללא גבול". למי לא מוכרת החוויה של קושי לסיים אינטראקציה, לשים גבול כשנדמה לנו שמי שמולנו יחוה את הצבת הגבול כדחייה?...

לקושי להציב גבול יש גם מרכיב קיומי – מראשית חיינו הצורך העמוק ביותר שלנו, מעבר לחמצן ולמזון, היה הבטחת המשכיות הקשר עם הדמויות המשמעותיות שמבטיחות את קיומנו. אם המסר שקיבלנו, באופן ישיר, או, לרוב, עקיף או סמוי, שקיום הקשר הזה מותנה בכך שנוותר על חלקים מעצמנו, נהיה מי שמצפים מאיתנו להיות, אם הצבת גבול בינינו לבין הסביבה, על ידי אמירת "לא", בקשה לפרטיות, אסרטיביות, ביטוי כעס, או אפילו רצון למציאת הקול שלי עצמי עשויים לפגוע בתחושת הביטחון שקשר זה אמור לנסוך בנו - הרי שזה הדבר הראשון שנוותר עליו. 

במקרה כזה תנועת האגרסיה הבריאה שלנו תיעצר, ותבוא לידי ביטוי באופן עקיף ולא בריא...

היכולת להנכיח את הגבול שלנו הופכת כמעט בלתי אפשרית כשפלישה כזו מעוררת פחד בגלל אספקט של כוחנות או של אלימות מכל סוג שהוא שעלולה להתלוות לפריצת הגבול. הרבה פעמים קושי בביטוי אסרטיביות, בשמירה עצמית, בניהול סדר יום מאורגן, בהתנהלות מווסתת מול אחר, תוך כבוד לעצמי, ביחס מוזנח למעטפת גופם, יכול להיות הסימן הראשון שיצביע על טראומה שקשורה בפלישה ובאלימות.

אך התמונה בדרך כלל מורכבת יותר - אחד המשפטים הפשוטים והחכמים ששמעתי לפני המון שנים מאחת המורות שלי, ושמחזיק אמת לא פשוטה אך נכונה מאד, היא ש"אנחנו עושים לעצמנו ולאחרים את מה שעשו לנו". זה נכון כמעט בכל תחום,  ונכון גם בסוגיה של קיום עם גבול. אם גדלנו בסביבה בה הגבול שלנו, מעטפת הגוף הממשית או החושית לא כובד, נפלש, נפרץ – בין אם בהשתמשות, התנהלות אלימה פיסית או רגשית, השפלה גלויה או סמויה– נתייחס לעצמנו בחוסר כבוד ונאפשר יחס כזה כלפינו. אך יותר מזה – לעיתים קרובות נמצא את עצמנו מתייחסים באופן פולשני, לא מכבד ולעיתים גם אלים, בעיקר במצבי לחץ , לסובבים אותנו, ולא פעם בעיקר ליקרים לנו – לבני זוגנו ולילדינו. וזו מציאות שלא קל לנו לקבל – מי מאיתנו לא אומר לעצמו – "אני לעולם לא אתייחס לילדי או לבן\בת זוגי כמו הדפוס שראיתי בבית", ונחרד כאשר מוצא את עצמו עושה בדיוק את מה שכל כך חשש ממנו?

אני חושבת על אנשים שנתקלתי בהם, בקליניקה ומחוצה לה; שהוכו בילדותם והיום בקלות מוצאים עצמם מתנהגים באלימות, מילולית ואפילו פיסית, כלפי ילדיהם האהובים; או שמצאו עצמם בזוגיות שמשחזרת  את חוסר הכבוד והשפלה;  שמתייחסים לגבולות הזמן, של עצמם ושל אחרים, בחוסר כבוד. הצעד הראשון לשינוי היא היכולת לקבל בדיוק עובדה כואבת זו, את ההשתחזרות שמובנת כמעט באופן בלתי נמנע ביחסי הקרבה שלנו. אני זוכרת את עצמי, כאמא טריה יחסית, אומרת למטפל שלי של אז –"שרק לא אהיה כמו אמא שלי." התשובה שלו היתה:"אני יכול להרגיע אותך. את תהיי"... ובאורח פלא, משהו בזה, ביכולת לקבל את הגורל המשתחזר, באמת הרגיע. האפשרות לרגע לא להלחם ולנסות ללמוד להתבונן, מעניק את היכולת למתוח קצת יותר את יכולת ההכלה, החמלה, לעצמנו ולאחר ומשם הדרך פתוחה יותר ליצירת שינוי ממשי.

ביום שישי, ה-25 בינואר 2019, תתקיים הפגישה הראשונה של סדנא מתמשכת שתעסוק בעבודה על סוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית, שיכולת בהצבת גבול היא אחת מהן. לפרטים נוספים.

עוד אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר.

.

בלוגים נוספים