צור קשר
...Loading...

על אכילה רגשית וחרדת התמסרות - הבלוג של אורטל בן עטר

היא עומדת מול המראה ורואה אותם, חלקים חלקים שלא תואמים את ההרגשה הרצויה, זה גדול מדי וזה רחב מדי, ואם רק היה אפשר לצמצם שם קצת זה היה בול.
פעם, היה לה עולם מלא ורחב בחוויות… צבעים ואנשים וחלומות אבל הם נקטעו כשהספק בעצמה הוטל בתחושה הבסיסית ביותר- ברעב שלה.
מאז שהחלה להתעסק במראה גופה, עולמה הלך והצטמצם לכדי מחשבה אחת, הדרך הנכונה שתביא אותה ליחס המושלם בינה ובין חלקיה.

שום דבר לא היה מספיק טוב ולא היה אפשר באמת להיאחז במשהו אחד, את הכל היא יכלה להעלים מחייה רק לא את ההזדקקות שלה, עליה בעיקר היא כעסה.
בתוך הבלבול הרב היא לא ידעה מה הרעב שלה ומה הרעב של מחשבותיה, את הטעמים שהיו פעם מקור עונג וחיות החליפו החרטה והאשמה על כך שהצטרכה, על כך שאכלה.

אליי היא מגיעה עם תחושה פיזית של רעב שלא יודע שובע, וכעס הרבה כעס.
היא רצתה שאעזור לה לחזור לרגע בו אכילה לא היוותה עיסוק, לימי התמימות בהם הגוף היה פשוט גוף שדרכו היא נעה בעולם, למצב בו היא היתה בתוכו, והוא לא היה מולה ונגדה.

היא לא ידעה שהמסע הזה יביא לה את עצמה, יפגיש אותה עם גופה שלה זה הפיזי וזה הנפשי.
מפגישה לפגישה כשאנו חוקרות יחד את נושא הנזקקות בחייה, אי שם במעמקי הילדות אנו פוגשות את הרגעים בהם אותה תחושה של 'אני צריכה' החלה להפריע ולהידחק פנימה.
היא באה מוקדם מדיי לעולם, לפחות עבור הוריה שרק הכירו וריכזו את כל משאביהם ללימודי הרפואה החשובים, הריון לא היה בא בחשבון גם לא הפלה ושם בין הכיסאות היא נפלה, הם למדו והיא היתה אצל סבתה, 8 שנים, אולי השנים החשובות בחייה, נוקשה ומרוחקת לימדה אותה סבתה שכשלא חייבים לא מבקשים, שלהסתדר לבד זה ערך עליון ולבכות ולצאת מפרופורציה זה חלש וגם כן לא מתאים ומפעם לפעם היא למדה לחנוק את הבכי ולהיות הילדה הטובה שההורים יתגאו בה זאת, שלא מעמיסה עליהם מעבר למידת הצורך.

והעצמי שלה זה שהיה שם לפני ההוא הכוזב, נשכח והחיים שלה היו ריקים מטעמים של משמעות, של קשר ושל חוויות שבהם אפשר לשחרר את כל החלקים לתוך מרחבים לא ודאיים ולדעת בבטחה שאפשר גם לחזור.

בכל פעם היינו מתמקדות בחלק אחר בגופה, כזה שלא טוב מספיק ולא ביחס מתאים, ובכל פעם כזאת היתה נולדת תחושה, מתוך עצמה, תחושה שהיא רק שלה, חוויה סובייקטיבית שממנה כל כך חששה, הרי איך היא יכולה באמת לסמוך על עצמה, על קול פנימי שלא תמיד מחושב ומותאם למציאות, על מרחב מאיים שבו יכולים להתגלות ברוח סערה חיים רגשיים שבהם יש צרכים, ורגשות, ואכזבות ואהבות ופחד הרבה פחד.

וכל חלק שהיה רחב מדי וגדול מדי ועגול מדי הפגיש אותה עם הפחד לצאת מפרופורציה, ועם האימה בלא לדעת ולהרגיש את הגבול- שלה, זה הפנימי שאותו היא לא הטיבה להכיר מפני שהיתה מוקפת בתוך ים הגבולות החיצוניים.
ואם תרשה לעצמה להצטרך ולהתמסר האם בתוך הבור הזה יכול להתגלות אי פעם השובע?

בתוך הפתחים הקטנים בהם היא נותנת לי להיכנס אני רואה אותה, מלמדת אותה לשים לב למעבר בין הרגע בו האוכל נכנס לאפשרות שלו להתעכל ולתת לו להיות….
כך גם לרגשות שבה העצב, השמחה, התסכול, הפחד והצורך, לפני שבולעים אותם פנימה מהר מדי או מוציאים אותם החוצה מהר מדי היא לומדת רגע להחזיק, לשהות, לחקור ולטעום אותם עוד רגע- לחוות אותם בהווה.

והחקירה הזאת מפגישה עם מרחב ביניים לא מודע שבין כניסה פנימה להתרוקנות, מרחב שהוא לא קצוות, לא שנאה ולא אהבה אידיאליסטית לאחר, מרחב של אינטימיות עם עצמה ועם מי שאיתה ואפשרות להיות מוזנת לא רק מאוכל אלא גם מחלומות, ויצירתיות, ודמיון וקרבה.

ויחד בתוך מעבדה קטנה של רגשות אנחנו מעבדות את מה שהיא לא יכלה לעבד בעצמה לבד, והעבר גם הוא מתעכל לאט לאט, ובכל פעם שהדבר נראה לה יותר ויותר אפשרי, היא רואה בדמותי את האחר שלא עוזב גם ברגעי אי הודאות וגם ברגעי ההעזה להתקרב לעצמה.
ובצעדים אטיים היא מאפשרת לעצמה לחוש את מה שעבורה הוא האימה הגדולה מכל- היותה צריכה.

ומפעם לפעם נסדקים החומות שמגנות עליה מהחיים, הרגשיים ואלו החיצוניים והמחשבות על הקלוריות מתחלפות ברצונות, ובתוך כל חלקיה הגופניים לכאורה בלבד מתגלמים גם אלו הרגשיים שמספרים את חלקי אישיותה.
ההכרה הזאת והחוויה אותם, מספרת ומיידעת אותה גם על הגבול שלהם וכולם מרכיבים גוף אחד שלם שהחלקים בתוכו, מדברים ביניהם, קרובים יותר ומשקפים יותר את מי שהיא מבפנים.

"האם אנו יכולים להיות ביחסים אינטימיים עם עצמנו?.... 
חלק מתהליך ההיכרות שלנו עם עצמנו וזה עם זה, כרוך בפינוי מקום להיות מתחיל.." (תחושת מוות נפשי, מייקל אייגן :270)

אותו מקום מתחיל הוא מרחב בו מתרחשת ההיכרות המחודשת ולעתים גם הראשונה האמיתית עם עצמנו.
זהו מרחבו שוודאי עלינו לשחרר בו שליטה ואת מה שהכרנו עד כה על עצמנו ולהתמסר לחדש ולהשתנות שתגיע בעקבותיו, וזה אחד הדברים שמרחב טיפולי עוזר להצמיח- עצמי חדש.

אייגן מוסיף:
"הטיפול מתמקד יותר בשאלה האם ועד כמה האדם מסוגל לעמוד בבניה ובהתעצמות של יכולת החוויה, איזו כמות של להרגיש-לחשוב-לדמיין יכול אדם לשאת. מה קרה למשאבים שמאפשרים קיום של עצמי צומח ומרגיש? הטיפול מספק שינוי של המוקד, צורה של חשיבה-הרגשה-תחושה-דמיון שנעשית לעור ולאוויר עבור האנליטיקאי והמטופל כאחד. במשך הזמן שהם ביחד נושמים המטופל-מטפל אוויר של טיפול, משתכנים בעור של טיפול…מרגע שמתחיל עצמי שמתפתח בטיפול (therapy self) לצמוח, הוא מורגש כיקר ערך."(275, 276)

תחום 'האכילה הרגשית' וחקירתו נגלה אליי כחלק מלימודי הפסיכותרפיה הגופנית הוא התקרב ללבי כאשר הבנתי כמה התחום הזה מזמין אותנו לראות את קשרי הגוף נפש שלנו, כמה גופנו במראו משקף לנו את אשיותינו ואיך תחושות כמו רעב יכולות לדבר גם את הרעב הרגשי שלנו לקשר, קרבה והתמסרות.
התמכרות לאוכל והתעסקות במשקל ממקדת את עולמנו ביחסים מסוימים: התמלאות- והתרוקנות ומאפשרת לנו לא לקחת חלק בחיים עצמם ובקשרים אינטימיים המזמינים מרחבי ביניים שונים.

הפסיכותרפיה הגופנית מזמינה את החקירה של המרחבים הרגשיים שמקבלים ביטוי דרך הגוף, היא אינה עוסקת במתן עצות ולא בתוצאה הנכונה, אלא בדרך של גלוי החיבורים הראשוניים ביותר לחוכמה הפנימית המתגלה דרך הגוף, סיפור האכילה הרגשית מספר את סיפורה של החרדה הקיימת בהתמסרות בתוך קשר, בפחד לחוש את עצמנו בעלי מקום ראוי ולגיטימי ובצורך העמוק להזדקק לקרבה ולהזנה של האחר.
הוא גם סיפור שמנחה אותנו לחפש עבורנו שליטה שונה, כזו שיש בה קרקע פנימית, המוכתבת מתוך גבולותינו הפנימיים והנאמנות הבלעדית לעצמנו היכולה בכל עת להחזיק את ההשתנות הדינאמית של הנפש שלנו.

*פרטי המטופלות שונו על מנת לשמור על סודיות מירבית

מקורות
אייגן מייקל,2010, תחושת מוות נפשי תל-אביב: תולעת ספרים 
'הקצוות ומה שביניהם' מאת: רונן לוי, מתוך חיים אחרים: גיליון 197 ,פברואר 20.

אורטל בן עטר

         אורטל בן עטר - פסיכותרפיסטית גופנית לנשים, טיפול רגשי בחרדות ומערכות יחסים. 

פרטים נוספים על אורטל תוכלו למצוא בכרטיס שלה כאן

בלוגים נוספים

שדות כותנה- הבלוג של אורטל בן עטר
מבעד לחזות הקשוחה והמבט הנוקב מסתתר לו ים של רוך.
להפוך את הרָע לרֵעַ        -הבלוג של אורטל בן עטר
היא רוצה להירגע, פוחדת שיום יבוא וגופה יקרוס, אך איננה מצליחה לוותר על שום משימה בחייה