צור קשר
...Loading...

פנים, חוץ ומה שביניהם - הבלוג של יסמין פז

"אני זוכרת את הרגעים האלה, שאני רוצה משהו, הוא ממש נגיש וכל מה שאני צריכה לעשות הוא להעז וללכת קדימה, אבל בחלק מהמקרים פשוט  לא יכולתי. הרגשתי תסכול ,אכזבה ,החמצה ועוד אי אלו חברי משפחה שרקדו ריקוד ללא מילים בתוכי. היו גם פעמים שהעזתי ואז מצאתי את עצמי מכווצת, בוחנת, עומדת בצד או שמדברת באופן קצת מרוחק, עסוקה מאוד בדופק הלב שלי שלא מצליח להירגע ומקללת בפנים על התחושות, הרגשות והעיסוק המיותר בלנסות... לפעמים שיחות החולין הספיקו לי ולפעמים יצאתי בתחושה שלא הייתי צריכה לעשות את זה מלכתחילה. שהיה עדיף להישאר בבית.

אבל הניסיונות הללו גם הראו לי  את המורכבות שיש בי, הם הובילו אותי לצורך שלי לחקור למה זה קורה לי ולמה זה כל כך קשה ". ***( פז  2017)  

***חלום שלי להיות כתובה על פי תקני ה APA

שנים שאני נעה בין נאמנות לקול הפנימי שלי ובין הצורך להיות שייכת. שנים שאני מחפשת את האופן בו אהיה במקום שארגיש שאיני חייבת לבחור אלא בה בעת אצליח לאפשר את שניהם..שנים רבות, ניתן לומר מאז שאני זוכרת את עצמי ,כל פעם באופן אחר בתנועה שבין הפנים החוצה ובמה שהתנועה הזו גורמת לי להרגיש.

והנה יוצא היום בלוג, בלוג שכבר חודשיים אני כותבת, בלוג עימו פניתי החוצה ונעזרתי במי שקורא אותי לפתח אותו כשרק החל להיוולד בתוכי , בלוג שהתחיל בשאלה בעמוד העסקי שלי , שאלה שעסקה בצורך להיות נאמן לעצמנו וברצון להיות שייך, בלוג חדש שנולד. אני שמה בו את עצמי, את האחר, את המרחב שנוצר ביננו ואת מה שהוא מעלה בי ותוך כדי כתיבתו אני מגלה שמשהו שם נתקע . פעם ראשונה שזה לא קולח ממני ואני לא מבינה מה.. וכעת לאחר חודשיים עם עצמי, ובעזרת שיחות עם קרובים מסביבי החלטתי בכל זאת לשבת ולכתוב, ככה כמו שזה. עם מה שיש ועם תקווה שבמהלך הכתיבה אליכם משהו בי יתבהר. עם אמונה שיחד איתכם אוכל לגלות מה נתקע בי.. כי אני לא כל כך מצליחה לבדי.

אז הנה אני חוזרת אחרי הרבה זמן שלא כתבתי ,מודה משהו בי קפא. וכשאני קופאת אני גם נמנעת ולפעמים נאלמת. ואז אני עוצרת . אני עוצרת כי אני צריכה להבין מה קורה בי ,להבין את מה שאני פוגשת , את הדבר הזה שגורם לכל  מה שמחוץ  להיעצר ולי גורם להיתכנס לתוכי , להתכנס ורגע להרגיש ,להתבונן  לפני שממשיכה , לתת למה שעולה להיות ואז במקום הזה הוא מופיע במלוא הדרו, אותו קול בי שאומר שהוא לא רוצה יותר לכתוב, שהוא לא מסופק ממה שיוצא, שמשהו בכתיבה שלי הלך לאיבוד . קול שרוצה עבורי שאהיה שלמה, שאהיה מחוברת,  שאצליח להרגיש מה נכון לי ואת הדרך לשם. בקצב שלי לפני שאני יוצאת שוב החוצה ופוגשת את העולם ובו את האחר.  זה קול שאני אוהבת. הוא קול שלי, מוכר , שעם השנים מאז שהתהווה למדתי להקשיב לו, קול שיודע בדיוק מה שאני צריכה, קול ששומר עליי, מאמין בי ,שמפרגן לי.... והוא ואני כבר יודעים שנים  שאם אקשיב לו אדע שזה מדויק יותר עבורי. הוא  מרפד אותי ברוך כשקשה לי, הוא עוטף אותי כשאני מרגישה לבד והוא נעים .אני והוא שם  בתוכי מאז שאני זוכרת את עצמי .  אני קוראת לו מצפן, מצפן  שהתהווה בי  והוא מלווה אותי כל חיי, הוא מקום בטוח בשבילי,מקום שמזכיר לי שהכל טוב ואני זו אני ואני זה בסדר- זה הכי מספיק שיש, וזה מרגיע אותי. גם הוא כמוני מכיר כבר את הדינמיקה ,השיוט בינו לבין החוץ, ביני לבין האחר ששם בחוץ והמנוחה שנדרשת לשנינו . הוא מאז ומתמיד נענה לקריאתי ואני לגמרי מתמסרת אליו.

אבל יש בי עוד קול, קול שגם הוא מוכר, והוא להבדיל מקודמו מצליח לכווץ אותי, לפעמים להקטין, הוא מופיע ואומר כמעט בלחש, שאני לא מספיק, ואני עדיין שומעת גם אותו .אותו קול שאומר שאני  לא מספיק טובה, במקרה הזה של הבלוג אולי גם לא מספיק מקצועית, לפעמים לא מספיק חרוצה . הוא מופיע כל פעם בהקשרים אחרים וזה קול שאני יודעת שלהבדיל מקודמו מתהווה בי מול האחר, בקשרים מסוימים, בהקשרים מסוימים . אני גם יודעת לומר היום שהקול הזה הוא חלק ממני אבל  לא בהכרח רק  שלי. אני יודעת להגיד שלא נולדתי אתו,  אבל הקול הזה גורם לי להרגיש ברב המקרים לא שייכת.. ואני רוצה להיות וכשזה קורה  אז אני נעצרת. אני נמנעת  כי הוא לא נעים לי בגוף ,הוא מקפיא בי את כל מי שאני יודעת שאני וזה לא משהו שבשליטתי. גם הוא קול פנימי, גם הוא נוכח בי, והוא זה  שגורם לי בחלק מהמקרים להימנע גם מהיציאה החוצה.הוא מחזיר אותי , לקול ההוא שמרגיע אותי עד שאני מפשירה שוב, מאמינה שוב, בוטחת שוב וכן, גם מתמסרת שוב...לעולם שבחוץ.

לפני כשנה התחלתי לכתוב בפורטל לפסיכותרפיה גופנית וזו הייתה עבורי דלת נוספת לקשר. קשר עם העולם שבחוץ , קשר לגמרי אחר  ממה שהכרתי ,קשר  אתכם ,אתם שקוראים אותי במרחב הווירטואלי.

העידן המהיר והעולם הווירטואלי של היום עליהם כתבתי בבלוג " פנים רבות לו לקשר ", אילצו אותי להיפגש ולהיות בקשר באופן שאיני רגילה לו.  באופן אחר ממה שהכרתי. 

בהתחלה, זה היה קל, פשוט כתבתי, כל מה שהיה לי לומר לעולם ,הייתי מחוברת לקול שלי ,ישבתי לבדי מול המסך והקול שלי הוליך אותי כמו שתמיד הוא עושה ,כתבתי את עצמי ואת חוויותי מול האחר את מה שעמלתי עליו  במשך 20 השנים האחרונות . את הדרך לבניית גשר בין עולמי הפנימי לאחר, את היציאה החוצה , עם הקולות, עם הפחדים שהיו בי.

והגשר הזה נבנה, לאט בתוך תהליך , תהליך עם אחרים משמעותיים שעזרו לי בבניית הגשר וליוו אותי בדרך בה צעדתי. אותו מצפן שהיה תמיד בתוכי למד עם השנים יותר ויותר שללא האחר והקולות האחרים שמתעוררים בי מולו, לעולם אשאר רק בתוכי. ולמרות שזה נעים, בטוח ומוכר לאורך זמן זה כבר לא היה  מספיק עבורי, זה הרגיש לבד ורציתי להיות שייכת..

והנה למרות שעשרים שנה אני חוקרת , מתהלכת על הגשר שבניתי בין הפנים והחוץ , אני מגלה שוב שבחודשיים האחרונים שוב הפלגתי לעולמי הפנימי, שוב משהו קפא בי מול האחר. 

ואני מבינה אט אט ששוב  שאני מחפשת קשר עם אחרים , אחרים שמפוזרים ,אחרים שם בחוץ  שאני לא תמיד יודעת אם הם קוראים ואם הם קוראים מה הם חושבים. פתאום נחשפתי לקשר אחר ,שאומנם מתקיים ,נוכח ופועם  אחרת ממה שידעתי מזה שני עשורים , ממה שלמדתי שקשר אמור להיות. וכשאני יוצאת מעולמי הפנימי החוצה,לא תמיד יש מישהו שם באופן שאני רגילה לו. העידן המהיר הפגיש אותי שוב בעוצמה עם אותו קול מוכר מהעבר, אותו קול שלא יכולתי לשאת, אותו קול שלזכותו יאמר גרם לי לנוע ולהפוך למי שאני היום, אותו קול שהופיע יותר בעברי הרחוק  בכל מיני אופנים במפגש עם האחר כשאני רוצה להרגיש שייכת והנה למרות שחשבתי שעשיתי כברת דרך הוא הופיע שוב בעת כתיבת הבלוג הזה  .

"אינטימיות כדי שתתקיים בין שניים (או יותר ) באופן אותנטי, מחייבת קודם כל קשר אינטימי בין אדם לעצמו, להיות בקשר עם צרכינו ורגשותינו העמוקים והכמוסים. להשתחרר מבושה ואשמה ביחס למי אנחנו. להיות מסוגלים להציג את עצמנו בתוך הקשר מעמדה של אדם המכיר בערכו, יודע את מגבלותיו וגבולותיו ומסוגל לוותר על משחקי "כאילו" כדי לזכות בהכרה. רק אז ניתן לתקשר בין העולם הפנימי לזולתנו. כאשר אין מתקיים קשר אינטימי זה שלנו עם עצמנו, אנו נוטים לחבוש מסכות המציגות מי אנחנו רוצים להיות, או מי אנחנו חושבים שאנחנו חייבים להיות עבור זולתנו. אנו בורחים אז מהמפגש ההופך עבורנו סכנה של ממש" .(נרדי 2003)

המשפט הזה הופיע בבחוג הראשון שלי  על "דלת ראשונה לקשר" , אז הוא  עשה בי שקט ודייק את החוויה שלי , חווית הכאוס של היציאה החוצה בתחילת דרכי ולאורכה, ובהבנה שעליי לחקור בתוכי מה קורה שם ביציאה החוצה לקשר  קיפאון הכתיבה הזה שהופיע החזיר אותי לבלוג הזה,  לדלת הראשונה, ופתאום אני נוכחת לדעת שהנה אני שוב בדלת חדשה, ראשונה ,למרות שאני קצת אחרת, אחרת מלפני שנה . אני בדלת פתוחה לרווחה, בפוטנציאל אני  יחד עם רבים אחרים שמפוזרים שם בחוץ , הרבה מהם לא מוכרים, לא משוחחים , לא מתנועעים מולי ובכל זאת אנחנו בקשר. והנה אני מבינה ששוב יצאתי החוצה למרחב של קשר ובשונה מבעבר אין בקשר הזה פנים מול פנים, אין גוף מול גוף, אין שיח כמו שלמדתי לנהל עם החוץ  .יש אותי , אתכם והמחשב ואחרי שנה זה מרגיש כל כך קרוב וביחד , עם הרבה קשר וקרבה וזה נעים ,וזה מוזר ואחר ואני קופאת ומנסה להבין למה.

ובעודי חוזרת לקרוא את "דלת ראשונה לקשר ",אני מגלה שגם בדלת הזו המורכבות היא שוב בי , והיא שוב בקשר עם האחר.זה קשר שלא תמיד עונה קשר שמשאיר אותי בחוסר וודאות ובדריכות , משאיר אותי פעילה ורוצה,קרובה ובטוחה, אתכם ועם מסך שמתלווה. עם עצמי ועם קולי הפנימי , מגלה שמשהו בגשר קצת מתרופף עבורי , מזכיר לי את פעם כשלא באמת יכולתי לצאת החוצה אל כל מיני אחרים שפגשתי .

בעידן הנוכחי אנחנו בוחרים במודע להיחשף  ולוקחים בחשבון שלא תמיד יהיה פידבק ישיר, ישנן מילים , תחושות ,רגשות , הרהורים והדהודים גופניים אבל כך גם בקשר אנושי בינאישי. גם כאן כמו בכל קשר אני מגלה שאני זקוקה  לאחר, גם אם ישנא, יאהב, יכעס או יכתוב לי שאני "לא מספיק". אני מגלה שכשיש שקט מן האחר, כשאין מענה ,הקולות שרגילים להתעורר בנו מול אחר ,יעלו בנו גם במסך ויתחילו  לדבר בתוכנו . את חלקנו קולות אלה יניעו לפעולה, את חלקנו הם יניעו להתבוננות וחקירה ואת חלקנו להימנעות ולנסיגה מהקשר, תלוי במי שאנחנו ותלוי בעוצמות של החוויה. זה לא משנה כמה תיהנה הגיוניות הנסיבות שנאמר לעצמנו סיבות הגיוניות ונכונות  כמו העובדה שגם אני לא מגיבה לכולם, גם אני לא תמיד נכנסת באותו רגע לקרוא, גם לי לא תמיד יש מה להגיד כשאני קוראת אחרים, עידן מהיר , לפעמים מהיר מידי . ובכל זאת השקט הזה כשאתה עם האחר מפגיש אותך עם חוויה לא הגיונית, עמוקה, נושנה ורגשית.

הנה פה אתכם אני מגלה , אחרי שעצרתי והתבוננתי שהיציאה אליכם כמו שגרמה למשהו בי לקפוא היא גם גורמת לי להפשיר שוב, להישאר בקשר. 

יש ציטוט שתפס את עיניואת ליבי כשקראתיו , ציטוט של ויניקוט ואלו דבריו : 

"רגלי הילד אינן חייבות להיות כל העת נטועות בחוזקה באדמה. כשילדה קטנה משתוקקת לעוף ,איננו אומרים לה , 'ילדים אינם עפים' ,אנו מרימים אותה מעל ראשנו ומציבים אותה על גבי הארון ,כדי שתרגיש כאילו עפה כמו ציפור אל קינה--- כוונתי כי איננו מאלצים את הילד הקטן להכיר במציאות---הילד מגיע בהדרגה להבנה שהעולם אינו כפי שדמיינו לעצמו, וכי הדמיון אינו זהה בדיוק בעולם. האחד זקוק לשני.."(ויניקוט 1964)

אני חושבת שהקול הלא מספיק שבי שייך לאלה "שקיצצו לי את הכנפיים" אלה שהפגישו אותי עם המציאות מבלי שהייתי עדיין מוכנה לגלותה, וגם בקשרים חדשים שמתחילים אני לעיתים פוגשת בהם. ואז אני באמת לא יכולה לעוף , אני חייבת לעצור ולהשתיקם, לבדוק אמינותם, בתוכי ואלו קשרים ומערכות יחסים שהייתי חייבת להשתיק כדי להאמין בקול שלי, שהיה עבורי כנפיים,  שהעיף אותי מעל הארון והוא התהווה בי מגיל מאוד צעיר ויכולתי להקשיב לו, לשמוע אותו, להכיר אותו ,לבדוק  אותו שוב ושוב ובסוף להאמין לו ולנוע החוצה...דרך אינספור דלתות שנפתחות ונסגרות כל הזמן.

והנה לפני רגע הבלוג הזה היה שוב  דלת ראשונה ,עם מורכבות נושנה ועם רצון לחקירה תוך כדי תנועה ,תוך כדי כתיבה והנה, עכשיו , זה זמן מנוחה והוא קורה אתכם...והוא בתוך קשר, ואני אוהבת את הבלוג ומעיזה שוב להרגיש שייכת...

לפגוש בכם ולעוף, עם האחר.

אני כותבת על חוויה אישית שאני פוגשת , אבל חוויה שמשותפת לרבים ממטופליי, השאלה הזו, הספק הזה להיות נאמן לעצמי, להיות ששיך לאחר והמחיר של התנועה פנימה והחוצה, ההשלכות של התנועה הזו על התנהלותנו, על חיינו.,

אני כותבת בבלוגים את דרכי לחפש איזון, את דרכי לבניית גשרים בכל מיני נושאים ותחומי חיים, גשרים מתוכי החוצה, ומהחוץ אליי, גשרים שהחזירו בי חיים שלמים . אני גם כותבת את האפשרות שקיימת, זו שאני יום יום פוסעת עימה זו שהיום אני מאוד מאמינה בה , האפשרות ללמידה. זה שאנחנו לא מצליחים, נמנעים, ולא מבינים , את עצמנו ,את האחר את מערכת היחסים , זה משהו שניתן לחקירה ,ללמידה . אני עושה זאת חיים שלמים כל רגע והיום היא מתרחשת גם בקליניקה עם עוד שבחרו לבנות גשרים, כל אחד למקום אליו הוא רוצה להגיע. למידה של מי שאנחנו , של מי שהפכנו להיות והתבוננות על הדרך שעברנו..אני נוכחת יום יום כמטפלת שלכולנו גשרים לבנות, גשרים לכל מיני מקומות ,גשרים בכל מיני צורות גם בתוכנו וגם לעבר האחר, פנימה והחוצה, למידה שיש בה בחירה לשפר ולהיטיב את חיינו.

ובמושגי העידן המהיר, מישהו יקר אמר לי פעם (מתלבטת בין שניים אז לא נותנת קרדיט) שאנו קצת כמו הארד דיסק (דיסק קשיח) הכל צרוב בנו, כנראה שלעולם יישאר. אבל עם זאת את מערכת ההפעלה ניתן לשנות. ניתן להתאים ולשפר על מנת שקריאת המידע תהיה מדויקת , מתאימה ,נכונה ולא מגבילה...

על מנת שלא נקפא, שנישאר בתנועה, שנצליח לבנות גשרים, ביננו לבין עצמינו ומשם החוצה אל אחרים, עם אחרים..לאורך חיים שלמים..

מיטשל (1993) אומר :"ישנן חוויות של איבוד עצמנו בהרהורים פרטיים, ניכור עצמי ביחידות ויש תחושה של גילוי עצמי מחודש דרך התחברות עם אדם אחר"

אני מבינה שעבורי ועבור רבים מהאנשים שאני פוגשת בקליניקה התנועה פנימה , ההתכנסות והשתיקה שיש בה מאפשרת יציאה אמיתית ,כנה והרבה יותר מחוברת בתוכנו ואז גם  החוצה. הכניסה פנימה אינה בהכרח פתולוגית. במובנים רבים כפי שטען גם ויניקוט היא מאפשרת מרחב למפגש עם העצמי האמתי שבנו, עם המורכבות, עם  הקושי לתקשר בתוך קשר כשנבחר לצאת החוצהנוכל לעשות זאת באופן נכון עבורנו, בקצב שמתאים לנו .להתגלות ולגלות מחדש את מה שמאפשר החיבור לאדם אחר ואז לבחור להישאר עם כל מה שעולה במרחב הזה, בתוך הקשר. זה מה שאני עושה כשני עשורים, אני בונה גשרים. בתוכי, אל אחרים, בין הפנים לעולם שבחוץ .מיום ליום אני מגלה שיש אינסוף גשרים שמתגלים בנוכחות אחרים, כל פעם מפגישים, כל פעם אחרים , אפשריים. פה במחשב, בקליניקה ובמרחב הבינאישי של חיי...

הבלוג הזה מונח פה, לפניי, לפניכם, קראתי בו שוב ושוב, אני מוצאת שהוא עדיין לא מושלם בעיני, המצפן שבי , הנאמנות לקול הפנימי שלי עדיין מהדהדת עם קולות נוספים . אני מוציאה אותו החוצה בכל זאת ,כמו שהוא. הוא מכיל הקול הפנימי שלי,  את הקולות שמתהווים בי עם היציאה לקשר על אותו גשר שמתהווה בי אל מול המרחב הוירטואלי. כן, הוא עדיין לא מושלם. אני עדיין בונה אותו, אבל הפעם בוחרת לבנות אותו אתכם, מולכם.. לא רק בתוך עולמי הפנימי, עם אותם קולות של "לא מספיק" שעולים כשאני רוצה להיות שייכת , עם הנאמנות לעצמי , גם וגם, בלי לבחור בתוך קשר.

זה אכן מאוד אחר עבורי. אבל יש בי שקט שעושה את זה שלם בתוכי ..

אשמח שתשתפו אותי מה פגשתם, מה התנועה הזו עוררה בתוככם, בעולמכם הפנימי ,במפגש  עם החוץ , בהרהורים שלכם על קשר... 

וגם אם תבחרו שלא להגיב ולשתף , מודה לכם שעזרתם לי להלך שוב על הגשר, לנוע, להיפגש , להתבונן ולהרגיש שוב שייכת..בקשר אתכם.

נרדי, ר''. (2003). זוגיות בסערה; הוצאת הקיבוץ המאוחד .

ויניקוט ד.ו. (1964). בתוך א. אראל  , סוד קסמו . עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד. עמ' 15

מיטשל,ס'  (2003). בתוך ע.ברמן  , לתקשר ולא לתקשר . עצמי אמיתי עצמי כוזב תל אביב: עם עובד. עמ' 235 .

פז י' ( 2017) ,דלת ראשונה לקשר ; הפורטל לפסיכותרפיה גופנית 

©יסמין פז -פסיכותרפיסטית גופנית 

קשר -גשר לחיים


.

בלוגים נוספים

   דלת שלישית, מה לעזאזל אני עושה פה? - יסמין פז
הרגע הזה שאתה מבין כמה הפער בין מי שאתה חווה את עצמך לבין מי שיוצא שם בחלל הלא מוכר הזה , גרם לך לכל כך הרבה תקיעות, השאיר אותך במקומך כל כך הרבה שנים. הרגע הזה, יש בו התפכחות אבל יש בו הרים של אכזבה, אולי עצב, גם פחד, כן ההוא שמלווה אותנו גם לפני גם תוך כדי ולעיתים גם אחרי. אבל יש בו עוד הרבה אחר, יש בו הבנה, הכרה, ורצון להתמודד, כדי לנוע קדימה.