צור קשר
...Loading...

ציפיות - כשהן לא על הכריות - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - ציפיות - כשהן לא על הכריות

אני יושב בקליניקה ומתבונן באדם שיושב מולי. אנחנו מדברים. האג’נדה של המטפל מטופל נחה לה אי שם במיסגרת הסטינג (החדר, השעה הטיפולית, היום הקבוע, התהליך ההולך ומתהווה, ההתמדה, אתיקה טיפולית השומרת על מערכת היחסים ועל שנינו כבני אדם).
אני מביט ומרפה לעיתים ממה שאמור להיות, או איך אמור להיות, נותן למרחב לנשום. אחרי הכל, איך אפשר לגעת במשהו שלא נגענו אם לא נרפה לרגע ממה שאנחנו מכירים?

הוא ניכנס להלקאה עצמית ואני מתבונן ומחייך אליו, אני צוחק: “לא יכול בלי אה!?” תוך שאני נותן בעיטה קטנה בסוליית הנעל שלו עם רגלי הימנית,, כמו לרגע אנחנו שחקני כדורגל המחליפים כמה מילים בחדר ההלבשה, הוא ממשיך, שוב פעם אני בועט בו בסוליה בקטנה ומרים את הקול תוך ציחקוק, הוא מחייך, ואני חוזר על מה שאמרתי בקול רם יותר בעיניים ממזריות, אני מזדהה, אני מזדהה מספיק כדי להתחבר לו לבטן ולצחוק על המצב שלי דרכו, והוא צוחק דרכי על המצב שלו, ואנחנו צוחקים על הכאב הכי גדול שמלווה את הרגע. זו לא קליניקה באותו הרגע, אנחנו כבר יושבים מול הים, על כיסאות בד ואוכלים אבטיח, הכל בסדר. אנחנו בסדר, אנחנו מתבוננים, מזוית אחרת, חווים רטט אחר.

בתנועה ספונטנית ומוזרה אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים על חלומות, על אהבות, על רצונות בריאים, על כוונות ויעדים, מדברים על נשים ועל גברים, על מערכות יחסים ופחדים.
ברגע, התמוססו כל הציפיות. תחושה כזו, שאנו אמורים להיות משהו אחר ממה שאנחנו באותו הרגע, להיות נכונים עבור מישהו, עבור הסביבה הקרובה, הרחוקה, החברה, המקומות שאנו מסתובבים בהם וחשים אשמה מהיותנו אנו עצמנו, ברגע פרצנו חומה רצינית וניכנסנו לעולם האינטימיות, לעולם בו יש אמת מתחת לפני השטח, ואין בהכרח צורך לקשט אותה, לא צריך לעטוף אותה ולהדביק לה סילסול סרט כמתנה, המתנה פתוחה, לרווחה, מהולה בצחוק ואותנטיות של החיים, חיוך קליל עולה מצד שנינו ואין מקום אחר שעדיף להיות בו באותו הרגע, שהרי אנו נוגעים בדברים היותר מהותיים המנהלים אותנו, אבל בצחוק, ב”מותר”.

הרבה קולות חיים אצלנו בראש, על מה צריך ואיך צריך ולמה. קולות של ההורים, האחים, המורים, החברים, הסביבה בה אנו חיים, התרבות. ערכים שהרבה פעמים אנו מאמצים על פני השטח ולא מאפשרים להם להתבסס פנימה בלב מהמקום הנכון, ממקום שמבין מה ולמה זה נכון לנו, או למה לא, גם אם למישהו אחר זה מתאים ומתיישב.
אנו מאבדים אחיזה הרבה פעמים בפשטות של החיים, כמה בסיס החיים עשוי להיות פשוט, בית, עבודה, חברות, זוגיות, לימודים, לקנות מצרכים הביתה, לשבת לאכול פיצה, שמח או עצוב, לפנות רגע לתחביב שירטיט אותנו לכמה שעות ויכניס עונג של חירות וחופש לחיים, ביטוי הנפש והרוח.

ושוב אנו מצפים שיהיה לנו את מה שכנראה אנו עוד לא מוכנים לקראתו, את מה שאנו לא יודעים עוד לקבל מהמקום הנכון, מהמקום הבונה, אנו נשארים צמודים יותר לצורך, לחסך, ומצפים שהוא פשוט ייענה מיד כי אם אין הוא בנמצא אנו לא בסדר, ואם אנו לא בסדר אנו לא מספיק, ואם אנו לא מספיק אז אנו לא מספיק, ורואים עלינו שאנו לא מספיק, ואם לא רואים עלינו, אני רואה, וזה מספיק. מספיק כדי שארגיש לא בסדר. מפה לשם, אני כבר לא זוכר מה נכון או לא נכון, אני לא זוכר מה באמת רציתי או מה אני צריך, אני רק יודע שה”משהו הזה” יעשה לי טוב, אבל זה מגיע והולך לפני שהבנו ביכלל שזה היה זה, רק בצורה אחרת ממה שתיכננו, או רצינו, או חשבנו.
אנחנו חוזרים לקליניקה, אנחנו יושבים ומתבוננים בחלל, אנחנו חיים מערכת יחסים המאפשרת לדברים לזרום פנימה כמים הפורצים סכר ונישטפים בנקיק סלעים בספירלה כלפי מטה, ועוצרים, ומרימים לרגע את הנקיק הזה כמו היה כדור שלגים מחנות מזכרות, ומשקשקים אותו קצת ומתבוננים בשלג העולה ושוכח מטה ונירגע, והטירה ממשיכה לעמוד על תילה, ואנחנו מתבוננים בפליאה בחורף הקר שהופך לרומנטיקה הכי פשוטה של החיים. מערכת יחסים, מערכת יחסים שהמטופל יכול לאט לאט למצוא בה את האותנטי, האותנטי שלו, ולקחת אותו, את האותנטי הזה, החוצה לעולם, בלי להרגיש בושה, או שאסור, או שזה לא בסדר.
אנחנו צועקים חזק אל תוך הנקיק התלול והעמוק ומקשיבים להדהוד המילים העולה ממנו ומשקף את קולנו כנגד הטבע. אנחנו נהנים מהחיים, אנחנו לא רק בטיפול, לא רק בתהליך.
אין ציפיות. גם אין שליטה. יש התנהלות נכונה של הדברים, כבוד, ואומץ לגעת בצלקת ולצחוק.
אומרים שציפיות מועדות לאכזבות, אבל אולי לא, אולי ציפיות כשמן כך הן, מצפות, את האמת.
במשהו שהוא הרבה פעמים לא רלוונטי, הוא רק סימפטום של הקושי שלנו להכיל ספונטניות בשלווה.

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים

 חרדה - אמת או שקר?
הבלוג של גבריאל פולונסקי
החוויה המתקנת ומערכות יחסים במשפחה
הבלוג של גבריאל פולונסקי