צור קשר
...Loading...

דיאלוג עם קמטים - הבלוג של יסמין פז

 

התמונה הזו שמצורפת לבלוג היא העין שלי בתקריב. קרוב כמה שיכולתי. אה והיא מחייכת.. בכוונה.

זה גם מצטלם יותר טוב, גם לא הייתי עצובה, די משועשעת אפילו כשצילמתי אותה, סתם להיות רצינית לא היה ממחיש מספיק חזק שהרי לא סתם צילמתי אותה.... התמונה זו היא העין שלי, בתקריב..

בערב חג סוכות השנה ישבנו המשפחה במרפסת  אצל גיסי וגיסתי, צוחקים משוחחים, אווירת חג .

אני לא באמת זוכרת על מה הייתה השיחה ואיך הבת שלי הגיעה לזה (בכל זאת מעת לעת  מערכותיי הגופניות ועימן גם היכולת לעקוב היו נתונות כולם למערכת העיכול שלי שעבדה יתר על המידה ) שמעתי אותה  אומרת: "לאימא שלי יש קמטים" ואז הוסיפה ," לאימא שלי יש הרבה קמטים", שמתי לב שהיא אמרה את זה בדיוק כמו שהיא מספרת על דברים אחרים, חייכתי ואמרתי לה "נכון בת שלי".

חלק הגיבו במבוכה, חלק בכלל לא היו מודעים לנאמר ואני על אף שאישרתי בהסכמה ובחיוך של ידיעה , הצלחתי כבר להקשיב לשיחה ערה שהחלה להתנהל בתוכי, כאשר בו זמנית נותרתי גם ערה למי שמסביבי, גם לגופי ועם זאת מתקיימת בו בעת בחירה שקטה להתבונן..

יכולתי לזהות את קולות העלבון- "זה מה שהבת שלי אומרת עליי?"  יכולתי להרגיש את קולות הפחד-"אני זקנה?"  יכולתי לשמוע את קולות ההכחשה -" אני? זקנה? פחחח, גיל זה רק מספר ...". יכולתי לשמוע את קולות הכעס והאשמה – "הגנטיקה הזו, הסיגריות, השמש...", נראה לי שהכיוון די ברור .שמעתי את כולם ובמקביל אליהם הופיע עוד קול שקט ורגוע ,קול של אמת שגם הוא דיבר ואמר לי בשקט : "כן, יש לך קמטים . את לא זקנה אבל את כבר לא ילדה, את כבר היית בשמש, ואולי זו אכן גנטיקה, וגיל, לא רק אבל בהחלט גם. כן ,הקמטים הופיעו לא היום כשהיא אמרה לך , אולי לא ממש עצרת להתבונן בהם קודם, אולי לא רצית."

הסתובבתי מספר ימים מסתכלת עליהם, על הקמטים שלי, מקשיבה  לקולות האלה ולשקט הזה שבהתבוננות. באמת להקשיב, באמת לראות , בלי הפחד, בלי ההכחשה, בלי הכעס, בלי העלבון , בלי הסחי דעת, עם הקמטים שלי, כמו שהם..  הקמטים הללו מסביב לעין  הזו הם המצמוץ החזק של תינוקת שהגיחה לעולם ופגשה אולי אור חזק מידי כחוויה ראשונה ואולי עוד  לפני זה הוא קמט של גנטיקה שנוצרה בי בהתהוותי לעוברית.

הקמט הזה הוא הבכי הראשון שבכיתי, הצחוק הראשון שצחקתי. הוא ההתרגשויות של ילדה כשקונים לה מה שהיא רוצה כל כך , הוא גם הכאב הראשון של חווית העלבון ופרקנו של בכי שבא לאחריה . הקמט הזה הוא ההצלחות , האכזבות. הקמט הזה הוא ילדות, התבגרות, הקמט הזה הוא הנשיקה הראשונה , הנטישה הראשונה ...הקמט הזה הוא מצמוץ של סנוור מאורות גדולים, הוא מקומות חשוכים ,הקמט הזה הוא כאב של פרידות, אובדנים , משברים לאורך החיים. הקמט הזה הוא פרצופים מצחיקים למצלמה, לחברים , הקמט הזה הוא מסיבות ,ריקודים, הוא סיגריות , אלכוהול ומלא רגעים שמחים ומצחיקים. הוא הרבה רגשות , הוא ביטוי להרבה מחשבות ותחושות . הקמט הזה הוא בליל חוויות, לא מודעות ומודעות. הקמט הזה נצרב באיטיות על פנינו בדיוק כמו דברים אחרים שאנחנו צורבים לאורך חיינו רק שאותו היום כבר רואים, גם הקמטים כמו דברים אחרים מופיעים ביום בהיר ומתחילים לדבר. אנחנו לא תמיד מוכנים להקשיב  והם שם להזכיר ולאותת, כל אחד בדרכו ,כמו הקמט הזה, שזוכר... הקמטים האלה יכולים להיות אינספור רגשות שהרגשנו. משברים שעברנו. רגשות שאחרים גרמו לנו להרגיש , סיפורים שנבנו , אירועים שקרו ,מערכות יחסים שונות - עם  ההורים שלנו, עם החברים שפגשנו לאורך חיינו, עם  מורים, עם  בני זוג,  בהורות  ודרכה שוב  הילדות . הקמט הזה כמו גם פגיעות שחווינו, כמו גם קשרים שרקמנו מלאים בכל  כך הרבה אפשרויות למידה, אפרויות חקירה, אפשרויות בחירה אם רק נתבונן באמת.

יש לי קמטים. הם הגיעו לספר לי את האמת ,הם באו לספר שהגיל הוא בהחלט גם מספר. הם באו לספר לי על  זמן שחולף, על לקיחת אחריות, על  בחירות של חיים, של יום יום , על רצונות, אכזבות.

מיטשל (1993) אומר :"ישנן חוויות של איבוד עצמנו בהרהורים פרטיים, ניכור עצמי ביחידות ויש תחושה של גילוי עצמי מחודש דרך התחברות עם אדם אחר"

כמעט כל דבר שהעליתי בזיכרוני בעודי כותבת בלוג  זה מחובר לאנשים שפגשתי, למערכות יחסים שחוויתי , שעוררו בי רגשות, עוררו בי תחושות, אירועים שהפצצתי בגללם את עצמי במחשבות. כמעט כל דבר שחשבתי עליו התהווה בקשר עם האחר. כל הרגשות. כל התחושות , כולם קשורים למישהו, למשהו עם מישהו , למשהו בגלל מישהו... והם נרקמו והתהוו בתוכי מאז שאני זוכרת את עצמי .הקמטים  הללו אינם  רק פיזיים, הם לא רק בתמונה . הקמטים הללו מתהווים בתוכנו בכל זמו נתון. מרגע לידתנו, כולנו חרושת קמטים על אף שלא על כולנו רואים. אבל כולנו בתוכנו ברמה זו או אחרת יודעים.. לא תמיד מודעים.

אנחנו יודעים אם אנחנו חושבים שאנחנו לא מספיק טובים,

אנחנו יודעים שאנחנו רוצים לעשות שינוי ולא מעיזים,

אנחנו יודעים שאנחנו קמים חסרי חשק ועצובים,

אנחנו יודעים אם אנחנו יותר מידי מוצפים או מתרגזים,

אנחנו יודעים אם טוב לנו ובטח כשלא ,

אנחנו יודעים ...אבל האם אנחנו מקשיבים? לא תמיד.

עולמנו הפנימי הינו עולם עשיר למדי, הוא בנוי מתפיסות, עמדות ואמיתות שהשתרשו או יש יאמרו נצרבו בנו מיום לידתנו.שלמדנו להכיר , להפנים ולשאת עימנו לכל מקום. עולמנו הפנימי עלול להיות עולם שיפוטי, ביקורתי, מלא פרשנויות וסיפורים שאכן התרחשו וככאלה נשמרו ארוזים בתוכנו ומעת לעת קמים לתחיה , שוב ושוב בתוך חיינו,  בין אם הם רלוונטים או לא. אני מאמינה היום שהיכולת להתבונן ולהקשיב יכולה להתקיים רק כשמישהו או משהו שלא ציפינו לו יאמר לנו את דברו . רק כך נוכל לראות אמת אחרת מזו שבתוכנו . רק האחר יעיר בנו שאלות , תגובות , מחשבות ותחושות אל מול אותה אמת . היא עלולה לפגוע בנו, אולי להעליב. היא עלולה  להיות מישהי או מישהו שאבד לנו, שהסתלק ללא התראה בין אם בעולם הזה או לעולם הבא .היא עלולה  להתעורר בתחילתו של קשר, לאורכו או שאולי נפגוש בה מזוככת דווקא בסופו. האמת הזו יכולה להופיע  באינספור תרחישים שעלולים לקרות רק בתוך קשר עם האחר. כאשר האמת של האחר מופיעה מחוץ לעולמנו הפנימי היא מדברת אלינו , איתנו , לפעמים גם מתוכנו ורק שם בתוך קשר ניתנת אפשרות לעצור ולהקשיב , לחקור ולהתבונן באמת שלי, אל מול זו של האחר ובבניית גשרים ביניהן...

"האדם נולד ומגיח מתוך קשר, הוא זקוק לקשר לאורך חייו כחלק מהוויתו באופן שהעצמי אינו יכול להתקיים כאשר הוא מנותק מהאחר " (מיטשל 1993)

הבת שלי אמרה עליי, בפני , בנוכחות אחרים , שיש לי קמטים, הרבה קמטים! זה לא שלא ידעתי אבל משהו באופן בו היא אמרה ,האמת הפשוטה של ילדה שסיפרה תמונה שראתה, בפשטות עם חיוך ללא פרשנות וללא שיפוטיות אפשרו לי הפעם להקשיב. אפשרו לי לגלות עוד רבדים בתוכי שלא במודע לא העזתי כנראה עד לאותו רגע באמת לפגוש. רבדים שבזכותה , בזכות האמת שלה ובאמון שיש בקשר בין שתינו החלו בערב חג סוכות לשוחח בתוכי, עם האמת שלי . ובאמת שלי קמטים הם הזקנה (זה מה שלימדו אותנו על קמטים לא?)  ,הזמן שאכן חולף , האפשרות שגם אני מבחוץ משתנה ,כבר לא ילדה כמו שאני מרגישה, כמו שאני כל כך רוצה. האמת על כך שגם גופי כבר מראה את סימני הגיל.  הקמטים הללו כמו הרבה דברים אחרים  בין אם אנחנו אהבים אותם ובין אם לא הם חלק ממהלך של חיים. הם מופיעים בכל מיני צורות ואופנים והקשר עימם מתאפשר כשיש ההסכמה להתבונן ולהיפגש עם חלקים נוספים בעצמנו שקשה לנו כל כך לראות, לפגוש.. גם לי. ביתי פתחה בפניי את מניפת הבחירה. להגיב? להשתיק? להתעלם? או פשוט להקשיב ולהתבונן ומשהו באופן הפשוט בו היא אמרה,  אפשרו לי לראות אמת נוספת, שבילים בהם צעדתי, רגעים ,תמונות , אנשים מערכות יחסים שהתהוו בי עם השנים, לאורך החיים שהפכו אותי להיות מי שאני , אמת רכה של דרך בה פסעתי שלא תמיד היתה קלה ופשוטה אבל היא מלאה וגדושה בחוויות צרובות ומשמעותיות , ההתבוננות הזו הביאה למודעות שלי את העובדה שהקמטים שלי הכי בולטים כשאני מחייכת , גם כשאני בוכה, פחות כשאני רצינית או קפואה..היא הגישה לי את הבחירה להתבונן בפחות שיפוטית ובהרבה הודיה על חיי עד כה , תאמינו או לא  גם על הקמטים והכתמים שרואים כל כך ברור ומוחשי בתמונה !!!  

אנחנו יכולים להישאר עם אמת פנימית אחת או יחד עם האחר לבחור להקשיב להתבונן. האמת שלנו בלבד תביא אותנו , ברב המקרים, לפעול בדיוק כמו שאנחנו יודעים. להסתכל על העולם באופן שאנחנו מכירים. אבל אולי אמת אחת של אחר תביא אותנו ,גם אם לא תמיד בקלות ובצחוק למקום  שנכון לנו , מקום עם המון אמת , מקום שבו אנחנו יכולים להיות אנחנו באמת,עם אפשרויות נוספות לבחירה...

את שני העשורים האחרונים של חיי הקדשתי לנושא הקשר.

תחילתו של מסעי היה לחזור להיות בקשר עם חלקים שנטשתי בתוכי , כל חלק וסיבותיו , מסע לא פשוט . תוך כדי צעידה גיליתי שהמסע זה לא היה מתאפשר אם לא היו צועדים בו עימי אנשים נוספים, מערכות יחסים, מורים, משפחה, בן זוג והיום גם ילדים. המקומות האבודים שחיפשתי התעוררו בי תמיד מול האחר, לא תמיד היה נעים לפגוש בהם אבל בחרתי לצעוד .בחרתי לשנות , בחרתי להתפתח , בחרתי כל פעם עוד ועוד לפגוש עם שאיפה שבסוף כך גם אוכל לגדול.. הרגשתי לפעמים כמו תינוק שמתחיל את דרכו בעולם צעדתי. עם המון חוסר וודאות ,כאבתי, נפלתי, צחקתי, בכיתי, הרגשתי חוסר אונים , הייתי זקוקה לאחרים... מסע לא פשוט שהוביל לקשרים מיטיבים עם אחרים , לזוגיות כפי שתמיד חלמתי, לשני ילדים שמלמדים אותי יום יום דברים חדשים וגורמים לי עוד ועוד להקשיב ולעבודה בה בחרתי, להמשיך וללוות אחרים, בתוך קשר, לבנות גשרים בתוכם, בתוכי וביננו , כי קשר הוא בעיני גשר לחיים, אז בתחילת המסע וכמו שהבלוג הזה מספר גם היום. בכל יום....כי בחרתי. 

קשר-גשר לחיים היא גישה שפיתחתי לאורך השנים שמאפשרת ליווי בתהליכי שינוי , במשברי חיים, בתהליכי קבלת החלטות ובחירות בכל תחומי החיים .  הגישה משלבת היבטים  רגשיים ופרקטיים , גוף נפש ורוח , כאשר כולם נשענים גם על פיתוח יכולת ושיפור תקשורת אישית ובינאישית בתוך תנועה של  שינוי , בתוך קשר. הפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית מאפשרת חקירה של אותם חסמים שמעכבים אן מונעים מאיתנו לבחור בחירות נכונות או לנוע לעבר השינויים רצויים. לא פחות חשוב היא מאפשרת לנו  חקירה וגישה  ליכולות למשאבים ולחוזקות  שיש בנו ושלהם אנחנו זקוקים כדי לצעוד במסע .הפסיכותרפיה הגופנית פוגשת גם גוף. ויחד  במסע של קבלת החלטות, של בחירות ושל שינוי מתאפשרת תנועה במקומות שמבלי שנרצה אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב, תקועים ומתוסכלים..

אני מאמינה שביחד ניתן  לבחון וללמוד את האפשרויות ,את התועלת את החשיבות של השהייה במרחב של  קשר עם האחר ובניית הגשרים להם אנו זקוקים על מנת לנוע באופן אמיתי ומחובר גם לצרכינו עוד בחיינו...

Mitchell, S. A. (1993). Hope and Dread in Psychoanalysis. New York: Basic Books

מיטשל,ס'  (2003). בתוך ע. ברמן  , "לתקשר ולא לתקשר" . עצמי אמיתי עצמי כוזב תל אביב: עם עובד. עמ' 235 .

.

©יסמין פז –פסיכותרפיסטית ומדריכה

 בגישה התייחסותית  גופנית

קשר -גשר לחיים

 

" הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

בלוגים נוספים

שקט עכשיו...וכל אחד חוזר לענייניו - הבלוג של יסמין פז
מה יהיה אם נעיז רגע לעצור פשוט לא לעשות כלום, מנוחה, שלווה רוגע.
זבובים של החיים- הבלוג של יסמין פז
אני עדיין לא אוהבת זבובים, זו חיה מעצבנת. אחרי הסוף שבוע אני מתבוננת עליהם אחרת , הם אפשרו לי להיפגש.
דלת ראשונה לקשר- הבלוג של יסמין פז
לאהוב את עצמנו פירושו לחוות ולצאת מהחוויה עם תחושה של סיפוק גם אם לא הצלחנו.