צור קשר
...Loading...

"רוחניקי" להגיד את זה - עדי פרקש

הוא מגיע היום בחוסר שביעות רצון באופן בולט. אני מבינה שמשהו עבר עליו בימים האחרונים מאז פגישתנו האחרונה, והוא מוטרד יותר מבדרך כלל. "מה שלומך?" אני שואלת לאחר שהתמקם במושבו. "בלבלת" הוא אומר, מביט כלפי מטה, עיניו ממוקדות בהדפס השטיח, בוהה. גופו שרוע על הכורסה כאילו היה כרית מונחת. היעדר החשק שלו בולט מאוד ותופס מקום בחדר. לאחר שתיקה ממושכת הוא מתיישב, תופס את ראשו, משפשף את עיניו וכעבור כמה רגעים מנער את ראשו כמו היה כלב שזה עתה סיים מקלחת. "איפה המים?" הוא שואל. אני מגישה לו את הכוס ומתבוננת בפניו היטב כדי להבין מה עובר עליו. עיניו אדומות. שרירי הפנים רפים. הוא שותה את המים בלגימה אחת, נשען אחורנית ומצהיר "אני כאן". אני מחייכת אליו, שמחה על הגעתו. הוא אומר בקול בטוח "אני גמור מעייפות" ומתחפר בגב הספה. מאפשר לעצמו להשתלב בה. אני מביטה בו ומחכה למוצא פיו, מחייכת חיוך קטן וממתינה.

"אני לא מצליח לצאת מהמעגל הזה" הוא אומר. "אני הולך לישון כל לילה ממש מאוחר ובבוקר מתעורר לעבודה ה'מעפנה' שלי, ואני פשוט גמור מעייפות". "את זוכרת את ה'סייקל' הקודם?" הוא מביט בי. "בוודאי", אני מהנהנת ומביטה בו. "אז חשבתי שיצאתי מזה אבל העבודה המזורגגת הזו כל כך משעממת שאני חייב כל ערב לנקות את הראש, להעביר את הזמן בסבבה, אבל אני לא מצליח לעמוד בשעת הסיום שהגדרתי לעצמי". אני שוהה עם המידע הזה שהרגע הביא לחדר ועונה לו "אני מבינה". הוא מסתכל עליי בזלזול ושואל בנימה צינית  "זה מה שיש לך להגיד?". אני חשה את הכעס והתסכול המכוונים כלפיי ומתכווצת לרגע במקומי. "אתה לא מרוצה מהתשובה" אני אומרת לו וצוחקת. "לא! " הוא עונה, ונדמה שהקרח נשבר. אני מביטה בו בחיוך מחבק ושואלת אם יוכל להרחיב קצת את הדפוס המתרחש הפעם. הוא מדבר בחוסר סבלנות, במשפטים קצרים, מאוסים, מדבר על עצמו בגוף שני כאילו היה זה סיפור שחוק. "כמו בכל הפעמים הקודמות" הוא אומר "אני מגיע הביתה, מתקלח, חוטף משהו לאכול והופה, חוזר למסך". כביכול בזאת מיצה את הסיפור. "ו....?" אני שואלת. "ואז מתחילות השיחות האלה, ונהיה נחמד, ואני 'פוגש' ב'נט' אחד ועוד אחד, ועם כל אחד זה כיף אחר וכל שיחה יכולה לקחת כמה שעות. ותביני, זה גם פוטניאל ל...". קורץ אליי בחיוך בניסיון שכנוע נוסף. הוא מתאר את השיחות האלו בהתלהבות מעוררת. "וגם שמתי לי 'טיימר', כמו שסיכמנו בפעם הקודמת. זה לא עובד. אני מכבה וממשיך בחגיגה" מחייך ושבע רצון מעצמו "'עפים' עליי" הוא מוסיף. "ואז בבוקר יש עבודה ואני עייף ולא בפוקוס. אין לי כוח לעשות מה שנדרש, ובכל זאת אני עומד בכל המשימות. מצב הרוח ברצפה ובערב אותו דבר. לקחתי גם יום מחלה אחד, כדי להשלים שעות שינה" הוא אומר. מנסה להדגיש כמה העניין חמור. הבושה נכרת בו.   

אני שותקת. זה לא המפגש הראשון שלנו שהנושא הזה עולה. לעתים נדמה היה לשנינו שמצאנו כלים אופרטיביים כדי לעצור את המעגליות הזו, אבל התרחישים האלה מתקיימים בסבבים. יש בי הבנה גדולה למקום בו הוא שרוי ,את השמחה וההתעוררות הזו בשעות הערב, תחושת החיות המתלווה לעומת השחיקה והעייפות שפוגעות בתפקוד היומיומי ומשפיעות על מצב הרוח ותחושת המסוגלות. אני מזמינה אותו לשבת יחד עם מגוון הרגשות והתחושות שהגיעו למרחב. לעצור רגע, להקשיב. וכך אנחנו יושבים בשקט בחדר. הוא עוצם את עיניו. עולה בי לרגע החשש שמא יירדם אבל, לא, הוא כאן. קשוב לנמצא. אני מזהה מוטיבציה כנה לצאת מהמחזוריות הזו.

"איפה הקושי שלך? " אני זורקת לחלל האוויר. "לא מתאים לי החיים האלה" הוא זורק במשפט חד. אני מביטה בו בשאלה, מזמינה אותו להמשיך ולהרחיב. "מרגיש כמו סוס עבודה, שזה מקום שלא טוב לי בו". הוא משפיל את עיניו מטה וממשיך "לא מתאים לי רק לעבוד בשעמום הזה, ואז לבוא הביתה, לישון והופה - בוקר, עבודה" .שתיקה ."שעות הערב והלילה, גם כשאני יודע שהדפוס הזה בעייתי ואני רוצה לצאת ממנו, נותנים לי תחושה שאני לא מפספס את החיים. איפה הקושי שלי? הקושי שלי הוא להיפרד מיום שהיה חסר משמעות בשבילי. משהו בשיחות הקטנות האלה בלילה נותן טעם ליום, ולא בא לי לסיים אותו כי אני יודע איך יהיה הבוקר. עכשיו את מבינה?" אני מהנהנת ומוסיפה בקול בטוח, כמו באה לפצות על מה שחש בתגובתי קודם לכן "מבינה לגמרי".

"הדרכים השונות שהתנסינו עד עכשיו ליציאה מהמעגל הזה לא מוכיחות את עצמן" אני אומרת. הוא אומר "יאפ! " החלטי, דרוך ומוכן לפעולה, מביט בי וממתין למוצא פי. אני מרשה לעצמי להציג איך מצב העניינים נראה בעיני: "נראה שאתה מבין שיש בעיה, החלטת לשנות, הגדרת לעצמך מה אתה כן רוצה  לעשות, שמת טיימר (פתרון ענייני ) ומה לגבי המחיר?". הוא נראה מבוהל ועונה "אין מצב, אני לא סוס עבודה". "אז איפה הקושי?" אני שואלת. הוא יושב בשקט ואני יכולה לחוש את גלגלי השיניים עובדים. "זה קצת רוחניקי להגיד את זה" הוא אומר ושנינו צוחקים "אבל אני רוצה משמעות לימים שלי. לא מתאים לי עם הריקנות הזו. לא רוצה להיות סוס עבודה". ואני מוסיפה "או חמור עבודה או ינשוף לילה" בחיוך מנחם.

"נצא למסע של חיפוש המשמעות שלך" אני מוסיפה. "תהליך ארוך, אבל משתלם. לא מדובר במעשה קסם". כצידה לדרך אני מפקידה בידיו ספר שיש לי על המדף ומצטטת את ויקטור פרנקל: "שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני". "יש  לך שיעורי בית" אני מוסיפה "לקרוא את 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל. ממשיכים מכאן".

מקורות :

פרנקל .ו (1946 ) "מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות :ממחנות המוות אל האקסיסטנציליזם " ,תל אביב : עם עובד, 119.

עדי פרקש - מתמחה בפסיכותרפיה גופנית .

תוכן הבלוג הינו דמיוני ואינו מבוסס על מקרים מן המציאות או מפגשים אישיים.

הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, הנו האתר המוביל בישראל בתחום פסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח. חזון האתר הוא להשפיע על כמה שיותר מעגלים ולהעלות מודעות לתהליכי התפתחות המשפיעים ישירות על כל מערכות היחסים באשר הם.

התוכן באתר נכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום, באחריותם ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

עוד אודות הפורטל, בקישור זה

בלוגים נוספים