צור קשר
...Loading...

רוצה להיות אותנטית-הבלוג של יפעת פרס

רוצה להיות אותנטית

היא  פוסעת אל חדר הקליניקה ואני שמה לב ל"וואו" חרישי ופנימי אצלי. היא יפהפייה, לא מהסוג הקלאסי. יש בה משהו שקשה להסיר את העיניים ממנו.  נודפת ממנה איזו תחושה של חופש, של מרחבים. יש בה משהו פראי כמעט ואני שמה לב שלעומתה אני מרגישה אסופה ומהודקת מידיי. לבושה מידיי, מחושבת מידיי אולי. החיים שלה גם הם כאלה חופשיים, חיים של ספונטניות, של טבע ומדבר. היא אמנית עם נפש חופשיה. היא עושה מה שבא לה עם מי שבא לה. היא לא חייבת שום דבר לאף אדם. היא באה והולכת כאוות נפשה. ויש גם אותו, אהוב ליבה. הם ביחד כבר שנים, זה לא מסתדר עם התדמית שלה אבל החיבור שלהם עוצמתי. הוא עוגן בשבילה, בסיס, הוא תחושת הבית החמים שאין לה בשום מקום אחר. ועדיין, זה לא פשוט, לעיתים היא כל כולה שלו ולעיתים היא רק רוצה להרגיש כציפור חופשיה. אם מגיע משהו מפתה היא לא רוצה לומר לו "לא". 

היא חושבת על עצמה כאמתית. אותנטית. "אותנטית" אני חושבת. אם זה אותנטי זה וודאי טוב. הכי חשוב להיות אותנטי כלומר להיות אמתי, לא מזויף, נאמן לעצמך.

אם כך- אז מה הסיבה שהיא כאן, בטיפול?  אנשים נפגעים ממנה, עוזבים, הולכים, כועסים. גם הוא. בכל פעם אומר שלא ייתן לה לחזור, שדי, הספיק לו. היא לא מבינה מה הסיבה, האם הם היו רוצים אותה מזויפת? משקרת?

אותנטי( לפי וויקיפדיה) - מושג פילוסופי-פסיכולוגי המתייחס לנטייה או למצב סובייקטיבי בו הפרט חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות.

כשאנחנו מתחילות לעבוד מתגלים קולות נוספים שלה, יש גם קול קטן וכמעט בלתי נשמע שאומר שאולי לא טוב לה כל זה. אולי ללכת ולבוא לא עושה לה טוב. לפעמים הייתה רוצה לדעת לאן היא שייכת באמת, להרגיש איזו קביעות . "חסרה לי קרקע" היא אומרת. "אבל, אם אקשיב לחלק הזה בי" היא מהרהרת בקול רם - "לא אהיה אותנטית יותר. וזה נורא."

אני מתחילה לחשוב שלא סתם יש כאן עניין עם אותנטיות ובודקת אולי יש איזה זיכרון סביב חוסר אותנטיות.

אימא שלה היא כזו מזויפת, היא תמיד הרגישה את השקר אצלה. הכי חשוב היה לה "איך זה נראה" ו"מה יגידו". היא עשתה הרבה כאילו. "אף פעם לא ידעתי מתי היא באמת אוהבת ומתי זו הצגה בשביל מישהו אחר. לא ידעתי אם היא בכלל אוהבת. אותי." הדיבור על אימא שלה מעלה אצלה איזו הבעה של סלידה ותנועה של רתיעה והתכווצות. אני מפנה את תשומת ליבה. "כן, הבטחתי לעצמי שאני אף פעם לא אהיה לא אותנטית. בשביל אף אחד ושום דבר. זה הדבר הנורא ביותר" .

"אז להיות אותנטית זה לפעול תמיד את מה שאת מרגישה באותו הרגע? להיות אותנטית זה לעשות רק את מה שאת אוהבת? להיות אותנטית זה משהו שקשור רק בך, בפנימיות שלך ולא באחר?" היא שותקת.

בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה", סטיבן מיטשל טוען שהשאלה החשובה ביותר שיש לשאול בטיפול היא: "באיזו מידה חווייתו-העצמית של האדם וביטויו-העצמי הם משמעותיים ואותנטיים?". אבל מה זה אותנטי? מיהו האדם האותנטי שאנחנו רוצים לטפח? מיטשל ממשיך ואומר שהעצמי שלנו פועל בין חיוניות ספונטנית וביטוי עצמי מצד אחד ובין הצורך, ההכרחי להישרדות, לשמור קשרים בטוחים ומוכרים עם אחרים מצד שני. במילים פשוטות יותר, אנו נעים בין הרצון שלנו להרגיש, לומר, ולפעול את העצמי שלנו בחופשיות ובין הרצון והכמיהה להיות בקשר בטוח ואוהב עם הקרובים אלינו. איכשהו שני הרצונות הללו עלולים להתנגש לעיתים. "הצורך בביטחון", ממשיך מיטשל, "מוביל לעיסוק באופן שבו אני מציג את עצמי בפני אחרים. אם אני מבטא את הרגשתי, את מחשבותיי,  או את מצבי הנפשי בספונטאניות, האם אני גורם לאחר, שבו אני תלוי ביותר, להיות חרד, כועס או צפוי להתרחק? האם עליי להסתיר את החוויה הספונטנית שלי? להסוות אותה? להציג אותה באריזה מסוימת, אולי בדרכים שונות בפני אנשים שונים?".

המטופלת שלי הגיעה למסקנה שאותנטי משמעו לבחור תמיד באמת המוחלטת שלה ולהגיד אותה. אבל אם זה נכון, האם לא נהיה תמיד בודדים? ובאיזשהו שלב כבר לא יהיה למי להביע את כל האותנטיות הנפלאה שלנו?

לפעמים אדם חי חיים שלמים בתחושת ריקנות, חוסר סיפוק ואפילו דיכאון ובתהליך טיפולי הוא מגלה ששכח את עצמו. החיים בתור ילד אילצו אותו לוותר על חלקים גדולים ואותנטיים שלו ובטיפול הוא עושה איתם קשר. הוא מגלה שהוא כועס, לפעמים אפילו זועם ויחד עם זה הוא מבין שלכעוס זה מפחיד כי "מי אוהב מישהו כעסן?". מישהו אחר, שדווקא הכעס מוכר לו היטב, מגלה, כשהוא מסיר כמה שכבות, כמו מנקה אבק מן המדף, שיושב שם עצב. יושב על המדף ואין קונים. הוא לא רצוי כי "להיות עצוב זה לא נעים לאף אחד. מי רוצה לשמוע על הצרות שלי כל הזמן?". מצד אחד הרגשות שלו מתבהרים והם דורשים מקום ומצד שני הוא מנסה שוב לדחוף אותם עמוק, הוא מנסה למצוא פתרונות מה לעשות איתם. הוא חושב שאולי למדוט על חמלה לבני האדם יעזור, הוא מנסה לפנות לקול ההיגיון ולומר להם שאין בשביל מה ושזה חסר טעם, הוא שואף להיות "טוב יותר" אבל המחיר כבר כאן. אם שוב יפנים ויעלים את כל מה שבא, הוא יודע, הריקנות תחזור גם השעמום יבוא. להכחיש את עצמו, את יצרו, את מהותו כבר אי אפשר.  אז הוא מרגיש וגם אומר, אפילו שם גבולות, לא מתנצל. הנה, הוא אמתי ולא כוזב יותר (את המונח "עצמי כוזב" טבע וויניקוט).

כשאדם פוגש באמצע חייו את העצמי האמתי שלו הוא לעולם לא רוצה לאבד אותו שוב. ואז הוא מגלה, או שבעצם הוא נזכר, שאנשים לפעמים נעלבים מהאמתיות הזו, מרגישים נרמסים, מורחקים. בוודאי חשים לא נראים ולא חשובים מול העצמי האמתי הכל-כך קדוש הזה.

האם זה לא בדיוק מה שהמטופלת שלי חוותה מול אימא שלה? האם להיות "אותנטי" בכל מחיר זה לא פוגעני ו"אלים" לסביבה כמו להיות מזויף?

המטופלת שלי יושבת מולי ובאוויר מרחפות שאלות—האם הבחירה היא בין להיות קשובה לגמרי לקולות הפנימיים שלי לבין להיות לגמרי בחוץ, כוזבת? או שאולי ישנה אפשרות שלישית, אחרת?

האם יכול אדם לשלוט במידה מסוימת על ההשפעה שלו על רגשות האחרים, ולקיים קשרים בטוחים ויחד עם זאת להיות אמתי, אותנטי?

לדעת מיטשל, הגדרה מלאה יותר של אותנטיות "דורשת תהליך של עיבוד השיקולים והאילוצים החברתיים לכדי חוויה אישית ואינדיבידואלית במובן העמוק ביותר. מה שקובע הוא באיזו מידה מתאזנים ומתיישבים שיקולים פנימיים וחיצוניים, עצמי ואחר. העניין המרכזי (בטיפול ובכלל) הוא בדיוק אותה התגברות על התחושה כי עלינו לבחור בין היות עצמנו תוך 'שימוש' באחרים לבין בגידה בעצמנו תוך הסתגלות לאחרים."

 אז, אם נרד רגע מהמילים הגבוהות, נוכל לומר שהאמת, או אולי העצמי האמתי, יושבת איפשהו במרחב שביני ובין האחר.

היא ואני מנסות לבדוק איך אפשר ואם בכלל להיות אותנטי ולהרגיש מחובר לאמת שלי ועדיין להישאר בתוך קשר. הקולות שאותם היא פועלת, אותם קולות אותנטיים שלה אומרים לה לפעמים שהיא צריכה מרחק, שצפוף לה, שחסר לה מרחב.  והמחשבה שהיא חייבת להיות אמתית מכריחה אותה מיד להגיש לו אותם. הקולות שלה נזרקים לעברו בכל זמן נתון. לפעמים הוא עייף, לפעמים הוא עסוק או מוטרד. הקולות שלה כואבים לו ומשהו בו מרגיש מותקף וגם ננטש. עכשיו היא הולכת. ואחר כך היא רוצה לחזור.

מתישהו הוא כבר כועס, ולא מסכים. מה אפשר לעשות? אני בודקת איתה האם תוכל למצוא מקום לקולות האלה קודם כל בתוכה. עוד לפני שיגיעו אליו. האם מוכנה לפגוש אותם בעצמה? מה הם אומרים? מה הם רוצים? ממנה?

בפעמים הראשונות זה מעורר אצלה התנגדות, וזה מובן לי, זה ברור לי כמה חשובה לה ההרגשה של לא לוותר על עצמה בשביל שום דבר ואף אחד, כמה העצמי שלה הוא קדוש. ההנחה שלה היא שזה או-או, או שאני מוציאה הכול ועכשיו או שאני בעצם נכנעת, מוותרת על עצמי. והכי מפחיד- מזויפת.

על כך כותב יוג'ין ג'נדלין, אבי שיטת ה"התמקדות" (Focusing):

"גופכם—התגובה המיידית שאתם חשים גופנית—מניח כנראה שאם אתם צריכים להפסיק לשפוך החוצה, אתם מוותרים ומתאימים עצמיכם. רבים מאתנו נאלצו להתמודד עם הקושי כיצד לא להתאים את עצמינו, כיצד להשתחרר מפחדינו, כיצד להתגבר על נטייתנו לשים עצמינו בצד. זה עדיין עשוי להרגיש לא פשוט להתנגד לנטיות אלו, לשמור על התכנית החדשה של לחיות מתוך עצמינו. לכן כל דבר שנדמה כמו "התאמה וריצוי" מרגיש  מרתיע, קטלני לרוח החיים שבתוכנו שמנסה להיות. או כך זה נראה מבפנים. אני פוגש אנשים רבים אשר כבר הפכו חזקים למדי. לא רק באופן חיצוני, הם חזקים גם מבפנים. למרות זאת, הם תופשים עצמם כלא יציבים, כאילו שהם צריכים להדוף את הרתיעה הזעירה ביותר מלהביא עצמם החוצה. כאילו שזה עלול למוטט אותם ולסגור אותם פנימה."

לאט, נכנסת עוד אפשרות. לא לזרוק עליו. לא לוותר עליה.

לעצור.

לבדוק.

קודם בתוכה- מה הצורך, מה החלק רוצה עכשיו. "הוא צריך ספייס". אפשר לשאול מה זה ספייס בשבילו? אני שואלת.

זה מעניין- משהו חדש. אולי זה רק ערב אחד, שניים. אולי זה ללכת לישון עכשיו כי בא לה. אולי זה להגיד לו "אני לא מסוגלת עכשיו, היום , להכיל את מה ששלך"

ועוד צעד אחד, ונראה אולי זה עדיין אותנטי- אפשר לבדוק איתו , אהוב ליבך, מתי הוא יכול לדבר? האם הוא פנוי? לומר לו שיש לך משהו ממש חשוב להגיד אבל את רוצה שיוכל להקשיב, להבין.

"כן, זה בסדר, עדיין אותנטי- אם זה יקרה בשעות הקרובות. לא מאוד דחוף"

ג'נדלין קורא לזה "התייחסות מאפשרת": המקום בו האני הכל-כך חשוב שלי והאחר יכולים להיפגש. עם מעט פשרה, עם מעט ויתור. בלי  להקיא על מישהו אחר את הכול, ובלי לרצות אותו ולאבד את עצמי. אותנטי. אמתי. עדיין בקשר.

"ה"אני" שאנו כיום מרגישים כעצמינו היה מושתק, לא הובא קדימה. אולי זה היה טבעי ולא נחווה  כמכאיב. אך כיום אנשים מוצאים את השכבות העמוקות יותר בקלות. כך שהבעיה שלנו היא די חדשה. התייחסות מתוך איך שאנו באמת ובתמים מבפנים, הינה דבר חדש. אין פלא שאין אנו יודעים עדיין כיצד לעשות זאת ביחד.

אני דוחה את הנחת היסוד אשר נטענת לעיתים כה קרובות, שאם רק נחלוק את רגשותינו, נביע עצמינו בכל הכנות במידת האפשר, יתפתחו יחסים אמתיים. אל לנו להתאכזב ולהתבלבל כאשר זה אינו קורה.

אל לנו לחוש מובסים אל מול התגובה הרעה שאנו חווים בעקבות "שפיכה החוצה" וכמו כן אל מול החומר הרע המושלך אל תוך הנכונות הפתוחה שלנו לקבל. אין דבר שאינו נכון כאן. אנו לא נצפה שיחסים אמתיים יתרחשו רק בעקבות "השתפכות החוצה".

האפשרות לשפוך החוצה, כאדם אשר נמצא כאן – אכן הייתה צעד. רובינו הגענו לשלב הזה. אני מעוניין ללמוד יותר על השלב הבא: כיצד יכולים שנינו להיות נוכחים, חיים מתוך עצמינו, במְקום שרק אחד מאתנו, או אף אחד מאתנו, יהיה נוכח? זהו שלב שהחברה שלנו עדיין לא הגיעה אליו. זוהי טריטוריה חדשה. אנו הם אלה אשר עובדים על זה. במקום לחוש מובסים מול כל המלכודות, אנו יכולים לחוש כחלוצים."

.

  • סטיוון א.מיטשל, תקווה ופחד בפסיכואנליזה, תרגום: אורה זילברשטיין, הוצאת תולעת ספרים, 2003.
  • הציטוטים של יוג'ין ג'נדלין לקוחים מתוך מאמרו"Fitting in, Pouring out and Relating"  בתרגומה של ענת מירון, המובא באתר Focusing של ענת מירון ויפעת אקשטיין
  • ·         (http://www.hitmakdut.org.il)

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו.

למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

הריפוי הפשוט של השיקוף
הבלוג של יפעת פרס
"לה לה לנד" - לא ביקורת סרט - הבלוג של יפעת פרס
נפגשנו שלושתנו בקולנוע. הוא כבר ראה ורצה לראות פעם שנייה, היא שלחה הודעה כשעה אחרי שיצאנו מהסרט וכתבה לנו שתלך לראות שוב. אני ידעתי שדברים מסוימים התעוררו בי ועוד אהיה איתם זמן מה לפני שהסרט יישכח ממני. שוטטנו ליד דוכני הפופקורן והשתייה הסגורים והריקים מאדם, הכל היה שקט ועייף....
לשחק בחוץ - הבלוג של יפעת פרס
אנחנו מחכים לרגע שבו נרגיש שלצאת החוצה יהיה בטוח טוב. בטוח נצליח, בטוח יענו לנו בחיוב כשנציע למישהו לשחק אתנו