צור קשר
...Loading...

הריפוי הפשוט של השיקוף - הבלוג של יפעת פרס

***הריפוי הפשוט של השיקוף***

בשיעור החמישי במספר בקורס הן יושבות אחת מול השנייה ומתרגלות. הראשונה היא המתמקדת, היא זו שמשתפת ומדברת. השנייה היא המלווה או השותפה. כל תפקידה הוא להיות בנוכחות ולהקשיב. זהו תפקיד פשוט, המבקש ממנה מעט מאוד: להיות מחוברת לגופה ולנשימתה, להקשיב ברכות ובאמפתיה, ובזמנים מסוימים להחזיר את דברי המתמקדת, כלומר לשקף. אך שתיהן מטפלות, ולכן המשימה הפשוטה הזו היא לא פשוטה כלל. יש כאן בקשה להניח לכל רצון לקדם, להשפיע, לזרז, לתת, להבין או לפרש.

במקום זאת, המלווה מתבקשת לסמוך התהליך שהמתמקדת יודעת לעשות בעצמה. בשונה מלסמוך על תאוריה, הבנה או חוכמה שברשותה, היא צריכה כעת לסמוך על תנועת החיים הטבעית של המתמקדת (שהיא זו שמניעה את התהליך), ועל כך שכל מה שהיא זקוקה לו כרגע הוא עד. עד שמהדהד את מילותיה בחזרה.

כשהאחת מתחילה לדבר, השנייה שותקת. רק לאחר כמה דקות מגיעות גם המילים שלה, והן רק חוזרות על מה שכבר נאמר, ללא שום דבר חדש. היא מחזירה ברכות, בשקט, ובטון יורד את מה ששמעה.

בסוף התהליך, הראשונה מספרת על חוויה חדשה ומפתיעה אל מול השיקוף הפשוט הזה: "הרגשתי שהנוכחות של המלווה שלי היא מעין חבל הצלה הכרוך על מותני. המילים שחזרו אליי אפשרו לי בכל פעם לרדת עוד טיפה לעומק ללא פחד. הרגשתי מוחזקת ועם זאת נשארתי עמוק בפנים בתוך התהליך שלי. קצת כאילו היא כלל לא הייתה שם."

כבדרך פלא ביום שבו כתבתי שיעור שנשא את השם—"השיקוף בהתמקדות" נתקלתי במאמר של וויניקוט "פירוש בפסיכואנליזה."[1] במאמר וויניקוט מתייחס, בין השאר, לחשיבותו ולהשפעתו של השיקוף, שמכונה אצלו "פירוש משיב/חוזר"—החזרת הדברים שנמסרו מידי המטופל, בקולו של המטפל. וויניקוט מתאר זאת כחלק מחובת המטפל להיות קשוב למטופל במקום שבו הוא נמצא, ובדרך כלל לא הרבה מעבר לכך.[2]

כשאן וויזר-קורנל מספרת על התקופה בה למדה "התמקדות" היא נזכרת שהייתה לה נטייה עוד מילדותה לעזור, לתמוך, "להיות טובה." בתור מקשיבה היא ניסתה לעזור גם למתמקד שמולה, אבל אז היא נוכחה לדעת שדווקא האיכות הזו שלה עוצרת את התהליך. במקום הזה, היא מספרת, היא הבינה לעומק את עיקרון השיקוף/הקשבה בהתמקדות: זוהי הקשבה אקטיבית, המחזירה באמפתיה את מה שנאמר ללא תוספות וללא ניסיון "לקדם" את התהליך.

"In Focusing, people take their own steps. The listener takes the step that the focuser just took, and no more." [3]

וויזר-קורנל, תלמידתו וממשיכת דרכו של ג'נדלין, מדגישה ששיקוף הוא בעצם הקשבה. אנחנו רוצים לדעת להקשיב היטב ולהיות בנוכחות אמפטית עם המטופל ורק אז אנחנו משקפים. איכות השיקוף שלנו בעצם משקפת את איכות ההקשבה שלנו.

"כשהמתמקד מדבר, אתם סופגים פנימה (take in) את מה שהוא אומר. תנו לעצמכם לפחות את הזמן של נשימה אחת, כדי שזה ייספג. כדי לקלוט את מה שהוא אומר. אחר כך אתם אומרים בחזרה את התמצית של מה שהוא אמר, מה שאולי יהיה להגיד חזרה את המילים המדויקות, או מילים מעט שונות. אתם רק משקפים חזרה את המקום בו הוא נמצא. הם עושים צעד, ואתם עושים איתם את אותו הצעד.

חשוב מאוד לזכור: כשותפים, אתם לא המומחים! אתם לא אלו שיגרמו לכך שהתהליך יתקדם היטב! אתם מהווים תמיכה חיונית שמאפשרת למתמקד לעשות את עבודתו הפנימית."[4]

התפקיד הזה, הכמעט משוחרר מאחריות ואשר סומך על צמיחתו טבעית של התהליך והמטופל הזכירו לי שוב דברים שקראתי אצל וויניקוט, הפעם בהקשר של אימהות והטיפול בילדים:

"כעת ברצוני להבהיר דבר אחד: גדילתו והתפתחותו של התינוק אינן תלויות בך. כל תינוק הוא יצור המתקיים ומתפתח באופן טבעי. בכל תינוק קיים ניצוץ חיים, והדחף לחיות, לגדול, ולהתפתח הוא חלק ממנו, משהו שהילד נולד אתו ומוסיף לשאת בתוכו בדרך שאין צורך שנבינה."  [5]

קארל רוג'רס לא היה הראשון שהשתמש בטכניקת השיקוף אבל הטכניקה שלו שנקראה "reflection of feelings" נלמדה והפכה נפוצה ברחבי העולם. לשיקוף של רוג'רס הייתה מטרה שהגדיר אותה  ותוצאה נלווית למטרה זו. לדברי רוג'רס בשיקוף מובלעת שאלה למטופל: האם הבנתי אותך נכון?" / "האם ההבנה שלי תואמת את עולמך הפנימי?"  המטרה של השיקוף אם כך היא לעזור למטפל להבין טוב יותר את המטופל. התוצאה הנלווית לשיקוף אותה מציין רוג'רס היא חידוד והבהרת הדברים שנאמרו על ידי המטופל.

אבי ה"התמקדות" יוג'ין ג'נדלין שהיה שותפו למחקר של רוג'רס  הרחיב את יכולות הריפוי של השיקוף. במחקרו גילה שכאשר מטופל מקבל הנחייה ולומד כיצד לבדוק את השיקוף שהושמע באוזניו, אל מול תחושותיו הגופניות ( ולא אל מול המילים שנאמרו) בעצם משפיע על האפשרות של שינוי בטיפול. לפי המחקר של ג'נדלין הטיפול של מטופלים ש"השתמשו" בשיקוף בצורה הזו היה "מוצלח" יותר והביא לשינוי. עבור ג'נדלין מטרת השיקוף היא לתת למטופל הזדמנות לבדוק את שאמר מול תחושות גופו ולהרגיש האם זה מדויק או שמא מצריך דיוק ומילים נוספות/אחרות.[6] וויזר קורנל מוסיפה לעבודת השיקוף  של רוג'רס וג'נדלין איכות נוספת והיא הגדלת היכולת להישאר בנוכחות (יש "אני" גדול שנמצא ומקשיב באמפתיה וללא הזדהות למשהו בתוכו/חלק בתוכו).

וויזר-קורנל, באותו מאמר, "קצב ההקשבה" מסכמת את התגובות האפשריות לאחר שהמטופל (או המתמקד) לוקח את המילים פנימה את גופו:

  1. הכרה—התחושה של "כן, נכון." תחושה שמישהו שמע והבין אותי עכשיו.
  2. לקיחת המילים חזרה אל הגוף ומתוך כך דיוק נוסף של המילים או הוספה על מה שכבר נאמר. (כיוון שלא היו מדויקות כשנאמרו או שחל שינוי בתחושות)
  3. תיקון ודיוק השיקוף של המטפל שהשיקוף שלו הדגים את אי הבנתו את המטופל או השמטה של פרטים שחשובים מאוד למטופל.

ויניקוט בספרו "עצמי אמתי, עצמי כוזב" כותב שחלק ממטרת הפירוש היא להראות למטופל עד כמה הוא הובן או לא הובן על ידי המטפל. ..."אם אינני מפרש, המטופל מתרשם שאני מבין הכול. במילים אחרות, אני שומר על איכות חיצונית מסוימת בכך שאינני ממש פוגע במדויק—או אפילו בכך שאני טועה."  [7]

בספרו "הפסיכולוגיה של השיגעון" הוא אף אומר שהשבת הפירוש מעניקה למטופל  הזדמנות לתקן אי-הבנות.

לסיכום, מתוך דבריו והתהליך שעובר וויניקוט ומתוך הדגש הגדול מאוד ששמה אן וויזר-קורנל על שיקוף בתהליך ה"התמקדות" אנחנו יכולים בהחלט לומר שלשיקוף, ובמיוחד לשיקוף שהמטופל יודע ומבין "מה לעשות אתו" יש ערך רב מאוד ואפילו— "...אפשר להרגיש שהשיקוף חזרה למטופל של מה שכבר אמר או מסר אינו בזבוז זמן, אלא יכול בהחלט להיות הדבר הטוב ביותר שהאנליטיקאי יכול לעשות באנליזה של אותו מטופל באותו יום מסוים." [8]

ובאופן אישי יותר—אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם מול מטופלים בזמן שלמדתי "התמקדות" היה שהמטופלות שלי התחילו לבכות. כל מה שעשיתי בתחילת הדרך שלי בהתמקדות עם מטופלים, או מה שבעצם שהשתנה הייתה הדרך בה אני מקשיבה ואחר כך גם משקפת. למדתי איך שיקוף "התמקדותי" מאפשר למטופלת לפגוש את עצמה באופן אחר מזה שהייתה מורגלת בו. השיקוף הכמעט מדויק, הרך והאמפתי עם הידיעה שלי מה חשוב שהיא תשמע בחזרה מתוך כל המלל, חולל שינוי ביחס שלה אל עצמה ואל התחושות שלה ואפשר חיבור ופורקן רגשי חדש.


[1] דונלד ו' וויניקוט. "פירוש בפסיכואנליזה." מתוך הפסיכולוגיה של השיגעון. תרגום: יפעת איתן פרסיקו. תל-אביב: עם עובד, 2018. עמ' 254-58  

[2] שם. אילן ברנט. מבוא ל"פירוש בפסיכואנליזה." עמ' 254.

[3] Ann Weiser Cornell "The Power of Listening". In The Radical Acceptance of Everything. Calluna Press 2005. Pg 147-164

[4] מתוך תרגומה של דנה גניהר למאמר של אן וויזר-קורנל בשם "קצב ההקשבה."

[5] ד.ו ויניקוט. "התינוק כיצור המתקיים בטבע" מתוך הילד, משפחתו וסביבתו. מאנגלית: יהודית כפרי. ספריית פועלים, 2004. עמ' 23

[6] Ann Weiser Cornell "The Power of Listening". In The Radical Acceptance of Everything. Calluna Press 2005. Pg 147-164

[7] דונלד ו' ויניקוט. "מטרות הטיפול הפסיכואנליטי" מתוך עצמי אמתי, עצמי כוזב. תל אביב:עם עובד,2009. עמ'214-220.

[8] דונלד ו' וויניקוט. "פירוש בפסיכואנליזה." מתוך הפסיכולוגיה של השיגעון. תרגום: יפעת איתן פרסיקו. תל-אביב: עם עובד, 2018. עמ' 254-58  

  

*** בנובמבר יפתח קורס "התמקדות בסיס למטפלים" במושב מטע (50-45 דקות מהמרכז. 25-30 דקות מירושלים).

16 מפגשים בני 4 שעות. 2400 ש"ח בהרשמה מוקדמת עד אוקטובר ואחר-כך 2600 ש"ח. נובמבר-מאי

לפרטים ולהרשמה - 050-2099967 או למייל yifatperes@gmail.com

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

אם לא ניקח בחשבון - הבלוג של יפעת פרס
וכיום בהבנה שהמוות הוא חלק מחיי, כמו שהוא חלק מחיי כולנו.
על נפתולי הכתיבה - הבלוג של יפעת פרס
יש לי זיכרון ברור להפליא מגיל 9 (ועם זאת חלקים ממנו שייכים לדמיון ואינני יודעת אילו): אני בשירותי הבנות מסתכלת במראה, שיערי שחור ארוך וגולש. לידי עומדת אישה מבוגרת יותר ומתאפרת.
אפשר לחיות באמת? חלק שני
הבלוג של יפעת פרס- חלק שני