צור קשר
...Loading...

שדות כותנה- הבלוג של אורטל בן עטר

מבעד לחזות הקשוחה והמבט הנוקב מסתתר

לו ים של רוך.

היא נעה באסרטיביות פראית לעתים אף מאיימת,

כמהה למגע מהעולם אך הוא, עם השנים למד שאסור.

היא לעומת זאת למדה לקחת בעצמה את מה שלא ניתן לה באהבה.

מבעד לחזות הקשוחה והמבט הנוקב מסתתר

לו ים של רוך.

מפעם לפעם היא מאפשרת לעצמה לגלות

לי את רזי ליבה ונפשה ואני, מתמלאת במבט נבוך,

מעט מבויש כשבתוכי מחסירה פעימה.

אני מבינה עד כמה הרגע הזה הוא מיוחד,

היא לעומת זאת  עוד לא יודעת עד כמה.

מולי, אישיות חזקה שכמעט מפתה להישאר רק אתה.

אישיות כזאת שמפגישה עם כל כך הרבה עוצמות וחוזק

אך הפעם הם לא הדבר הכי דומיננטי משהו אחר

קורה שם,בינינו, ממני ואליה...

האיכות שנוכחת במפגש שלנו היא כזאת

שמזכירה לי את הרגע הראשון בו הפכתי להיות אמא,

שם, כל מה שרציתי זה לתת לילדתי הקטנה מגע אוהב

שימחיש לה את היותה קיימת.

כמה משמעותית ובסיסית היא הזכות הפנימית להרגיש

קיים, אני מהרהרת בתוכי וברקע נשמע עוד סיפור שעוסק בכוחניות ושליטה.

כשעולה המילה התמסרות נדמה שהיא כל כך מפחידה עד שלא ניתן להבין את משמעותה

להישען?, להיתמך?, בלי האפשרות להיעלם?,

בלי משהו לתת חזרה?- האמנם?

כשנשאלת האם יש או היתה אפשרות כזאת להתמסר

הראש שלה תוהה על כוונתי. נדמה כי המילים אינן נשמעות.

בתוכי, אני חשה רובד אחר, נוסף, בו תאים אחרים

בגופה שומעים וכמהים לאותן מילים, חלקים עתיקים

שלא מרפים מן החלום שיבוא יום והעולם יפגוש את

כל הרוך הזה שקיים בהם.

אז מה מונע מהים מלשטוף את גרגירי החול ברכות הזו?

מבעד לחזות הקשוחה והמבט הנוקב מסתתר

לו ים של רוך.

אותו היא דואגת להסתיר טוב טוב, שאף אחד לא יראה.

אני יושבת מולה נוכחת כשמדי פעם מגיחים

גם סיפורים על החיים בבית ילדותה, כשזה קורה

משהו באנרגיה של המרחב משתנה.

אני מתבוננת בסקרנות על התחושה ומפנה את

תשומת לבי אל הגוף, בודקת אתו איך הוא חווה את המרחב עכשיו.

משהו קורה לנוכחות שלי, עוד רגע, אני שוהה

עם החוויה ונותנת לה לשטוף אותי...

אני מבינה כי אני חשה את עצמי גדולה,

חוויה סוריאליסטית כמעט, משהו בי מתחזק ומתעצם

ככל שהיא מדברת.

היא מנגד נחוות כנוכחות שמתגמדת עם כל

מילה ומילה,ילדה קטנה מבוישת, נבוכה וכמעט נעלמת.

מה קורה לה כשהיא מדברת את ילדותה?,

אני שואלת את עצמי.

מה קורה לי כשהיא מדברת את ילדותה?

כיצד אותה אנרגיה נוקשה וחדה הפכה

בין רגע לשדה של כותנה?

נודדת אני למחשבות על איכותם של נופי ינקותה,

שלבים בהם חשה לראשונה את עצמה פגיעה, צריכה,

תלויה, אני תוהה כיצד היה עבורה האחר המשמעותי כשהיא כך?

האם היתה שם מילה שיכלה להיות שם לתשובה והבנה.

היא אינה מבקרת בנופים אלו לעתים קרובות,

הם אינם בטוחים, נחווים כצללים אפלים המאיימים

להרוס את תדמיתה הקשוחה.

איך בכל רגע שהיא בוחרת לגעת בהם קצת יותר,

היא מתמלאת במבוכה ואז מתחילים אותם רעשים

המטשטשים את קולה ורצונותיה.

בכל נגיעה שלה במקומות הלא מוכרים אני מבינה כי

היא מגישה לי במתנה את כל יכולתה להרגיש את עצמה.

הנוכחות שלה מתכווצת ומעצימה את מי שמולה,

זה אכן מפחיד להיות כה קטנה ופגיעה כשבוחרים

להראות את החלקים שאותם גופנו סימן כ"לא אהובים".

אלו חלקים המאוחסנים בשטחים נטושים

שרק מעצם הביקור הנדיר בהם אפשר להרגיש חלש ואבוד.

כשאני משקפת לה את החוויה, מאירות עיניה,

היא חשה מובנת בפניי ובפני עצמה,

כך היא מרגישה בכל פעם כשמתחילה להיווצר קרבה

וחלקים עליהם היא מגוננת מתחילים לצוף,

היא נבהלת, חווה את האחר חזק וגדול אל מול

נוכחותה הקטנה שם מרגישה היא כמו אף אחד.

ואם תזדקק? האם יהיה שם מישהו שיושיט את ידו לידה?

במודע או שלא במודע, תדמיתה הקשוחה

מונעת את היווצרותם של מרחבים מן הסוג הזה,

מרחבים המזמינים אינטימיות וקרבה.

מבעד לחזות הקשוחה והמבט הנוקב מסתתר

לו ים של רוך שגלים עדינים מתוכו מתגלים יותר

ויותר ונוגעים בלבי, הים הזה הוא שמוציא ממני את

רכותי שלי, את לבי הרך והשבור המוכן להזין לב רך ושבור אחר.

אולי זה תחילתו של ריפוי כששוב אפשר לאהוב ולא

רק להרגיש נאהב ואולי זה השהייה נוספת בכל פעם

קצת יותר בתוך השדות הלא מוכרים.

השהייה הזאת היא שגורמת לרוח חדשה לנשוב

ולהזמין נופים ישנים להמשיך ולגדול מהנקודה בה עצרו.


האופן בו הגוף נושא את מערכות יחסנו המוקדמות

ומבטא אותן והדרך בה גופו של המטפל יהדהד חוויות

אלו הן תופעות מרתקות המותירות אותי סקרנית

ונפעמת כל פעם מחדש.

שורשן של תופעות אל לקוחות מהספרות

הפסיכואנליטית ונקראות בשמם המקצועי העברה

והעברה נגדית.

במהלך השנים התפתחו מושגים אלו גם לאופן בו

המטפל מפתח יכולת הקשבה גם למה שהמטופל

מבקש ממנו לקבל ולעכל, דרך גופו.

הדרך בה יתמקמו המטפל והמטופל במרחב הטיפולי

והופעתם של תחושות, רגשות וביטוים סומאטיים

בגופו של המטפל יניבו מידע חשוב ומשמעותי על

הדרך בה נחוו אינטראקציות מוקדמות בחייו

של המטופל וכיצד הן משוחזרות כיום.

חוויות אלו המתגלמות דרך החוויה הגופנית נקראות

העברה גופנית והעברה גופנית נגדית.

איני מתיימרת להרחיב והסביר את מלוא המשמעות

של מושגים אלו מכייון שהם דורשים בהחלט מקום

ראוי משל עצמם, כוונתי היא רק להמחיש את הרעיון

איך כשאנו מאפשרים לעצמנו לעזוב זמנית את המילים

תשומת לב גופנית פשוטה יכולה כבמטה קסם להאיר

חוויות חיים שלמות ולהפוך את המרחב הטיפולי

למרחב של יצירה מופלאה.

יצירה המזמינה תנועה של גילוי והשתנות בהתאם לגדילתנו.

החוויה הזאת ועוד רבות אחרות שבחרו להתגלם

דרך הגוף דומות עבורי לחלום, מחד, גלויות ומאידך,

בעלות אופי חידתי הטומנות בחובן אין ספור זוויות

הסתכלות החוצות את מגבלות הזמן והשכל.


כוחה המרכזי בעניי של התבוננות גופנית ייחודית היא

היעילות בזיהוי קשיים המעכבים אותנו בתוך

מערכות יחסים עכשוויות וקבלת הזדמנות

לאינטרפרטציה מחודשות עבור חוויות שמקורן

בשלב הטרום-מילולי וכן לחוויות שאינן מצויות

במיינד, אלו מתקיימות בגופנו כזיכרונות

מעומעמים אשר לא הצליחו להתפתח

לתהליכי חשיבה ונותרו ממתינות לעיבוד.

דרך התייחסות שלי לאופן הייחודי בו התגלמה בגופי

אותה חוויה שהמטופלת בחרה להעביר לי

התאפשרה לי היכולת לעזור ולחבר עבורה את

התחושות לחוויה רגשית, לתת לה משמעות,

ולבסוף לעזור לה לעבד אותה לתוך קשר.

החוויה שנכתבה כאן היא עבורי חוויה של אמונה

בחלקים שבתוכנו שלא מוותרים על החיפוש אחר

אמצעים מתאימים להתבטא ולעבור תיקון.

כמו כן היא מעוררת בי תחושת השתאות לנוכח יכולתה

של הנפש להתבונן בתחושותיו של הגוף וליצור

ביניהם אינטראקציה חיה ומשתנה ואת קסמה הייחודי

בכך שלעתים תהיה זו הדרך היחידה שבה נוכל לבוא

במגע עם חוויות מן הסוג הזה.

אורטל בן עטר הינה פסיכותרפיסטית גופנית,

מטפלת פרטנית ומלווה תהליכי התפתחות בקליניקה

ברחובות ותל אביב. לכרטיס של אורטל באתר לחצ (י) כאן

לעוד עליי ועל הגישה שלי מוזמנים להציץ בדף שלי

https://www.facebook.com/ortaltherapy/

לפרטים וקביעת פגישה-0509036199




בלוגים נוספים

להפוך את הרָע לרֵעַ        -הבלוג של אורטל בן עטר
היא רוצה להירגע, פוחדת שיום יבוא וגופה יקרוס, אך איננה מצליחה לוותר על שום משימה בחייה