צור קשר
...Loading...

אם לשיער היה ערך הוא לא היה גדל בתחת – תיאור מקרה - שירלי כהן

נאוה (שם בדוי), מטופלת בשנות ה- 30 לחייה, רווקה מצליחה שעסוקה עמוקות במראה החיצוני שלה, חלתה לא מכבר בסרטן השד ועמדה שבועות מספר לפניי תחילת הטיפול הכימותרפי.

לא ברור לי ממה אני חרדה יותר, היא פתחה את הפגישה בכעס, מהטיפול הכימי או מהאפשרות שאאבד את השיער"אני מעדיפה להיות סגורה בבית מאשר לתת לך או למישהו אחר לראות אותי עם קרחת"
"כל בוקר שאביט על עצמי במראה אזכור שאני חולה. אני פשוט לא מוכנה להתמודד עם זההיה זה רגע ארוך ומייסר של שקט שלא פשוט להיות בו

היא התחילה לבכות מעומק הבטן והדמעות כמו שוטפות מעליה את התדמית החיצונית שטיפחה עם השנים 
"אני בטח מכוערת עכשיו עם כל האיפור הזה מרוח על הפנים שלי", אמרה במבט מושפל

איך זה בשבילך נאוה שאני רואה אותך ככה? "אני רוצה להיעלם מפה. אני מרגישה חלשה, חסרת ערך וכל-כך מכוערת". האמת, כשאת מתארת את זה ככה, אני יכולה להבין למה את מרגישה כפי שאת מרגישה. ובכל זאת, הרשית לעצמך להביא לכאן היום גם את החלקים הפחות יפים בעינייך. היא זזה בחוסר נוחות על הכסא. היא נראיתה לי כמו ילדה שרוצה דבר-מה ומתביישת לבקש. 

בתוכי הרגשתי שאני רוצה לחבק אותה. תהיתי מה זה מספר לי על נאוה כרגע, האם היא מבקשת ממני ללא מילים לחבק עבורה את החלקים הפחות יפים בעיניה?

את יודעת, היא אמרה וקטעה את רצף מחשבותיי, שנים רציתי שיאהבו אותי, שיקבלו אותי פשוט כפי שאני, אבל אני מפחדת שאם יכירו אותי באמת לא ירצו בחברתי.

הנהנתי בשקט. 

"אני לא מרגישה שאני אדם חזק ואני חוששת שיראו את זה. אני חוששת שיראו את הנזקקות שלי, את חוסר האונים שלי. ועכשיו גם הטיפולים ישפיעו על המראה החיצוני שלי, אני אראה כמו חולה והשיער שלי ינשור", אמרה בקול מבויש. זה נשמע שלפגוש אותך באמת זה לפגוש את האנושית שבך. מה מפחיד כל-כך בלהיות אנושית? היא שתקה. היתה זו שתיקה אחרת מזו שבתחילת המפגש. מן רגעים ארוכים של חסד שמאפשרים כר בטוח להתבוננות עמוקה. 

היא הפרה את השקט ואמרה שלהיות אנושית זה בעצם להיות גם גוף.

"שנים טיפחתי את המעטפת החיצונית שלי על חשבון הרגשות שלי שנמצאים עמוק בתוך הגוף. אני לא במגע אתם. והנה אני עומדת בפניי טיפולים כימותרפיים והחיצוניות שלי, שהיתה נר לרגליי, מוטלת כעת בספק. וזה מאוד מטלטל אותי. זאת תובנה חשובה מאוד נאוה. נראה שככל שאנחנו פחות מזהות את עצמנו בגופנו, כך אנו חשות מחויבות יותר לעסוק בו.

זה בדיוק זה היא אמרה. ונמאס לי להיות במקום הזה. אני מרגישה נאוה שהגוף שלך כעת מדבר ביחד אתך. את חשה את זה? כן, היא חייכה חיוך דק. הגוף שלי מרגיש שנמאס לו לשחק משחקים. אפשרי לך להמחיש איך נראה גוף שנמאס לו לשחק משחקים? היא הניפה את היד שלה במן יאללה כזה, מונח שעלה לה מתוך המפגש עם התנועה. ביקשתי ממנה לחזור על התנועה הזאת שוב ושוב ושוב כל פעם לאט יותר, נושם יותר, מודע יותר. היא שמה לב לכך שככל שהיא מבצעת את 'הנפת היאללה יאללה', תוך-כדי כך שהיא ממש אומרת את המילה בקול "יאללה... יאללה"... 

היא כאילו מסירה מהפנים החוצה את כל מה שמפוקפק מבחינתה, כל מה שכוזב. כל מה שהיא איננה מעוניינת להיות מזוהה עימו יותר. "חשבתי שאיך שאני נראית זה הדבר היחיד החשוב בחיים שלי. ופתאום, כשאני ניצבת מול סיטואציה קשה,זה נראה לי חסר כל ערך. תראי אותי, גילו לי סרטן, החיים שבריריים כל-כך ואם אמות מהמחלה או בכלל מכל דבר אחר, מה יישאר ממני? כלום. כלום. כל הכמיהות שלי, כל החלומות שרקמתי והתכניות שבניתי לעצמי במהלך החיים, כל מה שהאמנתי בטעות שהוא בעל משמעות יימחק כלא היה

נאוה גילתה תובנה עמוקה ומטלטלת שנבעה מהמפגש הישיר עם הגוף שלה שהציף גם את חרדת המוות. זה מעניין אמרתי לה, שרעיון המוות לא רק משמיד אותנו, אלא עשוי להציל אותנו בכך שהוא דוחף אותנו לפקוח את עיננו. להחכים ולשנות. יחד עם הכאב הגדול זה גם מרגש לגלות שמתוך "הכלום" הזה ניתנת לך ההזדמנות ללמוד כיצד לחיות בשלום עם עצמך וגופך. היא לקחה לעצמה נשימה עמוקה שמלאה את כל חלל גופה במן שלווה מתוקה-מלוחה, ואמרה:

"את יודעת, יש משהו מטאפורי בלעמוד עירומה מול הלמידה הזאת. קצת כמו לעמוד בראש ערום משיער ולאפשר למשהו חדש לצמוח". 

באותו רגע ממש היא הניפה את ידה ואמרה בחספוס לא אופייני: "יאללה, אם לשיער היה ערך הוא לא היה גדל בתחת".

התפוצצנו שתינו מצחוק

צחוק שביטא כאב צורב. אבסורדיות. פרופורציה. ואבל - על מה שיש ומאיים להיעלם.

היה זה גם צחוק מרפא על מה שהווה להיעלם ועל מה שעתיד להיבנות מחדש - צלול יותר. חכם יותר. מחובר יותר. חומל יותר.


בלוגים נוספים

לא, אני לא גיבורה אני אפילו לא קרובה ללהיות גיבורה - הבלוג של שירלי כהן
אז בואו נסכים לרגעים להסיר מעלינו את הגלימה ולאפשר לגוף לעוף מעצמו מעבר לגבולות הפיסיים התוחמים אותו בשם ה'מקובלות' - אל עבר התקווה הלא נודעת.
את יפה? תסתירי!
האם לטפח את עצמי זה חומרי או שמא עניין הישרדותי
אני עומדת במרכז - הבלוג של שירלי כהן
המראה, אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה, היא לא מסתירה דבר, אין לאן לברוח. היא משקפת את כל מה שקשה לי לראות בעצמי. את כל הצלקות ששורטטו בצורה כה גרפית ובמיומנות רבה שמעלות המון רגעים מעוגנים גוף.