צור קשר
...Loading...

שמים שחורים וכוכב - יפעת פרס

תהייה שעולה בי, או נכון יותר מתדפקת על דלתי ולא מניחה—איך זה שילדים מבתים הרוסים, פולשים, מכאיבים, מגיעים לטיפול? איך זה שהם מוצאים כוחות ואמונה? איך זה שהם מוכנים להשקיע בטיפול זמן, כסף ואת האמון שאין להם בעולם? מה מניע אותם? מה נשאר שם "לא נגוע," טהור, שרוצה לצמוח, רוצה אחרת, מחפש אדמה טובה?

כתשובה אפשרית (ולא בלעדית) אני רוצה להציע שמה שנשאר הוא מה שלעתים מכונה "הגרעין", "המהות," או "העצמי האמתי," ויש לו עוד  שמות רבים.

ברגעים מיוחדים בקליניקה אפשר כמו לגעת בו. באחד הימים מיה יושבת אתו בין שתי כפות הידיים שלה. היא מחזיקה אותו בעדינות ובעיניים משתאות מלאות ברוך. איזו פליאה לגלות שיש מה ששרד שם, ונמצא תחת ההריסות. זה הגרעין שלה היא מרגישה. הליבה, המהות, הנשמה.

כשהגיעה אליי היא לא ידעה שהוא שם, היא רק ידעה שאולי, אולי יש מה לעשות עם החיים שקיבלה, עם מה שאנחנו קוראים גורל, עם הקלפים שחילקו לה. היא לא אהבה אותם, למעשה החיים עד עכשיו היו לה לא ממשיים באיזשהו אופן. היא כמו הלכה והצטופפה סביב הגרעין הקטן הזה שבתוכה, לא היה שם הרבה מעבר לזה. כשהיא קטנה ומצומצמת ככה זה פחות כואב, פחות פולש, לפעמים לא מורגש.

אולי כך בעצם היא שמרה כוחות לאחר כך, ליום בו תוכל לחפש אדמה אחרת לגדול בה. היא באה לבדוק איך זה כאן, והנה הוא בידיים שלה ויש ברגע הזה הבטחה, שלא הכול אבוד. הגרעין שלה בידיים שלה.

ג'יי וקתלין הנדריקס כותבים בספרם "במרוצת החיים" על רעיון "המהות": "בשימוש שאנו עושים במונח, המהות הינה אותו חלק בבני האדם, שהוא בהיר, בעל מרחבים והינו חופשי מהתניות. המהות בניגוד לאישיות, קשורה באורח בל יינתק לעולם ולאנשים אחרים. זוהי מודעות טהורה. ככזו, שום מאמץ אינו מובנה לתוכה." 

בדומה, טוען דויד בואדלה, אבי שיטת ה"ביוסינתזה" (הנסמכת על תיאוריית השכבות של וילהלם רייך), שהשכבה הפנימית ביותר היא הגרעין (האמצעית היא הצל, שם נמצא כל מה שהודחק, והחיצונית זו שכבת המסכה—שכבת ההתאמה שלנו לכללים וקודים חברתיים, שם נמצאים דפוסי האישיות שלנו),  ובגרעין הזה נמצאים האימפולסים הספונטניים ליצירת קשר ומגע.

אני מציעה להקביל בין רעיון הגרעין שקיים תמיד לבין מושג ה"עצמי האמתי" שטבע וויניקוט. וויניקוט מסביר איך קורה שהעצמי האמתי 'יורד למחתרת' ובמקומו נוצר "עצמי כוזב" מזויף ולא אותנטי:

"כשהאם אינה מצליחה להתאים את עצמה בצורה טובה-דיה , התינוק מפותה לתוך ריצוי, ועצמי כוזב מרצה מגיב לדרישות הסביבה, שאותן נדמה שהתינוק מקבל. דרך עצמי כוזב זה בונה התינוק מערך יחסים כוזב, ובאמצעות הפנמות הוא אפילו מצליח ליצור רושם שהוא אמתי. (...) לעצמי הכוזב יש תפקיד אחד חיובי וחשוב מאוד: להסתיר את העצמי האמתי, דבר שהוא עושה על ידי היענות מרצה לדרישות הסביבה". בדומה לבואדלה, גם וויניקוט מאמין שהעצמי האמתי הוא בעל מחוות ספונטניות, אימפולסים ורעיונות אישיים.

אבל מה קורה לעצמי האמתי הזה כאשר העצמי הכוזב תופס את מקומו?

דויד בואדלה אומר באחד הראיונות המצולמים אתו שהגרעין אף פעם לא נעלם. הוא יכול להתחבא, להסתתר אבל הוא תמיד שם. הגרעין הזה הוא כמו האור שלנו והוא אף פעם לא באמת כבה. אך כשהגרעין קבור עמוק מאוד, לעשות אתו קשר הופך מאוד מאתגר— רוב הזמן המטופל מאמין שאין שם כלום. אליס מילר מצטטת את אחד מהמטופלים שלה שמתאר זאת כך: "הייתי במעין בית עשוי זכוכית, שאמי תמיד יכלה להשקיף לתוכו. בבית עשוי זכוכית אי אפשר להסתיר דבר בלא שתסגיר את עצמך, חוץ מאשר לטמנו מתחת לאדמה. אבל אז גם אתה עצמך אינך רואה אותו."

לעיתים אנחנו, כמטפלים או כמלווים, צריכים להחזיק עבור המטופל את הידיעה שהאור שלו שם. כפי שכותב יוג'ין ג'נדלין, אבי שיטת ה"התמקדות," אנחנו נמשיך להקשיב ולהאמין שמשהו אמתי וחי שם בפנים למרות קולו החלוש והבהובו הקלוש:

"It is like a person lost beneath the ruins of gutted building. As we walk through we might hear a tapping from far down. Surly we would not walk by just because it is slight".

שרון יושבת מולי והיא רוצה למות. היא רוצה למות אבל במקום זה, או בנוסף, היא באה אליי. יש חלק שרוצה למות. שהתעייף כל כך. שאין לו כוח יותר לסחוב את הזיכרונות הרעים, את ההתמודדות, את החייב והצריך של החיים. היא רוצה למות כי אז הכול יפסיק. כי היא תוכל לנוח. כי לא תצטרך לעבוד כל כך קשה בלרפא את עצמה. היא מפקידה בידיים שלי את האור הקטן, קטנטן וקלוש שעוד נשאר לה, שהיא עוד רואה. היא מפקידה אותו בידי וקורסת אל הכורסא. בא לה שהכול ייגמר. היא עשתה תאונה קשה השבוע. האוטו טוטאל לוס. היא פונתה באמבולנס ועשו לה המון בדיקות.

אמרו לה שהכול בסדר.

היא שותקת- ואז לוחשת "הלוואי והייתי מתה. או לפחות נפצעת ממש קשה. הכול היה מפסיק אז."

היא מרימה אליי עיניים יפות ספק כואבות ספק מנותקות. קשה לי לדעת. אני מחזיקה את הנר שהוא הבהוב החיים שלה בידיים שלי. היא יכולה לעשות "פו" אחד והוא כבה. חושך.

בחלקים החשוכים שלה אני לא נבהלת, אני שם, מקשיבה לכאב וסבל. אבל מחזיקה את הנר. בדרך פלא לפעמים היא מבחינה בו. כמו נצנוץ מופיע בעיניה.

"בא לי" היא אומרת על משהו. ואני, שבדרך כלל כל-כך סולדת מהביטוי הזה, מתמלאת עונג.

בא לי—יש שם משהו שרוצה משהו. בא לה לחזור לצלם. היא עשתה את זה לפני כמה שנים. ואז באו הקולות שאמרו "ומה תעשי עם זה?", והיא, שכבר הייתה לא שמחה כל-כך, הניחה גם לזה להישמט מידיה.

ואיך זה יהיה לחזור לצלם? לכמה דקות היא שם, בדמיון, לאן תלך ומתי. היא אוהבת את השעות של לפנות בוקר. את היער. הבהוב הנר הופך ללהבה קטנה. אני נשארת עם זה כמה שאפשר. אנחנו שוחות באור הזה, טובלות בו, ומחפשות לו דימוי וצורה רגע לפני שהחושך חוזר.

לפעמים הם אומרים לי—את מאפשרת, את עשית, בזכותך...וזה מפליא אותי.

אתם באתם, בטחתם, סמכתם, האמנתם ואפשרתם. הגרעין שלכם הביא אתכם לכאן ולימדתם אותי מה לתת לו שיצמח. ואני שוב ושוב מלאת פליאה מול מה שנשאר לא הרוס גם אחרי טראומה קשה, מה שאוסף את הכוחות, המשאבים ועוזר להם לנוע אל האור, לעבר חיים.

סיון יושבת מולי, קשה לומר יושבת—היא בהיכון. כל הגוף שלה דרוך. שתי הנעליים שלה על הספה ולפעמים היא יושבת על מסעד הכורסא. היא זזה הרבה וכל התנועה שלה אומרת—אני תיכף לא כאן. באתי רק לרגע, לא בטוחה למה. העיניים שלה פוגשות את שלי רק לשניות ספורות במשך כל השעה. איכשהו הנוכחות שלה עוצמתית מאוד ועם זאת היא לא באמת נכנסה בדלת. "אני  לא סומכת על אף אחד, גם אתך זה לא יקרה". כולה אומרת לי אל תגעי, אל תתקרבי, זה חסר סיכוי.

אז יש את זה, את השדר שלה, את הטראומה שלה, ואת איבוד האמון הטוטאלי שלה בבני אדם. זה לא קרה ביום, זה ברור. שנים שהיא ניסתה ונכוותה. התקרבה ונבגדה. בסוף היא וויתרה. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי תוהה וגם אומרת "את לא התאשפזת כאן בכפייה. את מגיעה, שבוע אחרי שבוע, תמיד בזמן, משלמת לי מכספך."  יש משהו בך שנשאר מאמין, שרוצה "להיות כזאת נורמלית, רגילה," כמו שאת מבקשת ממני. יש בה משהו שלא נשבר, שרוצה, כל-כך רוצה שאיתי זה יהיה אחרת, שהפעם לא תתרסק, לא תתאכזב. יש תנועה בתוכה אליי וזו התנועה שלה אל עצמה—אל החיים שהיא כמהה אליהם.

ג'נדלין כותב :

 "when a client reports having no self, being dead or absent inside, I say: 'I know there is a you way under there, and we won't stop 'till we find it.' I say it briefly and I never argue about it. I affirm it quietly once or twice, without any expectations of agreement. Something inside may hear."  

יפעת פרס - מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו.

למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

אפשר לחיות באמת ? חלק ראשון
הבלוג של יפעת פרס - חלק ראשון
"לה לה לנד" - לא ביקורת סרט - הבלוג של יפעת פרס
נפגשנו שלושתנו בקולנוע. הוא כבר ראה ורצה לראות פעם שנייה, היא שלחה הודעה כשעה אחרי שיצאנו מהסרט וכתבה לנו שתלך לראות שוב. אני ידעתי שדברים מסוימים התעוררו בי ועוד אהיה איתם זמן מה לפני שהסרט יישכח ממני. שוטטנו ליד דוכני הפופקורן והשתייה הסגורים והריקים מאדם, הכל היה שקט ועייף....
רוצה להיות אותנטית-הבלוג של יפעת פרס
אותנטי זה וודאי טוב. הכי חשוב להיות אותנטי כלומר להיות אמתי, לא מזויף, נאמן לעצמך.