צור קשר
...Loading...

חשיבותה של "תמיכה מלמטה"–הבלוג של ענת גיחון


אני עומדת מול נועה (שם בדוי), מטופלת חדשה יחסית בשנות השלושים לחייה, ארכיטקטית מצליחה, גרושה ללא ילדים. בחורה נאה, אקזוטית, בעלת מבנה גוף צר וגרום משהו.  כמה דקות קודם לכן, בעודנו ישובות, היא שיתפה אותי בתחושות  קשות של בדידות, בחוסר בטחון עמוק בעצמה וביכולותיה.  יום קודם לכן העזה לחשוף בפני מעסיקיה, באופן חריג את מה שהגדירה כהעדר פרגון מצידם, ואנחנו הרחבנו לצורך העז שלה באישור ובתמיכה מבחוץ. 

אני מזמינה אותה להקשיב לתחושות שהיא מזהה לאורך גופה, להתמקד בחוויית המפגש בין כפות רגליה לרצפה, ולמידה בה היא יכולה למסור את משקלה לקרקע.

בתגובה היא מציינת שכפות רגליה נחוות כרדומות, שאין לה תחושה ברורה של עצמה מעליהן, כולל לא של רגליה שנשענות על הרצפה כמשאב תומך.  בעודי קשובה לתחושה שהיא מתארת, אני מזהה את אותה איכות  עליה היא מדווחת גם במבט שלה, שנחווה כלא ממוקד וחסר הבעה ספציפית. בתגובה אני חווה את הנשימה שלי רדודה ומכווצת מעט.

אני מציעה לה להניח כדור גומי קטן מתחת לכפות הרגליים , ולעסות אותן לסירוגין, תוך הפעלת לחץ על הכדור,  כאפשרות להעיר אותן;  ולהעמיק במקצת את החיות לאורך הרגליים ע"י כך שתאפשר לעצמה  לכופף ולישר את הברכיים באיטיות, תוך שהיא דוחפת קלות את הרצפה בכפות רגליה במשך כמה דקות. התרחשות תנועתית  זו עוזרת  להעמיק את תחושת החיבור שלנו לקרקע, ומלאות חוויית הקרקוע שלנו.  בעקבות זאת היא מציינת שהמפגש בין כפות הרגליים לרצפה חי וברור יותר, אבל שעכשיו היא חווה באופן ברור יותר תחושת חולשה וחוסר יציבות ברגליה, ושאין לה בכלל תחושה של הרצפה ככתובת להישען עליה. אני  לא מופתעת מתגובתה - חווית הקרקוע שלנו, המידה בה אנחנו יכולים להתמסר, לחוות את עצמנו ביחס לבסיס תמיכה, מושפעת פעמים רבות מאיכות חוויית ההחזקה בשלבי החיים המוקדמים, כשגוף האם נתפס כקרקע הראשונה של התינוק. מתוך היכרותי את סיפור חייה, אני יודעת שכבת קיבוץ שגדלה בלינה משותפת וכבת להורים מאד לא יציבים ועקביים  בהיעדרותם, נועה  לא חוותה  מעולם קרקע אימהית מיטיבה. היא למדה להסתדר בעולם, כשהצרכים העמוקים לתמיכה, קרבה חום ורוך מודחקים במרתפי הגוף-נפש שלה, הדחקה שנתמכת במעטפת גופנית בנויה ממארג שרירים בעלי טונוס גבוה במיוחד, נשימה רדודה שמוחזקת ע"י בית חזה שקוע, ואגן צר ומכווץ. כיווץ זה ניזון גם ע"י מנגנון מפותח ביותר של שלילה עצמית, בושה ואשמה, תוך נטייה לביקורת עצמית מתמדת כלפי כל מה שהוא לא מושלם, לפי קנה המידה המאוד תובעני שלה מעצמה.

בעודי עומדת מולה ציינתי לעצמי, ולא בפעם הראשונה, שהבעת פניה לא תואמת את ההבעה של גופה- פניה נראות צעירות בהרבה מגילה, בעלות הבעה ילדותית, ואילו הבעת שאר גופה תואמת את גילה הביולוגי.

אני מוצאת את עצמי נזכרת  בדימוי של"מטריושקה" – (מה שאנחנו קוראים "בבושקה")- אותן בובות סלאביות, שבכל אחת בובה קטנה יותר ובתוכה עוד אחת, כשהבובה האחרונה היא ממש פצפונת. הרבה פעמים אפשר לראות, כשמסתכלים על גוף חי את כל הרבדים ההתפתחותיים הללו, כשאחת מהבבושקות הקטנות יותר מנכיחה את עצמה  בהבעה גופנית מסוג כל שהוא. כלומר לעיתים חלקי גוף של מטופל, קולו או תנועותיו, נראים כשייכים לתקופת חיים אחרת, כאילו קפאו בגיל מוקדם.

מחשבה זו מתקשרת לאלמנט משמעותי  בחשיבה הביואנרגטית. ניתן להסתכל על התנועה ההתפתחותית, הספונטאנית של העצמי, כתנועה שתמיד זקוקה לתגובה קשובה ואמפתית מהסביבה המשמעותית, באופנים שמשתנים במהלך ההתפתחות. באין תגובה כזו, התנועה הספונטאנית נעצרת, נחסמת ע"י מתח, כיווץ וצמצום גופניים, ויוצרת מעין ארגון הגנתי, שהוא גופני, רגשי, התנהגותי ומנטאלי מעיקרו, שגם "אוגר" בתוכו זיכרונות גופניים ורגשיים.

 בהקשר של הפער בין פניה לגופה של נועה, הרבה פעמים חלקי גוף שלא חוו מפגש מספיק ומספק עם האחר המשמעותי, כמו קפאו במקומם, כאילו שהעצמי  משמר את הכמיהה הרגשית, פעמים רבות כמו  של אותה בבושקה פצפונת, עד שיתקיים מפגש שיאפשר את מילוייה. אני מאמינה שלקשר הטיפולי תפקיד חשוב במילוי תגובה זו.

 אני ממשיכה להתבונן בנועה ורואה בעיניה, שמביטות בי באופן ממוקד יותר, הבעת נזקקות. תוך כדי כך אני שמה לב שאת תחושת הכיווץ שהרגשתי קודם בחזה מחליף גל של חום ורוך כלפיה.

תחושה זו מנחה אותי להציע לה לשכב על המזרון כשאני יושבת למרגלותיה ותומכת  בכפות רגליה, תוך שאני מזמינה אותה להתמקד בנשימה. לאט לאט אני מזהה התעוררות של תנועתיות סביב הסרעפת, הלסתות והפה,  ותוך דקות ספורות היא פורצת בבכי שאיכותו תואמת את הגיל שראיתי בפניה כשעמדתי מולה. נראה שהמגע והתמיכה שלי בכפות רגליה, אפשרו לה להרפות לתוך הכאב שבחסר העמוק ולכמיהה הלכודה במתחים שבגופה.  האיכות הילדית של בכייה הזמינה אותי לעבור לשבת למראשותיה ולתת החזקה לחלק גופה העליון, תוך יצירת קשר עיין קרוב יותר איתה. אחרי שהייה ממושכת בתוך המצב הזה יכולנו בהדרגה להמשיך להחזיק את התהליך דרך עיבוד מילולי של החוויה.

אין לי ספק שנ' תזדקק לעוד הרבה מפגשים חוזרים ונשנים שיאפשרו לה בסופו של דבר להפנים פונקציה של קרקע חיה, כמו זו שלא חוותה בילדותה, לפני שתוכל להרגיש את הקרקע תחתיה ואת העולם סביבה כמקום שאפשר לסמוך ולהישען עליו.

שמי ענת, ולפני שאני מטפלת, מדריכה ומורה, אני קודם כל אמא, בת זוג, חברה. אף אחד מהקשרים בחיי אינו מובן לי מאליו, באף אחד  לא זכיתי בקלות, ובכל אחד מהם אני משקיעה לא מעט  מחשבה ובעיקר רגש.  מאז שאני זוכרת את עצמי מצאתי שאין דבר מעניין, מסקרן ומרגש יותר ממפגש - לפגוש ולהבין אנשים, לא רק מתוך הקשבה, אלא גם מתוך התבוננות. 

עוד אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר

.

בלוגים נוספים

האמבה כמשל...
הבלוג של ענת גיחון - האמבה כמשל