צור קשר
...Loading...

האם יש תקווה לעצמי האמיתי? - הבלוג של יפעת פרס

אפשר לחיות באמת? חלק ראשון

****חיים של עצמי כוזב ****

יש ריקנות בעולם שלה. תחושה שהיא לא שייכת. אין מגע, אין אינטימיות. המון אנשים מסביבה, הרבה חברים ותחושה עזה של בדידות. לא רוצה שירצו ממנה דבר, לא רוצה להיות חייבת. רוצה להיות חופשיה, ללכת כשבא לה. לא רוצה התמסרות, לא רוצה זוגיות.

אבל הבדידות—היא הורגת. לעשות קשר זה להיחשף, זה סיכוי שיראו משהו לא יפה שלה. זה מסוכן. כלום לא נוגע בה. אין טעם, בשביל מה. הם כולם רוצים ממנה משהו, מסוים. זו לא היא שם. לא יודעת מי היא. הולכת מהם—ריקנות. חוזרת—ריקנות.

תמיד הרגישה שונה. למדה את המשחק. מה צריך כדי להיות "כמו כולם". משחקת טוב, זה עובד—מבחוץ. מבפנים היא עדיין שונה. אחרת. מוזרה. מי ירצה אותה כמו שהיא באמת? למה שירצו את כל זה? אין מוצא. לא יודעת מה היא רוצה. אין עצב. אין תשוקה. יודעת מה צריך, יודעת "מה הם". לא שמחה.

חיוך תלוי על שפתיים בוכיות. שריון עוטף לב שבור, אטום. שמש שקרנית. חמה מבחוץ, מקפיאה מבפנים. 

*****העצמי הכוזב של דיוויד ****

הפרדוקס--

"פרדוקס ההתחזות הוא שככל שאתה משקיע יותר זמן ומאמץ במטרה להראות מרשים או מושך בעיני אחרים כך אתה מרגיש פחות מרשים או מושך בתוך-תוכך—אתה מתחזה. וככל שאתה מרגיש יותר כמו מתחזה, כך אתה מתאמץ יותר להעביר דימוי מרשים או מעורר חיבה של עצמך כדי שאחרים לא יגלו איזה אדם חלול ומתחזה אתה באמת.

מבחינה לוגית, הייתם חושבים שברגע שבן תשע-עשרה אינטליגנטי לכאורה נעשה מודע לפרדוקס הזה הוא מפסיק להיות מתחזה ופשוט מסתפק בהיותו הוא עצמו (מה שזה לא יהיה) כי הוא כבר הבין שלהיות מתחזה פירושו נסיגה אינסופית מעגלית שבסופו של דבר תותיר אותך מפוחד, בודד, מנוכר וכו'. אבל היה הפרדוקס מהסדר הגבוה יותר שהיה אפילו חסר צורה או שם—לא הפסקתי, לא יכולתי. "

הבחירה המדומה--

"ובאותו זמן עוד פן שלי או חלק בתוכי תפס שמהפרספקטיבה הזאת הבעיה הבסיסית שלי הייתה שבגיל צעיר בחרתי איכשהו לקשור את גורלי בזה של קהל הצופים המשוער של הדרמה של חיי במקום בדרמה עצמה".

למה? למה עצמי כוזב?

"אתן להוריי החורגים הרגשה טובה כי הם תמיד נטו להרגיש טוב כשאחד מהילדים עשה משהו עם אופי, כי זה מסוג הדברים שהם לא יכלו לראות אחרת אלא כשיקוף שמאיר את עצמם באור חיובי בתור מעצבי האופי של ילדיהם".

(כל הציטוטים לקוחים מתוך "ילדה עם שיער מוזר", מאת דיוויד פוסטר וואלאס)

בסיפור לא כל-כך ברור מה ההורים של דיוויד ביקשו ממנו ואיך הפך למתחזה/לעצמי כוזב. אנחנו מקבלים רמז על כך כשהוא מספר שהם (הוריו) הרגישו טוב כשמישהו מילדיהם עשה "משהו עם אופי". אופי "טוב" או ראוי לשבח ואהבה יכול להיות שונה בכל משפחה. כאן העידוד והשבח קשורים בלהיות מסוגל להתגבר על הצרכים שלך, ללכת הכי מעבר להם שאפשר מה שמתאפיין בשליטה והתגברות על קשיים. בסיפור של דיוויד על אחותו הוא הכי נדיב, בסיפור עם קורס המדיטציה הוא המודט הכי חזק, הכי מאריך זמן ומתגבר על חולשת הגוף. אולי יש כאן משהו בעמדת ה"חייב להוכיח" שקשור בעובדת היותו מאומץ והצורך שלו להוכיח שהוא ראוי לאהבה שלא כמו אחותו הלא מאומצת.

כבר בתחילת הסיפור אנחנו מבינים שהדובר הוא דיוויד המת, זה שהתאבד. ואולי אפשר לחשוב על הבחירה להתאבד כאקט ראשון שאינו ריצוי או מרד. אקט ראשון של זהות עצמית מחוברת. התחושה הגדולה של השחרור בקריאת דבריו של דויד המת, נובעת משם. סופסוף הוא פעל את עצמו.

******עצמי כוזב בטיפול******

אלונה נמצאת אצלי 8 חודשים בטיפול. באחד המפגשים היא אומרת: "אני כאן ואנחנו עובדות ואני מרגישה יותר רע אבל איכשהו זה מרגיש יותר טוב."

אני מציעה לה: "בואי ננסה להעמיק ב'רע' ו'טוב' הזה"

היא שותקת ונכנסת פנימה, מזמינה את עצמה לבדיקה הזו: "הרע—אני בוכה כל הזמן. עצובה. אני עם כל ה"שיט" הזה בחיים וזה קשה."

"והטוב? " אני שואלת, והיא משיבה:

"איכשהו זה גם מרגיש טוב.

אמיתי

בחיים

כאילו אני סופסוף חיה. אני סופסוף אני."

****לחפש את העצמי האמיתי—מי אני לא****

במקרים רבים התנועה הראשונה לחיפוש העצמי אצל ילדים מרַצים או כוזבים תהיה תנועת הדיפה. מרד. אני מתחיל לזהות את עצמי דרך מה אני לא. אני לא כמו ההורים שלי, או—אני לא מי שההורים שלי רצו שאהיה. ה'אני' המבוקש משתנה ממשפחה למשפחה ולכן משתנות גם תוצאות המרד. באחת מתבקש ילד שקט, בעל דמיון, שמעסיק את עצמו ולא מטריד את מנוחת הוריו יותר מדי. באחרת דווקא יאהבו ויטפחו ילד הישגי, מוחצן, ומוצלח. מרד מביא אותנו לקצה השני של הסקאלה. אם ציפו ממני להיות משכיל, מוצלח ואמיד, המרד שלי יכול להיות (מודע או לא מודע) לנטוש את כל הציפיות האלה ולחיות חיים של נווד חסר השכלה.

לפעמים קורה דבר עצוב—החיים נגמרים במרד וה'אני' מוגדר דרכו. במצב כזה הרבה דברים יכולים להיראות שונה מאוד מאיך שהיינו פעם או ממה שציפו מאתנו, אבל מה קורה בפנים? האם ה'בפנים' הספונטאני והאמתי של מישהו יכול להיות מרד במישהו אחר?

 "...ילד זה עלול בבגרותו להוסיף ולאחוז בעמדה המנטלית של מרד, ועמדה כזאת לא תאפשר לו להגיע להישגים המתקבלים מתוך פעולת המימוש של יצירתיות. בשני המקרים, של הילד המציית ושל הילד המורד, אין חופש: במקרה הראשון אדם חש שהוא מציית לנדרש ממנו ואין הוא נאמן לעצמו. במקרה השני האדם נאמן לעצמו במחיר של הפניית עורף. הוא פועל מתוך סירוב לאהבה או לחילופין, [...] הוא זוכה לאהבה במחיר של אובדן הכושר היצירתי."  
                                                    (אסתר פלד, מתוך "להרבות טוב בעולם")

שלב החקירה והגילוי הולכים לאיבוד ואיתם שמחת החיים וההנאה, האפשרות לגמישות, לשינוי, לגדילה. ה'אני' תקוע במרד ותקוע בכלל.

"החופש מצוי בדרך האמצע: לא המרד ואף לא הציות, אלא יצירה המשוחררת משניהם." /אסתר פלד.

****תהליך גילוי העצמי האמתי דרך התמקדות****

 אני זוכרת הדרכה על מטופלת בה המדריך שלי אמר לי- " 'התמקדות' במקרה הזה היא לא הטכניקה הטיפולית; היא הריפוי עצמו."

העצמי האמתי הוא משהו קבור וחבוי,  אבל גם משהו שמתהווה כל הזמן.

 "כאשר באמצעות עבודת האבל מושג בסופו של דבר השחרור מהאינטרויקטים (ההורים המופנמים), נחשפת כמות מפליאה של עצמיות שהצליחה לשרוד תחת שכבות של התחזות, הכחשה וניכור עצמי. ואולם נשגה בהבנת אמירתו של וויניקוט אם נחשוב, כי מאחורי האני המזויף גנוז אני אמתי שלם ומפותח. [...] אין הילד יודע מה הוא מסתיר."   (אליס מילר, מתוך "הדרמה של הילד המחונן")

את החלקים הקבורים אנחנו רוצים כמו "להוציא אל האור." אנחנו רוצים לראות אילו רגשות/התנהגויות/מחוות וכולי היו אסורים, ומה העצמי עושה כדי לא לפגוש אותם (לדוגמא, מחליף כעס בפחד, מנומס מאוד כשחש אי-צדק, מוותר על עמדתו מפחד שלא יאהבו אותו ודומיהם). עוד היבט בגילוי או ביצירה של עצמי אמתי אותנטי וחדש יהיה דרך החיבור לגוף. העצמי הוא בגוף. הגוף, אם נקשיב לו, מספר את האמת. אם ניתן לו מקום וזמן יגיד לנו מי אנחנו עכשיו, ברגע זה. הגוף יכול להכיל מורכבות רגשית של הרגע הזה.

איך ניתן רשות לתחושות הגופניות שעולות מול אדם או סיטואציה, או, לחילופין, איך נעשה מקום לעצמי האמתי?

דרך תחושות—נלמד להפנות קשב, סקרנות ואמפתיה למה שמתעורר אצלנו בגוף.

דרך כאן ועכשיו—נעבור מ'חשיבה על' להתבוננות במה מתרחש בתוכי ברגע זה ממש.

דרך עצירה—התחושות העמוקות העולות מגופי ולא ממוחי זקוקות לעצירה כדי להתגלות.

דרך ה'לא ידוע' / 'לא יודע'—ניתן הרבה מקום וכבוד דווקא למקומות שבהם נגמרות המילים, מסתיימת הידיעה ומגיעה תחושה מעורפלת.

דרך סקרנות—למה שעוד לא ידוע, עוד לא נאמר.

דרך שהייה—התעכבות על מה שכמעט דילגנו עליו, על מה שבדרך כלל נדמה לנו כלא חשוב.

דרך אי-הזדהות—ה'כוזב' איננו 'לא אני'. אני לא אמורה לגמרי להפסיק לשמוע אותו, אבל אני יוצאת מההזדהות שלי איתו. אני מפסיקה לקרוא לו 'אני'. ה'אני' שלי מתרחב.

***העצמי המלא –השלם****

בסיום הטיפול היא אומרת לי "לשים את הפגם הזה שלי בחוץ, דווקא לומר את זה לאנשים, להפסיק להסתיר, ולעשות כאילו 'הכול בסדר' הפך את קולות השנאה והביקורת לפחות קשים, פחות חזקים. איכשהו מה שהכי פחדתי ממנו, להציג את עצמי כלא מושלמת בעולם, עזר לי לאהוב את עצמי יותר. זה עזר לי להרגיש מחוברת יותר לאחרים, ולהרגיש שייכת יותר בעולם. הפחד הגדול ותחושת הסכנה בלשים את עצמי בדיוק כפי שאני בחוץ—עם ה'יפה', וה'טוב' ועם ה'פגום' וה'מכוער'—עברו אחרי שהעזתי לעשות זאת.

 גיליתי, שהמחיר כבד פחות מהמחיר של תחושת השקר והזיוף."

לחיות באמת—לא לפחד מהגודל שלנו, מהעוצמה, מלהיות מרשימים באמת. ובמקביל להיות אנושיים, לא יודעים, מובכים, חסרי אונים, קטנוניים, עצבניים.

בסוף החודש יפתח קורס 'התמקדות' במושב מטע ובירושלים. אאפשר להתעניין ולהרשם גם לקורסים בנובמבר 2018. 

https://lp.vp4.me/8487

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

רוצה להיות אותנטית-הבלוג של יפעת פרס
אותנטי זה וודאי טוב. הכי חשוב להיות אותנטי כלומר להיות אמתי, לא מזויף, נאמן לעצמך.
שמיים שחורים וכוכב - יפעת פרס
שרון יושבת מולי והיא רוצה למות. היא רוצה למות אבל במקום זה, או בנוסף, היא באה אליי.
הודו - המטפלת הראשונה שלי. הבלוג של יפעת פרס
הודו הייתה המטפלת הראשונה שלי. היא טיפלה בי יפה – היא אהבה אותי, חיבקה אותי, אפשרה לי לזוז לאן ומתי שרציתי, היא נתנה לי חירות, הרשתה לי שמחה ותמיכה.