צור קשר
...Loading...

תרגיל בחופש - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - תרגיל בחופש - כפי שאף פעם לא חשבנו עליו

פעם בלבלתי מנוחה עם חופש, מרדנות עם חופש, בריחה עם חופש, חוסר אחריות עם חופש. הרעיון בראשי היה שכדי לזכות בחופש, אני צריך להתנתק. להתנתק מהיומיום, מהעבודה, והאנשים סביבי.
למען האמת, הרעיון שלי לחופש כנער מתבגר ובשנות העשרים המוקדמות שלי היתה תמונה בה אני רואה את עצמי זרוק על חוף אי שם בפינה נידחת ברחבי העולם, מסטול מספיק כדי להשתחרר מהכל אל תוך הרגע היחיד והמיוחד, הקוסם הזה בו אין כלום מלבד תחושה מעורפלת תחת השמש, מול הים, לא חייב כלום לאף אחד, אף אחד לא יכול לדרוש או לבקש ממני כלום, אני לא קשור ולא שייך באותו הרגע, ושקט לי. לא פעם מצאתי את עצמי לאורך הדרך בנקודות בהן אני לא יודע מי אני ולאן אני הולך ולמה, ומשחק בראש ברעיון הזה שאם לא אמצא את עצמי פה ואמצא שקט, כנראה אמצא את זה שם, אי שם במקום בו התפאורה נייטרלית ולא מחברת אותי לחיים שלי, לסיפור שלי, ולמה שעברתי ועודני עובר.

זה היה לאחר פגישה עם המטפלת, בה ממש הצהרתי על כוונתי לעוף למזרח לתקופה ממושכת, או יותר נכון, להעלם מפה למזרח, כי אני לא מוצא את עצמי כאן, ולא מוצא שקט, וכנראה שאמצא את זה שם.

מאותה הפגישה כנגד כל הסיכויים, יצאתי עם ידיעה חדשה, והיא שלאן שלא אברח, הצלקות שלי, והרגשות הלא מעובדים שלי, או במילים אחרות, השדים שלי, ירדפו אותי גם שם, יארזו איתי מזוודות, יקנו איתי כרטיסי טיסה, ויטוסו איתי לאן שלא אלך, לאן שלא אברח. ושאם אני מעוניין למצוא שלווה, כנראה שאני צריך לייצר את הרעיון שלי למזרח, גם כאן, את המזרח, והמערב הקטנים שלי בבית, בסיגנון החיים שאני חי ובמרחב שאני אוכל בו, ישן בו, לומד בו, ומשחק בו, במרחב בו אני חי.
במילים אחרות אפשר להגיד שהרעיון הפך לזה שלא בורחים לממש חופש, אלא חופש זה משהו שאני צריך ליישם ביומיום, בבית ובעבודה, ואפילו תוך כדי עבודה, למה הכוונה?
שהרי מהו חופש בשבילי? ממה אני מנסה לברוח כל הזמן? מה מציק לי ומה מסתיר לי את הרעיון ואת המתנות הטמונות בי אליהן אני לא מוצא גישה? מה מושך אותי לאחור כל הזמן? למה אני נוסע ברכב עסוק בלהביט במראות הצדדיות והמראה האחורית מעליי במקום להתבונן בדרך, באופק, בכיוון אליו אני נוסע? ולמה אני לא מצליח לייצר חזון או רעיון לאיך הייתי רוצה לחיות? איך נכון לי לחיות? היכן?

ברי סחרוף שואל את אלוהים באחד משיריו “כולנו רוצים להיות חופשיים אבל ממה?” וממה באמת?
במהלך הלימודים שלי ולאורך כל התקופה של השנים האחרונות החופש מתבהר לי בתמונה אחרת בתכלית ממה שדמיינתי, ממה שחשבתי, ממה שחייתי כל חיי. אפשר להגיד אפילו ההיפך הגמור מהרעיון שישב אצלי בהתחלה.

ככל שהרעיון לחופש מתבהר לי אני מבין עיניין מאד ברור, והוא שהחופש מתממש רק כחלק מהכלל, רק כחלק אינגרטיבי ממה שקורה אצלנו כחברה, בני אדם שסך הכל חולקים רעיון קיומי פשוט, אבל בחברה המודרנית, וכנראה גם העתיקה, זה גם מורכב. כולנו רוצים להיות נאהבים, נשמעים, לאהוב ולהיות ראויים, כולנו רוצים לייצר משהו טוב, משהו שיש בו כדי לתרום איזשהו חלק חיובי ומיטיב לסביבה הקרובה ולפעמים גם הרחוקה, כולנו רוצים שיהיה לנו מקום של קבלה, של חמלה, מקום שמאפשר לנו להיות מי שאנו, ובעיקר, מי שאנו כדי להיות מאושרים ומסופקים אפילו במעט (אם היה אפשר למדוד סיפוק).

אני זוכר תמונה, בתקופה אפלה של ניוון כמעט קטטוני במשבר בו עברתי, התהלכתי בצעדים קטנים, לא דיברתי כמעט וכשדיברתי זה היה חלש, ממולמל, לא ברור, ובכלל לא הייתי מאד מחובר. התהלכתי בצעדים קטנים ברחובות והייתי נתקע דקות ושעות ארוכות עושה כמה צעדים לכאן, וכמה לשם, לא יוצא מרדיוס של חמישה מטרים, מבולבל כמו הראש נימצא בקצר חשמלי שמכה כל כמה שניות ומעיף אותי לכיוון אחר לגמרי במחשבה, האנטנה נשברה ונעה בין מיליון תחנות משנייה לשנייה, כמו בעיית קשב חמורה, רק מהולה באקסטרה חרדה ובלבול. ניכנסתי יום אחד לקיוסק, רציתי מסטיק, אל תשאלו אותי למה, אולי רציתי משהו פשוט, כמו שמכינים פרוסת גבינה לבנה לילדים בגן.

עמדתי מול ארון המסטיקים כשפרושים לעיני המון סוגים שונים של מסטיקים בטעמים שונים, ואני לא יודע מה בא לי, לא יודע מה לקחת. אני ניזכר איך ניכנסתי לקיוסק מבולבל, כפוף, כמעט נטול צלם אנוש, לא מדבר, מתבונן דקות ארוכות על קיר המסטיקים והמוכר שואל האם אני צריך עזרה, כשמבין שאין עם מי לדבר הוא הרפה, בסופו של דבר לקחתי חפיסה והלכתי החוצה כשהוא צועק לי כמה פעמים, והאמת, שאני לא יכול להצביע על מה עבר לי בראש אבל כמו לא קלטתי ביכלל מה הוא אומר, או שפחדתי ביכלל בוא באינטראקציה לקניה, כמו לא הבנתי איך עושים את זה בכלל, איך מדברים שיחה רגילה ופשוטה בה אני קונה לעצמי משהו קטן, הכל היה לא הגיוני והראש הרגיש כמו ענן דחוס שאין בו מקום לסיכה, ומצד שני ריק, חלול, מפוזר באויר כחשמל סטטי. לא מבין היגיון של תמורה וקבלה, כסף, חברה.

רק תקופה ארוכה לאחר מכן נזכרתי בעניין הזה, כשכבר הייתי בטיפול ומאוזן יותר, נזכרתי במצב המשפיל הזה וכמה מסכן הייתי, ובעיקר, מה זה להרגיש כזה עומס ריגשי ומחשבתי אטומי שלא רק הכלי כבר שבור לרסיסים, אלא כל ההוויה איבדה צלם אנוש ואדם מתהלך כמו גושי בטון לרגליו, סרט הדבקה דביק לפיו, ידיו אוחזות שקי סלעים גדולות, מהן הוא פוחד להרפות שמה יישאר בלי כלום, והגב כפוף תחת הנטל, העומס, העצב והפחד.

הזיכרון הזה עלה בראשי שנתיים או שלוש לאחר מכן, כשיצאתי מקיוסק עם ארטיק ביד. או ממתק קטן שקניתי, זה לא משנה, אני לא בדיוק זוכר. העניין הוא שניכנסתי לקיוסק, קניתי מה שרציתי, ואפילו צחקתי מעט עם המוכר. יצאתי החוצה, ובלי ששמתי לב, תחושת ההודיה שליוותה אותי החוצה היתה משהו שלא הכרתי, איך עניין כל כך פשוט גורם לי להרגיש כל כך חופשי, מאושר ושליו, ותכלס, בעיקר מאושר ושמח, על זה שאני חלק, פשוט, ולא רק חלק, גם השלתי כמה פירורים של צחוק בדרך למי שהגיע מולי, התחושה הזאת מלווה אותי עד היום, דווקא במקומות הפשוטים, במצבי היומיום של החיים.

כשאני חושב היום על חופש, החופש הזה הוא ביכלל לא חיצוני, הוא לא קשור בתפאורה. הוא יותר קשור לתחושה הפנימית שאני חי איתה, לכמה מותר לי להיות מי שאני, אותנטי, מול החיים, עצוב, שמח, למעלה או למטה, אבל בדרך.

הרעיון של חופש קיבל תפנית אדירה, שהיא במקור להשיל את העבר, או לפחות את העומס הרגשי הדובק בו. להפטר מהסיפור שלי, להפסיק להזדהות איתו כל כך ועל ידי זה להפסיק לשחזר אותו בהווה החיים שלי, להפסיק להיות קורבן של הנסיבות ושל הסיפור שלי ולהתחיל להשתמש בו כדי למנף את החיים שלי ולהביא אותם למקום שאני מאמין שהם צריכים להיות, להפסיק להשתמש בעבר שלי כתירוץ ולהתחיל לזמן אותו כשהכרחי כדי ללמוד עוד שיעור או לתת ממנו משהו הלאה, בלי כפיה, בלי שליטה, בלי לחשוב שאני בהכרח צודק או יודע על מה אני מדבר, אלא יותר להניח אותו, ואם למישהו יהיה בזה שימוש, ואם זה יעשה לו טוב, אז זה היה שווה את זה. לא קל להיפטר מהפנטזיות, לשחרר את הגאווה והצורך להיות מישהו כדי לתת לחיים הזדמנות למשוך אותי למקום שאולי אני אפילו לא מסוגל לדמיין עבורי, שהרי הוא עשוי להיות טוב מדי בכדי שאחשוב שביכלל מגיע לי. ולא קל לוותר על מי שאני כדי לפנות דרך למי שאני עשוי להיות, לתת לעצמי להשתנות, להבין שיותר טבעי להשתנות מאשר להישאר אותו הדבר. לא קל ללכת בלא נודע ולשים את עצמי לפעמים במצבים בהם אני מושא ללעג, כי אני לא עומד בציפיות הסביבה, ולהאמין, שעדיף שאני אהיה ללעג ולא האמונה שלי והאותנטיות שלי. האמת שלי.

האגו הוא דבר מתעתע. ולפי ההגדרה הפרוידיאנית, איך שאני מבין אותה לפחות, האגו הוא מערך של של מנגנוני הגנה, הרבה פעמים פרימיטיביים שאנחנו מאמצים במהלך החיים כדי לתקשר בסדר אחד עם השני, אבל מה יושב מתחת? מה קורה כשאני מסכים לתת לאגו שלי להסדק קצת ומתחיל להכניס יותר עקרונות לחיים, עקרונות של חמלה וקבלה, בעיקר כלפי עצמי. מוותר על הצורך הבלתי מתפשר לסיפוק רגעי ולשרוד עוד רגע בו אני מרגיש מספיק בנוח, ומרפה ובודק האם החיים מושכים אותי למקום שאולי כל הזמן ירגיש בנוח? או רוב הזמן?
ובהתחשב בזה שבדרך כלל את תחושת החופש אפשר לחוש בתוך גבולות, ברורים יחסית, אז מהם הגבולות שלי? בעיניין הזה אני תמיד נהנה לחשוב על הטאבואים החברתיים, כמה שהחוקה, בעיקר במה שקשור לפלילים ופגיעה בזולת, שומרים עלינו, על ילדינו, ומאפשרים מיסגרת בה אפשר לממש חופש תוך שמירה על הביחד שלנו כבני אדם, פחות להפריע אחד לשני, ולתת לכל אחד הזדמנות לחיות כפי שהוא ואת סיגנון חייו שלו, אבל ביחד.
ואין על הביחד.

מקווה שהפוסט הזה ניער קצת את רעיון ה”חופש” כך שכל אחד יוכל למצוא מעט יותר מהחופש האישי שלו. בתוך הכלל.

שבוע טוב
גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים

החוויה המתקנת ומערכות יחסים במשפחה
הבלוג של גבריאל פולונסקי
הנבואה היונגיאנית - מעשה בענווה
הבלוג של גבריאל פולונסקי