צור קשר
...Loading...

על "תשליך" ושינוי - הבלוג של יסמין פז

" וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל- חַטֹּאותָם" ... (מיכה ז', יט).

בכל שנה בתקופה המטורפת הזו של אוגוסט אני חווה סטרס והגוף שלי מאותת לי. הנפש שלי זקוקה למרחב עצירה על מנת להתבונן ולהקשיב, גם לגוף. אבל ביולי אוגוסט כל שנה אני מוצאת שאין לי אפשרות, למי יש זמן ושקט לזה וכשיש זמן ושקט למי נשאר בכלל כוח. חופשות הילדים, אי יציבות בעסק, מטלות יומיומיות שמתלווה אליהם החום והלחות שבחוץ ויחד עם כל אלה אני גם מרגישה   הערכה לעונה זו שבשנה , לקיץ, עונה שמאפשרת יציאה החוצה, מפגש עם אחרים קרובים, נסיעות וגמיעת מרחבים חדשים . זו תקופה לא פשוטה שסדר ושגרה הולכים בה לאיבוד והגבולות הפנימיים והחיצוניים נמתחים לכל מיני כיוונים יש כאלה שיגדירו אותה ככאוס אבל באותו זמן  בשנה  מתחילה לחלחל בי פנימה גם המודעות לחגי תשרי שבפתח.

מנהג "התשליך" שמגיע בראש השנה , הביא אותי השנה להרהר, לא בהסתכלות דתית אלא בהתבוננות רחבה יותר על מה שתשליך והשלכה מביאים עימם. תקופה זו של השנה מתאפינת בשינויים בסביבה החיצונית, במזג האוויר ובאופן בו מתנהל היום יום שלנו. החשיכה יורדת מוקדם יותר ובאופן טבעי מתחיל תהליך התכנסות, התכנסות פנימה לבית, התכנסות פנימה לעצמנו ומפגש עם החלקים שבמהלך הקיץ נשארו אי שם מאחור. במובן הזה החגים, הסתיו ואחריו החורף מאפשרים האטה טבעית וכניסה פנימה למפגשים עם מי שקרוב אלינו, משפחה, בני זוג, ילדים וזה לעיתים יכול להיחוות כלא פשוט עבור חלקנו. ואולם האטה זו גם מאפשרת התבוננות. מאפשרת למצוא בתוכנו את מה שלא רלוונטי עוד ולהשליכו ומאידך את מה שבעל ערך ושווה עבורו לעשות את חיינו לטובים יותר. השלכה היא מילה שבה אנו נוטים להשתמש הרבה בעולם הטיפולי, את המושג תווה פרויד אבי הפסיכואנליזה והוא בעצם מנגנון הגנה בו האדם מייחס לאדם אחר את הרגשות , הדחפים והתשוקות שהוא חווה , זה  נעשה לא במודע, ולא באופן מכוון וכולנו "סובלים" מחלקים לא מודעים שאנחנו מחזיקים בתוכנו וכולנו משליכים על האחר מהסיבה הפשוטה שבכולנו מנגנוני הגנה וכולנו אנשים.

אנחנו  יכולים להשליך בתוך זוגיות, להשליך על הבחירה בהורות ,אנחנו יכולים להשליך על המיקום הגאוגרפי בו אנו חיים , אנחנו יכולים להשליך על העסק ,על מקום העבודה , על חברינו  ולומר לעצמנו שמה שקורה קורה בגלל, קורה כי ... כמעט בכל תחומי החיים אנחנו משליכים על האחר חלקים לא מודעים בתוכנו שקשה לנו לפגוש או שאיננו מודעים אליהם כלל .

אנו חיים בקצב חיים מטורף ששונה במהותו מתקופות העבר, קצב חיים שדורש מאתנו לקבל החלטות יום יום, רגע רגע, בתחומים שונים בחיים. קצב חיים שבו עצירה והתבוננות עשויה להיחשב פריווילגיה, אם בכלל מתאפשרת . בהרבה מובנים "אין לנו זמן" הוא משפט שזור בכל שיחה וקשר שאני פוגשת. רובנו נמנעים מלהיכנס לאזורי אי נוחות, או יותר נכון רובנו באופן לא מודע מספרים לעצמנו כל מיני סיפורים לגבי למה האי נוחות מופיעה  ומסבירים לעצמנו בכל מיני דרכים שמה שאנחנו מרגישים לא בהכרח נכון ונותנים לכך צידוקים ותוקף מבלי לגעת בזה ומבלי להתמודד עם ההשלכות של תחושות אלה על חיינו. מעטים באמת עוצרים כדי להקשיב לכל מה שמגיע לחיינו ,  גם לגוף ולמה שהוא מאותת.

נזכרת שלפני שנה בדיוק בתקופה הזו השלכתי אזור נוחות שהיה עוגן בשבילי מאז שאני זוכרת את עצמי. בחיי הבוגרים עבדתי במסגרות שונות, הייתי זקוקה למסגרת ,לוודאות ולביטחון שהיא נתנה. משכורת קבועה, אנשים שאני מכירה ,הערכה מקצועית ואישית שקיבלתי ועוד אזורי נוחות נעימים ששירתו אותו בתהליכי הגדילה שחוויתי. לפני שנה בספטמבר הפסקתי לעבוד כשכירה, התפטרתי.  לפני שנה בדיוק בחגי תשרי נתתי דרור לחלקים שבי שהאמינו בכל הכוח שאני חייבת את המשכורת, את הביטחון ואת הוודאות שהעבודה שלי הביאה לי ולחיי. הצלחתי לשחרר כי עצרתי להתבונן על ההשלכות והמחירים של ההגנה הזו על חיי, אני יכולה לומר שגם אני חיכיתי יותר מידי לפנות לכך זמן , לעצור ולראות את העובדה שכבר לא הייתי מסופקת, ,מאושרת והרגשתי שהמימוש שלי הוא חלקי. שכמוני חלקים שאהבתי מאוד בעבודה שלי השתנו עם השנים וכשזה הגיע למודעות התחיל  תהליך ותקופה לא פשוטה שבסופה השינוי היה חייב להיעשות, ההחלטה כבר היתה בלתי נמנעת . קבלת החלטה שכזו אילצה אותי לעצור ולהקשיב לחלקים לא מודעים בי שרקדו מחול שדים וביום יום ,בשגרה, לא  הייתי פנויה לעצור. ייתכן שבמובן מסוים היום יום שבניתי לעצמי הוא זה שתפקד כמנגנון הגנה בשירות הנפש כי לעזוב לטובת הרחבת הקליניקה והמימוש שלי הביאו חששות רבים שנאלצתי להתמודד עימם ,  אבל הגוף לא ויתר. מצאתי את עצמי חולה, תשושה, עצבנית ומרירה. הבקרים היו לי קשים, הימים היו טעונים והסביבה הקרובה שלי ספגה את הרסיסים של דברים שהחלו להיסדק בי עוד לפני שראיתי אותם בעצמי.  ההקשבה לגוף, הביאה אותי לעצור, לתת לתחושות להיות , להרגיש, לאפשר ,לסיים. לסיים פרק ארוך בחיי שהגן עליי, שמר עליי והפך עם הזמן למשהו מגביל עבורי מבלי ששמתי לב.

יוג'ין ג'נדלין (1996), מייסד תרפיית ההתמקדות, מדבר על  "התחושה מורגשת". הוא תיאר אותה כך: "תחושה מורגשת אינה חוויה שכלית אלא התנסות פיסית. אכן פיסית. זוהי מודעות גופנית של מצב, של אדם או של מאורע. תחושה מורגשת אינה מופיעה בצורה של מחשבות ומילים או יחידות נפרדות אחרות, אלא כתחושה גופנית יחידה. מאחר שתחושה מורגשת אינה מביעה עצמה, אין זה קל לתאר אותה במילים... קיים סוג של מודעות גופנית המשפיעה עמוקות על חיינו, ואשר יכולה לסייע לנו להשיג את מטרותינו האישיות. תשומת הלב שהוקדשה לצורה זו של מודעות היא כה מעטה, עד שאין בנמצא מילים ידועות מראש כדי לתארה" (עמ' 43)

התחושות הגופניות שאנחנו מרגישים הם לעיתים מראה לנפשנו והפוך ובכל זאת  אני מוצאת ש "נוח" לנו להתעלם מהם או להזיזם הצידה אולי כי להתייחס מזמין גם לשנות ושינוי הוא לא תמיד פופולארי בהרבה מאוד מובנים. שינוי דורש מאתנו לצאת מאזורי נוחות ולבחור מחדש , לבחור משהו אחר ממה שאנחנו מכירים, לצעוד בשבילי חוסר וודאות, חוסר שליטה וחוסר אונים ואוי כמה שהשבילים האלה יכולים להיות מזופתים עבור רבים מאתנו . שינוי בדרך כלל קורה ממקום של כאב רב, בין אם גופני או נפשי, אנחנו מורגלים להגיע לקצה על מנת להבין שמשהו לא עובד, אנחנו לא עוצרים תוך כדי ובודקים, לא כי אנחנו לא מרגישים או יודעים בפנים אלא אולי כי זה עדיין לא חזק מספיק  כדי שנסכים לפנות לעצמנו זמן, לתת לעצמנו את הזכות להתארגן אחרת ולהשליך דברים שביום יום איננו מודעים להם ,דברים בנו שמעכבים אותנו ומונעים ברמה כזו או אחרת לחוות חיים של מימוש וסיפוק.

בספר הגישה המוטיבציונית -הגברת מוטיבציה לשינוי , ההסתכלות על בחירה בשינוי באה ממקום קצת אחר ממה שהורגלנו אליו , היא לא בהכרח צריכה להגיע ממקום של כאב וסבל וגם לא ממקום של אי נוחות לאורך זמן (למרות שברב המקרים הורגלנו לבחור בשינוי ממקומות אלו) . לדבריהם של פרופסור וויליאם ר' מילר ופרופ' סטיבן רולניק  (2002) " שינוי התנהגותי בונה נוצר כאשר האדם מקשר אותו למשהו בעל ערך פנימי , משהו חשוב, משהו שיקר לליבו. מוטיבציה פנימית לשינוי נוצרת באווירה מקבלת ומעצימה שהאדם חש בה בטוח לחקור את ההווה הכאוב ביחס למה שרצוי ורב ערך"

במובן הזה  ה"תשליך" המשמעותי ביותר בחיי אכן התחיל  מאז שלמדתי לעשות שימוש בגוף ולהקשיב לו , מצאתי בכך ערך יקר מפז שהוביל אותי לעוד אינספור שינויים בחיי עוד ל]ני שהגעתי למקומות כואבים, אך לא תמיד יש לנו את המודעות הזו בכל זמן נתון, גם לא לי.

החלקים הלא מודעים שבנו אכן לא יכולים להיפגש עם מילים כפי שטען ג'נדלין . המילים מפספסות אותם, יכולה להיות לנו יכולת סופר וורבאלית אבל כשזה מגיע לנפש, להשלכות ולמנגנוני הגנה לא תמיד  אפשר לזהות ,לעיתים זה קורה בדיעבד וגם אז לא תמיד נבחר בשינוי .אבל במובן הזה  הגוף שלנו שמתקיים כולו בכאן ועכשיו, לא בעבר וגם לא בעתיד כן . הגוף יודע לבטא חלקים שנפשנו מדחיקה ומזיזה הצידה  , והערך שבעזרתו נולדה בי המוטיבציה הוא בעיקר הלמידה להקשיב לו והידיעה שזו מיונות שניתנת ללמידה והפנמה. 

אני מבינה היום שבמובן מסוים גם מנהג ה"תשליך" הוא משהו שאני עושה, לא באופן בו הוא מופיע בכתוב אלא שוב, איך שאני מבינה אותו, איך שהוא מתחבר לחיי .

אני לא אדם דתי, אף פעם לא הייתי, גם לא באתי מבית מסורתי. אני מאמינה בדרכי ועל פי אמות מידותיי, אני אוהבת את סיפור הבריאה, את התורה ואת החכמה שבה . אני פחות טובה במצוות , עשי אל תעשי. אף פעם לא אהבתי שאומרים לי מה לעשות למרות שמצאתי את עצמי יותר מפעם מתמסרת לחכמת אחרים ,אבל תמיד בדרכי. במשך שנים ידעתי  על מנהג ה"תשליך" , זה היה נראה לי  טקס הזוי בו כולם יורדים למקור מים, מתפללים וזורקים חטאים לתוך המצולות אחת לשנה לפני ראש השנה, גם יום כיפור תמיד היה לי חידה, צמים ,מכפרים וממשיכים באורח החיים בין אם הוא טוב עבורנו ובין אם לא  ובכל זאת נהגתי באופן בו זה מחובר אליי מבית הוריי  והמשיך גם כמקום שמאפשר התבוננות ,התבוננות שמיטיבה עמי ולכן המשיכה להיות חלק מחיי .

העצירה הזו כפי שאני רואה אותה היום הינה הזדמנות, היא אפשרות  להשליך מעלינו  דברים שהפכו באיזשהו אופן למעמסה, מעמסה על הלך חיינו מבלי שהבחנו בכך או מבלי שהתנסינו ברצינות הראויה לסימנים שהיו שם כל הזמן.. השלכת המעמסה היא גם הבנה בהירה שנאחזנו בדברים שכבר אין בהם  צורך, שאינם מתאימים עבורנו עוד , עם כל הקושי הכרוך בכך. אלו יכולים להיות חלקים שקשורים לאישיות שמשתנה כל הזמן  ובתוך כך גם האופן בו אנו פוגשים את החיים עם הטוב שבהם ולא עם ההרגלים שקשה לנו לעזוב.

ההשלכה היא תמיד מתוכנו החוצה, ברב המקרים תתחיל מתוך החלקים שבנו שמסרבים להראות, משהו שאולי קשה מידי לראות. קארל גוסטב יונג  טען ש "מה שלא  נביא אל המודע יתגלם בחיינו כגורל" במובן הזה כל ההסברים והסיבות ,ההתעלמות, ההזזה הצידה של דברים שאנחנו לא מודעים לכך שהם קורים הם הכתבת הגורל האישי שלנו, גם אם איננו מודעים בדיוק להקשרים והנסיבות רובנו יודעים ומודעים לאופן בו אנו חיים את חיינו, לאם טוב לנו או לא , למה היינו רוצים לשנות ומהם החלומות שאנו חולמים בסתר ליבנו ומחכים לזמן ולמקום להגשימם. העברת תכנים למודע אפשרית וניתנת ללמידה, ניתנת להפנמה ובאופן זה לבחירה בגורל אותו אנו רוצים לבנות לעצמנו. למימוש, לסיפוק, לחתירה קדימה וגם לסבל שהינו חלק מחיינו .

יש משהו במרחב החגיגי הזה שמאפשר כל שנה חדשה בתקופה הזו לעצור ולהתבונן על מה עוד נאחז ומשליך על חיינו על ההשלכות של זה על השגרה והיום יום , ההשלכות של זה על האישות ,על הקשרים המשמעותיים בחיינו, על הסביבה שלנו  ועל המקום בו אני רוצה להיות, על הגורל אותו אני רוצה ליצור.. זה מאפשר לכולנו את הזמן לו אנחנו זקוקים, לפחות ברמת המודעות, אנחנו מודעים לכך ששנה חלפה ובאופן טבעי מאחלים איחולים לשנה החדשה , משהו שדורש מאתנו להתבונן גם על זו שחלפה לה, לקבוע מה אני רוצה לקחת הלאה , מה אני רוצה להשאיר מאחור ואז לבחור איך לדאוג שזה יקרה מבלי לתת לנסיבות הזמן והמקום להרדים את רגע המודעות הנפלא שהתעורר.

כן, אני משליכה ממני חלקים שאינם משרתים אותי עוד , שאינם מביאים אותי למי שאני רוצה להיות , שאינם מקדמים ומשפרים את איכות חיי ובכך את איכות משפחתי והסביבה אותה אני בונה לצידי, איתי. אני משליכה עם אהבה גדולה למה שהם נתנו ולאופן בו תמכו בי כשהייתי זקוקה להם, יודעת יותר לעצור ולהתבונן גם על המקומות בהם זמנם בתוכי תם ועליהם לפנות מקום למשהו חדש, וזה תמיד מפחיד מחדש.

יודעת היום שעבורי השנה החדשה היא הזדמנות להשליך , היא גם הזדמנות לעצירה והתבוננות לכל אלה שקצר להם הזמן מלעשות זאת במהלך השנה, שקצר להם הזמן מלעצור עבור עצמם.  בסופו של דבר מודעות היא מתנה הרת גורל.. בכוחה לשנות אותו, בכוחה לקבוע אותו, בכוחה ליצור אותו. אבל היא בראש ובראשונה תלויה בנו וברצון והמוטיבציה שקיימים בנו להתבונן בה ולצאת למסע גיבור מתוך ידיעה שנפגוש גם פחד ,קושי ,מורכבות ועוד מיני אורחים שתפקידם אולי להגיד לנו שאנחנו עושים משהו נכון ולא הפוך.התפקיד שלנו הוא לעצור ולתת למודעות הזו את המקום לא היא זקוקה, להשהות את הצורך לתקן ולהשתיק קולות בתוכנו במקום לתת להם לדבר, להקשיב ולבחור...

"התשליך" הוא מנהג. הוא קורה פעם בשנה , אני מבינה את זה כמו שאני מבינה, אני מיישמת כמו שאני חושבת לאורך כל השנה אבל במובן מסוים אני מוצאת שעיקר החטאים שאנו חוטאים בשגרה ושעלינו להשליכם על פי המקורות  הם בעיקרם חטאים כלפי עצמנו.

 אז תקראו לזה מנהג , חגים או דכאון חורף , אני יודעת להודות היום על ההזדמנות שנוצרת ולא משנה מהי הסיבה  , אותה סיבה שגורמת לנו לעצור ולמודעות להגיע , כי אתה מגיעה גם בחירה.

ובהזדמנות זו מאחלת לנו חג שמח, מרחב לעצירה, למודעות , לבחירה חדשה תוך הקשבה לעצמנו, לגופנו עם כבוד ואהבה גם לחלקים שנבחר להשליך מתוך מודעות ערה שגם הם נתנו לנו בשהותם  חלק ממי שאנחנו היום וממי שנהפוך להיות בשנה הקרובה.... 

ניפגש בקרוב, בשנה הבאה....

ג'נדלין ,י.ט (1996) התמקדות. מרקם

' מילר. ו.  ר, רולניק. ס (2002) הגישה המוטיבציונית- הגברת מוטיבציה לשינוי , הוצאת אח.

©יסמין פז –פסיכותרפיסטית ומדריכה

 בגישה התייחסותית  גופנית

קשר -גשר לחיים

לכרטיס של יסמין לחץ כאן


הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו.

ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות."

בלוגים נוספים

זבובים של החיים- הבלוג של יסמין פז
אני עדיין לא אוהבת זבובים, זו חיה מעצבנת. אחרי הסוף שבוע אני מתבוננת עליהם אחרת , הם אפשרו לי להיפגש.
שינויי מזג האויר הביאו אותי לחשוב ו..לכתוב -הבלוג של יסמין פז
אני עדיין יכולה להרגיש בגוף את החוויה הזו שמגיעה עם השינוי. את התחושות, את הרגשות שעולים מול מעברים
דלת ראשונה לקשר- הבלוג של יסמין פז
לאהוב את עצמנו פירושו לחוות ולצאת מהחוויה עם תחושה של סיפוק גם אם לא הצלחנו.