לעשות שלום בין הילד הפנימי לילדה הפנימית

הזהות המגדרית שלי היתה שונה כבר מהילדות - הייתי ילד. ממש. בחוויה הפנימית ובנראות החיצונית הייתי בן.

התאהבתי בורד מלכה בגיל 4 בערך, ביקשתי ממנה לפנות אלי בלשון זכר ולקרוא לי "אורי". שיחקתי עם הבנים תמיד, יחד משכנו לבנות בצמות והרמנו להן את החצאיות, וכמוהם גם אני שיחקתי איתן רופא(ה) וחולה.

בין הגילאים 5-9 בערך (הזיכרון הקוגנטיבי של זה מודחק) חוויתי פגיעה מינית מתמשכת - כמה ילדים מהחבורה שלנו "שיכנעו" כמה מאיתנו הילדות לעשות איתם משחקים מיניים בסוד. זה קרה כמה פעמים, וזה כלל שליטה מנטלית, גופרגשית, והיו חדירות (הגוף שלי זוכר היטב).

היום אני מבינה, שגם הילד חווה פגיעה שם, ושהיא שונה מהפגיעה של הילדה:

הבנתי שמלבד הפגיעה בגוף, היה שם ילד מאוד מבולבל. זה בילבל אותו זהותית, מגדרית-מינית: גם מול הילדים ("אבל אני כמוהם - איך הם יכולים להתייחס ככה לגוף שלי, כאילו אני בת?"), וגם מול הילדה עצמה ("בגללה פוגעים בי, ובגללה לא מתייחסים אלי כילד").

היום אני מדברת עם הילד הזה הפגוע שבי, נותנת לו קול ומקום. מכילה אותו, מקשיבה לפגיעה שלו, אוהבת אותו שם. וגם חוזרת לילדה הפגועה שבי. מחבקת את שניהם. מכירה בזה ששניהם היו שם, חוו פגיעה שהיא שונה במקצת. עושה שלום ביניהןם, נותנת להם.ן הזדמנות לחבק אחד את השניה.

זה מאפשר לי, כמבוגר.ת -

לעשות שלום עם הקווירנס שלי ולמצוא בו עוצמות - מרחב גדול, איתן ומנצנץ יותר של אמצע, בלי השוואה קורבנית של מה זה להיות "אישה" או "גבר" - למצוא פשוט עוצמה;

לעשות שלום מול גברים כלסבית ולחקור בבטחה את המיניות שלי מולם (חקרתי, עדיין לסבית);

כשאני כותבת או מספרת את הסיפור הזה, אני ממש יכולה להרגיש את הכיווץ בתוך החוויה שלי של הסיפור, אבל היום יש שם כל-כך הרבה התרחבות. והכיווץ הרבה פחות מכווץ עם השנים. אני מוצאת מנוחה בתוכו.

רבדים נוספים של ריפוי.

*