צור קשר
...Loading...

כשהמכונית סוטה מהכביש

גילי חגגה בראש השנה יומולדת 30. 

בבוקר החבר שלה רון שלה לקח אותה ליום כיף בים. הוא הביא כל מה שצריך, מזג האוויר היה מושלם. הם שוחחו ושחו ונמנמו. ובכל זאת גילי הרגישה קצת מוזר.

בערב באו חברים. הביאו דברים, טעימים, משכרים, הייתה חגיגה גדולה ושמחה. גילי התרגשה אבל הייתה עייפה ודי רצתה כבר ללכת לישון..

למחרת נסעה למשפחה, קיבלה ברכות יפות ומתנות ואמא הכינה עוגה.

היא נהנתה. אך כשחזרה הביתה, פתאום משום מקום גילי התחילה לבכות.

היא לא הבינה למה היא בוכה, ונבהלה. אמרה לעצמה שאין לה שום סיבה, וזה סתם המתח שמספרים על גיל 30. אז שמה לעצמה סרט קליל ונשכבה על הספה.

השבוע התחיל כרגיל, היא עבדה בכל יום ויצאה כרגיל לרוץ פעמיים בשבוע ונפגשה עם רון שלוש פעמים והכל זרם בטוב. אבל משהו בתוכה היה לא שקט.

היא התחילה קצת לדאוג, אז שיתפה את החברה הכי טובה. זו אמרה שברור שהיא תתבלבל ביומולדת 30, ככה זה אצל כולם, ותכף יעבור.

אז היא המשיכה וחיכתה שזה תכף יעבור. אבל משהו לא נרגע בפנים.

היא ניסתה להבין מה לעשות כדי שהמשהו הזה יירגע, והיא תוכל לחזור לחיים שמכירה. ואז עלתה בה מחשבה שזה בגלל הקשר עם רון. שמשהו שם לא מתקדם טוב. שהוא לא באמת מתאים לה. היא סיפרה לו, הוא נבהל והיה מופתע, כי דווקא חשב שהכל ממש טוב. ואמר לה שבטח זה תכף יעבור. היא חיכתה. וזה לא עבר. אז היא ביקשה הפסקה.

אבל היא עדיין לא חזרה להיות מרוצה.

היא חשבה על מה יש לה בחיים, ופתאום היה נדמה לה שמה שעוברת קשור לעבודה שלה. שאולי היא לא במקצוע הנכון, שעשתה טעות שהלכה לעבוד במשרד פרסום וזה בכלל לא מה שהיא רוצה לעשות כשתהיה גדולה. אבל היא לא ידעה מה היא כן רוצה לעשות. וזה נורא הפחיד אותה.

תמיד הייתה טיפוס של בוקר, ועכשיו פתאום הבקרים נהיו קשים. ירד לה החשק לקום לעבודה, הייתה לה פחות סבלנות ללקוחות, וגם לשיחות עם החברות. אפילו הריצה בערב כבר לא שחררה ושימחה אותה כמו לפני יומולדת 30.

היא הרגישה עצובה. חשבה שיש לה בעיה אבל לא מצאה שום סיבה הגיונית. הבינה שמשהו צריך להשתנות אבל לא ידעה מה ואיך. אולי לטוס לאיזו תקופה? אולי להחליף עבודה או לעבור דירה? ואולי לנסות לצאת עם בחורים חדשים שירעננו את החיים? אף החלטה לא הגיעה והיא חיכתה.

לילה אחד חלמה שהיא במכונית, יושבת בכיסא שליד הנהג. פתאום שמה לב שהאוטו סוטה מהכביש אל האבנים שבצדדים. 

היא הסתכלה שמאלה וראתה את אבא שלה יושב מאחורי ההגה, מסתכל עליה חזרה, ובצורה מוזרה הולך וקטן עוד ועוד עד שנעלם. 

המכונית המשיכה לנסוע והיא ניסתה להגיע לדוושת הברקס אבל לא הצליחה, הרגל שלה הסתבכה בין המושבים. היא התקרבהבמהירות לחומה. ואז קפצה בבהלה והתעוררה. התחושות היו כל כך חזקות שהייתה צריכה לקום להדליק את האור ולהסתובב בחדר כדי להתעורר ולהבין שזה היה חלום. אחרי שנרגעה חזרה לישון.

בבוקר נזכרה בחלום ובתחושות החזקות שעורר, ופתאום הרגישה שכואבת לה הרגל הימנית, מהברך ומטה. בערב כשרצה הברך כאבה עוד יותר. היא חשבה שזה מוזר כי כבר שנים שלא כאבה לה הברך.

עברו שבועיים והכאבים באו והלכו. היא החליטה ללכת להיבדק. רופא המשפחה הפנה אותה לאורטופד ששלח אותה לצילומים שחזרו ולא הראו כלום. היא חזרה לרופא הראשון וביקשה אורטופד אחר שבדק ונתן לה תרגילים שהיא תרגלה וכלום לא השתנה. היא הלכה לדיקור וזה עזר לכמה ימים ואז חזרו הכאבים. המדקר הציע בעדינות את האפשרות שיש שם סיפור אחר, שלא קשור ספציפית לברך הפיזית שלה. הוא אמר משהו "גופנפש", ביטוי ששמעה פעם אבל לא הבינה במה מדובר. אבל הייתה נחושה לפתור את הבעיה, ולא היה לה רעיון אחר, אז לקחה את המספר שנתן לה, וכבר באותו ערב התקשרה.

היא לא ידעה מה לומר ולמה להתכונן, אבל הקול ששמעה בצד השני היה נעים ומזמין, והיא פשוט הלכה.

בפגישה הראשונה ניסתה להסביר למה הגיעה. ורק אז, חודשיים אחרי החלום, נזכרה בו פתאום. תוך כדי שתיארה אותו נהייה לה חם, והמטפלת הזמינה אותה רגע רק לשים לב לתחושות שבגוף.

זה היה מוזר, היא לא כל כך הרגישה ולא הבינה מה היא אמורה להרגיש, אז המשיכה מהר לספר. הזמן עבר לאט ורק רצתה שייגמר.

עבר שבוע והיא התלבטה אבל בסוף באה שוב. ועוד שבוע. חודש חודשיים והופס עברה שנה.

גילי השתנתה.

לכאורה היא לא שינתה דבר – אותה עבודה, חברים, תחביבים.. אבל כבר כשמסתכלים על הפנים מבחינים בשינוי שנובע מבפנים. לחדי העין אפילו צבע העור והמרקם נראו שונים.

לראשונה בחייה, גילי הודתה, היא פוגשת את עצמה. התחושה הייתה כאילו כבר שנים לא דיברה עם עצמה, ופתאום מתחילה להכיר מי נמצאת שם בתוכה. דרך השילוב בין שיחה, תשומת הלב לגוף ולנשימה, היא גילתה המון דברים מעניינים. מצאה זיכרונות ששכחה כבר מזמן, והבינה עד כמה השפיעו על חייה גם מבלי שזכרה אותם. היא שחררה רגשות עוצמתיים שהיו תקועים עמוק בפנים. העצב קיבל הקשר וצורה, איתו גם הפחד, ולצידם השמחה וגם האהבה. בהתחלה זה היה קשה ומפחיד, אבל גילי סמכה על המטפלת לצידה, וגילתה עד כמה היא בעצם אמיצה.

תחושה חדשה של חיות החלה להתגלות, ואט אט נפתח בפניה עולם חדש של אפשרויות.

השינויים הורגשו מבפנים ונראו היטב מבחוץ. גילי הרגישה לראשונה מזה זמן רב שמחה אמיתית שנובעת מתוכה.

גילי הודתה לחלום ההוא ולכאב שעורר בה, למדקר וכמובן למטפלת שלה. אבל יותר מכל – הודתה לעצמה. שהקשיבה, שחיפשה, שלא התייאשה.

שהשקיעה והתמידה ובדרך אמיצה בחרה לצאת למסע, וזכתה לבחור בחייה מחדש, לראשונה.

היא הפכה להיות הנהגת של חייה.

לא צריך שיקרה אירוע דרמטי כדי לבחור מחדש בחיים. 

לפעמים מספיק חלום, וכמה סימנים קטנים...


נועם מוסקל – "חופשייה להרגיש" - מלווה נשים לחופש פנימי

בלוגים נוספים

ניצוץ של תקווה - הבלוג של שירלי כהן
האמונה והתקווה שלי בהבראה היו ועדיין דבר מובן מאליו, כמו בערך העובדה שיש לי שתי ידיים ולב אחד פועם.
לא, אני לא גיבורה אני אפילו לא קרובה ללהיות גיבורה - הבלוג של שירלי כהן
אז בואו נסכים לרגעים להסיר מעלינו את הגלימה ולאפשר לגוף לעוף מעצמו מעבר לגבולות הפיסיים התוחמים אותו בשם ה'מקובלות' - אל עבר התקווה הלא נודעת.
כדור מנייר טישו – וינייטה טיפולית לירית - הבלוג של שירלי כהן
בין ניירות הטישו לשברי הלב, עמד כדור מלא כאב. עמד ממתין להיזרק