צור קשר
...Loading...

mind the gap - הבלוג של חן ברק

יש פעמים שאני כבר מצליחה לשכוח את החן ההיא, זאת שכל סערה חיצונית טילטלה אותה עד קצה נשמתה, זאת שנסגרת מכל רחש או מבט חיצוני.

לפני שבחרתי לקפוץ למים ולהתחיל לטפל בעצמי, לא היה לי מושג שכל כך צפוף לי. אז מה אם אני לא מסוגלת להכיל את המבט הכועס שכלל לא קשור אלי? אז מה עם כל שיחה עם זר או זרה נשארת אצלי בראש גם שבועות ומנותחת לפרטי פרטים לגלות מה עשיתי לא טוב. זה נורמלי לא?

אני זוכרת מצבים שבהם הייתי נוסעת באוטו, מאזינה למוסיקה שאני אוהבת ברדיו, מצב רוחי מצוין ואז במעבר חד, נכנסת למקום בו נמצאים אנשים אחרים ומשתגעת, מתעצבנת ונעשית חסרת סבלנות או עייפה. אז, אפילו לא הייתה לי אפשרות לחשוב על המעבר החד הזה. הוא היה ברור, חלק מהחיים לא צפוי ועם זאת תמיד צפוי.

המצב הזה היה מלווה בסבל רב, באמת ובתמים, סבל עמוק. רבתי עם חברה? אני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מזה, רבתי עם בעלי? אני עצבנית שעות ואף ימים, לא מצליחה להירגע לרגע, נלחמת בתוכי מתוך החובה הזו לנצח במלחמה הזאת, המלחמה על חיי

כל הזמן הזה, התחושה היתה שאין לי אוויר, אפילו כשאני נזכרת עכשיו במקום הזה האוויר נעצר  אצלי בריאות ומזכיר לי כמה הייתה הפעולה הכל כך בסיסית הזאת, הנשימה, קשה מנשוא. כל הזמן הייתי צריכה להתרחק, היו אנשים מסוימים שיכולתי להיות לידם הרבה אבל כל שאר העולם היה איום. כל נסיון לקשר זכה מצידי לחיוך קר ומנומס שלא מאפשר כניסה.

הדרך לא הייתה קלה, היו פעמים שלנשום היה פתאום טבעי וקל ופשטה בי תחושה שהכל בסדר ואני יכולה להכיל לא רק אותי. בעקבות הרגעים האלה באו גם נפילות חדות ועלה הפחד שהכל היה טעות ושבעצם, אני לא מסוגלת,  שאני תמיד אפול חזרה בסוף. בהמשך, גיליתי שהנפילה אמנם מגיעה, אבל אני יוצאת מהבור עם משהו חדש שלי, משהו שעוזר לי ללמוד להיות מי שאני יודעת שאני באמת, וכשזה קרה פעם ועוד פעם זה כבר נעשה בסדר ליפול . ממש כמו פעוט שלומד ללכת, הנפילה היא חלק מהלמידה.

כל לימוד כזה הגדיל את המרווח שבתוכי, את האני שלי שמחזיקה לי את האור בפנים ואומרת לי 'זה בסדר המשיכי ללכת, אנחנו בדרך הנכונה'. הסבל כבר ממש נסבל, לא מכלה ולא עוטף, הוא נקודתי ויש הרבה אור מסביב. המבט השתנה, העיניים רואות רחב, עמוק ורחוק יותר. גם הלב מרשה לעצמו להיפתח ולהרגיש כי הכאב והעצב הם בסך הכל חברים. מהם אני לומדת מה נכון לי ומה לא וגם, מה נכון למי שמולי.

פתאום נקשרים קשרים עם העולם והחיוך מפציע הרבה יותר מבעבר וכשהוא לא נמצא אז הפנים מתחילות להרגיש מוזר. ויש מרווח ברור ביני לבין העולם והוא מקרב את העולם אלי כי יש לי עוגן פנימי ברור, שמזכיר לי שכמו שהדברים כרגע, זה פשוט מצויין. הכי הכי כיף זאת הידיעה שהוא רק הולך לגדול ולהאיר אותי מבפנים.

חן ברק - מתעסקתבנשיות דימוי גוף, התאמת הפנים לחוץ וקשב פנימי. הכלים שלי שיח, מגע, נשימה והתמקדות. לחצו כאן למעבר לכרטיס של חן

בלוגים נוספים

צעד קדימה שניים אחורה - הבלוג של חן ברק
בעצם ההחלטה הראשונה שאני מבינה עכשיו שקיבלתי כשנכנסתי לעולם הזה, היא להתחיל להסתכל פנימה ולראות מי נמצאת בכלל בתוך החומות האלה. והאמת שהיה לי מאוד קשה למצוא אותי בין ההרגלים, הפחדים וההגנות שבניתי במהלך השנים.