צור קשר עם אורטל
...Loading...

אורטל בן עטר

בכדי להיות מי שאנחנו באופן מלא אנו זקוקים להכיר את עצמנו מבפנים, את הרצונות ואת הצרכים האמתיים שלנו ולחיות אותם.

המסע והגילוי שלי את התחום נולד מתוך ההבנה כי חוויות ואירועי חיים הם אף פעם לא רק תהליכים פיזיים או נפשיים, הם תמיד מתקיימים בו זמנית.

כפי שאל תחושת מחנק קרוב לוודאי תתלווה הרגשה פיזית כך לתחושות אחרות רבות כמו חרדה, אכילה רגשית וכאב יתלוו ביטויים פיזיים שונים הייחודים לכל אדם.

חקירת הפיצול בין הגוף לנפש המחישה בפניי שוב ושוב את הבעייתיות בהתייחסות נפרדת למצוקות נפשיות ומחלות וכאבים גופניים כשלמעשה ייתכן ויש הקשר בין השניים.

התוצאה של נפרדות זו במקרים רבים היתה תחושת תקיעות וחוסר יכולת לייצר שינוי אמיתי ומעשי.

את המעבר לעסוק בתחום עשיתי כאשר ראיתי את המהפך ביכולת שלי להיות נוכחת בחיים ובמערכות יחסים.

היכולת לחבר משמעות למבנה גוף שינתה לי את פרספקטיבת ההתייחסות ממראה ויופי לגוף שמספר דרך מראהו את סיפור חייו, אלו וההזדמנות להיות נוכחת באינספור תהליכים מופלאים של יצירת דיאלוג וקשר מחודש ומטיב עם מגוון הרגשות הקיימים בנו הפכו את

התחושה המרכזית בחיי לאמון וביטחון במקור הידע הבלתי נדלה שלנו-גופנו.

המיומנות המרכזית בגישה איתה אני עובדת היא התמקדות focusing.

הרעיון כי כאשר אנו מניחים לגוף "לדבר" אלינו ואנו פנויים להקשיב לו, גילה בפניי את אותם הקשרים חסרים הקיימים בתופעות פיזיות והנפשיות שאנו חווים.

הגוף קיבל מרחב של נראות והקשבה ובכך סיים את הדרך בה הוא נאלץ "לזעוק" לתשומת לב בדרכים אלו.

חוסר יכולתי להסתפק רק בהתייחסות לרובד הקוגנטיבי באמצעות טיפול בדיבור או לחילופין רק בטיפול בסימפטומים הפיזיים, הניע אותי לבחור בגישה טיפולית המשלבת הן את האספקטים המילוליים והן טכניקות עבודת גוף שונות כמו תנועה, נשימה מודעת ומגע בהיבט רגשי.

השילוב ביניהם יצר אפשרות ביטוי רחבה ולבסוף עיבוד אינטגרטיבי בין כל הרבדים, כאשר כל כלי הנו בגדר אפשרות ומותאם לתכנים ולנגישות המטופל אליהם.

רבות המילים על כוחה של תרפיה זו אך רק התנסות בתהליך המכיר בכוחה של הנפש להתבונן בגוף המתבטא, יכולה למחיש את חזרתה של תחושת השליטה אל מול פחדנו, את גופנו הנושם נשימה מלאה ומרווחת, ואת העוצמה שיש בחיבור לרגע הזה.

נעים להכיר )אני אורטל בן-עטר, פסיכותרפיסטית גופנית, בוגרת מסלול ההכשרה במכללת רידמן

המוכר ע"י הארגון האירופאי EABP-European Association For Body Psychotherapy,

פרקטיקום במחלקה לאשפוז יום בריאות הנפש בלוד

מלווה מטפלים בתהליך הכשרתם כאסיסטנטית במכללת רידמן.

חונכת שיקומית, טיפול וליווי פגועי נפש ב"קידום פרוייקטים שיקומיים"

מטפלת פרטנית בקליניקה ברחובות ותל אביב.

ביטוח מקצועי: יש

הדרכה מקצועית:: כן

חברת איגוד: לא

לעוד על הגישה שלי מוזמנים לקרוא את הבלוג שלי ולהציץ בדף:

https://www.facebook.com/ortaltherapy/


בלוג

להפוך את הרָע לרֵעַ -הבלוג של אורטל בן עטר
תאריך: 3/9/2017 16:23:00

סליחה דרך הגוף

קצב דיבורה של דנה מהיר והיא  איננה מצליחה לקחת נשימה בין סיפור אחד לאחר.

כשהיא מתארת את סדר יומה הוא גדוש במשימות ונדמה שמיום ליום כמות האחריות גדלה.

לקליניקה היא מגיעה כי חשה שאיננה יכולה עוד לעמוד בכל הלחץ הזה, גופה מכווץ, דחוס, תנועות רגליה מביעות אי נוחות

ומבעד לענייה משתקפת תחושה של חוסר אונים.

היא רוצה להירגע, פוחדת שיום יבוא וגופה יקרוס, אך איננה מצליחה לוותר על שום משימה בחייה

הכל נראה כל כך חשוב ואם לא היא אז מי?

להצעתי לנסות לתת לגוף מעט לנוח, היא מגיבה בהתלהבות.

אני מזמינה אותה לשכב על המזרן, לנשום ולהרפות עד כמה שאפשר, תוך כמה שניות מתחילות מליון מחשבות

על מה שיהיה, ועל מה שהיה, על הכל חוץ מעל הרגע הזה.

הפער בין המחשבה על רגע המנוחה המיוחל לבין הגוף שאינו מצליח להרפות ניכר ודנה מתחילה לחוש כעס,

אני שואלת על מה הכעס? והיא עונה שהגוף אינו מבין מדוע צריך לנוח, הוא רוצה כבר לקום "הספיק לו" היא אומרת.

אני מבקשת ממנה עוד רגע להחזיק את הסיטואציה ומאפשרת לשתינו להקשיב דרך הגוף מה מנוחה מסמלת עבורה כשתוך כדי אני מזכירה לה להמשיך להיות בקשר עם הנשימה.

עכשיו התחושה משתנה לאשמה "למה אני לא מצליחה לנוח?", היא שואלת ונראה כי בתוכה מתחוללת מלחמה.

היא והחלק בתוכה שמתקשה לעצור,  אויבים עכשיו,

אני מבקשת ממנה לתת לאותו חלק  מקום, לנסות להזמין אותו רגע להיות.

דנה נראית לרגע  מהורהרת אינה מבינה למה אני מתכוונת  כל חייה ניסתה ל"היפטר" מתחושות לא נעימות והנה אני מבקשת ממנה להזמין אותן דווקא להיות.

היא מוכנה לנסות ועוצמת את ענייה, דמעות מתחילות לזלוג… ועולה זיכרון

תמונה מבית ילדותה, היא הבכורה מבין ארבעת אחיה, אמה מפרנסת את הבית,

אביה נפטר כשהיתה בגיל 12. שגרת יומה היא דאגה וטיפול באחיה כולם תלויים בה ואך ורק בה.

כתפייה נסגרות ונראות  כמגוננות על לבה, נשימתה הופכת שטחית, ואני שם איתה

אינני יכולה להתעלם מגופה שלא מפסיק לנוע ולספר על חוויתו  כשאני שואלת אותה מה הרגש שעולה כרגע,

היא מתארת תחושה של דחק, אחריות שאיננה בשלה לקחת.

"אם הכל היה אפשרי מה היית רוצה לעשות?" אני שואלת

"אני רק רוצה ללכת לים עם חברות ולעשות דברים שילדים בגילי  עושים…"  

שתינו מרגישות את העצב על עצמה על מה שהיה ועל מה שלא יכל להיות..

גופה למד להבין שאם ינוח וירפה הוא עלול להרגיש את הכמיהות והחלומות- להם אין מקום,

היא איננה מכירה את עצמה כאדם ללא  אחריות, מי תהיה כשתפגוש את החופש.

כשאנו מתבוננות יחד על הסיבה שגופה איננו מצליח לנוח,העצב הופך להבנה.

בתוכה מתעוררת חמלה כלפי אותה ילדה שאיבדה את עצמה למען האחר…

כעת היא וגופה קרובים יותר ומבעד לרחשי מלחמתה הפנימית ניתן לשמוע גם קולות נוספים.

זהו זמן של פיוס.

*חלק מהפרטים שונו לצורך הגנה על פרטיות המטופלת

זה הבלוג הראשון שלי והוא נוצר מתוך הרהורי לב  שמגיעים מדי שנה בחודשיים האלה על משמעותה של סליחה.

אני זוכרת שתמיד מצאתי את עצמי מהרהרת במושג סליחה ומשמעותו, כשהיינו צריכים להתחיל לבקש סליחות לפני יום כיפור הייתי מוצאת את עצמי תוהה

האם באמת הצלחתי לחוש שאני אכן מצטערת ולקבל בשלמות  את סליחתם של אחרים.

וכי איך ייתכן הדבר?

רק מפני שראשי מבין שעליו לבקש סליחה אוכל באמת גם להרגיש אותה?

היום אני מבינה שסליחה זו דרך ועליי לעבור בתוך כל ההסתעפויות שהדרך הזאת מזמינה,

חלק מאותן הסתעפויות הן הקושי לגעת ברגשות כמו פחד, כעס ועצב ולאפשר להם ביטוי, לרוב כשזה אינו קורה הסליחה בתוכי מרגישה כחלקית.

להפוך את הרָע לרֵעַ זה משפט ששמעתי לפני שנים ממורה חכם ואותו משפט השפיע עליי לנצח כאדם וכמטפלת,

הוא גרם לי להבין כי אנו לא צריכים לגנות או להדחיק או להסתיר את צדנו האפל אלא להקשיב לו ולכל אותן סיבות שבגללן הוא נוצר, ויש לו כמה טובות!

כשתהליך של סליחה קורה בחדר הטיפולים אני חשה את רגעי החסד האלו שבהם אתה לא שואל שאלות,

שאין חשיבות לפירוש והגוף יודע  שהוא איננו לבד.

ברגעים האלו כל המישורים מתחברים לנקודה אחת של אחדות.

גם אתכם מלווים הרהורים מהסוג הזה בחודש הסליחות ובכלל?

אם כן מוזמנים לשתף כאן גם!

 אורטל בן עטר הינה פסיכותרפיסטית גופנית,מטפלת פרטנית ומלווה תהליכי התפתחות בקליניקה ברחובות ותל אביב.

מאמינה כי גופנו הוא מקור לידע ותבונה רבה וכי דרך הכרה בהתנסות הגופנית שלנו בעולם יש באפשרותנו

לגדול ולהתפתח לעבר חיים מלאים וחופשיים יותר. 

לעוד עליי ועל הגישה שלי מוזמנים להציץ בדף שלי https://www.facebook.com/ortaltherapy/

לפרטים וקביעת פגישה-0509036199

לכרטיס המטפלת של אורטל לחץ כאן


שדות כותנה- הבלוג של אורטל בן עטר
תאריך: 8/10/2017 13:35:00

מבעד לחזות הקשוחה והמבט הנוקב מסתתר

לו ים של רוך.

היא נעה באסרטיביות פראית לעתים אף מאיימת,

כמהה למגע מהעולם אך הוא, עם השנים למד שאסור.

היא לעומת זאת למדה לקחת בעצמה את מה שלא ניתן לה באהבה.

מבעד לחזות הקשוחה והמבט הנוקב מסתתר

לו ים של רוך.

מפעם לפעם היא מאפשרת לעצמה לגלות

לי את רזי ליבה ונפשה ואני, מתמלאת במבט נבוך,

מעט מבויש כשבתוכי מחסירה פעימה.

אני מבינה עד כמה הרגע הזה הוא מיוחד,

היא לעומת זאת  עוד לא יודעת עד כמה.

מולי, אישיות חזקה שכמעט מפתה להישאר רק אתה.

אישיות כזאת שמפגישה עם כל כך הרבה עוצמות וחוזק

אך הפעם הם לא הדבר הכי דומיננטי משהו אחר

קורה שם,בינינו, ממני ואליה...

האיכות שנוכחת במפגש שלנו היא כזאת

שמזכירה לי את הרגע הראשון בו הפכתי להיות אמא,

שם, כל מה שרציתי זה לתת לילדתי הקטנה מגע אוהב

שימחיש לה את היותה קיימת.

כמה משמעותית ובסיסית היא הזכות הפנימית להרגיש

קיים, אני מהרהרת בתוכי וברקע נשמע עוד סיפור שעוסק בכוחניות ושליטה.

כשעולה המילה התמסרות נדמה שהיא כל כך מפחידה עד שלא ניתן להבין את משמעותה

להישען?, להיתמך?, בלי האפשרות להיעלם?,

בלי משהו לתת חזרה?- האמנם?

כשנשאלת האם יש או היתה אפשרות כזאת להתמסר

הראש שלה תוהה על כוונתי. נדמה כי המילים אינן נשמעות.

בתוכי, אני חשה רובד אחר, נוסף, בו תאים אחרים

בגופה שומעים וכמהים לאותן מילים, חלקים עתיקים

שלא מרפים מן החלום שיבוא יום והעולם יפגוש את

כל הרוך הזה שקיים בהם.

אז מה מונע מהים מלשטוף את גרגירי החול ברכות הזו?

מבעד לחזות הקשוחה והמבט הנוקב מסתתר

לו ים של רוך.

אותו היא דואגת להסתיר טוב טוב, שאף אחד לא יראה.

אני יושבת מולה נוכחת כשמדי פעם מגיחים

גם סיפורים על החיים בבית ילדותה, כשזה קורה

משהו באנרגיה של המרחב משתנה.

אני מתבוננת בסקרנות על התחושה ומפנה את

תשומת לבי אל הגוף, בודקת אתו איך הוא חווה את המרחב עכשיו.

משהו קורה לנוכחות שלי, עוד רגע, אני שוהה

עם החוויה ונותנת לה לשטוף אותי...

אני מבינה כי אני חשה את עצמי גדולה,

חוויה סוריאליסטית כמעט, משהו בי מתחזק ומתעצם

ככל שהיא מדברת.

היא מנגד נחוות כנוכחות שמתגמדת עם כל

מילה ומילה,ילדה קטנה מבוישת, נבוכה וכמעט נעלמת.

מה קורה לה כשהיא מדברת את ילדותה?,

אני שואלת את עצמי.

מה קורה לי כשהיא מדברת את ילדותה?

כיצד אותה אנרגיה נוקשה וחדה הפכה

בין רגע לשדה של כותנה?

נודדת אני למחשבות על איכותם של נופי ינקותה,

שלבים בהם חשה לראשונה את עצמה פגיעה, צריכה,

תלויה, אני תוהה כיצד היה עבורה האחר המשמעותי כשהיא כך?

האם היתה שם מילה שיכלה להיות שם לתשובה והבנה.

היא אינה מבקרת בנופים אלו לעתים קרובות,

הם אינם בטוחים, נחווים כצללים אפלים המאיימים

להרוס את תדמיתה הקשוחה.

איך בכל רגע שהיא בוחרת לגעת בהם קצת יותר,

היא מתמלאת במבוכה ואז מתחילים אותם רעשים

המטשטשים את קולה ורצונותיה.

בכל נגיעה שלה במקומות הלא מוכרים אני מבינה כי

היא מגישה לי במתנה את כל יכולתה להרגיש את עצמה.

הנוכחות שלה מתכווצת ומעצימה את מי שמולה,

זה אכן מפחיד להיות כה קטנה ופגיעה כשבוחרים

להראות את החלקים שאותם גופנו סימן כ"לא אהובים".

אלו חלקים המאוחסנים בשטחים נטושים

שרק מעצם הביקור הנדיר בהם אפשר להרגיש חלש ואבוד.

כשאני משקפת לה את החוויה, מאירות עיניה,

היא חשה מובנת בפניי ובפני עצמה,

כך היא מרגישה בכל פעם כשמתחילה להיווצר קרבה

וחלקים עליהם היא מגוננת מתחילים לצוף,

היא נבהלת, חווה את האחר חזק וגדול אל מול

נוכחותה הקטנה שם מרגישה היא כמו אף אחד.

ואם תזדקק? האם יהיה שם מישהו שיושיט את ידו לידה?

במודע או שלא במודע, תדמיתה הקשוחה

מונעת את היווצרותם של מרחבים מן הסוג הזה,

מרחבים המזמינים אינטימיות וקרבה.

מבעד לחזות הקשוחה והמבט הנוקב מסתתר

לו ים של רוך שגלים עדינים מתוכו מתגלים יותר

ויותר ונוגעים בלבי, הים הזה הוא שמוציא ממני את

רכותי שלי, את לבי הרך והשבור המוכן להזין לב רך ושבור אחר.

אולי זה תחילתו של ריפוי כששוב אפשר לאהוב ולא

רק להרגיש נאהב ואולי זה השהייה נוספת בכל פעם

קצת יותר בתוך השדות הלא מוכרים.

השהייה הזאת היא שגורמת לרוח חדשה לנשוב

ולהזמין נופים ישנים להמשיך ולגדול מהנקודה בה עצרו.


האופן בו הגוף נושא את מערכות יחסנו המוקדמות

ומבטא אותן והדרך בה גופו של המטפל יהדהד חוויות

אלו הן תופעות מרתקות המותירות אותי סקרנית

ונפעמת כל פעם מחדש.

שורשן של תופעות אל לקוחות מהספרות

הפסיכואנליטית ונקראות בשמם המקצועי העברה

והעברה נגדית.

במהלך השנים התפתחו מושגים אלו גם לאופן בו

המטפל מפתח יכולת הקשבה גם למה שהמטופל

מבקש ממנו לקבל ולעכל, דרך גופו.

הדרך בה יתמקמו המטפל והמטופל במרחב הטיפולי

והופעתם של תחושות, רגשות וביטוים סומאטיים

בגופו של המטפל יניבו מידע חשוב ומשמעותי על

הדרך בה נחוו אינטראקציות מוקדמות בחייו

של המטופל וכיצד הן משוחזרות כיום.

חוויות אלו המתגלמות דרך החוויה הגופנית נקראות

העברה גופנית והעברה גופנית נגדית.

איני מתיימרת להרחיב והסביר את מלוא המשמעות

של מושגים אלו מכייון שהם דורשים בהחלט מקום

ראוי משל עצמם, כוונתי היא רק להמחיש את הרעיון

איך כשאנו מאפשרים לעצמנו לעזוב זמנית את המילים

תשומת לב גופנית פשוטה יכולה כבמטה קסם להאיר

חוויות חיים שלמות ולהפוך את המרחב הטיפולי

למרחב של יצירה מופלאה.

יצירה המזמינה תנועה של גילוי והשתנות בהתאם לגדילתנו.

החוויה הזאת ועוד רבות אחרות שבחרו להתגלם

דרך הגוף דומות עבורי לחלום, מחד, גלויות ומאידך,

בעלות אופי חידתי הטומנות בחובן אין ספור זוויות

הסתכלות החוצות את מגבלות הזמן והשכל.


כוחה המרכזי בעניי של התבוננות גופנית ייחודית היא

היעילות בזיהוי קשיים המעכבים אותנו בתוך

מערכות יחסים עכשוויות וקבלת הזדמנות

לאינטרפרטציה מחודשות עבור חוויות שמקורן

בשלב הטרום-מילולי וכן לחוויות שאינן מצויות

במיינד, אלו מתקיימות בגופנו כזיכרונות

מעומעמים אשר לא הצליחו להתפתח

לתהליכי חשיבה ונותרו ממתינות לעיבוד.

דרך התייחסות שלי לאופן הייחודי בו התגלמה בגופי

אותה חוויה שהמטופלת בחרה להעביר לי

התאפשרה לי היכולת לעזור ולחבר עבורה את

התחושות לחוויה רגשית, לתת לה משמעות,

ולבסוף לעזור לה לעבד אותה לתוך קשר.

החוויה שנכתבה כאן היא עבורי חוויה של אמונה

בחלקים שבתוכנו שלא מוותרים על החיפוש אחר

אמצעים מתאימים להתבטא ולעבור תיקון.

כמו כן היא מעוררת בי תחושת השתאות לנוכח יכולתה

של הנפש להתבונן בתחושותיו של הגוף וליצור

ביניהם אינטראקציה חיה ומשתנה ואת קסמה הייחודי

בכך שלעתים תהיה זו הדרך היחידה שבה נוכל לבוא

במגע עם חוויות מן הסוג הזה.

אורטל בן עטר הינה פסיכותרפיסטית גופנית,

מטפלת פרטנית ומלווה תהליכי התפתחות בקליניקה

ברחובות ותל אביב. לכרטיס של אורטל באתר לחצ (י) כאן

לעוד עליי ועל הגישה שלי מוזמנים להציץ בדף שלי

https://www.facebook.com/ortaltherapy/

לפרטים וקביעת פגישה-0509036199




להיכנס לפרופורציה- על אכילה רגשית וחרדת התמסרות
תאריך: 8/4/2018 18:27:00

היא עומדת מול המראה ורואה אותם, חלקים חלקים שלא תואמים את ההרגשה הרצויה, זה גדול מדי וזה רחב מדי, ואם רק היה אפשר לצמצם שם קצת זה היה בול.
פעם, היה לה עולם מלא ורחב בחוויות… צבעים ואנשים וחלומות אבל הם נקטעו כשהספק בעצמה הוטל בתחושה הבסיסית ביותר- ברעב שלה.
מאז שהחלה להתעסק במראה גופה, עולמה הלך והצטמצם לכדי מחשבה אחת, הדרך הנכונה שתביא אותה ליחס המושלם בינה ובין חלקיה.

שום דבר לא היה מספיק טוב ולא היה אפשר באמת להיאחז במשהו אחד, את הכל היא יכלה להעלים מחייה רק לא את ההזדקקות שלה, עליה בעיקר היא כעסה.
בתוך הבלבול הרב היא לא ידעה מה הרעב שלה ומה הרעב של מחשבותיה, את הטעמים שהיו פעם מקור עונג וחיות החליפו החרטה והאשמה על כך שהצטרכה, על כך שאכלה.

אליי היא מגיעה עם תחושה פיזית של רעב שלא יודע שובע, וכעס הרבה כעס.
היא רצתה שאעזור לה לחזור לרגע בו אכילה לא היוותה עיסוק, לימי התמימות בהם הגוף היה פשוט גוף שדרכו היא נעה בעולם, למצב בו היא היתה בתוכו, והוא לא היה מולה ונגדה.

היא לא ידעה שהמסע הזה יביא לה את עצמה, יפגיש אותה עם גופה שלה זה הפיזי וזה הנפשי.
מפגישה לפגישה כשאנו חוקרות יחד את נושא הנזקקות בחייה, אי שם במעמקי הילדות אנו פוגשות את הרגעים בהם אותה תחושה של 'אני צריכה' החלה להפריע ולהידחק פנימה.
היא באה מוקדם מדיי לעולם, לפחות עבור הוריה שרק הכירו וריכזו את כל משאביהם ללימודי הרפואה החשובים, הריון לא היה בא בחשבון גם לא הפלה ושם בין הכיסאות היא נפלה, הם למדו והיא היתה אצל סבתה, 8 שנים, אולי השנים החשובות בחייה, נוקשה ומרוחקת לימדה אותה סבתה שכשלא חייבים לא מבקשים, שלהסתדר לבד זה ערך עליון ולבכות ולצאת מפרופורציה זה חלש וגם כן לא מתאים ומפעם לפעם היא למדה לחנוק את הבכי ולהיות הילדה הטובה שההורים יתגאו בה זאת, שלא מעמיסה עליהם מעבר למידת הצורך.

והעצמי שלה זה שהיה שם לפני ההוא הכוזב, נשכח והחיים שלה היו ריקים מטעמים של משמעות, של קשר ושל חוויות שבהם אפשר לשחרר את כל החלקים לתוך מרחבים לא ודאיים ולדעת בבטחה שאפשר גם לחזור.

בכל פעם היינו מתמקדות בחלק אחר בגופה, כזה שלא טוב מספיק ולא ביחס מתאים, ובכל פעם כזאת היתה נולדת תחושה, מתוך עצמה, תחושה שהיא רק שלה, חוויה סובייקטיבית שממנה כל כך חששה, הרי איך היא יכולה באמת לסמוך על עצמה, על קול פנימי שלא תמיד מחושב ומותאם למציאות, על מרחב מאיים שבו יכולים להתגלות ברוח סערה חיים רגשיים שבהם יש צרכים, ורגשות, ואכזבות ואהבות ופחד הרבה פחד.

וכל חלק שהיה רחב מדי וגדול מדי ועגול מדי הפגיש אותה עם הפחד לצאת מפרופורציה, ועם האימה בלא לדעת ולהרגיש את הגבול- שלה, זה הפנימי שאותו היא לא הטיבה להכיר מפני שהיתה מוקפת בתוך ים הגבולות החיצוניים.
ואם תרשה לעצמה להצטרך ולהתמסר האם בתוך הבור הזה יכול להתגלות אי פעם השובע?

בתוך הפתחים הקטנים בהם היא נותנת לי להיכנס אני רואה אותה, מלמדת אותה לשים לב למעבר בין הרגע בו האוכל נכנס לאפשרות שלו להתעכל ולתת לו להיות….
כך גם לרגשות שבה העצב, השמחה, התסכול, הפחד והצורך, לפני שבולעים אותם פנימה מהר מדי או מוציאים אותם החוצה מהר מדי היא לומדת רגע להחזיק, לשהות, לחקור ולטעום אותם עוד רגע- לחוות אותם בהווה.

והחקירה הזאת מפגישה עם מרחב ביניים לא מודע שבין כניסה פנימה להתרוקנות, מרחב שהוא לא קצוות, לא שנאה ולא אהבה אידיאליסטית לאחר, מרחב של אינטימיות עם עצמה ועם מי שאיתה ואפשרות להיות מוזנת לא רק מאוכל אלא גם מחלומות, ויצירתיות, ודמיון וקרבה.

ויחד בתוך מעבדה קטנה של רגשות אנחנו מעבדות את מה שהיא לא יכלה לעבד בעצמה לבד, והעבר גם הוא מתעכל לאט לאט, ובכל פעם שהדבר נראה לה יותר ויותר אפשרי, היא רואה בדמותי את האחר שלא עוזב גם ברגעי אי הודאות וגם ברגעי ההעזה להתקרב לעצמה.
ובצעדים אטיים היא מאפשרת לעצמה לחוש את מה שעבורה הוא האימה הגדולה מכל- היותה צריכה.

ומפעם לפעם נסדקים החומות שמגנות עליה מהחיים, הרגשיים ואלו החיצוניים והמחשבות על הקלוריות מתחלפות ברצונות, ובתוך כל חלקיה הגופניים לכאורה בלבד מתגלמים גם אלו הרגשיים שמספרים את חלקי אישיותה.
ההכרה הזאת והחוויה אותם, מספרת ומיידעת אותה גם על הגבול שלהם וכולם מרכיבים גוף אחד שלם שהחלקים בתוכו, מדברים ביניהם, קרובים יותר ומשקפים יותר את מי שהיא מבפנים.

"האם אנו יכולים להיות ביחסים אינטימיים עם עצמנו?.... 
חלק מתהליך ההיכרות שלנו עם עצמנו וזה עם זה, כרוך בפינוי מקום להיות מתחיל.." (תחושת מוות נפשי, מייקל אייגן :270)

אותו מקום מתחיל הוא מרחב בו מתרחשת ההיכרות המחודשת ולעתים גם הראשונה האמיתית עם עצמנו.
זהו מרחבו שוודאי עלינו לשחרר בו שליטה ואת מה שהכרנו עד כה על עצמנו ולהתמסר לחדש ולהשתנות שתגיע בעקבותיו, וזה אחד הדברים שמרחב טיפולי עוזר להצמיח- עצמי חדש.

אייגן מוסיף:
"הטיפול מתמקד יותר בשאלה האם ועד כמה האדם מסוגל לעמוד בבניה ובהתעצמות של יכולת החוויה, איזו כמות של להרגיש-לחשוב-לדמיין יכול אדם לשאת. מה קרה למשאבים שמאפשרים קיום של עצמי צומח ומרגיש? הטיפול מספק שינוי של המוקד, צורה של חשיבה-הרגשה-תחושה-דמיון שנעשית לעור ולאוויר עבור האנליטיקאי והמטופל כאחד. במשך הזמן שהם ביחד נושמים המטופל-מטפל אוויר של טיפול, משתכנים בעור של טיפול…מרגע שמתחיל עצמי שמתפתח בטיפול (therapy self) לצמוח, הוא מורגש כיקר ערך."(275, 276)

תחום 'האכילה הרגשית' וחקירתו נגלה אליי כחלק מלימודי הפסיכותרפיה הגופנית הוא התקרב ללבי כאשר הבנתי כמה התחום הזה מזמין אותנו לראות את קשרי הגוף נפש שלנו, כמה גופנו במראו משקף לנו את אשיותינו ואיך תחושות כמו רעב יכולות לדבר גם את הרעב הרגשי שלנו לקשר, קרבה והתמסרות.
התמכרות לאוכל והתעסקות במשקל ממקדת את עולמנו ביחסים מסוימים: התמלאות- והתרוקנות ומאפשרת לנו לא לקחת חלק בחיים עצמם ובקשרים אינטימיים המזמינים מרחבי ביניים שונים.

הפסיכותרפיה הגופנית מזמינה את החקירה של המרחבים הרגשיים שמקבלים ביטוי דרך הגוף, היא אינה עוסקת במתן עצות ולא בתוצאה הנכונה, אלא בדרך של גלוי החיבורים הראשוניים ביותר לחוכמה הפנימית המתגלה דרך הגוף, סיפור האכילה הרגשית מספר את סיפורה של החרדה הקיימת בהתמסרות בתוך קשר, בפחד לחוש את עצמנו בעלי מקום ראוי ולגיטימי ובצורך העמוק להזדקק לקרבה ולהזנה של האחר.
הוא גם סיפור שמנחה אותנו לחפש עבורנו שליטה שונה, כזו שיש בה קרקע פנימית, המוכתבת מתוך גבולותינו הפנימיים והנאמנות הבלעדית לעצמנו היכולה בכל עת להחזיק את ההשתנות הדינאמית של הנפש שלנו.

*פרטי המטופלות שונו על מנת לשמור על סודיות מירבית

מקורות
אייגן מייקל,2010, תחושת מוות נפשי תל-אביב: תולעת ספרים 
'הקצוות ומה שביניהם' מאת: רונן לוי, מתוך חיים אחרים: גיליון 197 ,פברואר 20.

אורטל בן עטר

         אורטל בן עטר - פסיכותרפיסטית גופנית לנשים, טיפול רגשי בחרדות ומערכות יחסים. 

פרטים נוספים על אורטל תוכלו למצוא בכרטיס שלה כאן

מילים של גוף - הבלוג של אורטל בן עטר
תאריך: 6/5/2018 15:32:00

היא פותחת בעדכון על השבוע האחרון, נותנת לעצמה ציונים.

שלושה ימים החזיקה יפה וביום הרביעי נשברה, זה כאילו השד נכנס בה וכבר לא אכפת לה מכלום,

ברגע הזה היא מפצה על כל מה שהחסירה מעצמה ועל כל מה שנחסך ממנה.

ולפני שייסורי המצפון יתחילו וכל גופה יישטף באשמה, היא תקרוס לרגע קל של מנוחה.

בפנטזיה שלי על מה היה קורה עכשיו לולא הדיבור על אוכל היה ממלא את כל החלל אני רואה אותנו קרובות ואותה מאפשרת לעצמה להישען.

לאחר שהיא 'מקיאה' שטף של מילים, הסברים ותהיות על הפתחים שבהם היא צריכה להשתפר היא עוצרת, בוהה בי וכאילו מחכה לאישור, או תשובה.

אני אומרת לה שאני רואה אותה, ואת הצורך העז שלה לקבל אישור על מחשבותיה וגם תשובה על למה זה קורה דווקא לה,

אני גם מכירה בכך שאין לי כזאת ושהתשובות האמתיות כנראה ויגיעו רק מתוכה.

את ההזמנה לחוש את גופה 'מבפנים' ולפגוש את מה שיש, היא כבר מכירה ומיד עוצמת את ענייה ומתכנסת פנימה,

מחפשת בתוכה את מה שהכי נוכח כרגע...

"הבטן! היום היא בולטת במיוחד, את בטח רואה אותה כמה היא שמנה, היא מגעילה אותך אני יודעת..."

את חווית הדחייה שלה מעצמה אני מרגישה בתוכי כצרימה.

גופה נדמה לי כתינוק נטוש הנדחה ונשנא על ידי אמו ואני רק רוצה להגיד לה שלפני ששמו עליו את כל הציפיות והפחדים התינוק היה רק תינוק והבטן היתה רק בטן…

להיות 'בתוך הגוף' עבורה זה כמעט ובלתי נסבל, לא נוח ולא מוכר, מורגש כלא שלה, לו רק היתה יכולה לצאת ממנו, לו רק יכלה לקבל אחד אחר.

היא חוזרת אל הבטן וממשיכה לתאר, "היא תופסת יותר מדי מקום" ,היא רחבה כמו אוקיינוס... שאין לו גבולות…

ותוך כדי שהיא מתארת את רוחבו העצום אני שמה לב שכל גופה מתכווץ, כאילו עוזר לה לבנות לו סכר.

"היא מפריעה לי, הבטן הזאת", היא אומרת, "לולא היתה כך עכשיו היינו יכולות לדבר על משהו הרבה יותר חשוב.."

אני מרגישה את התסכול ואת תחושת ההחמצה בין פוטנציאל החיים שבתוכה והמקום המצומצם שאליו תשומת לבה נתונה… והפער הזה בין הרצוי למצוי, הוא גם זקוק להכרה.

ואני חושבת שאולי ההכרה היא שעשויה לבנות בו גשר.

אני שואלת:.

ומה יקרה אני שואלת אם האוקיינוס הזה יהיה כך, כפי שהוא אינסופי, מה הכי גרוע שיקרה?

הוא ימחק במימיו את כל מי שמסביבו….

אני נזכרת בסיפוריה על כך שבבית מאז שגדי האח והמחלה אתה הוא הגיע נולדו, חרב עליהם עולמם ושם מול אביה ואמה עמדו רק שתי אופציות, לבכות על גורלו,

וגורלם המר או לא להתלונן אף פעם.

חזקים הם יהיו ויעמדו בכל מה שכרוך בזה- כך החליטו.

בכל פעם שאלה התלוננה נאמר לה.. תגידי תודה על מה שיש לך, אין לך סיבה אמתית להתלונן ומפעם לפעם רגעי הבכי התקצרו יותר יותר,

ומקום לפחדים ולרגשות שלה כבר לא היה, מפעם לפעם שכחה היא שבכי הוא רק בכי, ושגם לה מותר ושגם היא ילדה קטנה.

וככל שהיא דחקה את עצמה מבפנים כך גופה גדל והתרחב ו"דרש" שמישהו יסתכל כבר עליו, והוא גדל עד שלא יוכלו להתעלם ממנו יותר -הוא החליט 'לקחת' מקום.

ובעודי נזכרת בסיפור הזה שטבע את חותמו בגופה, אני שואלת בעדינות האם יכול להיות שלפעמים היא חשה כמו האוקיינוס הזה,

שאם היא תביא את חוסר האונים שלה פעם זה יהיה מסוכן? ששוב הוא עלול להפגיש את אמא ואבא עם חוסר האונים שלהם?

שהם לא יוכלו לעמוד בזה וישטפו בשלל הרגשות שלה?

נשימה.

זה מה שקורה כשהגוף מאמת את החוויה.

ולמרות כל הכאב בהבנה של כל מה שנשמר בתוכה, יש התרחבות, ויש הכרה באמת שלה.

ופתאום יש לחוויה שלה מקום אמתי להיות.

לאלה לקח זמן להבין שגופה הוא לא רק אידיאל של יופי, שבדרך בה הוא התעצב ובמכאוביו הוא מספר לה את החוויה המרכזית שליוותה אותה כילדה.

דרך ההתמקדות והתיאור את הבטן הרחבה, המתפשטת ללא גבול היא פגשה חלק בעצמה שחש כך.

כמו הבטן היא בהיותה היא "תופסת" יותר מדי מקום, עליה לקחת צעד אחורה ולפנות את העצמי הפנימי שלה מהתא המשפחתי על מנת לא להיות לעומס על הוריה.

הגוף שלה הבין כי לרגשות כמו חוסר אונים וכאבים "קטנים" אין זכות קיום כי הם תמיד יחיו בצלו של מישהו שזקוק יותר ממנה.

את התחושה הזאת היא לקחה גם לחייה הבוגרים, גם היום תמיד יש מישהו שחשוב יותר ממנה.

*אלה וגדי הנם שמות בדויים, פרטי הסיפור שונו על מנת לשמור על סודיות.

הריק הגדול

"גייסט (1989) טוען שחוסר התפתחות של העצמי מתבטא בתחושה קשה ומחליאה של ריקנות…"

(הפחד לתפוס מקום, איתן בכר 28:29)

בכולנו קיימת תחושה של ריקנות, חלל שלא פשוט 'להיות אתו' אצל כל אחד מאתינו הוא בגודל אחר וכל אחד מאיתנו מקבל ומתמודד אתו באופן שונה,

חלקנו מסיחים את הדעת ממנו, חלקנו תרים אחרי תחושת משמעות.

מה שבטוח שקשה לשים מילים לתחושת הבור הזה…

הבור הזה מורכב מחסכים בילדות שחלק בתוכנו יודע שלעצור רגע ולפגוש אותם זה יכאב, שאם נסכים רגע ונחווה אהבה וחום באותה נשימה יצוף גם כל מה שלא קיבלנו, וזה אף פעם לא יספיק...

הרי אהבה שנכנסת לתוך בור אף פעם לא יכולה באמת להיות מספיקה ומורגשת.

והריקנות הזו היא גם חיינו הרגשיים ששקטו ואתם הפסקנו להיות בקשר מתוך הפחד להרגיש להזדקק.

במצבים מוקצנים של חסכים התפתחותיים נקדיש את חיינו לניסיון על שליטה ובקרה על המפגש עם הריקנות הזאת,

התנהגות כפייתית והפרעות אכילה הם אולי הדוגמאות הטובות ביותר לתיאור המצב הזה,עוד טען גייסט (1989)

כי האוכל הנו הפעולה הקרובה ביותר למצבי ריקון והתמלאות ודרך הימנעות מאוכל או הקאה נוצרת "ריקנות מבוקרת",

כך למעשה נוצרת התמודדות סמלית עם תחושה זו.

מקום וביחד

המאבק של הגוף בניסיון לרדת במשקל הוא למעשה גם האפשרות לתיקון, לרב לא נראה את זה כך

ולא נבין כי בחזרתיות על דפוסים מעכבים למעשה אנו לא מוותרים על אפשרות לשחזר את הכאב ולסיים הפעם באופן קצת אחר..

במקרה זה גופה לא הפסיק להעביר את המסר הפנימי- אני זקוק למקום, להכרה ברגשות ובזכויות הרגשיות שלא מומשו.

בטיפול הפסיכותרפויטי גופני ננסה להתקרב כמה שיותר לחוויה המקורית והסובייקטיבית של האדם, נמעט בפירוש,

לא נפתור ולא נייעץ מתוך הנחה כי מה שעומד מולנו הנו אתגר ולא בעיה.

זהו הוא תהליך של היכרות האדם עם עצמו והזמנות לגדול ולהתפתח כאינדיווידואל.

הבלוג עוסק בכלי המרכזי בתרפיה שיוצר את תנועת ההתרחבות וההשתנות והאפשרות למצוא אופציות חלופיות מטיבות יותר : הכרה באמת הרגשית הסובייקטיבית שלנו.

את ההרגלים הכפייתים נבקש אט אט להחליף באפשרות ליצור תקשורת קודם עם עצמנו,

ואחר כך עם האחר, ללמוד להיות יכול להישען ולהתמלא מכך שמותר, ראוי ואפשרי להזדקק שוב בתוך קשר.

הבנת קשרי הגופנפש שלנו מאפשרת לנו להתיר את הסבכים ולהמיר חזרה את חוסר האיזון שהתבטא בכאב, בהפרעה,

ובמצוקה רגשית לתחושה המקורית, הדחף והרצון שבא לידי ביטוי בעבר ונחסם, לאפשר לו שוב להגיח למרחב תוך רשות ובמעטפת של חוויה מטיבה.

הביטוי המחודש מביא אותנו למגע עם פוטנציאל החיות שבנו ועם שיקום חיינו הרגשיים.


 אורטל בן עטר הינה פסיכותרפיסטית גופנית,מטפלת פרטנית ומלווה תהליכי התפתחות בקליניקה ברחובות ותל אביב.

מאמינה כי גופנו הוא מקור לידע ותבונה רבה וכי דרך הכרה בהתנסות הגופנית שלנו בעולם יש באפשרותנו

לגדול ולהתפתח לעבר חיים מלאים וחופשיים יותר. 

לעוד עליי ועל הגישה שלי מוזמנים להציץ בדף שלי https://www.facebook.com/ortaltherapy/

לפרטים וקביעת פגישה-0509036199


לגוף שפה משלו - הבלוג של אורטל בן עטר
תאריך: 31/7/2018 11:50:00


"רגשותינו וגופינו הם כמו מים הזורמים בתוך המים. אנו לומדים לשחות בתוך האנרגיות של התחושות (של הגוף)"

טרת'אנג טולקו

יחסי עם הגוף נפש שלי החל עוד בצעירותי תמיד חשתי את גופי, לפעמים בעצמה גדולה יותר מהסביבה שלי, אם הרגשתי בחילות הן היו ממש שם, אם זו היתה התרגשות או פחד גופי, היה מגיב מיד בכיווץ, אם היה זה כאב כל תשומת ליבי היתה נתונה אליו, מה שקרה בגוף באותם רגעים היה כל עולמי.

חשבתי שאני רגישה מדי, למעשה זו היתה מודעות גופנית שעוד לא ידעתי ממש כיצד מנתבים אותה למקומות מועילים.

כשהתבוננתי בגופי היו חלקים שלא אהבתי, שרציתי לשנות, הם היו גדולים מדי, קטנים מדי, ארוכים מדי קצרים מדי וכו', אל מול אותן תחושות התפתח עיסוק בדימוי הגוף, דיאטות וספורט היה מה שהאמנתי שיביא לשינוי המיוחל בו אגיע לנקודה בה באמת אוכל לאהוב את עצמי וגופי.

אבל משהו חסר בתוך הדיאטות והספורט, זה היה כאילו התייחסתי לגופי כמכונה, הוצאתי ממנו את האדם שבתוכו וכעסתי עליו כשהוא סימן לי שהוא צריך משהו אחר, לימים הבנתי שכל אותם חלקים בגופי שלא אהבתי, שחשתי כי הם צריכים להשתנות, להתכווץ, להתקצר, להתארך, להתרכך, לגדול או להצטמצם שיקפו חלקים באישיות שלי.

משהו שם לא היה נכון וזה לא היה רק בגוף. באותה תקופה גם סבלתי מצרבת בלתי נסבלת, ניסיתי שינוי תזונתי, תרופות קונבנציונליות וטבעיות, עשיתי את מיטב הבדיקות אבל הצרבת לא משה היא היתה שם נוכחת כאילו לא מאפשרת לי להמשיך הלאה, מבקשת שאעצור רגע ואראה מה יש שם עמוק עמוק.

תוך כדי העיסוק בבריאותי וחיפוש פתרונות חיפשתי גם מה ללמוד, אני זוכרת את התחושה בגוף שהרגשתי כשקראתי את צמד המילים 'פסיכותרפיה גופנית' הבטן הרגישה עוד לפני שהשכל הבין את משמעותן של מילים אלו, אלו היו עתידות לשנות את כל עולמי מן הקצה אל הקצה.

כחלק מדרישות הלימודים היה עלינו לקבל בכל שבוע טיפול בפסיכותרפיה גופנית, הגעתי בכל שבוע אל המטפלת שלי ופתחתי בדיבור על הכאב, על הצרבת המציקה, על התחושה שיש משהו פיזי שלא מניח לך לא משנה מה, והיא היתה מבקשת ממני "תתארי לי אותה, את הצרבת כמו מה היא נראית, איזה צבע יש לה, איזה מרקם, אם היית לרגע היית היא אילו מילים היו לה לומר,למה היא זקוקה?.."

מבוכה רבה תקפה אותי אז, תחושה פיזית, איבר בגוף שמדבר??? איך לעזאזל זה יפתור לי את הבעיות בחיים?

ובכל פעם שההיגיון שתק והתאפשר למשהו אחר לקרות היא התחילה לדבר, הצרבת דיברה את נפשי, את סודותיי, את מכאוביי ואת רצונותיי, גופי דיבר אליי ואני גיליתי את עצמי.פסיכותרפיה גופנית החלה להיות יותר ויותר בהירה, קשר הגופנפש הראשון שהבנתי היה כי היכולת לתת משמעות רגשית לתחושות פיזיות היא הדרך בה אנו חווים את עצמנו בעולם.

וזה קורה במודע ולא במודע וישנם רגשות שכאשר הם לא מגיעים לידי ביטוי הם עוברים התמרה אל הגוף, מתקבעים שם ומעצבים אותו. לאט לאט גם אם עוד הרבה טרם הובן כבר לא היה בעולמי גוף שהוא ללא נפש או נפש ללא גוף, התחלתי לחוש מבפנים איך שתי המערכות האלו נמצאות יחסי גומלין תמידיים משפיעות ומושפעות אחת מהשניה.

ביום שהבנתי את הקשר הזה הבנתי גם כמה הפיצול גדול, איך למדנו במשך השנים לחוש כאב או חולי בגוף וללכת לרופא שייתיחס לגוף בלבד ואיך למדנו שכשמתרחש משהו בנפש כדוגמת דיכאון או חרדה נלך קרוב לוודאי למי שאחראי על תחום הנפש, נתעלם מאופן הביטוי בגוף וננסה להשקיט את הסימפטומים.

במקרה הטוב זה יביא לריפוי חלקי במקרה הפחות טוב נפספס ונשגה באבחנה של מה שקיים באמת בשורש העניין.

עולם מדהים התגלה בפניי הגוף שהתחיל מאובייקט של יופי הפך לכלי שמספר את סיפור חיי, הוא החל להראות לי מה הודחק, מה ממתין לגילוי, מי הוא היה לפני שנאלץ לשרוד מול מציאות שמנוגדת לרצונותיי הפנימיים והראשוניים, ומי אני כעת בכל רגע נתון.

יש לגוף שפה שרב הזמן אנו לא מודעים אליה, יש סגנונות שונים של קול, של מבנה גוף, של דפוסי נשימה, של טונוס שריר וכל אחד מאלו אומר משהו על מי שאנחנו.

הצרבת עם הזמן נעלמה, נדמה שזה קרה כשכבר לא נשאר לה עוד מה להגיד, כשהיא ביטאה את מה שהוחמץ, את מה שהיה כבד עבורה לעכל לבד, על הגוף נאמר לי שהשוער היה חלש מדי מכדי להיסגר לגמרי כשהאוכל היה יורד לקיבה ואני הבנתי כמה רגישות יש בי וכמה קשה לי לעכל עד הסוף, לתת לרגשות לפגוש את האדמה בזרימה ולנוע, משהו באותם רגשות היה רוצה לעלות שוב מעלה, מפחד לפגוש סופיות.

"הבעיה" הזו היא שאפשרה לי להתחיל לחוש את קשר הגופנפש ההדוק שקיים תמיד וזו היתה למידה מבפנים.

קצת פשטני לתאר את מה שהיה באופן של סיבה ומסקנה כי היו עוד כל כך הרבה רבדים חשובים סביב הצרבת בביטויה הפיזי ומקבילתה הרגשית שתרמו להבנה של חלקים לא מעובדים ומוסמלים בתוכי וכולי תקווה שדרך הכתיבה על תהליך הגילוי הזה אצליח להמשיך לשפוך עוד אור על הפיצול ומה יכול להיווצר במרחב שהשדה שלו מאפשר התייחסות להיבטים פיזיים ונפשיים גם יחד למשהו שאנו מתמודדים איתו.

האם ייתכן כי המשמעות אחריה אנו תרים נמצאת ממש כאן, קרובה אלינו, בגופינו כאשר אנו מצליחים להעניק משמעות רגשית לתוכן קיים, לפעולה שגרתית, לתחושה פיזית שבשמה היבש תיקרא מחלה כלשהי או כאב, אולי ניתן כבר להחליף את החיפוש אחר ריגוש בחיפוש אחר היכולת להרגיש, להרגיש באמת את עצמנו מבפנים, אולי הריגוש בעצם נצרך רק כשזה לא מצליח לקרות.

אורטל בן עטר - פסיכותרפיסטית גופנית לנשים, טיפול רגשי בחרדות ומערכות יחסים. 

פרטים נוספים על אורטל תוכלו למצוא בכרטיס שלה כאן

אורטל בן עטר