איילת נתן
מטפלת בפסיכותרפיה גופנית, מתמחה בחוויה הגופנית-רגשית-מינית הלהטב"קית - בתחום שנקרא קווירבודימנט (Queerbodiment) - אמבודימנט קווירי.
עוסקת גם במערכות יחסים א-מונוגמיות, מתוך ההבנה עמוקה של החוויות המשותפות והמקבילות של שתי הקהילות, ומתוך התפיסה שקוויריות היא במקורה שבירה של כל מוסכמה חברתית של "מה נורמלי" באשר היא - ולכן א-מונוגמיה היא קוויריות של מערכות יחסים.
אנחנו חיות וחיים בעולם וחברה, שמעבירים לנו מסר תמידי שהגוף שלנו ומע' היחסים שלנו הם מקור לבושה וחטא. המסרים האלה גורמים לריחוק וניתוק מהגוף. בעולם שכזה חיבור מחודש ומעצים לחוויה הגופנית-רגשית שלנו מאפשר לנו למצוא בית בגוף. ליצור מרחב בטוח פנימי לכל מה שחי בנו - למה שמבקש להשתחרר ולהירפא, ולמה שמבקש להתמלא ולהיכנס פנימה.
התהליך עוסק בחיבור לחוויה הגופנית-רגשית-מינית של השונות - המגדרית, המשיכתית, המערכתית: בהיבטים הגופרגשיים של חווית החיים שמכילה את השונות שלנו, ואיך כל זה משפיע על מערכות היחסים שלנו ועל התקשורת שלנו, מול עצמנו ומול הסביבה - משפחה, חברה, יחסי כוחות, מערכות יחסים וקשרים אינטימיים, ומיניות.
חיבור לחוויה הגופרגשית הקווירית יכול לתת מקום לכל הקולות והגוונים בתוכנו שמרגישים שהם שונים - גם אלה הכואבים (הסובלים מדחייה חברתית ומשפחתית, ארונות, מיניות טראומתית ומודחקת ועוד); וגם אלה המופלאים והמנצנצים (החוגגים גאווה, אותנטיות, החופש להיות מי שאנחנו, וקוויריות כחוויה מרחיבה). מציאת מרחב קווירי גופרגשי בטוח בתוכנו, הכלה של השונות והמחירים שלה, והעצמה מתוך השונות שמשתקפ.ת בגופרגש - קוויריות כמתנה, כיכולת, כזכות, כאספקט מעצים ומרפא.
עובדת בעיקר עם נשים (על כל הקשת) - קוויריות, לסביות, ביסיות, פאן, טרנסיות, א-בינאריות וא-מונוגמיות - בנושאים של חיבור והעצמה לנשיות קווירית, לכוחות המרפאים של האנרגיה ה"נשית" על כל האיכויות שלה - הנקבית, של הרחם, של הפות, של היין, של איכויות שונות שנחשבות "נשיות", של להיות אישה בעולם של גברים, של הגדרות חברתיות שלה - וכל זה כדי לבסוף למוסס אותה למהות ללא מין ומגדר. ובמקביל, ומכל הכיוונים - חיבור והעצמה לקוויריות בכלל, על כל גווניה - גם אלה ה"זכריים" - כדי למוסס גם אותם למהות ללא מין ומגדר. למצוא את המרחב הקווירי החופשי מזהויות.
מתוך הגדרות לאי-הגדרות, מתוך הבינאריות לא-בינאריות, בין תפקידים וגבולות וארכיטיפים של חברה ופנים שמשקף את הבחוץ לבין חופש מוחלט של מרחב אמצע של פשוט להיות, בין אור לצללים, מתוך ארונות ליציאה מהם, בין תקשורת במיינד של מילים לבין גוף ואנרגיה ומיינד, בין הגס למעודן, בין האישי לזוגי ולחברתי ובחזרה. וכל זה במציאת המרחב הפנימי העוטף, המקרקע, מלא הסנטר של הגופרגש - של עצמנו, של מי אנחנו באמת שלנו.
אוהבת מאוד לעבוד הוליסטי עד כמה שניתן, ולכן משלבת בעבודתי אקלקטיקה רחבה - כלים שונים מעולם האמבודימנט (תנועה מודעת, התמקדות, יוגה אמבודימנט, breathword, קונסטלציה וכלים השלכתיים נוספים שעוסקים באריטיפים ועבודת צללים, טקסים למיניהם, דימיון מודרך אל הגוף ועוד); התרפיה המערבית (שיחות, מודלים שונים של תקשורת מודעת, מיינדפולנס, ועוד); עולם הטנטרה והמיניות המעצימה והקווירית, היוגה-תרפיה והפילוסופיה של היוגה, והצמיחה האישית והרוחנית.
עובדת בקיבוץ הראל (אמצע הדרך בין ת"א לירושלים), וגם בזום - באנגלית ובעברית.
בלוג
בואי חזרה הביתה אל הגוף - ליווי במסע האמבודימנט
*
קווירבודימנט - החוויה הגופנית הלהטב"קית
*
החוויה הגופנית-נפשית מייצגת את מי שאנחנו בפן האישי, אבל גם בפן החברתי-תרבותי. כך מעבר להבדלים אישיים יהיה הבדל באמבודימנט בין קהילות שונות של בני אנוש: בין גברים לנשים, בין עמים מתרבויות שונות, בין גילאים שונים, בין סטרייטים ללהטב"קים וכדומה. גם בתוך הקהילה הלהטב"קית יש הבדלים עצומים באמבודימנט (למשל, חוויה גופנית-רגשית של הומו תהיה שונה מאוד מזו של לסבית או של טרנס):
אבל ישנם נושאים שאיתם מתמודדים כל חברי וחברות הקהילה הלהטב"קית, העומדים בבסיסה של הקווירבודימנט: זהות פנימית של מגדר, נטייה מינית, ארונות, שפה, חוסר שייכות, גאווה ועוד. לכל אחד מנושאים אלו יהיה אמבודימנט ייחודי.
לחווית חיים של להטב"קים יש השפעה עמוקה על כל האספקטים של חיינו, באופן יומיומי ובמשך שנים. היא מחלחלת לרבדים עמוקים של הווייתנו והינה חלק מהותי מזהותנו, ממי שאנחנו. יכול להיות שמי שלא חווה חיים של להטב"ק לא יבין לעומק את החוויה, או את העצימות הגבוהה שלה בחיינו.
אבל האמבודימנט הקווירי מאפשרת לנו להתחבר אל החלקים האנושיים המשותפים לכולנו, האוניברסליים - דרך הגוף: כולנו חולקים את החוויה של להיות שונה. לכולנו יש סודות, ולכן לכולנו יש חוויה של ארון. רובנו חווינו נידוי חברתי, עברנו טראומות, וכולנו שילמנו מחיר או הרגשנו גאווה בדרך להיות מי שאנחנו.
בצורה זו, של מציאת המשותף בין כולנו על מנת לבנות גשר, הקווירבודימנט שואפת לאפשר לכולם.ן להתנסות בחוויה הגופנית הלהטב"קית, ולהתהלך ולו לרגע בנעליים שלנו. נמצא שעל אף שחוויות אלו ייחודיות לקהילת הלהט"ב, בכולנו יש מין החוויה הקווירית.
*
קוויריות (Queerness) - מה זה לעזאזל, ואיך זה קשור לחופש?
יש שיגדירו את החוויה הקווירית-מגדרית כמייצגת טווח של אמצע, או התפיסה שהנקבי והזכרי הם למעשה קצוות (משתנים ולעיתים לא ברורים) והזהות המגדרית היא ספקטרום, שבתוכו אני יכולה להרגיש (להזדהות) עם המון גוונים שבין ה"זכרי" וה"נקבי", לעיתים כמה בו-זמנית. יש שיגדירו קוויריות מגדרית כביטול של תפיסת הקצוות ככלל (א-בינאריות), והתמקדות במהות של הדברים - למעשה, אין דבר כזה "זכרי" ו"נקבי" - אלה הן איכויות, שמות והגדרות כלליות שאנחנו כחברה חונכנו לחשוב, להרגיש, להמציא תיאוריות שלמות (גם הרוחניות ביותר) ולהתנהל לפיהן. כשלמעשה, כל מה שקייים זה מרחב של אמצע שבו בעצם אני יכולה להזדהות איך שבא לי. להיות לא זה ולא זה - ללא מין ומגדר.
במילים אחרות, ההבניות החברתיות משפיעות על הזהות המגדרית אבל לא מייצגות אותה. בכולנו למעשה קיים הפוטנציאל לקוויריות, או א-בינאריות - הפוטנציאל להיות מי שאנחנו במרחב של האמצע, מאחורי ההגדרות החברתיות. דווקא משום שהמרחב הזה הוא גדול כל-כך, דווקא משום שבסופו של דבר זוהי זכותנו המולדת להיות מי שבא לנו, להיות חופשיים בחוויה הסובייקטיבית הייחודית שלנו. חלקנו מממשות/מממשים את זה יותר, חלקנו פחות - ברבדים ועומקים שונים של החוויה הגופנפשית ומול החברה. ואני לא אומרת את זה באופן שיפוטי - חקירה תמיד נעשית בחיבור והסכמה עצמית, וכל זהות שנבחר היא לגיטימית.
האם קווירנס הוא חופש עבורכןם? האם תמיד?
*
באנו חושך לחבק - "הצל"
*
"הצל" הוא מונח שטבע קארל יונג (כפרעליו), ומשמעותו החלקים שלי שאני לא מקבלת בעצמי - הדפוסים, השיפוטיות, הכעס, הקנאה, הילדותיות, הכאב, הגזענות, התוקפנות, השנאה, צרות המוחין, הרוע, חוסר האותנטיות, הכישלון, הדיכאון, ה"חטאים", החייתיות, הגסות, הפגיעות, התלותיות, הספרציה, השונות, הטראומות והטריגרים, השיריון שלי.
וככל שאני מחבקת את הצל שלי, מקבלת את האנושיות הייחודית שלי על כל צדדיה בלי להתנצל (בפני עצמי), זה משתקף במערכות היחסים שלי עם העולם – אני רואה יותר איפה ואיך מתאפשר לי לבוא בדרכי שלום וגם להכיל את החושך של האחר.ת, ואיפה אני לא מצליחה. אני יותר מודעת מתי יש לי מרחב חיצוני בטוח להיות אני, ומתי אני נאלצת להחזיר חלקים שלי אל החושך. אני לומדת להיות יותר מסוגלת לבחור איפה ואיך אני יכולה להיות אני על כל חלקי, בלי להתנצל. לתת בחושך שלי אור.
באתי חושך לחבק.
*
על מיניות להטב"ית וקווירית מעצימה
*
מיניות מעצימה עבורי היא חיבור ודיאלוג עם האני המשתקף בגוף ובמיניות שלי.
דרך המיניות אני למדה להבין את עצמי טוב יותר, לעשות שלום עם כל החלקים שבי, לרפא טראומות, למצוא מרחב פנימי בטוח ובית בגוף, לשפר את הקשרים שלי, ולהתענג עד אינסוף - חופשיה יותר להיות מי שאני.
על מוטיבציה ודרקונים
*
*
המחזוריות הגופרגשית - לאהוב את עצמי
*
קיבלתי ווסת - המתנה החודשית שניתנת לי כדי שאזכור וארגיש את מחזוריות החיים, את המחזוריות שלי עצמי.
לנוע, לנוע, לנוע - על תנועה
*
לפעמים אני מרגישה שחסרה לי תנועה.
בגוף, בגופנפש, במוטיבציה, בפעולה.
מרגישה תקיעות שכזו, סטגנציה.
החיים מאובנים. עצירה.
מרגישה שחסרה לי תנועה אל עבר הטוב, השפע.
בימים האלה יש כמה דברים שעוזרים לי להכניס תנועה לחיי (ממליצה ממש):
* סשן עצמי של יוגה, breathwork, מדיטציה מודרכת, מיינדפולנס, קונסטלציה, עונג ותנועה חופשית מודעת - שמניע את שכבת הפאזז שהצטברה לה מעל השרירים והגידים, ומעל הרגש והמיינד.
* הליכה מהירה או טיול שקיעה - שמזיזים ריאות וסרעפת ויוצרים מרחב גדול יותר למה שחי בי, למה שמבקש להשתחרר, למה שמבקש להיכנס, למה שמבקש להתמלא.
* תהליכי עומק בדרך ל- owning my sovereignity - בהם אני מרגישה שצעדתי צעד קדימה (ולמעלה), אחרי כמה צעדים פנימה. Goddess bless alchemy.
תנועה ועצירה הן הפעימה הטבעית של החיים.
הן בכל פעימת לב, בכל נשימה, בכל תא של הרגש, בכל לידה ומוות.
אני מנסה לזכור את זה - שישנה תמיד תנועה, שהיא נוכחת גם כשהיא נסתרת ממני. שכשאני מחפשת להתקדם, התפקיד שלי הוא רק להמריץ את פעימות הלב, ולא פחות חשוב - להרשות לעצמי את העצירה, בחמלה ואהבה עצמית. כי העצירה היא המנוחה בין תנועה לתנועה, היא ההרפיה.
אני מנסה לזכור שבמעבר בין תנועה לעצירה/הרפיה טמון הריפוי.
איזו תנועה התרחשה אצלכן היום?
כמה ואיך אתן מאפשרות לעצמכן לעצור, לנוח, להרפות?
*
When I move I'm moved - Movement
*
Sometimes I feel like I lack movement. In my body, in my body-mind, in my motivation, in my actions.
חציית גבולות - ואיך היא באה לידי ביטוי בגופרגש
*
ארונות של א-מונוגמיה ולהטב"קיות - החוויה הגופרגשית של הארון שלי
במובנים רבים, הקהילה הא-מונוגמית דומה ומקבילה וחופפת לקהילה הלהטב"קית (Poly is the new gay):
שתי הקהילות מתמודדות עם דחיה חברתית, חוסר הבנה של החוויה שלנו, בושה ואשמה בכל מה שקשור למיניות ולמע' היחסים שלנו - וכל אלה יוצרים כניסה לארונות.
*
על מרחב משותף בקשר
אני עושה המון עבודה עצמית. תמיד - אני מאוד שואפת לצמיחה מתוך אינדיבידואציה (אני סולו פולי). אבל אני לא יכולה לשאת ספרציה. במילים אחרות - אני יכולה לעבוד על השיט שלי (אל מול הקשר) בעצמי, אבל לא לבד. או לא רק לבד.
אני תמיד אומרת שבגלל שאני תאומה, אני צריכה הרבה ביחדנס. אבל אני גם ממש צריכה את הלבד שלי, בדיוק בגלל שאני תאומה. אני אישה של ניגודים... לכן אני צריכה איזון מדויק בין הלבד לביחד.
הבטחון של תחושת הביחד עבורי נוצר כשיש מחויבות. לא לי, אלא לקשר.
ואם בפוליאמוריה עסקינן (למי שפולי פה) - היכולת לנהל כמה קשרים במקביל קשורה עבורי מאוד למידת הבטחון והביחדנס בכל אחד מהקשרים.
מידת הבטחון זו תחושה סובייקטיבית, ולכל אח.ת מינונים שונים שלה מספיקים כדי לבסס בטחון.
מהם הדברים שעבורכן.ם יוצרים את המרחב המשותף, כמה איזון יש בין הלבד לביחד שלכן.ם, כמה בטחון אתם.ן צריכימות בקשר ואיך זה בא לידי ביטוי בקשרים הנוספים, אם יש כאלה?
תהליך המובחנות שלי בתוך מערכות יחסים - מי אני בתוך הקשר
אני מדברת על זה הרבה, ומתייחסת פה להקשר הזוגי בעיקר. אבל מתאים ותקף מבחינתי לכל סוג של אינטראקציה.
אלה הצרכים שלי כדי שאוכל להיות אני בתוך מרחב משותף בכל קשר (זוגי, משפחתי, קהילתי, חברתי):
אני רוצה להתנהל ביעילות לשני הצדדים, בכל סיטואציה בהתאם אליה. אני רוצה לייצר מרחב משותף מועיל, פורה ומצמיח, של win-win situations. כזה שיאפשר לשני הצדדים להיות נאמנה לעצמה.
זה איך שאני הייתי רוצה "לעבוד בקשר":
* בעיני יש לי אחריות ללקיחת אחריות על התנהלויות ותקשורת, וגם על העבודה העצמית שלי, כמו לשני הצדדים. לי אישית ממש חשוב, שגם אני וגם הצד השני נהיה כאלה שלוקחות אחריות - לשמירת ויצירת מרחב משותף מיטיב.
יש בי רצון (ולכן זהו תפקידי) להקל על קשיים שנוצרים בקשר, במרחב המשותף. לא "הקשיים שלך בקשר הם בעיה שלך", אלא "אלה הקשיים של שתינו (אלה הקשיים בקשר), בואי נראה מה עושות עם זה".
אני רוצה להבין, להכיר, לקחת אחריות ולהתנצל אם פגעתי, לנסות לשנות התנהלויות שמעלות כעס.
אני רוצה להיות בקשר שיאפשר לי את הבטחון להגיד מה "לא" ומה "כן", להציב גבולות, לבטא צרכים ורצונות.
וגם מתוך התחשבות באושר שלה. מתוך רצון והבנה, שגם היא צריכה להיות מאושרת בקשר הזה - ששני הצדדים צריכים להיות מאושרים. ולכן תפקידי לראות איך ואם וכמה אני יכולה לתמוך גם באושר שלה.
* זו אינה אחריותי לגרום לזה שהצד השני תהיה שמחה. אבל זו אחריותי לייצר מרחב מיטיב, זו אחריותי לנסות להפחית סבל, לנסות לשנות התנהלויות אם הן מפחיתות את השמחה שלה. אני *רוצה* שהיא תהיה שמחה בקשר, תפקידי לראות איך אני עוזרת לה בזה.
אני גם רוצה שהצד השני לא תבטל את הרגשות שלי, שהיא תכיר בהם ובזכות שלי להרגיש אותם. שהיא תראה אותם, תראה אותי.
* מותר לי לבלות זמן לבד, וממש כן כדאי שאתקשר את זה, שאסביר אם אני יכולה, שלא איעלם. בלבד שלי אני רוצה לראות איך אני שומרת על החוט המקשר, גם כשאין תקשורת. לבד במובחנות, אבל לא בנפרדות.
* מותר לי להיות מי שאני, לחשוב ולהגיד מה שנכון לי, אבל גם לתקשר את זה איך שנכון לקשר. ותפקידי, בשביל האושר שלי, למצוא קשרים/סביבה/קהילה שמאפשרים לי כמה שיותר להיות מי שאני.
Unapologetically be the fucking amazing, awesome, powerful and free person that I am.
*
לעשות שלום בין הילד הפנימי לילדה הפנימית
הזהות המגדרית שלי היתה שונה כבר מהילדות - הייתי ילד. ממש. בחוויה הפנימית ובנראות החיצונית הייתי בן.
התאהבתי בורד מלכה בגיל 4 בערך, ביקשתי ממנה לפנות אלי בלשון זכר ולקרוא לי "אורי". שיחקתי עם הבנים תמיד, יחד משכנו לבנות בצמות והרמנו להן את החצאיות, וכמוהם גם אני שיחקתי איתן רופא(ה) וחולה.
בין הגילאים 5-9 בערך (הזיכרון הקוגנטיבי של זה מודחק) חוויתי פגיעה מינית מתמשכת - כמה ילדים מהחבורה שלנו "שיכנעו" כמה מאיתנו הילדות לעשות איתם משחקים מיניים בסוד. זה קרה כמה פעמים, וזה כלל שליטה מנטלית, גופרגשית, והיו חדירות (הגוף שלי זוכר היטב).
היום אני מבינה, שגם הילד חווה פגיעה שם, ושהיא שונה מהפגיעה של הילדה:
הבנתי שמלבד הפגיעה בגוף, היה שם ילד מאוד מבולבל. זה בילבל אותו זהותית, מגדרית-מינית: גם מול הילדים ("אבל אני כמוהם - איך הם יכולים להתייחס ככה לגוף שלי, כאילו אני בת?"), וגם מול הילדה עצמה ("בגללה פוגעים בי, ובגללה לא מתייחסים אלי כילד").
היום אני מדברת עם הילד הזה הפגוע שבי, נותנת לו קול ומקום. מכילה אותו, מקשיבה לפגיעה שלו, אוהבת אותו שם. וגם חוזרת לילדה הפגועה שבי. מחבקת את שניהם. מכירה בזה ששניהם היו שם, חוו פגיעה שהיא שונה במקצת. עושה שלום ביניהןם, נותנת להם.ן הזדמנות לחבק אחד את השניה.
זה מאפשר לי, כמבוגר.ת -
לעשות שלום עם הקווירנס שלי ולמצוא בו עוצמות - מרחב גדול, איתן ומנצנץ יותר של אמצע, בלי השוואה קורבנית של מה זה להיות "אישה" או "גבר" - למצוא פשוט עוצמה;
לעשות שלום מול גברים כלסבית ולחקור בבטחה את המיניות שלי מולם (חקרתי, עדיין לסבית);
כשאני כותבת או מספרת את הסיפור הזה, אני ממש יכולה להרגיש את הכיווץ בתוך החוויה שלי של הסיפור, אבל היום יש שם כל-כך הרבה התרחבות. והכיווץ הרבה פחות מכווץ עם השנים. אני מוצאת מנוחה בתוכו.
רבדים נוספים של ריפוי.
*
כמה אפשר לטחון??
לפעמים אני צריכה מנוחה מכל תהליך הצמיחה האישית הזה.
צריכה הפסקה רגע מלטחון עם עצמי - מלהבין, לפרק, לחבר, להתבונן מאלף זוויות, לקלף שכבות, לפגוש מקומות, להקשיב לקולות. מלהשתנות.
אפילו מלהתחבר לעצמי דרך הגוף אני צריכה הפסקה. חשבתןם שזו לא טחינה? תדמיינו - טחינה + "איפה זה יושב לי בגוף".
ומדיטציה ומיינדפולנס זה חלק מהתרגול היומיומי. גם מהן צריכה הפסקה לפעמים.
טיול שקיעה מלווה בהגיגים על משמעות הקיום והטבע.
שלא לדבר על הקפה של הבוקר, שהטעם שלו משום מה מפיק ממני פוסטים לעת זריחה.
ולא יכולה "לברוח לעבודה", כי המקצוע שלי זה פשוט להעביר את הטחינות שלי הלאה.
ולא יכולה להתנחם אפילו באיזו שיחת חולין משעממת עם חברותים, כי התעקשתי לבחור כאלה מהעולמות שלי. אלוהימה, כמה טחינות.
בקיצור, אין רגע דל.
איך ואיפה אתןם מוצאימות מקומות לנוח מכל התהליך הזה כל היום?
*
