צור קשר עם איילת
...Loading...

איילת נתן

מטפלת בפסיכותרפיה גופנית, מתמחה בחוויה הגופנית-רגשית-מינית הלהטב"קית - בתחום שנקרא קווירבודימנט (Queerbodiment) - אמבודימנט קווירי. 
עוסקת גם במערכות יחסים א-מונוגמיות, מתוך ההבנה עמוקה של החוויות המשותפות והמקבילות של שתי הקהילות, ומתוך התפיסה שקוויריות היא במקורה שבירה של כל מוסכמה חברתית של "מה נורמלי" באשר היא - ולכן א-מונוגמיה היא קוויריות של מערכות יחסים.

אנחנו חיות וחיים בעולם וחברה, שמעבירים לנו מסר תמידי שהגוף שלנו ומע' היחסים שלנו הם מקור לבושה וחטא. המסרים האלה גורמים לריחוק וניתוק מהגוף. בעולם שכזה חיבור מחודש ומעצים לחוויה הגופנית-רגשית שלנו מאפשר לנו למצוא בית בגוף. ליצור מרחב בטוח פנימי לכל מה שחי בנו - למה שמבקש להשתחרר ולהירפא, ולמה שמבקש להתמלא ולהיכנס פנימה. 


התהליך עוסק בחיבור לחוויה הגופנית-רגשית-מינית של השונות - המגדרית, המשיכתית, המערכתית: בהיבטים הגופרגשיים של חווית החיים שמכילה את השונות שלנו, ואיך כל זה משפיע על מערכות היחסים שלנו ועל התקשורת שלנו, מול עצמנו ומול הסביבה - משפחה, חברה, יחסי כוחות, מערכות יחסים וקשרים אינטימיים, ומיניות. 

חיבור לחוויה הגופרגשית הקווירית יכול לתת מקום לכל הקולות והגוונים בתוכנו שמרגישים שהם שונים - גם אלה הכואבים (הסובלים מדחייה חברתית ומשפחתית, ארונות, מיניות טראומתית ומודחקת ועוד); וגם אלה המופלאים והמנצנצים (החוגגים גאווה, אותנטיות, החופש להיות מי שאנחנו, וקוויריות כחוויה מרחיבה). מציאת מרחב קווירי גופרגשי בטוח בתוכנו, הכלה של השונות והמחירים שלה, והעצמה מתוך השונות שמשתקפ.ת בגופרגש - קוויריות כמתנה, כיכולת, כזכות, כאספקט מעצים ומרפא.

עובדת בעיקר עם נשים (על כל הקשת) - קוויריות, לסביות, ביסיות, פאן, טרנסיות, א-בינאריות וא-מונוגמיות - בנושאים של חיבור והעצמה לנשיות קווירית, לכוחות המרפאים של האנרגיה ה"נשית" על כל האיכויות שלה - הנקבית, של הרחם, של הפות, של היין, של איכויות שונות שנחשבות "נשיות", של להיות אישה בעולם של גברים, של הגדרות חברתיות שלה - וכל זה כדי לבסוף למוסס אותה למהות ללא מין ומגדר. ובמקביל, ומכל הכיוונים - חיבור והעצמה לקוויריות בכלל, על כל גווניה - גם אלה ה"זכריים" - כדי למוסס גם אותם למהות ללא מין ומגדר. למצוא את המרחב הקווירי החופשי מזהויות.

מתוך הגדרות לאי-הגדרות, מתוך הבינאריות לא-בינאריות, בין תפקידים וגבולות וארכיטיפים של חברה ופנים שמשקף את הבחוץ לבין חופש מוחלט של מרחב אמצע של פשוט להיות, בין אור לצללים, מתוך ארונות ליציאה מהם, בין תקשורת במיינד של מילים לבין גוף ואנרגיה ומיינד, בין הגס למעודן, בין האישי לזוגי ולחברתי ובחזרה. וכל זה במציאת המרחב הפנימי העוטף, המקרקע, מלא הסנטר של הגופרגש - של עצמנו, של מי אנחנו באמת שלנו.

אוהבת מאוד לעבוד הוליסטי עד כמה שניתן, ולכן משלבת בעבודתי אקלקטיקה רחבה - כלים שונים מעולם האמבודימנט (תנועה מודעת, התמקדות, יוגה אמבודימנט, breathword, קונסטלציה וכלים השלכתיים נוספים שעוסקים באריטיפים ועבודת צללים, טקסים למיניהם, דימיון מודרך אל הגוף ועוד); התרפיה המערבית (שיחות, מודלים שונים של תקשורת מודעת, מיינדפולנס, ועוד); עולם הטנטרה והמיניות המעצימה והקווירית, היוגה-תרפיה והפילוסופיה של היוגה, והצמיחה האישית והרוחנית.

עובדת בקיבוץ הראל (אמצע הדרך בין ת"א לירושלים), וגם בזום - באנגלית ובעברית.


בלוג

בואי חזרה הביתה אל הגוף - ליווי במסע האמבודימנט
תאריך: 13/12/2020 17:34:27

בוא.י הביתה אל הגוף. 💜

*מה זה הדבר הזה שאת עושה, איילת?*
אז הנה מה שאני עושה - המהות של ליווי במסע האמבודימנט.

אני מפגישה אותך עם הגוף: "שלום גוף, שלום האני שלך. תכירו - נעים מאוד".

אני מתרגמת שפות.
מדברת לך את שפות הגוף שלך. מלמדת אותך להקשיב למה שיושב בו - לכאב, לקושי, לחלומות, לגאווה, לאהבה ולחמלה. לחכמה הפנימית שלו.
מדברת דרך הגוף שלך את שפות המילים. מלמדת אותך לדבר דרכו את המיינד שלך, הצרכים, הרצונות, הגבולות, ההגדרות ואי-ההגדרות.
עד שלא תצטרכ.י את התרגום שלי יותר כדי להבין אותו, כדי להבין אותך.
עד שתדע.י לדבר כל תא שבך, לדבר את כל-כולך.

אני מתווכת בתהליכי השלום שלך עם עצמך. בונה גשרים בתוכך. יוצרת קשרים.
מזמינה דו-שיח בין כל החלקים שבך, שפוגשים את העולם שבפנים ואת העולם שבחוץ.
מביאה לדושיח את הגוף שלך, את הלב שלך, את המיינד והרגש. את אנרגיית החיים שבך. את הרוח המתעצמת שלך.
עד שתוכל.י להושיט אליך יד לשלום.
עד שתוכל.י להושיט יד לשלום אל העולם.

אני מרגיעה אותך בעומקייך.
מאפשרת לך לשחרר את כיווצי המלחמה, לנשום לרווחה.
טומנת בך את זרעייך, שולחת בך שורשייך.
מניחה עיגול אבנים סביב מדורתך.
עד שתוכל.י להתרווח.
עד שתוכל.י להתקרקע בתוכך.
עד שתוכל.י לגדול מתוך עצמך.
עד שתוכל.י לבעור את תשוקתך.

אני נותנת לחלקים שבך נראות, שייכות, מרחב בטוח.
עד שתמצא.י אותם אצלך.
עד שתרא.י אותך.
עד שתרגיש.י שייכ.ת אליך.
עד שתמצא.י מקום בטוח לשכון בו בתוכך.

אני משמיעה באוזניך את המוזיקה שלך, שרה לך שירי הלל לאל.ה שאת.ה - שירים שכתבת לעצמך.
עד שתאמינ.י לגדולה שלך.
עד שתחגגי אותך.
עד שתרקוד עם החיים טנגו של עונג.

אני מוסרת לידייך את המפתח אל החופש שלך. קוראת אל הגוף שלך לקרוא לך אל האור. גם ממחשכי הצינוק הוא יקרא לך.
עד שתהי.ה מוכנ.ה לפתוח את הדלת בעצמך.
עד שתוציא אותך לחופשי.
עד שתפרשי את הכנפיים.

זה המסע שלך.
אני רק מלווה אותך, הולכת לצידך, מאירה לך את הדרך.
עד שתחזר.י אליך הביתה.

בוא.י הביתה אל הגוף. 💜

*


קווירבודימנט - החוויה הגופנית הלהטב"קית
תאריך: 13/12/2020 18:37:26

*

החוויה הגופנית-נפשית מייצגת את מי שאנחנו בפן האישי, אבל גם בפן החברתי-תרבותי. כך מעבר להבדלים אישיים יהיה הבדל באמבודימנט בין קהילות שונות של בני אנוש: בין גברים לנשים, בין עמים מתרבויות שונות, בין גילאים שונים, בין סטרייטים ללהטב"קים וכדומה. גם בתוך הקהילה הלהטב"קית יש הבדלים עצומים באמבודימנט (למשל, חוויה גופנית-רגשית של הומו תהיה שונה מאוד מזו של לסבית או של טרנס):

אבל ישנם נושאים שאיתם מתמודדים כל חברי וחברות הקהילה הלהטב"קית, העומדים בבסיסה של הקווירבודימנט: זהות פנימית של מגדר, נטייה מינית, ארונות, שפה, חוסר שייכות, גאווה ועוד. לכל אחד מנושאים אלו יהיה אמבודימנט ייחודי.

לחווית חיים של להטב"קים יש השפעה עמוקה על כל האספקטים של חיינו, באופן יומיומי ובמשך שנים. היא מחלחלת לרבדים עמוקים של הווייתנו והינה חלק מהותי מזהותנו, ממי שאנחנו. יכול להיות שמי שלא חווה חיים של להטב"ק לא יבין לעומק את החוויה, או את העצימות הגבוהה שלה בחיינו.

אבל האמבודימנט הקווירי מאפשרת לנו להתחבר אל החלקים האנושיים המשותפים לכולנו, האוניברסליים - דרך הגוף: כולנו חולקים את החוויה של להיות שונה. לכולנו יש סודות, ולכן לכולנו יש חוויה של ארון. רובנו חווינו נידוי חברתי, עברנו טראומות, וכולנו שילמנו מחיר או הרגשנו גאווה בדרך להיות מי שאנחנו.

בצורה זו, של מציאת המשותף בין כולנו על מנת לבנות גשר, הקווירבודימנט שואפת לאפשר לכולם.ן להתנסות בחוויה הגופנית הלהטב"קית, ולהתהלך ולו לרגע בנעליים שלנו. נמצא שעל אף שחוויות אלו ייחודיות לקהילת הלהט"ב, בכולנו יש מין החוויה הקווירית.

*

קוויריות (Queerness) - מה זה לעזאזל, ואיך זה קשור לחופש?
תאריך: 13/12/2020 17:50:43
*
(הסברים, ואז מהחוויה האישית שלי):

קוויריות היא תפיסת עולם שמאתגרת את המבנה החברתי ותפיסות העולם ההטרונורמטיביות. זה אומר המון דברים - קוויריות היא כל דבר שונה מתכתיבים חברתיים של מה זה "נורמלי".
ארחיב על זה בהמשך.

כרגע אתייחס לקוויריות / זהות מגדרית בהקשר של מגוון הזהויות שבמרחב בין הזכרי לנקבי, או הגברי והנשי (יש טיפה הבדל ביניהם, זה גם להסבר מעמיק יותר).

כיום התפיסה השלטת בחברה היא מה שנקרא "בינארית": יש נקבי וזכרי שמיוצגים ע"י אישה וגבר.

יש שיגדירו את החוויה הקווירית-מגדרית כמייצגת טווח של אמצע, או התפיסה שהנקבי והזכרי הם למעשה קצוות (משתנים ולעיתים לא ברורים) והזהות המגדרית היא ספקטרום, שבתוכו אני יכולה להרגיש (להזדהות) עם המון גוונים שבין ה"זכרי" וה"נקבי", לעיתים כמה בו-זמנית. יש שיגדירו קוויריות מגדרית כביטול של תפיסת הקצוות ככלל (א-בינאריות), והתמקדות במהות של הדברים - למעשה, אין דבר כזה "זכרי" ו"נקבי" - אלה הן איכויות, שמות והגדרות כלליות שאנחנו כחברה חונכנו לחשוב, להרגיש, להמציא תיאוריות שלמות (גם הרוחניות ביותר) ולהתנהל לפיהן. כשלמעשה, כל מה שקייים זה מרחב של אמצע שבו בעצם אני יכולה להזדהות איך שבא לי. להיות לא זה ולא זה - ללא מין ומגדר.

במילים אחרות, ההבניות החברתיות משפיעות על הזהות המגדרית אבל לא מייצגות אותה. בכולנו למעשה קיים הפוטנציאל לקוויריות, או א-בינאריות - הפוטנציאל להיות מי שאנחנו במרחב של האמצע, מאחורי ההגדרות החברתיות. דווקא משום שהמרחב הזה הוא גדול כל-כך, דווקא משום שבסופו של דבר זוהי זכותנו המולדת להיות מי שבא לנו, להיות חופשיים בחוויה הסובייקטיבית הייחודית שלנו. חלקנו מממשות/מממשים את זה יותר, חלקנו פחות - ברבדים ועומקים שונים של החוויה הגופנפשית ומול החברה. ואני לא אומרת את זה באופן שיפוטי - חקירה תמיד נעשית בחיבור והסכמה עצמית, וכל זהות שנבחר היא לגיטימית.

הרבה דרכים לקוויריות, והכל זה רבדים של מציאות מורכבת...

באופן כללי קוויריות / זהות מגדרית לא קשורה לנטיה מינית.
נטיה/זהות מינית זה לאיזה מגדר את.ה נמשכ.ת, זהות מגדרית זה איזה מגדר את.ה מרגיש.ה/חווה.
לפעמים יש קורלציה והשפעה הדדית ביניהן, אבל לא תמיד.

**
על החוויה הקווירית-מגדרית שלי שבין הזכרי לנקבי והמרחב שביניהםן:

אני מזדהה בתור לסבית קווירית. באספקט הזה זה אומר, שיש בי הרבה חוויות קוויריות של זהויות וצדדים זכריים מאוד נוכחים, וגם חוויות שונות של הצדדים הנקביים שבי, בשילובים משתנים של החוויה המגדרית. אני נמשכת לנשים, ואצלי ספציפית יש השפעה הדדית בין הזהות המינית והזהות המגדרית שלי, ויש לזה השפעה עמוקה גם על מערכות היחסים שלי.

מאז ומעולם היתה לי חוויה גופנפשית זכרית דומיננטית.
כל הילדות שלי נראיתי והרגשתי והזדהיתי מאוד כמו בן. הרבה הרבה יותר מאשר כמו בת.
כשבגרתי, רוב השנים היתה לי נראות גברית ממש. הזהות הפנימית שלי גם היתה יותר זכרית, ושיחקתי הרבה עם הנראות הגברית ואיך היא השפיעה על מגוון הזהויות הפנים-גופניות בטווח של הזכרי.

היום אני חוקרת וחווה יותר את מגוון הצדדים הנקביים שבי של הגופנפש. אני גם נראית יותר כמו "אישה" (מול החברה), וחוקרת את ההשפעה של הנראות הנשית שלי על החוויה הפנים-גופנית. באנגלית בד"כ אכנה את עצמי queer femme.

אני חוקרת את השהייה, המעבר והמיזוג בין המגדרים - בחוויה הגופנפשית והמינית שלי, וגם בנראות החיצונית. במילים אחרות קיים בי חופש להיות, בכל הרבדים והעומקים של החוויה, בכל הטווח שבין הנקבי לזכרי.
הקוויריות עבורי מייצגת את החופש להיות מי שאני, בפנים ומול העולם.
וזה גם מה שאני מעבירה הלאה - קוויריות כאספקט מרפא ומעצים.

זה בגדול, יש הרבה ניואנסים ועומקים ותפיסות שונות ומשתנות לגבי קוויריות.

** על א-מונוגמיה כגישה קווירית של מערכות יחסים - בהמשך. ;) **


כמה אתםן מרגישימות את הקווירנס שלכםן? באילו רבדים של הפנים או החוץ?

האם קווירנס הוא חופש עבורכןם? האם תמיד?

*


באנו חושך לחבק - "הצל"
תאריך: 13/12/2020 17:35:36

*

"הצל" הוא מונח שטבע קארל יונג (כפרעליו), ומשמעותו החלקים שלי שאני לא מקבלת בעצמי - הדפוסים, השיפוטיות, הכעס, הקנאה, הילדותיות, הכאב, הגזענות, התוקפנות, השנאה, צרות המוחין, הרוע, חוסר האותנטיות, הכישלון, הדיכאון, ה"חטאים", החייתיות, הגסות, הפגיעות, התלותיות, הספרציה, השונות, הטראומות והטריגרים, השיריון שלי.

כל אלה, האנושיים המעצבנים האלה - שאני ממש לא אוהבת בעצמי (וממש לא אוהבת כשאומרים עלי שאני כזו), או את איך שהם משפיעים על החיים שלי.
חלקים בי שאני מתכחשת אליהם, לא מכירה בהם או מדחיקה אותם (חסרת מודעות אליהם). חלקים שאני ממש מעדיפה להשאיר בחושך.
מוכר, הא?
הצל נולד סביב נושאים של שייכות – כדי שאהיה שייכת אני מסתירה דברים שאסור שאהיה, ומעמידה פנים שאני דברים שרצוי שאהיה. לכן הצללים מלווים הרבה מהדינמיקות ביחסי האובייקט שלנו – הם עולים במשפחות, בחברה/קהילה, ביחסי שליטה, במערכות יחסים, במיניות – מה וכמה מותר/אסור לי להיות, להרגיש ולאמור, ואיך אני מצופה להתנהג.
וככל שאין קבלה והכלה והכרה בצדדים האלה מהסביבה שלי, אני אעשה אינטרנליזציה שלהם - לא יהיו קבלה והכלה והכרה בהם בתוכי (עד הכחשה והדחקה). השייכות תנסה לגבור על האותנטיות;
אבל תמיד במחיר של קונפליקט, דיסוננס. כי הצל תמיד מנסה לצאת ולקבל מקום, למרות שאני צריכה/בוחרת להוריד אותו, להסתיר אותו, להביא משהו במקומו, לגרש את החושך. אלה חלקים מהאני שלי, והם לא הולכים לשום מקום. האני שלי תמיד שואף לאותנטיות, תמיד שואף להתגלות על כל חלקיו. בפני עצמי ובפני הסביבה. גם כשהוא ממש בחושך.
אפשר לראות את המאבק הפנימי הזה בחוסר קבלה ושיפוטיות של עצמי ושל האחר.ת (אשמה), בחוסר ערך ובטחון ואהבה עצמיות, בריצוי וקורבנות במערכות יחסים ובמיניות, בחוסר יכולת לשים גבולות, בהתרחקות ודחיה, ברצון לתקן, בדרמתיות, בכעס ותחושת "אנטי" מול העולם, בחוסר קבלה או ראיה צרה של המציאות, בחוויה של ארונות להטב"קים או א-מונוגמיים (או כל הסתרה אחרת), ב- spiritual/relationship bypassing (לנסות להיות כל הזמן "באור", או ב"אני העליון/המודע").
למאבק פנימי יש הרבה מחירים גופרגשיים, אבל זה לפוסט אחר...
אני מכירה את זה היטב על עצמי. יש בי חלקים של חושך שאני מנסה לגרש. הרבה פעמים אני מרגישה "נוראית באנושיותי", וגם מתנהגת ככה. וגם לא תמיד מודעת לזה...
אבל אני מוצאת, שככל שאני עושה עבודה לייצר מרחב פנימי בטוח לפגוש את החלקים האלה, להכיל אותם, לתת להם קול ומקום - כך אני פחות רוצה לגרש את החושך בתוכי, אלה להאיר אותו. לעשות שלום פנימי. וזה לא פשוט. קיבלתי הרבה מסרים של "אסור" בחיים שלי, בדיפולט שלי אני במוד מלחמה...

וככל שאני מחבקת את הצל שלי, מקבלת את האנושיות הייחודית שלי על כל צדדיה בלי להתנצל (בפני עצמי), זה משתקף במערכות היחסים שלי עם העולם – אני רואה יותר איפה ואיך מתאפשר לי לבוא בדרכי שלום וגם להכיל את החושך של האחר.ת, ואיפה אני לא מצליחה. אני יותר מודעת מתי יש לי מרחב חיצוני בטוח להיות אני, ומתי אני נאלצת להחזיר חלקים שלי אל החושך. אני לומדת להיות יותר מסוגלת לבחור איפה ואיך אני יכולה להיות אני על כל חלקי, בלי להתנצל. לתת בחושך שלי אור.

באתי חושך לחבק.

*

על מיניות להטב"ית וקווירית מעצימה
תאריך: 13/12/2020 17:56:24

*

מיניות מעצימה עבורי היא חיבור ודיאלוג עם האני המשתקף בגוף ובמיניות שלי.

דרך המיניות אני למדה להבין את עצמי טוב יותר, לעשות שלום עם כל החלקים שבי, לרפא טראומות, למצוא מרחב פנימי בטוח ובית בגוף, לשפר את הקשרים שלי, ולהתענג עד אינסוף - חופשיה יותר להיות מי שאני.


כלסבית וקווירית (כמו שאר הקהילה הלהטב"קית) אני חיה בעולם עוין לעיתים, שנותן לי מסר בלתי פוסק שהגוף והמיניות שלי הם מקור לבושה ולחטא, ועלי להיות מנותקת מהגוף ומהמיניות עד כמה שניתן.
המיניות הלסבית שלי נושאת בתוכה חלקים משמעותיים מחוויות החיים הלהטב"קית שלי, משום ש -it's all about what I do in bed (אצל חלקים מהקהילה זה גם what we have between our legs).
למיניות שלי יש השפעה על כל הרבדים של החיים שלי, גם על אלה שלא קשורים אליה ישירות.

לכן, להעצים את המיניות שלי זה להעצים את עצמי בהתמודדות עם הקשיים שלי בעולם הזה. חיבור לגוף ולמיניות שלי מייצג את החופש להיות מי שאני כלסבית וקווירית.

(מניחה שזה מהדהד לחלקכםן גם לא-מונוגמיה. על הדמיון והחפיפה בין הקהילה הא-מונוגמית והקהילה הלהטב"קית, בפוסטים אחרים).

ויותר מזה - המיניות שלי נושאת בתוכה גם את האספקטים המרפאים של הקוויריות. היכולת לנוע בחופשיות בין הגוונים של המגדרים משמעה חופש - וזו מתנה מומלצת לכולןם, ללא קשר לנטיה מינית.

כמה אתםן חווימות קוויריות במיניות שלכםן?
וכמה השפעה יש לזה על תחומים נוספים בחייכןם?
*שאלה לכל גווני המגדרים והזהויות המיניות.
על מוטיבציה ודרקונים
תאריך: 13/12/2020 17:58:34

*

כדי לנוע בחיים אני צריכה
מוטיבציה של אש.
צריכה בערה, אגני,
ניצוץ של חיים מתוכי שהופך לשלהבת.
מהבטן התחתונה, מהאגן -
לשלוח להבות
אל הרגליים לזוז,
אל הידיים לעשות,
אל הראש להחליט ולפעול.

צריכה חום לוהט אל תוך התאים.
צריכה מולקולות מבעבעות מתוכי.
צריכה להמיס את שכבת הפאזז שהצטברה ומאבנת
את שרירי הרגש.

צריכה התלהבות של ילדה.
צריכה חזון.
צריכה משהו גרנדיוזי
לשאוף אליו,
לנשוף עליו
את להבות הדרקונית שלי.

כדי ללבות את האש הפנימית שלי,
כדי להתניע,
אני צריכה שאותו משהו
יהיה עצמו דרקון נושף.
שינשוף אל תוכי
וילחש לגחלים הלוחשות שלי
שבבטן ובאגן
להפוך למדורה ענקית.
צריכה דרקון לרקוד איתו באש.
אני fire keeper אני...

היום חזרה המוטיבציה.
היום חזרו הדרקונים.
ונשפנו והצתנו וליבינו את האש.
היקום אלי ואני אל היקום,
בריקוד מכונף ששרף
שאריות של כלום.

מה גורם לכןם למוטיבציה?
כמה קל או קשה לכםן להתניע ולהניע?
מה שלום האש הפנימית שלכןם?

*

המחזוריות הגופרגשית - לאהוב את עצמי
תאריך: 13/12/2020 18:02:28

*

קיבלתי ווסת - המתנה החודשית שניתנת לי כדי שאזכור וארגיש את מחזוריות החיים, את המחזוריות שלי עצמי.

חשבתי על המילה הזו - מחזוריות, שורש ח.ז.ר., ונכנסתי עוד פנימה לתחושה שלה בתוכי.
ואז עלתה בי פרשנות מעניינת:
המחזוריות הגופנית-רגשית אצלי היא הגלים של איפה אני מול עצמי ומול החיים.
ואז המילה "אהבה" עלתה בי.
אהבה עצמית עבורי היא לאהוב או להיות בחמלה לכל הצדדים שבי, לכל הגלים שעוברים עלי.
להכיל את עצמי, להיות לעצמי רחם, אם ואחות. לחזור אל עצמי שוב ושוב במחזוריות בין הימים/תקופות/רגעים הטובים לאלה המאתגרים. בטוב וברע.
כש"רע" לי אני נוטה להתרחק מעצמי. ה"רע" הזה מלא בשיפוטיות עצמית, בחוסר חמלה. אני הופכת להיות "האיש הרע" בסיפור האישי שלי.
זאת ההיא - הכועסת והנכשלת והילדותית, זאת שעושה אקטינג אאוט וחוטפת טנטרומים.
לא פשוט לאהוב אותה...
כשאני אוהבת את עצמי גם בימים או ברגעים האלה, כשאני מצליחה להיות מלאת אהבה וחמלה כלפי "האיש הרע" שבתוכי - אז אני חוזרת אל עצמי.
ואז עלתה בי המילה "לחזר", מאותו השורש.
כשאני מתרחקת מעצמי, כדי לחזור דרוש חיזור. אני מחזרת אחרי עצמי - מביאה לי פרחים ושוקולד, אומרת לעצמי מילים יפות ומרגיעות, לוקחת את עצמי לטיול שקיעה.
ואז עלתה בי המחזוריות שלי אל מול החיים.
כשאני בתהליך התפתחותי אני מחזרת אחרי האני העליון(ה). מביאה פרחים ושוקולד. חוזרת אליה שוב ושוב, רוצה כל-כך להיות בקרבתה.
ומה עם ההיא, שקשה יותר לאהוב - היא האנושיות שבי. היא לא "איש רע". היא הרי הילדה הפצועה, הכואבת, הבודדה. אהבה עצמית היא לרצות להיות בקרבתה לא פחות - היא ממש רוצה וצריכה בקרבתי.
זוהי המחזוריות של האהבה העצמית שלי - לחזר ולחזור שוב ושוב אל האני העליון ואל האני האנושי. מפה לשם וביניהם(ן) - בפלרטוט אינסופי.
להתייצב תמיד ולהגיד לעצמי - "הינני".
מהן החוויות שלכןם של במחזוריות של החיים ושל הגופנפש?
ומה שלום האהבה העצמית שלכםן?
לנוע, לנוע, לנוע - על תנועה
תאריך: 13/12/2020 18:06:26

*

לפעמים אני מרגישה שחסרה לי תנועה.

בגוף, בגופנפש, במוטיבציה, בפעולה.

מרגישה תקיעות שכזו, סטגנציה.

החיים מאובנים. עצירה.

מרגישה שחסרה לי תנועה אל עבר הטוב, השפע.

בימים האלה יש כמה דברים שעוזרים לי להכניס תנועה לחיי (ממליצה ממש):

* סשן עצמי של יוגה, breathwork, מדיטציה מודרכת, מיינדפולנס, קונסטלציה, עונג ותנועה חופשית מודעת - שמניע את שכבת הפאזז שהצטברה לה מעל השרירים והגידים, ומעל הרגש והמיינד.

* הליכה מהירה או טיול שקיעה - שמזיזים ריאות וסרעפת ויוצרים מרחב גדול יותר למה שחי בי, למה שמבקש להשתחרר, למה שמבקש להיכנס, למה שמבקש להתמלא.

* תהליכי עומק בדרך ל- owning my sovereignity - בהם אני מרגישה שצעדתי צעד קדימה (ולמעלה), אחרי כמה צעדים פנימה. Goddess bless alchemy.

תנועה ועצירה הן הפעימה הטבעית של החיים.

הן בכל פעימת לב, בכל נשימה, בכל תא של הרגש, בכל לידה ומוות.

אני מנסה לזכור את זה - שישנה תמיד תנועה, שהיא נוכחת גם כשהיא נסתרת ממני. שכשאני מחפשת להתקדם, התפקיד שלי הוא רק להמריץ את פעימות הלב, ולא פחות חשוב - להרשות לעצמי את העצירה, בחמלה ואהבה עצמית. כי העצירה היא המנוחה בין תנועה לתנועה, היא ההרפיה.

אני מנסה לזכור שבמעבר בין תנועה לעצירה/הרפיה טמון הריפוי.

איזו תנועה התרחשה אצלכן היום?

כמה ואיך אתן מאפשרות לעצמכן לעצור, לנוח, להרפות?

*

When I move I'm moved - Movement
תאריך: 13/12/2020 17:53:59

*

Sometimes I feel like I lack movement. In my body, in my body-mind, in my motivation, in my actions.

I feel so stuck, blocked, stagnated. The muscles of life freez. A halt.
Sometimes I crash. I feel I've emotionally run out of gas. Exhausted.

On these kinda days I do my best to do a few things that help me bring movement into my life (really recommend):

* Self-sessions of yoga, breathwork, tantra, guided meditations, mindfulness, self-pleasure and conscious free dance - which move the layer of Fuzz that has accumulated over the muscles and tendons, and over the emotion and mind. Which move the evergy inside me, reminding me that I'm still alive.

* A quick walk or a sunset walk - that expand the lungs and diaphragm, and create a bigger space for what lives in me, for what wants to be released and expressed, for what wants to enter, for what wants to get filled.

* In-depth processes on my way to owning my sovereignty - in which I feel like I have taken a step forward (and up), after a few steps inward. Goddess bless alchemy.

Movement and Stop/Pause are the natural pulse of life. They are in every heartbeat, in every breath, in every cell of our bosy and emotions, in every birth and death.

So what about that cycle between them, when I feel stuck?

To get this cycle going, I try to remember that there is always movement, that it is present even when it's hidden from me.

I try to remember that when I am looking to move forward, my job is only to stimulate the heartbeat, AND to allow myself the stop and take a break, with compassionate self-love and tenderness.
Because stopping is the rest between movements, it is relaxation. It is surrender, it is letting go.

I try to remember that in the transition between movement and stopping/relaxation lies healing.

How do you bring more movement into your life?
How much do you allow yourself to stop, rest, let go - and how do you do it?

*
חציית גבולות - ואיך היא באה לידי ביטוי בגופרגש
תאריך: 15/12/2020 10:44:00
כשנחצים גבולות שלנו בחיים, יכולים לקרות כמה דברים במערכת הגופרגשית. הם קורים באופן אוטומטי, בין אם אנחנו מודעימות לאיזה גבול נחצה, ובין אם לאו. אלה הם "תמרורי אזהרה" גופרגשיים - וכדאי לשים לב אליהם במיוחד כאשר אני לא במודעות לחציית הגבולות שלי.

הם קורים כמובן במקרים הקיצוניים של חציית גבולות, כשיש איום אמיתי של פגיעה בגוף או בנפש. *אבל* - הם גם קורים אוטומטית בכל פעם כשנחצים הגבולות הרגשיים הקטנים האלה - באינטראקציה היומיומית שלנו עם העולם (משפחה, חברה, עבודה, מערכות יחסים, מיניות).

במקרים כאלה המערכת הגופרגשית נכנסת למצב הישרדותי של שלושת ה-F המוכרים: Fight, Flight, Freez.

:Fight
המערכת הגופרגשית מנסה להילחם באיום, בתחושת הפגיעה או במי שמעלה אותה:
- כעס או זעם בלתי נשלטים - כאלה שייחוו הרבה פעמים אובר- דרמתיים לי או לסביבה. והם מועצמים במיוחד כשזה קורה כמה פעמים. זוהי הצטברות של האנרגיה של הפגיעה במערכת, ומתישהו היא תצא.
מכירימות את זה שאני שמה רגש בצד כי אני לא יכולה או נדרשת לעשות זאת? כל ה-"אני חזקה", "אני אתגבר", "אני אעבוד על עצמי"? - זה לא עובד ככה. מתישהו אני אתפרץ על הבתזוג, או על המוכר במכולת, כפרעליו, או על אמא שלי או על הבוסי.ת. גם כשאני מחליטה לעשות עבודה של המיינד, הגוף ממשיך להרגיש את האיום - ונלחם.
- לופים מחשבתיים - המערכת מחפשת פיתרון למצב ההישרדות הגופרגשי בעזרת המיינד. אבל לא תמיד זה יעבוד עד שלא נרגיע את המערכת הגופרגשית.
- כאב פיזי במקום כלשהו בגוף - הרבה פעמים אותו מקום יכאב בכל פעם שחוצים את אותו הגבול הרגשי.
- כאב רגשי בעל תחושה נוכחת בגוף - למשל שהלב כואב פיזית אחרי שנפגענו (כי הוא כואב רגשית), או כשהכעס מרגיש כמו אגרוף בבטן או גוש בגרון.

:Freeze/Faint
כיווץ במערכת - מצב של freeze (גופני, רגשי, מנטלי) - כשהגבולות שלי נחצים ואין לזה עיבוד, המערכת תפרש זאת כמצב בו אין לי יכולת לצאת מהסיטואציה המאיימת. כשזה קורה, אנחנו נכנסימות לפריז - עד מצב של התנתקות ממש (faint).
- כיווץ שרירי (עד התאבנות של ממש) בחלקי גוף משתנים.
- תגובה של המערכת הרגשית - מצברוח ירוד (דיכאון, דאון), קשיים להתרכז או לחשוב בבהירות, מוטיבציה, רצון ותשוקה ירודים, תפקוד נמוך בחיים, חוסר עונג ושמחה, בעיות במיניות, תחושת פגיעה ביכולת שלי להיות בשליטה על חיי.
- עייפות/הירדמות מנטלית או פיזית.

:Flight
המערכת הגופרגשית מנסה לברוח מהאיום:
- התנתקות וחוסר נוכחות בסיטואציה עצמה - מכירות את זה שאת אחרי הסיטואציה, ולא בדיוק מבינה מה קרה?
- דחייה והתרחקות במערכות יחסים. אני נמנעת משיחה קשה, מתרחקת בתקשורת, או נעלמת מהקשר.

כשאני שמה לב שאחד מהסממנים האלה עולים אצלי, אני מנסה להתבונן במה שהגוף אומר לי. הוא יודע מתי הגבולות שלי נחצים - גם כאשר במיינד אני לא מבינה את זה. הגוף לא משקר. הוא גם לא מסתיר - אני רק צריכה לזכור להקשיב לו, ולסמוך על החוכמה שלו. הוא יודע.

בפוסטים הבאים אדבר עוד על החקירה הגופרגשית שלי כשנחצים הגבולות שלי ועולות בי חלק מהתגובות האלה - ואיך אפשר דרך הגוף ללמוד לשים גבולות.
וגם על כעס - שהוא רגש מורכב וחזק רגשית ותחושתית, שחשוב לשים לב אליו כשהוא עולה.

ואכתוב בהמשך גם על עבודה גופרגשית עם הצללים שלנו.

*

ארונות של א-מונוגמיה ולהטב"קיות - החוויה הגופרגשית של הארון שלי
תאריך: 23/12/2020 20:58:40

במובנים רבים, הקהילה הא-מונוגמית דומה ומקבילה וחופפת לקהילה הלהטב"קית (Poly is the new gay):

שתי הקהילות מתמודדות עם דחיה חברתית, חוסר הבנה של החוויה שלנו, בושה ואשמה בכל מה שקשור למיניות ולמע' היחסים שלנו - וכל אלה יוצרים כניסה לארונות.


אנחנו, בקהילות הלהטב"קיות והא-מונוגמיות, מדברים בגלוי על עצמנו בקבוצות המיועדות לנו או במעגלים הקרובים לנו, אבל כמה מאיתנו חיות לגמרי מחוץ לארון? שמות תמונות ופוסטים של בני או בנות הזוג שלנו בפרופיל האישי, מספרים למשפחה ולשכנים, בעבודה ובוואטסאפ של ההורים בבי"ס?
כמה מאיתנו מחזיקים את הסוד של החיים השונים שלנו, ואיך זה משפיע עלינו?

אני כבר שנים מחוץ לארון הלהטב"קי, כדיפולט בחיים וחרף מחירים לא קלים ששילמתי לפעמים. בשנים האחרונות אני יוצאת בגלוי מהארון הא-מונוגמי. וזה היה אותו תהליך - לספר לחברימות, לספר להורים, לספר בפייסבוק, לדבר על זה בכללי.
אבל כשהתחלתי לצאת עם נשים א-מונוגמיות בארון - זו היתה חוויה של להיכנס אליו מחדש.

מכיוון שאני חווה דרך הגוף, התחלתי לשים לב כמה הדחיה החברתית, הבושה והארונות שהייתי צריכה לצאת מהם כל השנים האלו - עוד יושבים עמוק בתוך הגוף שלי, ומשקפים את היחס לי אליהם ואת ההשפעה שלהם על כל החיים שלי.

אז עשיתי לי תרגיל חקירה (כמו תמיד) על החוויה הגופרגשית של הארון שלי:
* התבוננתי איפה הארון שלי יושב בגוף - הוא ישב בגרון. הנחתי שם יד כדי לחדד את התחושה.
*התבוננתי איך מרגיש הארון בגוף, אילו תחושות עולות בי - עלה כיווץ בכתפיים שהרגיש כמו לשאת עול כבד, הרגשתי הצטמצמות בבית החזה, שרצה לקחת נשימה עמוקה בכל פעם שנזכרתי בתחושה של היציאה מהארון. הגוף רצה לעשות תנועה של דחיפה. אז עשיתי.
* התבוננתי ברגש שעולה - ועלו עצב ואובדן וכעס ורצון למרדנות.
* התבוננתי במיינד - ועלו דימויים שלי כנקודה קטנה בתוך ארון חשוך, ודמויים של שבירת קירות. עלו המילים "כלא" ו"לברוח". עלו תחושות של לרצות לצאת מהעור שלי.

אני מתקשה עם הארון הא-מונוגמי, אבל אני מבינה אותו ומקבלת את המצב. דווקא בגלל שאני מתקשה עם זה - משום שחוויית הארון מוכרת לי בחיים כל-כך. אני מבינה את ההכרח שלו, את ההגנה והשמירה שלו עלינו (גם עלי הוא שמר לא פעם) - לצד היתרונות שיש ביציאה ממנו. אני מתקשה כי אני מחוץ לארון בכל דבר אפשרי, אבל מבינה גם שזו פריווילגיה ועבודה של שנים, שלעיתים נשאה בתוכה מחירים כדי להגיע למקום הזה.

האם אתןם מזהות איך ואיפה הארונות שלכם (כל סוג של ארון) יושבים בגוף?
מוזמנות ומוזמנים לשתף.

*

על מרחב משותף בקשר
תאריך: 23/12/2020 21:06:24
אני מסתכלת על קשר תמיד כבנוי משלושה צירים: אני, היא והקשר. הקשר עצמו הוא מרחב *משותף*. 
המרחב המשותף חייב להיות בטוח. זה אומר רצון, תקשורת, בטחון להציב גבולות, בטחון להביא את כל החלקים שלי (=נראות), כבוד הדדי, תמיכה הדדית, נוכחות, דיאלוג, ועבודה *משותפת* - ומשם עבודה שווה (או מאוזנת) של כל אחת על עצמה. מהאישי לזוגי ובחזרה, במעגל של היזון חוזר.

אני עושה המון עבודה עצמית. תמיד - אני מאוד שואפת לצמיחה מתוך אינדיבידואציה (אני סולו פולי). אבל אני לא יכולה לשאת ספרציה. במילים אחרות - אני יכולה לעבוד על השיט שלי (אל מול הקשר) בעצמי, אבל לא לבד. או לא רק לבד.

הספרות המקצועית לא עושה הבחנה בין ספרציה לאינדיבידואציה - זהו אותו שלב התפתחותי (מרגרט מאהלר). אבל אני משתמשת במושגים האלה באופן שונה כדי להסביר את עצמי: ספרציה עבורי זו נפרדות - "את בשלך ואני בשלי גם בתוך הקשר", ואינדיבידואציה בשבילי זו מובחנות - "את בשלך ואני בשלי מתוך הקשר". 

אני תמיד אומרת שבגלל שאני תאומה, אני צריכה הרבה ביחדנס. אבל אני גם ממש צריכה את הלבד שלי, בדיוק בגלל שאני תאומה. אני אישה של ניגודים... לכן אני צריכה איזון מדויק בין הלבד לביחד.

זה מאוד קשור גם לדפוסי התקשרות, ויש להם תפקיד משמעותי ביצירת הבטחון. 

הבטחון של תחושת הביחד עבורי נוצר כשיש מחויבות. לא לי, אלא לקשר.

אני מדברת הרבה על המושגים acknowledgement, responsibility, devotion, obligation, commitment. 
אפשר לדון על ההבדלים ביניהם, אבל כולם חייבים להיות עבורי בקשר - מחויבות למרחב המשותף, הכרה בהתנהלויות שפוגעות בצד השני ולקיחת אחריות לשנות אותן, מציאת דרכי תקשורת מועילות, השקעה, התמסרות לביחדנס.
אני לא רוצה שמישהי תהיה מחויבת לי - לא מעוניינת בריצוי. אבל אני צריכה שתהיה מחויבות לקשר עצמו ולנראות שלי בו. צריכה להרגיש ש- I matter (והפוך) בגלל שהקשר מספיק חשוב.
אז אני לא צריכה מישהי שתהיה שלי, אבל כן צריכה מישהי שתהיה בשבילי, ובשביל שתינו.

ואם בפוליאמוריה עסקינן (למי שפולי פה) - היכולת לנהל כמה קשרים במקביל קשורה עבורי מאוד למידת הבטחון והביחדנס בכל אחד מהקשרים. 

מידת הבטחון זו תחושה סובייקטיבית, ולכל אח.ת מינונים שונים שלה מספיקים כדי לבסס בטחון.

מהם הדברים שעבורכן.ם יוצרים את המרחב המשותף, כמה איזון יש בין הלבד לביחד שלכן.ם, כמה בטחון אתם.ן צריכימות בקשר ואיך זה בא לידי ביטוי בקשרים הנוספים, אם יש כאלה?

*
תהליך המובחנות שלי בתוך מערכות יחסים - מי אני בתוך הקשר
תאריך: 23/12/2020 21:14:51

אני מדברת על זה הרבה, ומתייחסת פה להקשר הזוגי בעיקר. אבל מתאים ותקף מבחינתי לכל סוג של אינטראקציה.

אלה הצרכים שלי כדי שאוכל להיות אני בתוך מרחב משותף בכל קשר (זוגי, משפחתי, קהילתי, חברתי):

אני רוצה להתנהל ביעילות לשני הצדדים, בכל סיטואציה בהתאם אליה. אני רוצה לייצר מרחב משותף מועיל, פורה ומצמיח, של win-win situations. כזה שיאפשר לשני הצדדים להיות נאמנה לעצמה.

לכן בעיני יש תפקידים ואחריויות לשני הצדדים. בשביל שהקשר יעבוד, ומתוך ההבנה שיש השפעה הדדית של הקשר וטיבו על החיים הפרטיים, הפנימיים והחיצוניים, של כל אחת בנפרד. 

זה איך שאני הייתי רוצה "לעבוד בקשר":

* בעיני יש לי אחריות ללקיחת אחריות על התנהלויות ותקשורת, וגם על העבודה העצמית שלי, כמו לשני הצדדים. לי אישית ממש חשוב, שגם אני וגם הצד השני נהיה כאלה שלוקחות אחריות - לשמירת ויצירת מרחב משותף מיטיב. 

* זה אינו תפקידי להציל אף אחת מהקשיים שלה, אבל במרחב המשותף יש לי רצון (ובעיני לכן זהו תפקידי) להיות שם בשבילה, להבין איך אני יכולה לתמוך, לנסות להכיל. ולתקשר בחמלה כשאני לא יכולה או אין לי רצון להיות שם בשבילה.

יש בי רצון (ולכן זהו תפקידי) להקל על קשיים שנוצרים בקשר, במרחב המשותף. לא "הקשיים שלך בקשר הם בעיה שלך", אלא "אלה הקשיים של שתינו (אלה הקשיים בקשר), בואי נראה מה עושות עם זה". 

* זה ממש בסדר שכועסות עלי. אבל הייתי רוצה (ולכן תפקידי) לנסות להבין למה עולה כעס אצל הצד השני - האם חציתי גבול? האם הצבתי גבול? איך עשיתי זאת, איך תקשרתי את זה, האם אני לוקחת אחריות על מה שהכעיס?
אני רוצה לפתור ריבים, לא מסתפקת ב-"זה ממש בסדר שאת כועסת עלי". הכל לגיטימי, השאלה מה עושות עם זה:

אני רוצה להבין, להכיר, לקחת אחריות ולהתנצל אם פגעתי, לנסות לשנות התנהלויות שמעלות כעס.

* זה לגמרי בסדר שאגיד "לא". זה גם רצוי בעיני (ולכן תפקידי) לתקשר למה "לא", באופן שיהיה מותאם לצד השני. ואני אישית ממש בעד לנסות למצוא דרך אמצע, להבין מה הטווח של הלא שלי. וגם - אם "לא", אז מה "כן" (גבול זה גם מה כן) - ואיך אפשר לייצר את ה"כן" בצורה בטוחה ומועילה.

אני רוצה להיות בקשר שיאפשר לי את הבטחון להגיד מה "לא" ומה "כן", להציב גבולות, לבטא צרכים ורצונות.

* תפקידי הוא לשמור על האושר שלי, אבל לא במחיר של פגיעה בצד השני. אני לא עושה "מה שבא לי" כי האושר שלי, בלי להתחשב בהשפעה של זה על הצד השני.

וגם מתוך התחשבות באושר שלה. מתוך רצון והבנה, שגם היא צריכה להיות מאושרת בקשר הזה - ששני הצדדים צריכים להיות מאושרים. ולכן תפקידי לראות איך ואם וכמה אני יכולה לתמוך גם באושר שלה.

* זו אינה אחריותי לגרום לזה שהצד השני תהיה שמחה. אבל זו אחריותי לייצר מרחב מיטיב, זו אחריותי לנסות להפחית סבל, לנסות לשנות התנהלויות אם הן מפחיתות את השמחה שלה. אני *רוצה* שהיא תהיה שמחה בקשר, תפקידי לראות איך אני עוזרת לה בזה. 

* יש לי זכות להרגיש את הרגשות שלי, לא משנה מה אחרימות מרגישות לגבי זה. אבל זה תפקידי לתקשר את הרגשות שלי בצורה מיטיבה. 

אני גם רוצה שהצד השני לא תבטל את הרגשות שלי, שהיא תכיר בהם ובזכות שלי להרגיש אותם. שהיא תראה אותם, תראה אותי. 

* מותר לי לבלות זמן לבד, וממש כן כדאי שאתקשר את זה, שאסביר אם אני יכולה, שלא איעלם. בלבד שלי אני רוצה לראות איך אני שומרת על החוט המקשר, גם כשאין תקשורת. לבד במובחנות, אבל לא בנפרדות.

* מותר לי להיות מי שאני, לחשוב ולהגיד מה שנכון לי, אבל גם לתקשר את זה איך שנכון לקשר. ותפקידי, בשביל האושר שלי, למצוא קשרים/סביבה/קהילה שמאפשרים לי כמה שיותר להיות מי שאני. 

* אני לא רק מספיק טובה - אני מדהימה, מהממת, פאקינג מלכה. 
ואני גם לא יותר מדי (too much) - מותר לי וזו זכותי המולדת להיות הכי הרבה שיש לי, לקבל הכי הרבה מהכל, לתת מקום למה שחי בי. זו זכותי המולדת להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. 
ואני גם מבינה, שיש אנשימות/קהילות שעבורןם אני אהיה too much. וזה ממש בסדר. תפקידי, בשביל האושר שלי, להרחיק את עצמי מקשרים או קהילות שלא תומכים בזה - ולמצוא את המרחבים והקשרים שבהם אני מדהימה ומהממת על כל-כולי, בלי להתנצל. 

Unapologetically be the fucking amazing, awesome, powerful and free person that I am.

*

לעשות שלום בין הילד הפנימי לילדה הפנימית
תאריך: 6/1/2021 19:19:40
**טריגר טראומה מינית בילדות**

הזהות המגדרית שלי היתה שונה כבר מהילדות - הייתי ילד. ממש. בחוויה הפנימית ובנראות החיצונית הייתי בן.

התאהבתי בורד מלכה בגיל 4 בערך, ביקשתי ממנה לפנות אלי בלשון זכר ולקרוא לי "אורי". שיחקתי עם הבנים תמיד, יחד משכנו לבנות בצמות והרמנו להן את החצאיות, וכמוהם גם אני שיחקתי איתן רופא(ה) וחולה.

בין הגילאים 5-9 בערך (הזיכרון הקוגנטיבי של זה מודחק) חוויתי פגיעה מינית מתמשכת - כמה ילדים מהחבורה שלנו "שיכנעו" כמה מאיתנו הילדות לעשות איתם משחקים מיניים בסוד. זה קרה כמה פעמים, וזה כלל שליטה מנטלית, גופרגשית, והיו חדירות (הגוף שלי זוכר היטב).

היום אני מבינה, שגם הילד חווה פגיעה שם, ושהיא שונה מהפגיעה של הילדה:

דבר ראשון, המשחקים המיניים היו מבחינתו סימן לכך, שהבנים שהוא משחק איתם רואים אותו כבת, כבעל גוף של בת. אז הבנתי שאני שונה, שאני לא באמת כמו הילדים, שאני לא שייכת אליהם - שאני ילד בגוף של ילדה.
דבר שני, ברור לי עכשיו למה להיות "אישה" במשך שנים רבות נתפס אצלי כחולשה. הוא, הילד, הרי היה ילד חזק - טיפס איתם על עצים ועקף את כולם בריצה. זאת הילדה שהיתה חלשה, זאת היא שנתנה לתת להם לפגוע בה, זה הגוף שלה שנפגע.
יותר מאוחר, בגדילה שלי בתוך תרבות האונס, הפירוש שלי היה "להיות אישה ומיניות נשית זה חלש, להיות גבר ומיניות זכרית זו עוצמה").
אז אולי הילד שנא את הילדה על מה שעוללו לו, להםן...

הבנתי שמלבד הפגיעה בגוף, היה שם ילד מאוד מבולבל. זה בילבל אותו זהותית, מגדרית-מינית: גם מול הילדים ("אבל אני כמוהם - איך הם יכולים להתייחס ככה לגוף שלי, כאילו אני בת?"), וגם מול הילדה עצמה ("בגללה פוגעים בי, ובגללה לא מתייחסים אלי כילד").

היום אני מדברת עם הילד הזה הפגוע שבי, נותנת לו קול ומקום. מכילה אותו, מקשיבה לפגיעה שלו, אוהבת אותו שם. וגם חוזרת לילדה הפגועה שבי. מחבקת את שניהם. מכירה בזה ששניהם היו שם, חוו פגיעה שהיא שונה במקצת. עושה שלום ביניהןם, נותנת להם.ן הזדמנות לחבק אחד את השניה.

זה מאפשר לי, כמבוגר.ת -

לעשות שלום עם הקווירנס שלי ולמצוא בו עוצמות - מרחב גדול, איתן ומנצנץ יותר של אמצע, בלי השוואה קורבנית של מה זה להיות "אישה" או "גבר" - למצוא פשוט עוצמה;

לעשות שלום מול גברים כלסבית ולחקור בבטחה את המיניות שלי מולם (חקרתי, עדיין לסבית);

ולעשות שלום גם מול הנשיות שבי והמיניות הנשית שלי, ומול "השבט הנשי". לגלות ולפגוש את העוצמה הנשית שלי.

כשאני כותבת או מספרת את הסיפור הזה, אני ממש יכולה להרגיש את הכיווץ בתוך החוויה שלי של הסיפור, אבל היום יש שם כל-כך הרבה התרחבות. והכיווץ הרבה פחות מכווץ עם השנים. אני מוצאת מנוחה בתוכו.

רבדים נוספים של ריפוי.

*

כמה אפשר לטחון??
תאריך: 7/1/2021 11:11:06

לפעמים אני צריכה מנוחה מכל תהליך הצמיחה האישית הזה.

צריכה הפסקה רגע מלטחון עם עצמי - מלהבין, לפרק, לחבר, להתבונן מאלף זוויות, לקלף שכבות, לפגוש מקומות, להקשיב לקולות. מלהשתנות.

אפילו מלהתחבר לעצמי דרך הגוף אני צריכה הפסקה. חשבתןם שזו לא טחינה? תדמיינו - טחינה + "איפה זה יושב לי בגוף".

ומדיטציה ומיינדפולנס זה חלק מהתרגול היומיומי. גם מהן צריכה הפסקה לפעמים.

טיול שקיעה מלווה בהגיגים על משמעות הקיום והטבע.

שלא לדבר על הקפה של הבוקר, שהטעם שלו משום מה מפיק ממני פוסטים לעת זריחה.

ולא יכולה "לברוח לעבודה", כי המקצוע שלי זה פשוט להעביר את הטחינות שלי הלאה.

ולא יכולה להתנחם אפילו באיזו שיחת חולין משעממת עם חברותים, כי התעקשתי לבחור כאלה מהעולמות שלי. אלוהימה, כמה טחינות.

אפילו הסקס הוא מודע כזה, עם תשומת לב וריפוי וזה. גם כשזה "זיון".

בקיצור, אין רגע דל.

באמת זה מתיש לפעמים.

התשובה - להיות בחמלה לנטפליקס

איך ואיפה אתןם מוצאימות מקומות לנוח מכל התהליך הזה כל היום?

*