צור קשר עם גבריאל
...Loading...

גבריאל פולונסקי

שלום לך,

שמי גבריאל פולונסקי, אני פסיכותרפיסט קליני מומחה להתמכרויות הממוקדות בחומרים ספציפיים ועד לרבדים של מיבנה אישיות ודפוסים רגשיים והתנהגותיים. המסע שלי החל במשבר עמוק בעקבות שימוש במגוון ספקטרום החומרים משני התודעה (סמים למיניהם). במהלך השיקום וכמה שבועות לאחר הגמילה שלי ב-2012 מש"זכיתי" בהבחנות הרות גורל, מסרסות המוכרות כחשוכות מרפא. החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני, שדרך חווייתי, חיים את המוות, חיים מסורסים רגשית באופן חלקי או מלא, ושאני חייב לנסות, להעביר משהו טוב הלאה. נוכחתי להבין שתהליך ההחלמה שלי הוא פרויקט החיים שלי, ושאני צריך לשים אותו במקום הראשון וללכת איתו בכל הכוח.

באותו הרגע נכנסה רוח חדשה למפרשים, רוח שלא הכרתי עד אז, או שהכחשתי,והתחלתי לבקש לעצמי את הדברים הנכונים לי, הבריאים, ולא בהכרח הדברים המעוגנים ברצון אנוכי או בפתרונות זמניים. ויצאתי לחפש. המסע שלי נימשך עד היום ואפשרי שלא יסתיים אף פעם. אני כבר לא קרבן של הסיפור, אני הגיבור, גם אם גיבור פצוע, או כפי שמתייחסים לזה בפסיכולוגיית המעמקים, "המרפא הפצוע", משם אני בא, מחוויתי האישית, ממקום של הזדהות, הבנה והכלה של מרחב הצללים דרכם צריך לעבור כדי להתבונן בעצמינו מלוא הספקטרום, בכנות ובאומץ, ולהתחיל לחצוב משם דרך הפחד אל מקום של אמונה, של רצון טוב וכיוון בונה לחיים, ללמוד להכיל ולשמור על זה. אני כמהה ללמוד ומאמין בהתפתחות הדדית בכל מפגש קליני, ולומד כחלק מדרך החיים שלי.

בטיפול שלי, כמו הפרקטיקות אותן אני לומד, אני משלב מזרח ומערב, את יסודות הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית המערבית עם עקרונות הפסיכולוגיה הבודהיסטית, בשילוב של 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה, פסיכודרמה, ואלמנטים מהלימודים הנוכחיים שאני לומד, פסיכותראפיה גופנית התייחסותית ניאו רייכיאנית המשלבת שימוש במצבי טראנס ומצבי תודעה חלופיים, אלמנטים שמאניים ומגע ברמת עיסוי רקמות שריר ליבה ועומק לשיחרור רגש וטראומה הניצרבת סומאטית (רגש מודחק המקבל ביטוי גופני). אני מקבל פציינטים בקליניקה שלי היושבת בצפון תל אביב במהלך השבוע.

אני מאחל לכולנו חיים טובים ובריאים, במיצוי הולך וגדל של הפוטנציאל האישי שלנו ובאיזון בין החומר לרוח השזורים יחד.

"בדידות לא נובעת מחוסר אנשים סביבך, אלא מחוסר היכולת לדבר עם אנשים, על מה שמשמעותי עבורך..." - קארל גוסטב יונג.

שבוע טוב,

בברכה - גבריאל פולונסקי.

בלוג

הנבואה היונגיאנית - ומה מביא אדם לטפל
תאריך: 17/4/2018 23:45:00

הנבואה היונגיאנית - ומה מביא אדם לטפל


אתחיל מזה שאדם הוא לא מטפל, אדם פשוט מביא את עצמו, על כל כולו, ידיעותיו, חווית חייו והאינטגרציה הפנימית שלו עם התכנים הממצאים את הידיעות היחסיות אליהן הגיע להצלחה יחסית במיפוין על פני השטח. ולמה הכוונה? ולמה אני מתחיל מהנקודה הזאת? כי אנו, כאנשים, אנו שווים בערך האנושי שלנו מול הקיום, המתפקדים בתפקידים וכובעים שונים. זווית ההסתכלות הזו בדברים היא מה שמאפשרת לנו להתבונן באופן עקבי וכברירת מחדל על הצללים הפועלים בנו ולהימנע ממניפולציות לא מודעות של התודעה שלנו להרים או להקטין את זה היושב מולנו מתוך הצורך האנוכי שלנו להרגיש בטוחים בסיטואציה, גם כשזו לא תורמת לשגשוג מערכת היחסים, וכך לא להדבקאו להדביקעם היושב מולנו בפגמיםמסוימים. בפגמים, אני מתכוון למנגנוני הגנה פרימיטיביים, גם אם משוכללים ומעודנים להפליא הקיימים בנו ובולמים נסיקה אל מחוזות חדשים ולא מוכרים של התפתחות רגשית ורוחנית ספונטניים.

במילים אחרות, רק הפציינט, המטופלהוא בעל הזכות להתייחס אל עצמו כמטופל, וזה למען התבוננותו האישית על הפגיעות והפצעים שלו, שזו כמובן נקודת הפתיחה הבסיסית של תהליך בו הוא בוחר לדרוך על האגו שלו, שאתייחס אליו כמערכת מנגנוני ההגנה המאפשרים לו להתמודד עם חוויית החיים שלו באופן הישרדותי יותר או פחות כחלק מהחברה, והעבודה על המודעות וההתגבשות האותנטית, היא מה שתהווה בעצם לימים את המעבר ללחיותאת החיים, ולא לשרוד אותם.

הרעיון העומד מאחורי אמירה כזו, הוא שמערכת יחסים בין מטפל למטופל, כמו כל מערכת יחסים בריאה בחיינו, חייבת לכלול בתוכהתן וקח”, זאת אומרת שמערכת יחסים בריאה, המאפשרת מקום לשחרר תלות ולהמצא בה מתוך בחירה, היא מערכת יחסים בה שני הצדדים מרגישים, ברמת הידיעה, שהם נחוצים לאותו המערך ומבינים שהשינוי שמיתרחש שם הוא הדדי, הוא של הביחדהנוצר מהמיפגש. הגדרות וסטיגמות, אשר יוצאות מחדר הטיפולים, או מוטמעות אצלינו בתודעה כבסיס להשתייכות מסוים שלנו בחברה, הן נקודת המוצא של פיצולים ההולכים ומתרחבים בחברה ועושים הבדלה בינינו, תוך נטישת בסיסי העיקרונות המחברים בנו כבני אדם, שהם חמלה, קבלה, ויותר מכל, ענווה.

כשאני אומר חמלה, אני מתכוון לחמלה עצמית וכלפי האחר המאפשרת לאדם להביא את עצמו, על כל מי שהוא, ולהרגיש מחובק בכל תנאי, כך שיתאפשר לו להמנע מהתנגדות פנימית ולקבל את עצמו באהבה עד כי יבין שהוא בסדר כפי שהוא ויוכל התבונן בבהירות בעצמו, באישיותו ובחייו, ולהבין יותר את החזון אליו הוא מכוון להגיע עם דרכו ועם הזמן.

כשאני אומר קבלה, אני מדבר בפשטות על לקבל את המצב כפי שהוא, תוך הכלה והמנעות מפעולה אימפולסיבית הממשיכה לשחזר את אותו המעגל. התנהגותי או רגשי.

וכשאני מדבר על ענווה, אני מתכוון לאופן בו אדם מתבונן בחיים דרך מישקפיו - ובעצם לחתור למקום שמאפשר לראות את עצמו כפי שהוא, לקבל את זה ולהשלים עם זה. להביט בסביבה שלו, לקבל אותה ולהשלים עם זה.ולהביט בעולם, לקבל אותו כפי שהוא ולהשלים עם זה. בעצם, לראות בבהירות נטולת שפיטה, את החיים כפי שהם, לא טובים ולא רעים, אלא כמו שהם, כי זה מה יש, ולהתמקד בפשטות בונה.

הרעיון הוא להמנע מחוקים יבשים שלא עבדו למען המטופל ולהתחיל להכניס עקרונות, המאפשרים לו לנוע בחופשיות בתוך התהליך שלו תוך למידה עצמית מחוויית חייו היומיומית. שהרי הגדרות, נועדו אך ורק למען זה המתמודד, בין אם מדובר במחלות נפש כגון מאניה דיפרסיה, סכיזופראניה, אישיות גבולית, וכלה בטבעונות, בדתיות, או כל הגדרה אחרת בחייו של אדם.

כשאני חושב על המקום ממנו אני בא, ולהגדרה לה זכיתי בין קירות חדר הטיפולים, הבחנה של סכיזופרניה פרנואידית, ויותר מכך, תחלואה כפולה של התמכרות וסכיזופרניה פרנואידית, ההגדרה הזו, כשנלקחה לי מהידיים ותפקדה כגורם חיצוני אוטונומי, היא לא עשתה יותר מלדחוק אותי לשוליים ולגזור עליי גזר דין מוות. ורק בנקודה בה הבנתי שאין נולד הפסיכיאטר שיגזור עליי כזו גזירה, הייתה הנקודה בה הבנתי שההגדרה הזו צריכה להיעלם חיצונית ולעבור לשכון במקום פנימי. היתה זו הנקודה בה הבנתי שזו נולדה אך ורק למעני, ולמען זה שאוכל למסגר את הפצע שלי, את החולי האישיותי, הזמני, שקיים בי, ולזכות בחופש לקבל את המניפולציות שצללים אלה מפעילים עליי מבלי שאהיה מודע להם, ולהכיר בהתנגדות שלי להם, (ההתנגדות) מה שרק הגביר את הווליום והרעש שנבע מהרמקולים האדירים האלה, שבשנייה היה בכוחם לצמצם אותי לכדי נקודה דרכה אני צובע את כל חיי בחוויה הקשה ושוכח כי אני חווה רק שעה קצרה מחיי.

בדרכי שלי, אחת ההתמודדויות הטריקיות והמתגמלות ביותר הייתה האופן בו אני מתייחס להגדרה ולהבחנה, זו כרוכה הייתה בתקופות ארוכות של תרגילי כתיבה בהם דאגתי להגדיר לעצמי את האבחנה מחדש, מחולה בתחלואה כפולה כפי שנהוג באסכולה הטיפולית, סכיזופרן פרנואידי, ומכור, לגבריאל, המתמודד עם נטייה להתמכרות והתמודדות עם הבחנה של סכיזופרניה פרנואידית. התוצאה הייתה, שחזרתי לקבל קצת את עצמי חזרה, כבר לא הייתי הסמרטוט הזה שטבלו בסיר השמן של המחלה, וזו אחזה בי בדביקות בלי להשאיר מרווח קטן לנשימה. בכולנו קיימת הנקודה הבריאה, השפויה, זו שרק רוצה לאהוב ולאהב ולפעמים מכוסה כל כך באבק, שאנו שוכחים איך החלק הזה נראה.

גבריאל פולונסקי - עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן

גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - מעשה בענווה
תאריך: 22/4/2018 13:17:00

הנבואה היונגיאנית - מעשה בענווה - הבלוג של גברי

בהמשך לפוסט הקודם, הרגשתי שנכון להעמיק את מושג הענווה כמו שזכיתי להבין אותה עד היום.
בפוסט הקודם נגעתי במושג ממקום שהוא (עיקרון הענווה) קורה לנו להכיר במציאות כמו שהיא.
לראות את עצמינו כפי שאנחנו, לקבל את זה ולהשלים עם זה.
לראות את העולם כפי שהוא, לקבל אותו ולהשלים עם זה.
לראות את החיים כפי שהם, לקבל את זה ולהשלים עם זה.
ולמה דווקא עכשיו אני מרגיש נכון לגעת בעיניין. כי אני חושב שזו נקודת התחלה מדהימה והכרחית בכל דרך של שינוי והתפתחות.
בדרך כלל המושג הזה מוכר מדרכים רוחניות למיניהן ומתורות עתיקות כאלה ואחרות ואני לא שולל או מתנגד בשום אופן לזויות ההתבוננות האלה שזכיתי להחשף אליהן לא מעט לאורך הדרך. רובן דיברו על צניעות, על איפוק ועל הצמדות לכללים מסויימים של הדרך למען השקטת התודעה או הנפש ופינוי מקום לנשמה, ניתן להגיד.
היום אני מעוניין לגעת במושג הזה ממקום יותר עכשווי, ממקום פחות מטאפורי אפשר להגיד, למרות שהכל שזור אחד בשני בסופו של עיניין, אבל אולי יותר בהקשר הקליני ובאימוץ המושג לטובת כיוון אותנטי שלנו כבני אדם ושל המטופל כאינדיווידואל המחפש את דרכו.
אגע קודם כל בדוגמה קטנה מהקליניקה, ומהחיים.
אני חווה את כח ההכחשה המאסיבי שיש לנו לפעמים אל מול המציאות, כוח הכחשה שעוזר לנו להמנע ממצבים מאיימים או מתוך קושי להכיל אמת שהיא קשה לנו או מנוגדת מאד לעקרונות שלנו.
אני זוכר את ימי כנער, שבסביבות גיל 16-17 החל לעשן מריחואנה. העניין הוא לא האם זה היה נכון או לא נכון, קשה לי להחוות דעה של בעד ונגד על דברים שבסופו של דבר הביאו אותי למקום למקום בו אני נמצא היום בחיי, אבל, לצורך העניין, בסביבות גיל 19 או 20 במהלך איזה ערב בו אני וחברים הרעשנו ויצאנו מהבית, מצאו אימי ובן זוגה שקית של “חומר”. כמובן שזה גרר סנקציות כאלה ואחרות, ולמען האמת, דרשו ממני הבטחה להפסיק, מה שהביא אותי למצב בוא אני רץ 10 קילומטרים ביום כדי להירגע, נכון למצבי הנפשי באותה התקופה. כמובן ששריר האיפוק לא החזיק מעמד לאורך זמן, לא היו לי כלים להכיל את המציאות כפי שהיא, ואת העבר הרודף אותי, ובסופו של דבר חזרתי לענייני כרגיל ובהסתרה (עישונים), אבל תפס אותי חזק עניין אחד, איך זה שאני צורך גראס כבר כמה שנים, ממש מתחת לאף של כולם, ואף אחד לא יודע?
אבל נכון יותר יהיה לומר, אף אחד לא רוצה לדעת, שהרי הידיעה בשביל אימי היתה בלתי נסבלת כל כך, שהיא העדיפה להאמין שזה לא קיים באמת, למרות הלך הרוח ה”קופצני” וה”עליז” שהייתי מביא עימי לכל מקום, מלווה לפעמים במבט מזוגג או עיניים אדמומיות. בנוסף לזה, אני כנער, לא הייתי מסוגל להתבונן בכמות הרעש והאנרגיה שהייתה נצורה בתוכי ובעצם הביאה לכך שללא האילחוש הרגשי הזה, הברירות שלי הן או לצאת לרוץ את חיי, או לחוות קריז, חוסר ריכוז ובסופו של דבר, למצוא את דרכי חזרה אל השקט שבצריכה הקבועה והממוננת.
העולם אינו מקום קל, החיים גם כן, הרב-גוניות שאנו נדרשים לחיות איתה ולקבל בעל כורחנו בהחלט מעמיסה על כל נקודה בנפש שלנו באופן זה או אחר, וללא הכלים הנכונים, אנו לא באמת יכולים לעבור טרנספורמציה שתאפשר לנו להכיל אותה (המציאות), ללמוד ממנה ולהישאר שפויים. דוגמה יפה לכך היא השימוש הכלל חברתי ההולך וגובר של החברה בחומרים משני תודעה מאוכל ועד תרופות מרשם, וכל מה שעובר ביניהם, ספורט, טלויזיה, מין, אלכוהול, ספרים, אלימות. שלא תטעו, אני ממש לא משווק לחזור אחורה בזמן ולחיות במערות חס וחלילה, אבל הטכנולוגיה נועדה להעצים אותנו ולקדם אותנו, אך ברגע שהיא יוצאת מפרופורציה ואנו נשאבים אליה, אז מי בעצם מוביל אותנו? ותסכימו איתי שלרוב, כל קיצוניות מכוונת בסופו של דבר לכך שה”כלי” ישבר בשלב כלשהו, וה”כלי” הזה הרבה פעמים הוא התודעה שלנו, המשפחה, הזוגיות, וכו’. והכל יושב על עניין מאד פשוט להבנה אנליטית, אבל פרוייקט רציני כשמדובר בתרגול יכולת להכיל את העניין, והוא, שהחיים כואבים, משעממים, עצובים, מרגשים, מצחיקים, מכעיסים, תובעניים. ובחיים, במקרה הטוב אנו יכולים להתנהל נכון, אבל אשליות השליטה למיניהן מתנפצות ברגע שקורה משהו לא צפוי, כמו תאונה, אבדן, פרידה, ועוד מיני.
אז מה בעצם מונע מאיתנו לדבר בכנות ולבטא מילים ושפה, או רגש אמיתי שקיים בנו ולנצור אותו בפנים ולתת לו לגדול בבטן במקום שנפוצץ את בלוני הסוד האלה במחט הקסומה של השיתוף?
הרבה פעמים אנו פוחדים לפגוע, ולהיפגע, ל”הכעיר” את החיים או להיות דוגמה “שלילית” לנורמה האוהבת שקיימת לנו בפנטזיה. כמובן שאנליטית אפשר לנתח את זה לקשרים הבינאישיים ולניזקקות ילדית אבל זה עיניין אחר.
ישנם הרבה כלים היום ללמוד להתבונן בחיים מבלי לנקוט פעולות ובעצם ללמוד דרך מה שאנו חדלים לעשות, את מה שעשינו כל החיים ולא עבד בשבילנו ולהיפך.
אבל נקודת התחלה מדהימה בכל תהליך, ואפילו חזרה וחיבור מחודש לעיקרון הזה, עיקרון הענווה, עשוי לעגון כוונה מאד מעניינת לכל אחד בחייו, והעוגן הזה הוא תהליך של ביהור המציאות כפי שהיא, בהתבוננות אובייקטיבית על החיים, ללא התלות הבלתי ניסבלת שלנו לנתח ולהבין אותה או להגיב עליה באימפולסיביות. פיתוח ההתבוננות השקטה הזו הקרויה ענווה, על עצמינו, יכולה להוביל כך להתבוננות החיצונית שלנו ולתת לנו להרגיש ולהבין היכן באמת טוב ונכון לנו להיות, עם מי ומתי, מה אנו באמת רוצים לעשות עם עצמינו ומה מדבר אלינו באמת, מה אנו באמת צריכים, ולא בהכרח מה אנו רוצים, וגם להבין מה מניע אותנו מתוך פחד, היושב תחת פני השטח. אותו הפחד לפגוש באמת הפשוטה, כפי שהיא, פשוט האמת, כואבת ויפה, מענגת ומכוערת, ולהיפך ובמהופך.
בשורה התחתונה ובהקשר ישיר לחיים, אנו לא יכולים לעבוד עם מה שנמצא “שם”. אנו יכולים לפנטז אולי על היום בוא תיהיה לנו מכונית “פאר” וניסע בה בכיף, אבל כנראה שאם מתוך הרצון הזה נפסיק להשתמש במכונית הישנה, יהיה לנו הרבה יותר קשה להגיע למכונית ה”פאר”.
אם נפנטז על היום בוא נקליט אלבום מוזיקה באולפן אבל לא נרים את הגיטרה ונעבוד על זה, כנראה יהיה לנו קשה יותר לממש את זה כשהאולפן יגיע, אם החלום לא יילך לאיבוד בדרך.
אם נחשוב כל הזמן על הרצון לחיות בשלווה, בלי לקבל את זה שכרגע אנחנו לא שלווים ונתחיל להתבונן במהות האמיתית לאי השקט הפנימי שלנו, כנראה יהיה לנו הרבה יותר קשה להגיע לשקט המיוחל, ואם נגיע אליו, כנראה שיהיה זמני בעקבות חוויה שמיד לאחריה, או יום אחריה, ניפול חזרה למקום המוכר.
הבאתי כמה דוגמאות חיצוניות, אבל הרעיון הכללי, הוא לעבוד עם מה שיש, עם מה שכבר נימצא אצלי, ולבנות דרך זה את המחר, להתמקד במה שקורה איתי עכשיו, היום, כרגע, ולהתייחס לזה שעשיית מיטב יכולתי היום, למען עצמי ולמען סביבתי, כנראה, יגרום למחר להיראות טוב יותר, או לפחות להרגיש אמיתי יותר, חי יותר ונושם יותר, וכך ינבא באופן מסויים על חיים מלאים יותר ברמת החוייה הסובייקטיבית כחלק מהכלל.

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - מפתח דלתות הסתרים, כנות
תאריך: 30/4/2018 10:25:00

הנבואה היונגיאנית -מפתח דלתות הסתרים, כנות - הבלוג של גברי

אז מהי כנות כעיקרון מנחה? ומי מאיתנו עוצר מדי פעם במירוץ החיים שאנו לפעמים נקלעים אליו בעל כורחנו?

דרך תקופות של התבוננות נוקבת בעבר שלי, על מנת להשתחרר ממנו ולהתקרב יותר לחיים בהווה ברמת החוויה, החשיבה, ההגשמה והחירות מצלקות ומשקעים המושכים לאחור, אני מוצא בכנות מפתח דלתות נסתרות, העומדות נעולות במעמקי הנפש ומציבות בכניסתן שומרים ערמומיים מאד המחופשים להכחשה, לסילוף האמת, לשימוש במניפולציות ותככים, בהתנגדות ולפעמים בצריכה של תוכן וחומרים חיצוניים על מנת ש”חס לחלילה” לא אגע בנקודות כואבות, לא נוחות ולפעמים גם טובות, אבל כאלה שנמצאות בפינות חשוכות ולא מוכרות בעולמי הפנימי, ובמילים אחרות, גם כשדלתות אלה מובילות למקומות טובים יותר, ולמקומות בונים ומעצימים, אני עדיין נוטה להתכחש אליהן מתוך פחד לשהות במצבים של “לא נודע” שהוא באופן טבעי, פחות נוח מה”נודע”, גם כשזה (הנודע) מזיק לי או בולם אותי.

אז כנות, מעבר למילה יפה, יש בה רבדים שונים, ובעצם, מעצם ההתבוננות בחיים דרך המושג הזה, ומעצם אפשר להגיד, ספיגת ההשראה מהמושג הזה, בין אם זה דרך תרגילי כתיבה ובין אם דרך מדיטציה או עיסוק במושג כחלק מהחיים, עיקרון הכנות הולך ומעמיק. הכוונה היא, שכנות, כפי שהכרתי אותה לפני שנתיים לצורך העניין, שונה בתכלית מ”כנות” כפי שאני מכיר אותה היום, ושונה מכפי שהכרתיה לפני 3 שנים וכנראה שונה מהאופן בו אראה אותה בעוד תקופה, ככל שהתייחס לעניין הכנות בחיי והעיקרון יגדל יחד איתי דרך חווית חיי. והכוונה היא בעיקר וקודם כל לכנות שלי מול עצמי, שהרי זה הגרעין כמובן להוציא את אותה הכנות כלפי חוץ.
אתן כמה דוגמאות מתקופות ספציפיות לאורך חיי כדי שנוכל להתבונן ולהבין מעט יותר לעומק את הכוונה שלי ביחס לנושא.

כילד שעלה ארצה בגיל 7 וחצי לערך, חוויתי מצוקה קשה בפרידה מהמשפחה בארגנטינה, הכוונה בשדה התעופה, כשחוויתי את המשפחה כמו נקרעת כשאני והורי עלינו ארצה והסבים והסבתות, דודים , דודות ובנות דודות שלי נשארו שם. התחושה היה כמו יצאתי מרחם מוכר ועוטף אל חוויה של קור ועולם שונה ממה שהכרתי. אלה לא דברים שידעתי להתייחס אליהם עד השנים האחרונות ובטח שלא לבטא במילים, אבל העובדות הן שהפכתי ילד “בעייתי”, מתנגד, לא זורם, לא תלמיד, אלים, נמצא רוב זמני בבית הספר ב”מקום הקבוע שלי” על כיסא לצד חדר המנהל תחת נזיפות ואיומים על גודל “התיק האישי” שלי וכו, וכו. אני כילד, לא הבנתי מה קורה שם, לא באמת הבנתי איך הגעתי פעם אחר פעם לאותו המקום, לאותו המצב, למצב שכואב ולא נוח לי בבטן, מצב בוא אני מותקף ונינזף בין אם על שטויות ובין עם על עניינים שיש בהם.

לאורך ההתבגרות ובקושי לפתור קונפליקטים פנימיים כאלה ואחרים, כמובן שהמשכתי לאגור מיני צלקות וחוויות לא בדיוק בונות בחיי, בין אם בבית הספר, בחיבור לחברים “לנשק” אפשר להגיד, שיחד לא בדיוק גררנו אחד את השני לרגיעה או מיצוי יכולות כמו שיותר משכנו לכיוון הפשיעה, הגניבות, השוטטות והוואנדליזם. תקופה לאחר שעברנו דירה, כשחלק מהתכנית היא להפריד ביני לבין הכוחות ההרסניים שמסביבי, תקופה מסויימת לאחר המעבר מצאתי את הסמים והאלכוהול. שהתיישבו בדיוק בנקודות הכואבות, פתחו צוהר לחיים חיוביים ברמה מסויימת, ובעצם, שימשו לפלסטר מדהים באופן בו יכולתי להתבטא, להירגע, להפסיק לחפש אקשן והרפתקאות הרסניות, באיזשהו מובן, זה הגיע להציל אותי, זה הגיע להושיב אותי לחוויה נינוחה של החיים ללא כל הסטרס שישב לי בתחתית הבטן. דרכם בעצם שרדתי את התקופה היותר מורכבת אולי בחיי מבחינת המיפגש שלי עם החיים, אחד החברים הקרובים שלי נהרג בתאונת אופנוע באותה התקופה, שיניתי עיר ובית ספר, כל התפאורה השתנתה בין לילה.

העניין הוא, שמבלי לשים לב, עם הזמן, מצאתי את עצמי רץ ודואג ל”התארגן” על "חומר" לפני שזה נגמר, ובמילים אחרות, התחלתי לאבד יותר ויותר את היכולת למצוא את עצמי עומד מול החיים, על כל מורכבותם הרגשית, בלי שיהיה חומר להישען עליו. דאגתי שכפתור ביטול הכאב, הפחד, העצב ועוד מיני ממגוון הספקטרום הרגשי, יהיה תמיד זמין ללחיצה, תמיד יעבוד. הקלות שבאפשרות לתפוס ככה שליטה על חיי וללחוץ על כפתור שייתן לי להרגיש טוב כל הזמן, ולחיות באשליה של אהבה, או אולי לא אשליה אלא רק דרך תעלת רגשות ספציפית, היה מפתה כל כך, ונוח כל כך, שעם הזמן איבדתי בכלל את אפשרות שיקול הדעת, והשימוש בעזרים הפך אוטומטי.

העיניין הוא, שבתוך הספקטרות המוכחש הזה, החלו להבנות מיני מניפולציות רגשיות ואנליטיות בעולמי הפנימי, שהחלו לסלף את האמת הניצבת מולי, תירוצים ללמה אי אפשר, תירוצים לוותר על החלומות, תירוצים אפילו למות בשם ההתנגדויות שלי לאופן בו דברים כאלה ואחרים בחברה לא עובדים לרוחי. ניהיתי פילוסוף גדול, מבין גדול, וכזה שיודע בדיוק מה למה על כל מה שקורה מסביב, אבל עובדה אחת שררה בחיי, והיא שאני לא מתקדם קדימה, אני לא מבסס את עצמי כחלק מהחברה, אני עובד ולא שם לב איך אני מכפיל את זמני העבודה ושורף את האקסטרה הכנסה בזמן שאני עובד, נח פחות, עובד יותר, מבזבז יותר כסף, ובשורה התחתונה, לא מקדם את חיי לכיוון בוא הם יאפשרו לי איכות חיים גבוהה יותר, נוחה יותר ובעיקר בריאה יותר, הייתי גיבור גדול, שחס וחלילה לא התבונן בחולשות שלו כאדם, בפגמים, בפצעים, אבל יחד עם זאת, התעלמתי לחלוטין מכל האמיתות הכנות בנוגע לעצמי העשויות בעצם להאיר את הנתיבים דרכם אני עשוי לגדול כאדם, כאישיות, כחלק מהמערכת ומהחברה, כחלק אינטגרטיבי. במקום זה, נהגתי לשבת עם חברים בסלון, להתמסטל ולהתלונן על הפוליטיקה, על הממשלה, על החינוך, על בתי הספר, על הביטחון, על כאלה ואחרים, במקום לממש את זמן חיי להוות חלק מהשינוי שאני מאחל לו בעולם, אני לצערי ולשמחתי הייתי זקוק ליפול לשבר עמוק, לתהום אפלה כדי להבין ולהתבונן באשליה שיצרתי לעצמי על מנת לחיות ולמממש את חיי, אבל זה לא ההכרח, אדם לא בהכרח חייב להשבר לרסיסים או לגעת בתחתית הגובלת במוות כדי להבין שהוא יכול להתחיל תהליך של התבוננות נוקבת וכנה על חייו. אנו משתמשים במושג הכנות ומשליכים אותו תמיד על מערכות היחסים החיצוניות שלנו, אבל עיקרון הכנות הוא עיקרון המאפשר קודם כל לאדם להתבונן בעצמו, להתחבר לעצמו, להתחיל להכיר באמת שלו, בכוונות שלו, ביכולות שלו, במכאובים שלו, באומץ ובפחד שלו, באמונה שלו. לפעמים לא קל לנו להתבונן בעצמינו ולהבין שאנו ניהים גאוותניים במצבים שבהם אנחנו מרגישים הכי קטנים, שהרי אנו דווקא מלאים ביטחון באותו הרגע. ולפעמים לא נוח להכיר בכך שטעינו, מתוך פחד להכשל. לפעמים קל לנו יותר לכנות את עצמינו FREAK CONTROL מאשר להודות באמת הפשוטה שאנו פוחדים לאבד שליטה. ולפעמים אנו מעדיפים לגלגל הכל על בן או בת הזוג שלנו במקום להבין שמערכת יחסים היא “מערכת” יחסים, מה שאומר שלכל צד יש חלק בטנגו שרוקדים יחדיו.

הראי הכנה הזה שאני מדבר עליו, הוא מה שאמור להתרחש בחדר הטיפולים, שהרי מטפל טוב כמיטב הבנתי היום, יפתח מערכת יחסים עם המטופל באופן כזה שהבריאות שתתפתח במערך ייצא אט אט החוצה מחדר הטיפולים וישתקף במהלך חיי המטופל. המטפל יהדהד באופן בונה את חוויית חייו של המטופל כך שהמטופל יוכל להתבונן בעצמו ולהכיר במהלך המתקיים בחייו.
ומצד שני, זהו עיקרון שכל אחד יכול לפתח מול עצמו, מול מחברת בכתיבה חופשית, מול מדיטציות שונות, מתוך ידיעה שברגע שמכירים באמת כלשהי, רוב העבודה נעשה, זה עיניין של זמן עד שהכוונה תשיג אט אט את המטרה והכיוון אליו מכוונים, כל עוד שזה מעוגן בתוך התהליך ההולך ומתהווה.

כנות מתחילה מבפנים, והופכת חיים לאמיתיים, מכניסה נפח ועיניין שברגע שנוגעים בו, הופך פחות כיף להתעלם ממנו, ויותר מזה, הזרם הטבעי יותר שלנו, מושך למקום אותו הכנות מאירה באור החיובי יותר, הנכון יותר.

שיהיה שבוע טוב ומהול בכנות לכולם, כנות עצמית, שהרי אנחנו פחות בעינייני שפיטה וביקורת חיצוניים, בואו נכוון קצת פנימה, למקורות מהם נובעים הדברים.

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - הזמנים הנעלמים ושיעור לחיים
תאריך: 8/5/2018 14:42:00

הזמנים הנעלמים ושיעור לחיים

הבלוג של גברי


בעל כורחנו החיים מושכים אותנו דרך מה שאנו צריכים לעבור, ולכל אחד יש השיעור שלו, מדברים על מעגלי קארמה, על דפוסים של הרגל, על “תיקון אישי”, על תיקון עולם, והרבה אמרות יפיפיות ומפחידות כאלה ואחרות, שלרוב נראות כה גדולות שאנו חוששים ביכלל לכוון למקום הזה, ומעדיפים להסתפק במספיק טוב שיש לנו ושאנו מכירים בחיינו. ותכלס, הרבה יותר קל לקחת את החיים ב”קלילות” ולזרום עם מה שיש.
אבל האם מה שיש הוא הזרם המרכזי של חיי? של הלב שלי? של המתנות הנצורות בי? ומהו השיעור שלי?

אז אגע בנושא שהתעורר בי השבוע ושאני מתמודד איתו לאחרונה, כמו נכנסתי למרחב זמן ולהתעסקות עם תקופה מהעבר שמאתגרת אותי מאד, ומפחידה מעצם ההבנה של מה אני עשוי לגלות או להבין על עצמי או על דברים שעליי להתמודד איתם. ובכנות, זה לא שחסר לי, סך הכל אני מרוצה ממסלול החיים שלי, מהלימודים שעשיתי,מלימודי ההמשך שאני עושה כרגע, הבית, העבודה, הכלבה המתוקה שחיה איתי, ומיני תחביבים כאלה ואחרים הממלאים את חיי. הכל לכאורה “מוצלח” והאמת, שגם לא לכאורה, החיים מלאים ומלאים בדברים שאני חש אותם כטובים, והכוונה שאני מישתדל לחיות על פיה חיובית בעיני, אז למה להכנס לנבחי הנפש החשוכים ולהמשיך לעשות עבודה עצמית? ועוד לגעת במקומות חשוכים כאלה? שאני מעדיף פשוט לחתוך מהם את החבל ולתת להם להסחף אחור וללכת לאיבוד אי שם בעבר ולהאמין שכבר שיחררתי את זה..? אז למה באמת?
בתקופה האחרונה ניכנסתי לרבדים עמוקים בחיי, וביניהם, חיי בזמן של הרבה בלאגן נפשי, הרבה עליות ומורדות, חרדה, סטרס, תחושות של ניכור וחוסר שייכות, תחושות של היות עלה נידף ונטול עמוד שידרה, תקופות שהמוח היה כל כך עסוק בעומס ריגשי לא פתור ותחושות של היותי “לא נכון”, שבמבט לאחור, אני לא יודע מה קרה שם ומה לא, זאת אומרת, בחוויה שלי הכל קרה, שהרי חייתי את זה כאינדיבידואל בחוויית החיים האישית שלו, אבל מה קרה שם מנקודת מבט אובייקטיבית יותר? מנקודת מבט שמאפשרת להתבונן בהצגת התיאטרון שהראש שלי מכר לי ובתלבושות שראשי לקח והלביש בהם את כל הדמויות הרלוונטיות והנוכחות באותם הזמנים, ובתחפושות, אני מדבר על רגשות, תחושות, רעיונות, שפיטה וביקורת ואימוץ של הדמויות הקיימות בחיי כמישתלבות באופקי הנפשיים נכון לאותה התקופה, אופקים המחזיקים את כל מישקלי העבר.
אז לאורך הדרך אני חי הבנה שאני יכול להתעלם מהרבה דברים שיושבים אצלי ולחיות עם מה שיש, אבל כמטפל, וכאדם שבחר לעשות דרך, הן למען עצמי והן כאיש מקצוע, אני מרגיש ומבין שבתקופות הנעלמות האלה, נצורים הרבה שיעורים, או הרבה תיקונים אפשר להגיד, או במילים אחרות, ופשוטות יותר, אם פעם הייתי מקבל דו”ח חניה, וכל כך הייתי מתעצבן על העירייה, בעיקר כאזרח שמבקר הרבה בתל אביב בעקבות לימודי וכיוצא באלה. מכל מקום, הייתי כל כך מתעצבן, זה הרגיש לי כל כך לא פייר שאני משלם לימודים, משלם דלק, אני אזרח טוב שפשוט בא לעשות משהו שהוא חלק מחיי ובעקבות פיספוס תמרור קטן, אני מקבל דו”ח הדורש את מיטב כספי. וכסטודנט, ואזרח משלם מיסים ששירת בצה”ל זה הרתיח אותי. אבל לא בזה העיניין, העיניין הוא שהייתי לוקח את הדו”ח הזה, ולפעמים היו אלה כמה, ומכניס אותם למגירה, ולא מתקרב אליהם עד כי אין ברירה ומגיע איום על ריביות ולפעמים גם קנסות על איחורי תשלום. היה לי נוח לשים אותם בצד, זה הרגיש לי שכל כך קל לי להשתחרר מהם, לפחות לעט עתה.
העיניין הוא, שבדיעבד, כל פעם שהייתי מגיע בשעה טובה ליום התשלום, הייתה הקלה מסויימת שנתנה לי להבין שזה לא משנה שניסיתי להתעלם מהם בתוך המגירה, הם עדיין היו שם, עדיין שמי היה רשום עליהם, ובאיזושהי צורה, זה כמו גייסתי חלקה קטנה של האנרגיה שלי, כדי שתתחזק את ההכחשה הזאת ואת האשליה הקטנה שהדו”ח בעצם נעלם אל תוך המגירה, זה קצת היה כמו לא רק שקיבלתי דו”ח, אני גם מחבר תקע לביתי הפרטי וממשיך להזרים חשמל החוצה לאנשהו, איפשהו, לא יודע לאן, אבל שורף אנרגיות שלי, תופס מרחב בראש ומתחזק גם קצת חרדה קלילה כזו שהסתובבה לה בחלל הראש כמו זבוב קטן, שלא ממש מזיק, אבל הוא כן. הוא מציק ומעצבן. ומזכיר לי כל הזמן שיש פינה לא סגורה.

ובעקבות העניין הזה, בין השאר, הבנתי שכל מה שאני נוצר, מעמיס על התרמיל ומתעלם ממנו, לא משנה את העובדה שלמרות החיוך על פני, והחיים הטובים, המשקל עדיין הולך ונערם, ואני חש את זה בשכמות, בעמוד השדרה, גב תחתון, ומיני תחושות פיזיות הנובעות הרבה פעמים מהמשקל הנפשי שאני סוחב.
אז החלטתי השנה לערוך התבוננויות נוקבות בתקופות קשות, בתקופות שלא רק מעוררות כאב וצער, או עצב וגעגוע, אלא גם מאירות על שנים שמאד בקלות הופכות אצלי בתודעה למבוזבזות, לזמן שחבל עליו, לאיך לא ידעתי?! ואיך לא עשיתי?! ואיך לא התעוררתי בזמן?! וכו, וכו’.

והתהליך שניגלה לעיני, הוא סוג של ללחוץ על נקודות, או יותר נכון לפרום קשרים המאטים ותוקעים אנרגטית חיים שעשויה לזרום דרכי. קצת כמו להבין שהזיכרון תמיד יישאר אבל המישקל עשוי להתפורר ולהעלם ברוח, והקלילות החדשה כמו מאפשרת לצחוק על רגעים, מצבים, סצנות מסוימות מהחיים, או להמיר אותן לכוח מניע, למוטיבציה להצליח, לניסיון בעל ערך, וללמוד כמה שיעורים על הדרך.
ברור שישנו זמן ושלב בוא הדברים מתאפשרים, בדרך כלל כשהמטופל מגיע לשלב של מספיק אמון ותחושה של החזקה והכלה מצד המטפל, כדי לגעת במקומות האלה מזוית מאוזנת ובונה ולא לשחזר טראומות או מצבים כואבים מתוך הכרח עיוור וצורך של המטפל להרגיש שהוא עושה עם המטופל עבודה, או שיעמום, אלה הבנה של החשיבות שבפרימת קשרי העבר, שבפרימת החבלים המושכים מטה, המתחזקים הכחשה או ייאוש, העשוי להפוך לדיכאון או התרחקות מהדרך האישית האותנטית העומדת מאחורי אדם כאדם. וצעדים כאלה, הרבה פעמים, ואולי תמיד דורשים אומץ, עיקרון שארצה לגעת בו בפוסט הבא.
כאדם שאובחן בעבר כסובל מתחלואה כפולה, סכיזופאניה פראנואידית ונטייה להתמכרות ותלות בחומרים חיצוניים לשינוי, או הינדוס מצבי תודעה, לא היה פשוט לחזור לתקופות ארוכות, במיוחד השנתיים האחרונות שלפני האישפוז והגמילה, בהם כפי במוגדר באבחנה החלק של הסכיזו (השסע) תפס מקום מרכזי, ובמקביל לתנועה הפיזית שלי בעולם ולמערכות יחסים כאלה ואחרות שניהלתי בחיי, כך גם ניהלתי עולם פנימי שהלך והזין את עצמו במה שהתבטא כאלרגיה נפשית, קצת כמו שהגוף תוקף את עצמו במצבים בהם אדם אלרגי לאגוזים אוכל אגוז, כך גם הנפש המסורבלת מספיק, החלה לתקוף את עצמה ממקום של מנגנוני הגנה פרימיטיביים שיצאו משליטה בניסיון לכפר על חלקי הנפש שאף פעם לא נגעתי בהם, שהיו רדומים וקצת כמו לא היו. זו דוגמא קיצונית אמנם אבל זה הרעיון שמאחורי הפוסט, לחזור לתקופה של שנתיים חיים שבאמת ובכנות אני לא מסוגל להבחין מה באמת קרה ומה לא, היתה משימה לא פשוטה, לגעת ולהתבונן במיקרים כשהאמת שחוויתי שם היתה מאד ספציפית ולעשות זום האוט כדי להתבונן ולהבין בעצם מה ישב אצלי בפנים שצף כך על פני השטח לא רק נתן לי את האפשרות למפות את עולמי הפנימי הנוכחי, אלא גם איפשר לי לגלות הרבה אמיתות כואבות שליוו אותי תמיד. תחושות של חוסר יכולת, של אי מסוגלות, של פחד, של תיעוב עצמי, של דימוי עצמי בקרשים, של תלות וצורך באישורים חיצוניים, של ניגררות וויתור עצמי למען אנשים שלא באמת היוו אהבה אמיתית ופשוטה בחיי, וריצוי לא הגיוני שהרחיק אותי תמיד ממה שבאמת עיניין אותי, ממה שבאמת מהווה התהוות של הכישרונות והאהבות הגלומות בי כאדם, והשייכות שלי לחברה כחברה, לפני שאני צובע את עצמי בצבע כזה או אחר, או שם על עצמי תלבושת או הגדרה המפצלת אותי מקבלה פשוטה שלי את עצמי ושל החברה כחברה, ולייצר כלפיה אהבה ותחושה שמותר לי באמת ובתמים להיות מי שאני, כפי שאני, וזה בסדר.

הנכונות להכנס למרחבים החשוכים האלה שפכו אור אדיר ומלא בקסם אותנטי על חיי, מיקמו אותי במקומות שיותר נכונים לי, עם אנשים שיותר נכונים לי, וגם הכניסו דרור של נכונות לעצב את חיי כפי שאני באמת מאמין או מכוון לאופן בו הם יראו. המתנה הכי גדולה מכל הנושא הזה היא הכוונה המדהימה שאני מרגיש שנולדת מכל זה, שככל שהתמונה ניהית שלימה יותר, הכוונה שלי לגבי העשייה שלי הולכת והופכת לרצון ואהבה להיות חלק פרודוקטיבי באופן בונה לחברה, מתוך הניסיון, ההרבה פעמים מר, ממנו סחטתי את מיצי ההדר שהיו טמונים בתפוז המלוכלך שרק היה זקוק לשטיפה טובה ולסחיטה כדי שיהיה ראוי לשתייה.

אז שיהיה לנו שבוע של אומץ לגעת בעצמינו באמת, לכאוב, לבכות, לסבול קצת את מי שאנו שהרי לפעמים אנו בלתי ניסבלים כלפי עצמינו, ובעיקר שנצחק על מה שהיה, על הפגמים שלנו ונמצא את האמת המזמינה אותנו ללמוד מחוויית חיינו.

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - אומץ, פטיש החוצב הפנימי
תאריך: 14/5/2018 11:26:00

הנבואה היונגיאנית - אומץ, פטיש החוצב הפנימי

הבלוג של גברי

אחרי הפוסט הקודם, שנגע בין השאר בתקופות שאנו מעדיפים לשכוח, או לעשות כאילו שכחנו ולהאמין בזה, עלה בי הצורך לכתוב על אומץ. מילה שכיחה יחסית שגיליתי שמקבלת הגדרה מאד אישית, ולפעמים עצם ההגדרה, כל כך רחבת מימדים, שהיא מאיימת מספיק כדי לוותר מלכתחילה.

כולנו, או רובנו לפחות, רוצים להיות חזקים, מוצלחים, נכונים ולהוות דוגמה למשהו טוב או שומר בעולם, ואם לא שומר, נישמר, מלא ביטחון וכזה שיודע מה הוא רוצה מעצמו ולמה ואיך, הרי חוסר ביטחון הוא לא בדיוק התכונה הכי מרשימה, או זו שתמשוך אלינו את מושא אהבתנו.
ואיך אני התוודעתי לכמה אני נאחז ברעיון הזה? אני הייתי “גיבור גדול” בעבר שלי, הייתי כזה גיבור גדול שדבקתי בצורך להחזיק את הפאסון החזק, המחייך, האוהב והיודע והמבין במהלך תקופה מאד ארוכה בה כלפי חוץ נראיתי בסדר, וכלפי פנים, עולמי הפנימי הלך והתפורר, והתפורר, והתפורר. איפשהו ידעתי שזה יעבור, שזה כבר יחלוף, והבלבול יעבור, והנתיב ייחשף, והכל בסדר, אני חזק, אני חזק מול הסמים, חזק מול החברה, חזק מול החיים. החיים לימדו אותי אחרת.

העניין שאני רוצה לגעת בו, הוא האופן בו מושג האומץ קיבל תפנית רצינית בחיי, והפך לכלי העמקה רציני ביותר בחציבה שלי אל תוך עולמי הפנימי, ואולי אפשר להגיד, החציבה אל תוך הפחד המהביל אל עבר האמונה היושבת מצדו השני.

האמת היא, שהייתה לי תפיסה מעניינת לגבי המושג, כמו הקבלתי את המושג לבריון אגרסיבי העיוור לחלוטין לערך חייו כשהוא שיכור משליחותו למען גאוותו, למען החוויה החיצונית לו, איך רואים אותו בשכונה, או איך רואים אותו בביתו, איך בבית הספר ואיך בעבודה, כמו גיבור על שאסור לו להראות עצוב, עייף, או כואב את כאב החיים או את כאב החברים, ואפילו את כאב העומדים מנגד, כאב הרשעים. וככה סחבתי יום ועוד יום, חייתי על אוטומט, כשאני מחייך לכל הסובבים וכואב לבד ובשקט, כואב וניחלש, כואב ונהיה חולה, ולא מוצא איך ועם מי או איפה לדבר את האמת שלי, את הדברים המשמעותיים לי, ואיך יונג כתב פעם: “בדידות נובעת לא ממחסור באנשים סביבך, אלא מחוסר היכולת לדבר על מה שמשמעותי באמת עבורך”. ולי, לא היו מילים בכלל למה שמשמעותי עבורי, אז היה זה כתחום נעלם עבורי.

במהלך הדרך שלי ברצון ללמוד את עצמי, להתעורר, לקבל ולהשלים עם החיים ולשנות לא מעט דפוסים הרסניים או מעכבים ששכנו בתוכי עמוק בפנים והחזיקו שלטי מחאה שהשינוי הוא לא אפשרי, מצאתי שהיכולת שלי להכיר בחולשות שלי, היא בעצם שממצה אצלי אומץ אמיתי, היכולת לגעת דווקא במקומות הכואבים, השבורים, הלא ברורים או מבולבלים, כנגד כל מה שאי פעם חשבתי, שהרי זה כמעט נישמע כמו לבטא קורבנות ורחמים עצמיים אינסופיים, אבל ההפך הוא הנכון. היכולת לגעת במקומות האלה, לשהות בהם, להכיל ולקבל אותם כדי להתבונן בהם ולהתחיל לפעול אחרת, הן בעולמי הפנימי הרגשי והן בעולמי החיצוני, שם התרחש השינוי המדהים ואולי אפשר להתייחס לזה כמעבר מקורבן הסיפור שלי לגיבור האמיתי, גיבור פצוע אמנם, אבל אדם, לפני הכל, שפחות ופחות מונע מפחדים, שאני כלל לא מכיר, שהשקעתי המון המון אנרגיה פנימית וחיצונית כדי לטשטש באופן קבוע את הכתמים השומניים הדבוקים לנפש של הסיפור שלי, ואת הסימנים החיצוניים העשויים לחשוף את מה שאני אפילו לא מסוגל לבטא ביני לבין עצמי.
העניין הוא שתמיד, בכל שיעור כזה, בוא עשיתי פעולה שלפעמים הייתה מנוגדת לתחושה הפנימית, למהלך הרגיל שאני מכיר, זה קצת כמו להבין שכדי ללכת נגד הזרם המרכזי של חיי, הזרם שתמיד החזיק אותי באותו המעגל, הייתי צריך להיכנס לתוך אותו הזרם, להתבונן בו, להכיר אותו, לקבל אותו, ולפעמים לדחוף קדימה לכיוון המקור, לכיוון הסכר השבור, הגשר חבלים הקרוע, המפרץ הגדול.

לא קל לשים משהו על השולחן שהופך את הבטן ואנו לא יודעים איך נצא מכל העניין, כי כנראה נצא מעט אחרת, ולא קל להחליט לקחת אחריות על עצמינו, שהרי אם ניכשל בעיני עצמינו? מה זה אומר עלינו? אבל לפעמים כמו גוף יוגי, אנרגיה תקועה בגוף, מצטברת עד שהכלי נישבר, עד שהגוף מגיב סומאטית ומקבע את האנרגיה כחלק מהעגלה ההולכת ונהיית רעועה. או דוגמה יפה היא מים עומדים, במיכל, גדול ככל שיהיה, עם הזמן, יתחילו להסריח, להרקיב וכבר לא יהיו ראויים לשתייה.

אז מהו אומץ? נראה לי זה לא קשור בכוח, בכישרון אדיר או במבט מאיים, וגם לא בצחוק, לא בדמעות ולא ביכולת לקום וללכת. ואולי כן, אולי בכולם יחד ועוד ועוד צבעים שכרגע לא עלו על הדף, אבל יותר מהכל, אני חושב שזה היכולת לשהות ולהתקדם אל עבר הלא נודע, אל עבר זה שאנו לא בטוחים אם יהיה טוב יותר או כבד יותר, קל יותר או קשה, אבל דבר אחד ברור והוא שיהיה שונה, ואנו יכולים לסמוך על הכוונה, ורוב הסיכויים שנילמד שיעור גדול על עצמינו כשתגיע איזו תשובה, פתרון או חוויית חיים שונה. ואולי נגלה שדווקא העומס מתחיל לרדת מהעגלה, כמו ניזרק לשדות המלווים את הדרך ושוקע מתפורר בהם ומדשן את האדמה, ואנו ממשיכים קדימה אל משהו שונה, לא מוכר, אופק חדש. בעגלה קלה, נוחה, פחות נוטה להתהפך, מקפצת קלילה גם על הנתיבים הסלעיים וגם בעלייה.

בברכת שבוע טוב,

גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - על אמונה בחוויה הסובייקטיבית
תאריך: 22/5/2018 18:56:00

הנבואה היונגיאנית - על אמונה בחוויה הסובייקטיבית

הבלוג של גברי

אמונה זה משהו מאד אבסטרקטי לכאורה, מדברים עליה במטאפורות ושומעים את המילה הזו המון בכל הקשור להצלחה, אבל הרבה טקסטים מתמצתים על הטבע הפשוט של הגישה אליה, לא יצא לי לקרוא הרבה, אז חשבתי למה לא.

העניין עם אמונה הוא שבדיוק בגלל זה היא כל כך טריקית, וקשה לתפיסה, או האפשרות למסגר אותה לא תמיד משאירה ברירה לפתח אותה לאט או להקשיב לכיוון אליה היא נושבת או מהיכן.

אז אתחיל כרגיל מהמקום שאני בא, שהרי הכי נוח לי לשתף דרך החוויה, וכילד רגיש מאד, ער לתחושות, שלי ושל הסביבה, מצאתי את עצמי בשיחה ראשונה על הנושא בכתה ד בערך בזמן שאני ואמא חנינו את האוטו בחזור מאיזה סידור באותה התקופה. זה לא שלא היה לי רעיון לגבי כל העניין שהרי מגיל קטן ביקרנו בבית הכנסת של הקהילה היהודית בחו”ל והיינו מאד מעורבבים בעשייה. אבל באותו היום, לאחר תקופה שהרעיון משחק לי בראש, הרמתי לאימי מבט ושאלתי אותה האם היא מאמינה? באלוהים? והיא חייכה וענתה למה אתה שואל? מה אתה חושב? ואמרתי לה שאני מנסה, שאני מבין את הרעיון של אלוהים אבל לא משנה כמה אני ינסה, אני פשוט לא מאמין, זה לא עובד, זה לא קיים בי, אני לא מסוגל. ואני יודע היום מהיכן זה בא. שהרי אנו רואים וחווים לא מעט משברים וזוועות בחדשות, בעיתונים, תאונות דרכים, רוע אנושי, שואות המתרחשות בעולם ומלחמות בין עמים, וכמובן שלא יכולתי לנכס דברים כאלה לאלוהים. אם הרעיון שקיים בי הוא הצורך האנושי באהבה כחלק מהחיים, הייתה התנגדות חזקה מאד בין החוויה שלי את ה”עולם” למה שאני חושב שאמור להתקיים בעולם בוא שורה האלוהים. והיא, בפשטות אמרה לי, לא יודעת אם הייתי מכנה אותו אלוהים בהכרח, אבל אני מאמינה שיש סביבנו אנרגיות שמשפיעות עלינו ועל העולם, אבל זה בסדר להאמין במה שאתה מאמין כרגע וחש, כל אחד מאמין במה שעובד עבורו ובדרך שלו. ואני הרגשתי הקלה. האפשרות לוותר כליל על השאלה הזו הייתה עבורי הקלה גדולה. אבל לא שם תם העניין.

בעקבות חוסר הקבלה שלי את עניין האמונה, מה שבעצם צמצם אותי למימדי הגוף הפיזי שלי אפשר להגיד, גם צמצם את כולם לגוף הפיזי שלהם, ולהצטמצם לרמה הרגשית שלי גרידא, נטול עקרונות רוחניים לחלוטין, הפך את חוויית החיים ללא רק מצומצמת, אלא כבדה, ומהכבדות הזאת, עם הזמן, התחלתי לחפש לברוח, לברוח דרך אנשים, דרך מעשים, דרך דפוסי התנהגות ותרתי אחר אקשן, עם הזמן הפכתי מכור לאדרנלין הזה, בין אם חיובי או שלילי, עם נטייה לשלילי, לתחושות של התנגדות, מרדנות, התנגחות בחיים, ובאנשים, עד כי מצאתי את הסמים שפינו מקום למשהו אחר, אך גם זה הוביל בסופו של דבר לתחתיות.

העניין הוא, שאף פעם לא חשבתי על האופציה לכבס את מושג האלוהים, כמו לקחת אותו, לשים אותו בדלי מלא אקונומיקה, לבטל כל רעיון שיש לי לגביו הנובע מהחוויה החיצונית לי, ולאט לאט להתחיל לחקור מהמקום שלי את הרוח שמאחורי הדברים, להבין איך אני מבין את הכוח הזה, להבין איזו השראה אני יכול לאמץ מאנרגיית החיים לפני שאני מתנגד למה שניסו למכור לי, לשכנע אותי, לכפות עליי או לומר לי שנכון עבורי. וזו לכשעצמה מהווה פריצת דרך, ההבנה שאני יכול להחליט מה לצרוך ולמה, להתבונן, ולהבין על מה זה יושב, ובעצם להתחיל לפתח את ההבנה האישית שלי לגבי הרעיון הזה, בחתירה אל מה שעשוי להיות הביטוי האמיתי של השינוי שהייתי רוצה לראות סביבי ובתוכי, הבנה שבעצם מנתקת אותי מהניסיון לתקן את העולם, או לקחת אותו על כתפי, או לשפוט או לבטל אחרים, להשוות ולחפש מה לא נכון מסביב במקום להיכנס פנימה ולהבין כיצד אני יכול לייצר לעצמי חיים יותר שלווים. המסע לא פשוט והרבה פעמים מתעוררות שאלות מטלטלות, תובנות מטלטלות, או ההבנה שהיות חלק גובל בקורבנות, קורבנות פנימיים, קורבנות חיצוניים, הבנה של איפה והיכן אני באמת רוצה וצריך להיות על מנת לממש את עצמי, ויותר מהכל, לפגוש את הפחדים המונעים ממני את הצעד הבא, ולהבין איך אני בונה פעולות קטנות יומיומיות שיובילו בסופו של דבר אל המטרה או החזון לכיצד הייתי רוצה שייראו חיי.

בתוך כל זה גם יש את אחת ההתמודדויות היותר טריקיות, של איך אני נישאר בן אדם בתוך כל זה, איך אני לא שם את כל האחריות על רוח התקופה וממשיך בעצם לעשות את המאמץ המתמיד המהווה את החלק שלי בסינרגיה עם כוח החיים העשוי להיקרא אלוהים, ויותר מזה, אלוהים כמיטב הבנתי האישית, כשהמציאות לא פעם מושכת לכל מיני כיוונים, ואם להגיד את האמת, לכלל החברה לא תמיד קל לקבל את השונה, המוזר או הפחות מתאים לתבנית ברורה שמאפשרת “להם”, הסביבה, ידיעה יציבה לגבי פני הדברים.

העניין הזה קיבל אצלי בוסט רציני כשנתקלתי בתיאורית הארכיטיפים של קארל גוסטב יונג, אדם שמלכתחילה הזדהיתי איתו בכמה רמות חוויה כשלמדתי עליו בלימודים. בגדול, וממש בקצרה, הוא היה פסיכיאטר נודע, מצליח, האדם שהיה אמור לרשת את כיסאו של פרויד, אך ירד בתיאוריה שלו לרבדים עמוקים יותר, מה שפחות התאים לפרויד ומה שפרויד חשב, וכנראה בצדק, כמה שעשוי להתאים לרוח התקופה כחברה ולקבל רעיונות שהקדימו את זמנם כנראה נכון לאותם הימים, ויונג בשלב מסוים ניכנס למצב אותו קוראים פסיכוזה, אך מצא את התנאים והיה בו את הידע כנראה להבין שיש שם גם התעוררות, אך התעוררות הדורשת מיפוי עדין וסתגלני. וכך החל לנתח את חוויתו ולקחת רשמים. עוד משהו שאני מאד מזדהה איתו מהמקום בוא אני בא, מה גם שבתורות השמאניות ובשבטים ה”פרימיטיביים” יותר המאמינים ברפואה שמאנית, בדרך כלל, אותו הפצוע שהבריא ממחלה קשה, הוא בעצם אותו אחד שמצא את הניסיון ויכול להפוך אותו לאבן דרך, ולמצוא דרכו את האפשרות לריפוי, לעצמו וסביבתו.

ולגבי תורת הארכיטיפים, אנסה לזקק זאת כאן בקצרה כפי שאני מבין אותה עד היום. ולפי יונג, אנו, כחברה על ציר זמן ברור, הולכים ומתפתחים עם כל דור ודור אל עבר מורכבות גדולה יותר, אבל שלימה יותר, הם מבחינת היסטוריה והן מבחינת תרבות ותודעה, שבה בעצם, מידע לא הולך לאיבוד, אלא אנו כולנו כנהרות קטנים הזורמים כולם אל מעיין ענק ומשותף השוכן במעמקים, ובעצם דרך עבודה עצמית, כולנו עשויים לגשת אליו (המעיין) ולשאוב השראה לגבי מה שאנו רוצים או צריכים, בין אם זה לפתח כישורים, אפשרות להחלמה, להעיר חלקים בנו אשר רדומים, או להבין יותר מי אנו על כל החלקים המרכיבים אותנו כספקטרום אנושי ורוחני. או במילים אחרות, הכל קיים בנו, אך לא בדיוק פיזית, ואנו צריכים למצוא את הדרך להתחבר לכוח החיים ולמצוא, או להיזכר במי שאנו עשויים להיות.

וכדי לתת דוגמא אתייחס לאלוהים כארכיטיפ, ולכוונה שכל הארכיטיפים קיימים בכולנו, מעצם ההיסטוריה הרוחנית אותה אנו חווים כמאגר אנושי. זאת אומרת שאם ניקח כל דמות או טייפקאסט שקיים בחברה שלנו, נשאב ממנו השראה ונילמד אותו, נוכל ללמוד ולהבין יותר על עצמינו, ארכיטיפים כמו איש פיננסים, כדורגלן, סופר, צייר, מכור, קמצן, מטפל, מטופל, אמא, אבא וכלה בכל דמות הקיימת בהיסטוריה התרבותית בין אם בדתות ובין אם במיתולוגיה כמו ארכיטיפ האם הגדולה, גיבורי על למיניהם או אדם מפורסם המהווה לנו דוגמה למשהו שהיינו רוצים בנו או כחלק מאיתנו. אנו נוכל לגלות דרך התבוננות בו, מה אנו רוצים למצוא או להנביט בעצמנו, או להיפך, למה אנו מתחברים אליו ואיזה חלקים אנו מפספסים בנו מעצם ההזדהות שלנו לאותו הארכיטיפ.

ואם נתייחס לארכיטיפ האלוהים למען העמקת ההבנה של הרעיון, שהרי רעיון האלוהים קיים בכולנו בדרך זו או אחרת. לצורך העיניין, גם אדם שיגיד באופן גורף שהוא לא מאמין באלוהים, הרי שכדי לא להאמין בו, קיים בו רעיון האלוהים מעצם היותו חלק ברשת האנושית, חלק במאגר כולו, אבל התנגדויות לרעיונות הביטוי שפגש הוא בחייו לגבי אותו המושג, אשר נובעים בדרך כלל מהתפיסות הקיצוניות של דת ותרבות, מונעות ממנו לגעת במקום הזה בחופשיות ולהנות מהמתנות העשויות להיות טמונות באותו המרחב, שבין אם ניקרא לו אלוהים, כוח החיים, אנרגיית צ’י כפי אצל הסינים, או 'וואטה' כפי שמכנים בתורות היוגיות, הרי שזהו בדיוק האפשרות להתאהב במה שריק בתוכנו ובעולם סביבנו, לקבל את הדברים כמו שהם, להפסיק לנסות למלא את החורים בכל זבל שניקרה בדרכנו, ולהתחיל להכניס במרחבים האלה את מה שאנו מאמינים שבאמת ימלא את חיינו בבריאות, שלווה, אהבה, ויותר מהכל סיפוק, שהרי בדרך כלל, הסיבות להתמכרויות, התנהגויות שליליות, שחזור של טראומות, תקיעויות ושיחזור של חוויות שאף פעם לא עבדו בשבילנו, בעיקר במערכות יחסים, בעיקר נובעות מהצורך שלנו למלא את אותו החלל במה שכבר מוכר לנו, ונוח לנו, הרסני או מחליא ככל שיהיה, שהרי רק חוויה מתקנת עשויה להביא שינוי ממשי בתפיסה ולהוביל להתרחבות.

אז בעצם, למה לא להיות פתוח להכל, ולהבין שקיימת חכמה אדירה בכל מכל, ואנו רשאים לגעת ולטעום, לחוש מה מרגיש ואיך, ולאמץ לעצמינו את מה שעושה לנו ולסובבים אותנו טוב. להבין שכל צורות הביטוי הן סבבה, שהן רק מעשירות את חוויית החיים, מאפשרות לעוד חלקים בנו לקבל ביטוי, ולצמצם את הפיצול החברתי, המתחיל מבפנים, מבפנים של החוויה הסובייקטיבית, האישית, למה לא להיות השינוי אותו אנו רוצים לראות? למה לא לממש חלומות? ולמה לא להאמין שגם הבלתי אפשרי עשוי להפוך לאפשרי עם מעט נכונות וכיוון. ותקראו לכוח הזה איך שבא לכם, אותו הכוח הזורם החוצה מאיתנו ובהכרה בו אנו מתערבבים עם הגדול יותר ופותחים פתח רחב יותר ללמוד מהחיים סביבנו כבמה אחת גדוה וענקית המזמינה אותנו להטיל ספק בכל דבר שמעורר בנו כעס, בוז, אהבה, נחמה, ולהבין שאלה רק תחפושות שהעולם הפנימי שלנו זורק על דמויות בדרמה האישית שלנו, וכך להפתח יותר להבנה, אמפתיה, אהבה שאינה תלויה בדבר מעבר לכוח החיים, והמתים, ומתוך כל זה להיכנס יותר לקבלה עצמית, קבלה של האותנטיות האישית והחיצונית, בלי הצורך להאמין שרק אני יועד מה נכון, או שמה שנכון עבורי נכון גם עבורו או עבורה, שהרי בדרך כלל, כשאנו מקבלים השראה ממישהו לשינוי פנימי בעצמינו, זה קורה רק דרך הדוגמה, דרך היותו מספיק אמיתי עם עצמו, כדי שרוחו תעשה “חשק”, ולא בגלל שהוא אמר לנו מה נכון עבורנו, וכמטפל, אני חושב שזה אחד העוגנים החשובים במקום הזה בו אי אפשר למכור שינוי, שהרי אפשר רק לאפשר לו לקרות באדם המוצא נכונות, ומעט אומץ.

מורה בתחילת דרכי פעם אמר לי משפט בודהיסטי שיונג הרבה לגעת בו המלווה אותי לא מעט בדרך ואומר:

“כשאתה לא חושב על טוב, וכשאתה לא חושב על רע, מהן פניך האמיתיות, לפני שהכרת את אביך ואת אימך?”

שבוע טוב ופורה לכולנו.

גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - הדרמה הפרטית - חלון ודלת
תאריך: 30/5/2018 12:42:00

הנבואה היונגיאנית - הדרמה הפרטית - חלון ודלת

הבלוג של גברי

האמת שרציתי לכתוב על חמלה, ואז הבנתי שלפני זה אולי כדאי קודם כל לגעת בשפיטה וביקורת, ואז, הבנתי שאולי צריך לרדת עוד יותר לעומק העניין כדי להבין את הרעיון העומד מאחורי המניפולציות האלה שהאישיות שלנו עושה לפעמים, כדי אולי לגעת ברעיון ממקום שיעורר שינוי ולא רק דיבורים של אינטלקט באוויר, ואז הגעתי לרעיון הדרמה הפרטית שכל אחד חי בחייו והבנתי שזו נקודה אמיתית יותר להתחיל לגעת בנושאים כל כך מדוברים וברורים מעליהם, כביכול, ויחד עם זאת, לפעמים נטולי הבנה עמוקה למנגנונים שבעצם מפעילים אותנו שם.
אז מה הכוונה בדרמה הפרטית שלנו?

בעקבות כמה שנים טובות של לימודים, החלמה, קבוצות דינמיות ועבודה עם קבוצות של אנשים, קליניקה וכו’, נחשפתי לכוח שבעשייה קבוצתית, לא רק מהמקום שבו ככל שישנם יותר ראשים כך יותר יותר דעות המאזנות אחת את השנייה ומאפשרות מקום משותף המתאים יותר לכולם גם אם לא ליחיד בפרט, קצת כמו מדינה חופשית, המחפשת את הטאבואים המשותפים שיכולים לשמור על החברה ועדיין לאפשר מסגרת בתוכה יש חופש תנועה ועשייה, בה היחיד יכול למצוא את המקום לממש את עצמו ולהפחית הפרעות או פגיעות מהסביבה ולהיפך.
מכל מקום, בתוך הקבוצה, עם הזמן וההיכרות עם המשתתפים, כמו במשפחה וכמו בחיים עצמם ובעבודה, עם הזמן מתחילות לעלות מיני תחושות, מיני תחושות הן התרגשות, קבלה, כעס, אהבה, משיכה, התנגדות, קנאה, עצב, רחמים, בדידות, שעמום, נתק ומיני ומיני.

במהלך שנים של הלימודים והחיפוש הזה אחר המיפוי, החל להתבהר עניין פשוט, שתמיד מדובר, אבל לפעמים לא מקבל מספיק מקום אצל הפרט, כי לפעמים קשה לנו להתבונן על עצמינו אז כמובן פשוט יותר לשקוע בסביבה ולהגיב באוטומט.
והמקום הזה הוא לפעמים מסיכה שכל אחד עוטה, ודרכה חי את הדרמה הפרטית שלו. דרמה שלא בהכרח מפריעה לאף אחד אבל להכיר בה עשוי להוביל להבנה ברורה יותר של הכוונות. תמיד אומרים שכשאתה מתנגד למישהו או משהו, בעיקר כשמדובר בגזענות, הומופוביה, שפיטה קשה וביקורת או כל צורה של חוסר קבלה את הצבעים האנושיים שבסביבה, זה כי אתה לא שלם עם עצמך. אבל למה הכוונה?

אם נתבונן בעצמנו תקופה, ונשים לב למה שקורה סביבנו ומה קורה בתוכנו, נמצא שבדרך כלל, העניינים האלה מונעים ממקום מאד אישי שלנו. או קנאה במשהו שיש לאותו בן אדם, או תחושת קטנות אישית, דימוי עצמי נמוך, פחד שאם נשלים עם מה שיש בו נגלה משהו שהוטמע בנו שהוא לא בסדר, או פחד שבאופן כללי נגלה משהו שאנו לא מכירים בעצמנו, משהו זר לחלוטין, וזר לחלוטין הוא לפעמים קשה מנשוא, כמו שעשוי להיות קשה לאכול תבשיל מוזר של שבט “פרימיטיבי” החי באיזה יער בצד השני של העולם, והתבשיל הזה, אם כי עשוי להיות טעים ובריא, הגיוני שלא יראה אסתטי כמו הסושי שאכלתי שבוע שעבר או החומוס שלפניו או מה שאני מכיר דרך התרבות ובסביבה.

העניין הוא, שהרי אם היינו שלמים עם עצמינו, לפחות באופן יחסי, לא היינו מרגישים מאויימים על ידי ה”זר” כל עוד שזה לא מאיים עלינו פיזית, הייתה שוררת שם הבנה פשוטה ובהירה לגבי מה יש שם? מה יש שם, שמעורר אצלי בפנים כזאת התנגדות? מה יש שם שמפחיד אותי כל כך עד שאני מגיב באימפולסיביות כמעט חייתית כדי לברוח מהתבוננות כנה ונקייה, ובקבלה שכך וכך זהו קסם של החיים הנגלה לעיני.

ובואו לא נתייפייף, יכול מאד להיות שמדובר בקשר הרסני, בקשר שמקטין אותנו, מצלק אותנו או מחזיק אותנו במקום בדרך כל כך מניפולטיבית שאנו לא מבינים ולא יכולים להבין כרגע מה קורה שם, אבל איך נבין מה קורה שם אם לא נשיל מאותו המערך את כוח הפעולה ההישרדותית, כדי להתבונן במהלך ולהבין איך לעבור למצב של חיים, מצב בוא אנו יכולים להחליט אם להיות שם, כמה להיות שם, מתי, והאם בכלל טוב לנו להיות שם, אבל יותר מהכל, להתחיל וללמוד את הצבעים היושבים בתוך המערך הפנימי שלנו, כדי להבין כיצד ללכת ולהתקרב למקום יותר בריא, יותר הווה, יותר נושם את מה שקורה עכשיו ולא את תחפושות התיאטרון של העולם הטראומתי שלנו, ובטראומתי אני לא מתכוון בהכרח לאירועים גדולים כמו לעצם טבע מערכות היחסים שלנו משכבר הימים, שאולי אינם רלוונטיים כבר ואינם מאפשרים לנו להיות הזה שאנו עשויים להיות, הזה שאנו חולמים להיות, הזה שאולי אנו מתחת לפני השטח, אבל הוא מרגיש לנו טוב מדי, ואנו לא מכירים את הטוב הזה, את האותנטיות הזאת, את האפשרות הזאת להיות אמיתיים ונאמנים למה שקורה לנו בפנים.

לפני שנים מספר, במהלך שנתיים בהם גרתי באזור מרכז תל אביב, נהגתי לקנות אחת לשבוע פירות יבשים באזור שוק לוינסקי, יש שם רחוב מלא בחנויות גדולות יותר וקטנות יותר מהולות בשפע של פירות יבשים, בוטנים, פיסטוקים ותמרים. התהלכתי והתהלכתי ויום אחד נכנסתי לחנות קטנה ומקסימה של אדם מבוגר, אצלו הכל מסודר מה שנקרה, כמו בז’ורנל. הכל מסודר בארגזים על שולחן, נראה טוב וטרי, נקי להפליא ומושך את העין והבטן. והוא נראה שנמצא שם כבר שנים על שנים, עשרות שנים אולי.

נכנסתי לקחתי שקית ו”ברוב חוצפתי” העזתי לשלוח יד לכף כדי להעמיס אל השקית, כשזכיתי להערה חותכת וזעופה, “כאן רק אני מעמיס תודה", והוא הלביש שקית ניילון ועשה את הפעולה באופן סטרילי להפליא, אני הייתי מבסוט, אהבתי את השירות, והוא בפנים זעופות נתן לי את הסחורה, וכך המשכתי לחזור אליו, תמיד זכיתי ליחס, אבל יחס זועף ולא ברור, כמו נוטר, רואה לפעמים אנשים, בדרך כלל בוגרים יותר, שהגיעו אחרי מקבלים שירות לפני, מה גם שעבדתי באותו הזמן בעבודות בניין ונגריה, והייתי קונה תמיד בחזור כשנראיתי כמו חזרתי משבוע של שטח בלי מקלחת.

יום אחד נכנסתי בחזור מראיון עבודה, בכלל לא שמתי לב למה אני לובש כשנכנסתי לשם, הוא התבונן בי מוזר תוך כדי שהוא נותן לי שירות כשאמר “מה… מה אתה עושה בכלל בחיים שלך..?” אז סיפרתי לו, בזמנו הייתי סטודנט לפסיכולוגיה בפתוחה, עובד בניין ובדיוק חזרתי מראיון עבודה בבית ספר לנוער בסיכון וכו, התגלגלה שיחה על החיים, לא צחקנו, אבל התעורר שם איזשהו כבוד הדדי, ומשהו השתנה שם, כמו אחרי כמה חודשים טובים, ביקור קבוע וקר, ומנוכר, הפך למשהו אחר. אני זוכר שיצאתי מוקסם, לא כי הייתה שם איזה חיבה מיוחדת, כי לא הייתה, אבל הייתה שם אמת, היו שם שני אנשים שונים, במקומות מאד שונים בחיים, מדורות מאד שונים, ומעיסוקים מאד שונים, שלרגע נתנו לעצמם לאבד את העיסוק שלהם ולעסוק בחיים, היה שם משהו אותנטי, כמו משהו התחבר והתחושה הייתה בגדול, הרבה יותר בית, בין אנשים שלא מכירים, לא חייבים שום דבר אחד לשני, ואולי לא יתראו יותר בחיים, אבל המסיכות של שנינו התפוררו עם הזמן, ותפס אותי נורא איך ההתבוננות לאורך זמן, נתנה מקום להתבונן באדם שבאמת נימצא שם, ולהתבונן בעצמי פנימה, ולקבל מצב שפעם הייתי יוצא ממנו נסער ומעניש אותו (את המוכר) בתוך עצמי על היחס ה"לא בדיוק" שלו, ובמקום זה, נינצר זיכרון יפה שמכניס לא מעט תיקווה.


אז איזה מסיכות ותחפושות אנחנו מלבישים על הסיבה כדי שיתנו ביטוי למה שאנו לא בדיוק מצליחים או יודעים להעיר אצלנו בנפש? או בנשמה? והאם יש לנו בחירה שם? ואם כן מהי? ולמה היא? ומה היא משרתת? מעניין…

גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי



הנבואה היונגיאנית - חמלה ושיעור בחוסר אונים
תאריך: 5/6/2018 18:45:00

הנבואה היונגיאנית - חמלה ושיעור בחוסר אונים - ולא חסר לנו כאלה

הבלוג של גברי

אנחנו חיים בעידן בו כמעט כל מהוויינו עשויים להגיע לסיפוק מיידי, בין אם דרך מה שאנו באמת צריכים ובין אם דרך כל דבר אחר שנצרוך על מנת לטשטש את זה, את הרגש, את האמת.
אנו יכולים להתייחס לאוכל, אלכוהול, חומרים משני תודעה ומצב רוח, פלאפון, טלוויזיה, ספורט או כל דבר כזה או אחר שעשוי לצאת מפרופורציה ולהפוך מעונג לתלות, לכן, אתייחס לצורך שלנו בשליטה, הצורך לדעת מה קורה, איך קורה ומתי.

אחד האוטומטים היותר נפוצים היום הוא הצורך בשליטה, הצורך לדרוש תשובות מאנשים, ממקומות עבודה, מבני זוג או משפחה, כל פעם שמשהו עלול להתערער, נכנסת אימפולסיביות לתמונה ודואגת ש”חס ושלום” לא תהיה ספונטניות, ש”חס ושלום מאזן הכוחות לא יתערער והמצב יהיה כזה שהוא לא מוכר לנו, שהוא במקום לא נודע, לפעמים, גם על חשבון זה שהלא נודע הזה, עשוי להיות מקום בונה, מקום למשהו חדש ומאוזן יותר בחיינו ובמערכות היחסים שאנו מנהלים.

שמעתי לא פעם אנשים מציגים את עצמם כ”חולי שליטה” כמו זה משהו כל כך חיובי, ובאיזשהו מקום, זו הרבה פעמים תכונה יעילה במציאות של היומיום, להישרדות.
ובתוך כל זה, יושבים הצללים שלנו, צללי הפחד. מה אם נאבד את מקומנו המוכר, הידוע, הבטוח כביכול, מה אם אני ארגיש לא נחוץ במערכת יחסים ואהיה תלוי בבחירה ולא בצורך? מה אם החיים יקבלו נפח פתוח כל כך שהכל יתחיל לזוז מהר מדי סביבי ואלך לאיבוד בתוכם? ומה אם ההיפך? מה אם ההילוך ירד מעט, יאפשר לנוח, דברים לא יראו מאיימים כפי שהם נראים, והשייט יהפוך שקט ומענג? נשמע מפתה, אבל לפעמים הנוחות שבמנגנוני הגנה חזק יותר מהנוחות שבמצב חדש, שונה.

לא פעם אנו דורשים תשובה מהר, רוצים לדעת ולהספיק ולהבין שהכל נראה כפי שאנו מאמינים שהדברים צריכים להראות, לא פעם אנו דורשים מאנשים תשובות שירצו אותנו במקום לשתוק ולהביט באמת הברורה תחת פני השטח.

כל זה בגדול, לרוב שם אותנו במקום בו אנו מתחילים לרצות את הסביבה כדי שהכל יהיה בסדר, ודואגים שטוב לכולם, או להיפך, שמים גבול עבה ומוכנים לדרוך ולהזיז הצידה כל מה שלא מתיישב לנו טוב בתמונה, במקום לשהות במקום הכי נוח והכי לא נוח בו זמנית, מקום של חמלה, מקום של שחרור שליטה, מקום של חוסר אונים המרגיש כמו אנו תלויים באוויר, לא בדיוק בשמיים ולא בדיוק על האדמה, איפשהו באמצע וזה עלול להרגיש בלתי ניסבל.

לפני כארבע שנים עבדתי בבית ספר לנוער בסיכון בעיר בה התגוררתי, בית הספר אכלס נוער עבריין ונוער שוליים, חבר’ה עם סיפורים לא פשוטים בלשון המעטה, הלנים בפנימיות בסביבה. אני וחברה טובה שבעצם הציעה לי את התפקיד ניהלנו את מרכז היום, מרכז המתנהל בצהריים כדי בעצם לאפשר להם מקום כייפי ובטוח לשהות בו במהלך היום במקום לחפש את עצמם ברחוב.

התקופה הזו הייתה מדהימה בעיני, נחשפתי לכל כך הרבה אמת, לכל כך הרבה קסם של חיים, ולילדים מדהימים הכלואים בתוך עבר ונסיבות חיים שלא מבחירתם כלל, ויותר מהכל, ילדים חכמים ברמות שאיבדו כל תמימות בגיל יחסית צעיר מאד וזכו לראות לא מעט כאב יחסית לגילם.

לא היה לי קשה להתחבר, עוד כשחיכיתי לראיון הקבלה מצאתי את עצמי יושב עם כמה מהם ומשחק קלפים, צחקנו בקולי קולות כשראיתי שסגן המנהל עומד מאחורי כמה דקות ומביט בי במשחק עם הילדים. שנה עבדתי שם, ובשנה הזו הדבר הכי עוצמתי שלמדתי אני חושב, זה המקום של החמלה, של הזוית ממנה אני מייצר את הסמכות.

התבוננתי במערך בו הם חיים וכיצד מתנהלים העניינים. ראיתי מערך שלם, המחזיק אותם בלוז מבוקר ועד ערב, ומחזיק אותם קצר קצר כמו נותן להם להרגיש שהם דורשים טיפול, יותר מייחס חומל. באופן טבעי אני מתנהל מגובה העיניים, בדרך כלל, ועם הזמן נוצר מצב כזה בו אני מתבונן ופועל דרך עקרונות יותר מאשר דרך שליטה, אפשר להגיד, דרך ניהול יותר מאשר רודנות. בין הגבולות הברורים כמובן כשמישהו חוצה קו אדום, ובין הגבולות הברורים כשישנו מצב של סיכון, משהו בכבוד ההדדי שהחל להיכנס לשם, בדוגמה האישית וביחס האינטימי יותר ברמת התקשורת החל לייצר משהו שונה. והתוצאות היו מדהימות. ילדים שנהגו לצאת ולקרוע את הבחינה או התעודה עם הציונים ולזרוק ישירות לפח, ילדים שנהגו להתנגד ולחפש כל סיבה למתוח גבולות ולהתמרד, וילדים שלא העזו להתקרב, מצאו לא פעם את האפשרות להרפות מהחזקת הגוף, מהחזקת מערך הגנה שלם שבדרך מאד מעוותת וטבעית גרמה להם להרגיש ולו לאותו הרגע, שיש להם את עצמם, שיש להם רצון ודעה שיש לה מקום, ושיש להם מעל הכל, רצון טוב, וזה פתח צוהר לתקופות יותר רגועות, של שיתוף ושל אוזן קשבת, של הזמנת הילדים לשתף ולפתוח ולהרגיש פחות לבד עם הסיפור שלהם ובכלל בעולם.

אחד העקרונות הבסיסיים שם הייתה חמלה, היה המקום לשבת להתבונן, להתחבר רגשית, להיות החיבוק המכיל, ולא בהכרח להציג פתרונות או ייעוץ, תשובות ברורות מעליהן או תגובה אימפולסיבית מעבר ללתת לדברים להיות, לתת להם לצוף, ולתת לכל אחד לפגוש את האמת שלו, להרגיש ולגעת בחוויה הזו כשלו, ולחיות איתה ולתת לה להתמקם לבד במגירה הנכונה בלב, בבטן, או בראש.

באיזשהו מקום, אולי לא כולם יסכימו איתי, אבל אנו לומדים הכי הרבה, והכי טוב, מהניסיון, האישי, מהמפגש עם החיים, מהבחירה שעשינו והתוצאות שהיא הניבה, אנו לא צריכים יד שתעשה כאילו אנו חוצים גשר יחד, כשזה גשר שאנו יכולים לחצות רק לבד, אנו בעיקר זקוקים לחיבוק לפני או אחרי, ואולי מדי פעם במהלך, כדי לדעת שאנו לא באמת לבד, מילים מיותרות מול דבר בלתי נמנע, ולפעמים מחוות תמיכה שקטה יכולה לתת את הכוח האמיתי הדרוש לעבור מסוכה.

העניין עם חמלה, שהרבה פעמים אנו לא יודעים להיות בחמלה כלפי עצמינו, מה שאני קורה לו חמלה עצמית, חמלה שמאפשרת לנו להיות מי שאנו, בלי הלקאה, בלי שפיטה וביקורת מוגזמות ומיותרות ובלי דרישה למושלם, כמו יותר התבוננות קלילה, כדי לראות מה מפעיל אותנו ואיך, איך אנו מגיבים, ואיך היינו מגיבים אחרת אולי, או מנסים משהו שונה, יותר בונה, בלי תחושות כישלון ובלי תחושות אשמה כמו יותר תחושות של דרך, של עוד יום, של עוד שבוע, ושבתוך כל זה מותר להינות, מותר להיות קצת עקום ולפעמים רצוי, אבל בהתבוננות בריאה.

הטריק עם חמלה, או האימון אפשר להגיד, כמעין מדיטציה דינאמית יומיומית איתה חיים, זהו החוסר אונים שלנו מול החיים, מול החיים שלפעמים חזקים יותר מאיתנו, יש דברים שאי אפשר לשנות, טבע, מוות, חולי, כאב, דברים שהם חלק, תמיד יהיו חלק ואין לנו בחירה בנדון. אלה בעצם הבסיס הרבה פעמים לפחדים קטנים ויומיומיים העוברים עלינו במהלך היום, פחד להיות קטן, דימוי עצמי נמוך, הקושי לקבל סמכות או מרות גם כשמדובר בכוחות גדולים יותר, ולא בהכרח מתוך אבדן העצמי כמו לדעת להרפות כדי שהאנרגיה תזרום באופן מיטיב ומאוזן יותר, קצת כמו לדעת להפוך וויכוח לדיון, שבמקום הניסיון הכושל להבין מי “שווה” יותר או “מבין” יותר, אפשר להיות בביחד ולהינות להפרות אחד את השני בקבלה הדדית.

אבל מה קורה בחוסר האונים הזה? מה קורה כשלא ממלאים את הבור הבלתי ניגמר הזה שבתחתית הבטן? מה קורה כשלא אוכלים על זה? או מעשנים על זה? או שותים על זה או מוצאים איזה דפוס התנהגותי חולני ומרוקן שיכפר על זה? ומצליחים להכיל את מה שהוא לפעמים כאב בטן לא נעים, מועקה כואבת, שעמום, פחד?

ומה קורה כשמוצאים את הדרכים הטבעיות יותר, הארציות יותר להתבונן ולתת לחלקים האלה ביטוי? אם זה בעבודה, או ביצירה, או מקומות המאפשרים לעבד את זה ולהדהד את זה כבחדר הטיפולים? מה קורה כשהחסך מתמקם במגירה נכונה יותר, ומאיר על פצע שמנהל אותנו תחת פני השטח?

והכי חשוב, מה יקרה כשהקשר הזה, כמו קשר בצינור המים הבולמים את הזרם, קשר המשאיר אותנו כבולים לעבר ולא מאפשר לנו לבחור נכון יותר בהווה ולהתקדם לחוויית חיים מיטיבה ושלימה יותר, מה קורה כשהעבר חוזר ללמד אותנו ולא לנהל אותנו ולמשוך אותנו חזרה לאותה הטעות שלא עבדה מלכתחילה.

כאן ניכנס התרגול, ההתבוננות, החמלה העצמית, האפשרות לקבל את עצמינו במצבים שונים, מוכרים יותר ופחות, לנטרל את הפעולות של האוטומט ובאומץ להעז לחוות משהו מנקודה חדשה, שונה, נוחה יותר, או מפחידה יותר, ולחוות רגש, לפעמים מלוא העצמה. אבל בידיעה שמותר, שהכל בסדר, ושזו רק שעת חוויה מהחיים, שעתיים, שבוע, יומיים. רגע.


שבוע טוב!

גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי


לא מתחרט על רגע
תאריך: 13/6/2018 17:21:00

הנבואה היונגיאנית - התמדה ככלי להתפתחות ולהחלמה - לא מתחרט על רגע

הבלוג של גברי

אנחנו נוטים להתבונן באנשים מצליחים, שנראים טוב יותר, יציבים יותר, או מתמצאים במקצוע מסוים באופן יוצא מן הכלל, נראים כמו הם יודעים בדיוק מה הם עושים, מתי ואיך, ולפעמים, אנו מחזיקים רעיון לחלום כל כך גדול, לגבי עצמנו,  שאנו מוותרים עליו מראש. כמו התודעה שלנו מתנגדת לנסות למצוא את הדרך להתחיל בכלל לעשות את הצעד הראשון, הפעולה הקטנה, הראשונית. אנו עשויים לקבל שיעורי בית, או תרגיל לאימון, או כל דבר כזה או אחר הדורש מאיתנו להתחיל לעשות פעולה יומיומית, והקושי שלנו להאמין שנגיע לתוצאה הרצויה מייצרת התנגדות וחורצת את התוצאה לכישלון מלכתחילה.

בגיל 15 או 16 קיבלתי את הגיטרה הראשונה שלי, זה היה אחרי שנים בהם אני מאזין למוזיקה וחולם להוציא צלילים וקולות כאלה בכוחות עצמי, הייתי מתבונן בחברים עומדים על במות אירועי נוער ומתבונן בגיבורי ילדות מוסיקליים שלי ולא מאמין שאי פעם אגיע לזה. בפועל, הייתי כל כך מלא חרדה, או יותר מזה, כל כך פחדתי להשלים עם זה שאני “טיפש” באותו התחום, שהצורך שלי לראות הצלחה מיידית או תוצאות מרשימות, לא היה נותן לי לשבת ולהינות מהדרך, אפשר לקרוא לזה הפרעות קשב, היפראקטיביות, ועוד מיני דרכים וצורות, אבל לא הצלחתי לשבת יותר משלוש, חמש או עשר דקות ביום, במקרה הטוב, שהיו מהולות כל כך בתחושות אכזבה והלקאה עצמית, שלא ידעתי להבין שמותר לי לעשות קצת רעש, סתם בשביל לעשות רעש, להוציא צלילים איך שלא יהיה שיצאו, להנות מהקצב האיטי, מהרוגע והאינטימיות שבעצם הבילוי הזה עם עצמי, לא ידעתי “לנשום לתוך התנוחה” כמו שאומרים בעולם היוגה. לשחרר את הפנטזיות ולהתמקד בלתת לעצמי להוציא את מה שייצא, וכך לאט לאט לפנות מקום למשהו חדש ולמצוא את ההרגל הבונה, את קו המחשבה העקבי לגבי העשייה.

כך קרה לי גם עם הכתיבה, אני זוכר שלקחתי על עצמי כמה משימות כתיבה יומיומיות כדי להציף יותר את המודעות ולהתחבר לעצמי, בזמן לימודי הראשונים במכללה, וגם שם, הייתי יושב שתי דקות ולא מסוגל יותר, מתפזר לגמרי, מרגיש שאני שורף ומבזבז את הזמן שלי, ומעדיף לעשות כל דבר אחר חוץ מזה.
אבל משהו בתקופת הלימודים, כשהבנתי שאני מקדיש, או מקריב, זמן מראש כחלק מהתהליך שאני מכוון לעשות, נתן לי לחזור על הפעולה הכל כך מתסכלת, לשבת, לנשום, להכין לעצמי איזה כוס קפה או תה, ולשבת. ולפעמים ישבתי ובהיתי בדף הריק, ולפעמים כתבתי כמה שורות והתמהמהתי, ולפעמים חזרתי להוסיף כמה שורות, ולפעמים קמתי במאיסות ואמרתי מספיק להיום, אבל בתוך כל זה, שמתי לי כעוגן, זמן ספציפי בערב, המוקדש לזה, למשהו הזה שאני עושה לגמרי למען עצמי, למען לימודי, למען הצלחתי ולמען הנאתי האישית. ולא היה קל, היו לא מעט הפרעות, גם מהסביבה. היה את הפלאפון שקרץ כל הזמן לשלוח יד ולבדוק מי ומה, בת זוגתי שהרגישה מאד חופשי להכנס ולפנות ולשאול ולבקש תוך כדי, ואת הכלב שגם הוא דרש תשומת לב, אז הבנתי שאני צריך מסגרת ברורה למה שאני חייב לעצמי.

ביקשתי ממנה שכשאני יושב בחדר העבודה, לא להפריע לי בזמן המוגדר הזה שהחל בעשרים דקות, סגרתי את הדלת והרחקתי את הטלפון על שקט, וישבתי, ונהניתי מהחלל הזה שיצרתי לעצמי בחיי לטובת השקט הפנימי שלי. והימים עברו, וחמש הדקות הפכו לעשר, ואלה לעשרים, ובשלב מסוים מצאתי את עצמי יושב וכותב ולומד גם שעתיים ושלוש ביום, ושעות ממוקדות, שעות שהיתה בהם עשייה, וזה נימשך כך והניב לא מעט אמת ולא מעט הבנה לגבי הדרישה של ההתמדה, אחת התובנות המעניינות היתה ההבנה שאני לא עושה את זה רק כשאני שמח, מאושר, מרגיש טוב או מרוכז במיוחד, אלא אני עושה את זה, כי זה זמן שאני מקדיש לזה, ואני עושה את זה עצוב, שמח, מלא באנרגיה או עייף, אני עושה את המינימום ההכרחי כדי להתקדם ונותן לעצמי להיות האדם שאני בתוך כל זה, בלי הלקאה ובלי שהדברים “אמורים להיות כאלה או כאלה…”
הזמנים האלה הפכו מיוחדים מאד. השקט, הרוגע, האפשרות לתת לעולמי הפנימי ביטוי בתוך העשייה שלי, ההרגל הטוב והזמן הזה שמוקדש לעצמי. לא ידעתי לאן זה מוביל, אבל ידעתי שזה מוביל למקום טוב, שונה, ומאפשר יותר.
התמדה היא לא כלי להחלמה כמו שהיא כלי לכל דבר אותו אנו רוצים לאמץ לחיקינו, ללמוד אותו וללמוד דרכו את עצמינו ומעט יותר על סביבתנו.
אבל כל מסע מתחיל מהצעד הראשון, ונימשך, כל עוד אנו מאפשרים לעצמינו להיות ולהינות בו מרגעי העונג, וללמוד מרגעי הסבל, שזה קצת כמו להנות גם מהסבל על מנת לפזר אותו בחוויה מתקנת, ועדיין יהיו רגעים של כאב ותסכול, ועדיין יהיה את חוסר האונים שבחיים המושכים לכל מיני כיוונים, אבל בתוך כל זה, הרגל טוב, כתיבה, מדיטציה, אימון גופני, או כל זמן הדורש מאיתנו להתמודד עם עצמינו, ולצאת מהסרט הזה שאנו מנוהלים בו דרך סביבתנו, עשוי לפתוח צוהר למתנות, לכישרונות ולאהבה עצמית שלפעמים אנו יכולים למצוא רק בלבד, כשאין לנו אלא להתבונן בהשתקפות הישירה, הענוגה והכואבת של עצמינו, ולגעת מספיק זמן במה שבולם אותנו כדי ללמוד לנשום אל תוך זה ולעבור מעבר למסוכות המגבילות את תודעתנו, ליבנו, וחלומותינו. מקסימום, שרפנו כמה שעות טובות, אולי כמה ימים, אבל תסכימו איתי שכשאנו לא נותנים את הניסיון הראוי למושא מאהבינו, בעיקר כשמדובר באנו עצמינו, אנו נשארים עם אותה המשקולת הבלתי נראית והכבדה לאין שיעור, של החלקים הנגוזים בחלומותינו.



שבוע טוב ומבורך לנו.

גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

הסבל שבתלות, הכאב שבחיים, ואהבה שאינה תלויה בדברים
תאריך: 20/6/2018 21:37:00

הבלוג של גברי

הנבואה היונגיאנית - הסבל שבתלות, הכאב שבחיים, ואהבה שאינה תלויה בדברים

לב שבור, הוא לב שלם - על הסבל שבתלות, הכאב שבחיים, ואהבה שאינה תלויה בדברים.
בשבועות האחרונים אני נוגע במקומות המרגישים אולי הכי כואבים אצלי במערך הרגשי. וכשאני אומר כואב, אני מתכוון לכואב, פיזי, ממשי, באזור הסרעפת ורגעים בהם הבטן מתהפכת, והראש כמו ניכנס למקום שרק מחפש פתרון, בכל צורה שהיא, בכל דרך, ומה שאני שומע מבפנים, זה קול צורם ומחריש אזניים של הרצון שלי, הצורך שלי, איזו נזקקות המחפשת ערפל סמיך להסתיר עניינים שכל החיים אני רגיל להסתיר. במילים אחרות, הרצון שלי במשהו, ההחלטה שמשהו חסר לי כרגע, הוא הבסיס לסבל שלי, הרגע בו אני מחליט שאני רוצה, הוא הרגע בו חסר לי, וזה הופך לרגע בו אני מתחיל לסבול.

העניין הוא שבשנים האחרונות, לקראת גיל 30 התחילו לצוף הרבה מאד עניינים לא בדיוק נוחים, יכול להיות שלחלק זה יותר מוכר ואחרים לא בהכרח מבינים על מה אני מדבר, אבל הכל התחיל כשחשבתי לראשונה על מועדון ה-27 הידוע לשימצה. מה זה מועדון ה  27? יש איזה אג’נדה סביב הגיל הזה בעולם הרוקנרול, הרבה מאד אמנים שאני מאד אוהב ומעריך את היצירה שלהם, שהיו מעין גיבורים של התקופה שלהם וכמו הוטמעו בנצח דרך יצירתם הלכו לעולמם בגיל 27, ג’ימי הנדריקס, ג’ים מוריסון, איימי וואיינהאוס שרק לפני כמה שנים עוד היתה איתנו ובין הכותרות, ג’ניס ג’ופלין, קורט קוביין, ועוד מיני כאלה ואחרים גאונים לתחומם שתמיד הכי קל להסביר לעצמנו שהם הלכו בשיא שלהם, שהספיק להם, ושהם עשו את שלהם. והאמנם?

ואני אישית חוויתי תקופה מאד מעניינת ולא פשוטה, דווקא בין גיל 27 ל - 30. ובמה היא מאופיינת? בזה שכל מה שחשבתי או האמנתי בוא עד אז, התפורר לו, וכמו הטוב והרע נשזרו אחד בשני, קצת כמו סמל היין והיאנג, וכבר לא היה שחור ולבן, הגבולות שבניתי בראש הלכו והיטשטשו ויחד עם זה הסיפורים שתמיד הסברתי לעצמי כמו החלו ללכת לאיבוד.
החיים דווקא קיבלו כיוון מעניין מאד ואמיתי, אבל יחד עם זאת, החיים דרשו ממני להתבגר, דרשו שאבחר תחומי עניין ואכנס בהם, שאבחר אנשים, חברים שהולכים איתי, מורים שהולכים איתי וסגנון חיים שעובד בשבילי. הטוב כבר החל מלווה בספק וכך גם ה”רע”.
בתוך כל זה, הסתיימה לה מערכת יחסים מדהימה שליוותה אותי שנתיים, והכלב שהיה לנו נשאר עם בת הזוג, והיה שבר עמוק ושאלה האם עשיתי את הדבר הנכון? האם זו האמת שלי? האם אני נאמן לאמת שלי?

בתוך כל זה, החיים הלכו והתגלגלו למה שהאמנתי כל כולי שעיקרון זה מהווה תנאי בסיסי מאד להתפתחות האותנטית שלי בעולם, וזה לוותר על כל תלות בגורמים חיצוניים לניהול חיי, שבמילים פשוטות זה להימנע מלבקש עזרה שנובעת מעצלות או פחד להיות קטן, להצטמצם ולהכיר במעט שיש לי כרגע, בעיקר חומרית. ולא היה קל להתבונן בחרדות העולות, כלכלית, זוגית, מינית, תעסוקתית, חברתית. אבל כל העניין שם אותי במקום בוא אני יכול להתבונן במציאות כפי שהיא, בפשטות ובכנות, כי מה שיש זה מה שיש ועם מה שיש צריך לעשות את המיטב.
בתוך כל זה, בבסיס החוויה, עולה תחושה קשה מאד, תחושה שפעם הייתי מאלחש אותה דרך סמים, טלויזיה, אוכל, אלכוהול, מין, או מיני דברים כאלה ואחרים, ומאחורי הצורך, כפי שציינתי בהתחלה, אני מגלה את מה שנראה כשלב מכריע ביכולת שלי להשלים עם המציאות כפי שהיא ולקבל על עצמי את החיבוק של המציאות כפי שהוא, את החיבוק של החיים, אפילו ההורים עם כל האהבה וההערכה והכבוד, הפכו בני אדם בעיני לפני הכל, והחברים גם כן, וכך גם אני בעיני עצמי, ומתוך זה אני מתבונן בחיים, וכמו החיים דורשים ממני להתאהב בכל הריק שמסביב, ולא דווקא במלא, והריק הזה, הוא לא תמיד מנחם, לפעמים הוא קר, מוזר, חסר צורה, כאוטי, ומשאיר הרבה מקום לבדידות לצוף, לתחושות ניקור, לכאב של החיים. פתאום דברים שפעם לא חשבתי שהם שלי הופכים שלי, אני פוגש אנשים בין אם בעבודה וברחוב, בבילוי או מיסגרת כלשהי והכאב שלהם כמו זורם דרכי, ושלי בהם, והחיים באים בעוצמה מוגברת מאד, במיוחד כשלא משתמשים בחומרים או אמצעים שפעם היו נתיב המילוט. וללמוד לאהוב, במקום הזה, כל אדם באשר הוא, או לפחות לקבל אותו, לייצר גבולות, ולהמשיך להאמין ולהתמיד בדרך זה לא פשוט. הרוחות נושבות לכל עבר, החיים מושכים לכל מיני כיוונים מפתים או תאוותניים, והפשטות המפיגה את המתחים ואת מה שמרגיש לפעמים כאיבוד הדרך, הוא דווקא לעשות את הדברים הקטנים שהנשמה מבקשת, כמעט כמו היא דורשת, כמו שורפת מבפנים ואני מבין שאין לי ברירה אלא לחיות את המתנות שקיבלתי בתוכי, לא בהכרח מה שלימדו אותי, ולא מה שקנו לי, אלא להתחבר לכישרונות החיים המבעבעים במהות חוויתי וללכת איתם כמה שמרגיש לפעמים, נגד כל הסיכויים.

בתוך כל זה עלה בי רגע ספציפי, הרגע בוא עליתי לארץ, או יותר נכון רגע הפרידה מהמשפחה בשדה התעופה, כשמחממה עוטפת של סבים וסבתות ודודים דודות ובני דודים, חוויתי את שיברון , כמו המשפחה נקרעת ובאותו הרגע הבנתי עד כמה בקלות הכל יכול להילקח ברגע, אבל זה לא כל מה שקרה, אני נסגרתי, הפכתי ילד מרוחק ואלים, ומתחת לפני השטח עשיתי כל מה שאפשר כדי לאהוב את עצמי, אז התנגדתי ונלחמתי בחיים כדי להרגיש שיש לי את עצמי, במקום לקבל את העובדה שכאב הוא חלק בלתי נמנע מהחיים. והיום, לאחר מספר מערכות יחסים זוגיות וחוויות חיים, אני רואה עד כמה אנו צריכים קודם כל ללמוד לאהוב באמת את עצמינו דרך עצמינו, ללמוד לאהוב את מה שיש ולהכיר בתמונה ובצורך שלנו, כדי שנילמד לתת באמת, לתת בשביל לתת, ולא לתת כדי שארגיש שאני נותן, אלא לתת, כי אנו יחד בסיפור הזה, כואבים את אותו הכאב ומחפשים את השבילים אל הלב. ברי סחרוף כתב באחד משיריו “לב שבור הוא לב שלם” ואני נשברתי במערכת היחסים המיתולוגית שלי, נשברתי כי היתה שם כל כך הרבה אהבה, ותשוקה שהיתה עוצמתית להפליא אבל גם היתה בוסר ברמה שלא ידענו להכיל אותה אני ובת זוגתי בזמנו, והצורך להאמין שאהבה חייבת לנצח, ואהבה היא מספיק, הלכה ומשכה אותנו במכאובים עצומים והיאחזות תלותית משגעת, רק כדי שנבין, שאנו לא נצליח לסחוט מהאדם שמולנו את מה שאנו באמת צריכים כדי להרגיש שלמים עם עצמינו, אנו צריכים לחפש את הדרך להיות שלמים עם עצמינו כדי שהמצטרפים לדרך, יוכלו להינות מאיתנו בלי לסחוט אותנו או להרגיש נסחטים על ידינו.

הגוף כואב והראש מחפש הסברים הגיוניים הקשורים במציאות החיצונית סביבנו, אבל מה באמת קורה בתוכנו? מה מפחיד? מה מקפיא אותנו על שמרינו? ולמה דווקא כשאני פוגש אהבה מרגשת ועוצמתית אני ניתקף פחד שלא מאפשר לי לקבל משהו שונה, משהו משלים, ואולי הכי נכון, אולי הכי מתאים?
כשהלב שבור הכאב הוא חלק, תמיד, והחלק הזה, השבר, מאפשר להתבונן בכולם דרך השבר, המשותף, וזה בסיס לחיבור אנושי, בעיני, זה בסיס ללכת יחד מבלי לכפות על אחרים שום דבר, לא לשפוט ולא לרצות לשנות, שהרי נהיה ברור היכן אנו צריכים להיות, כדי להיות שלמים יותר ולחיות פחות בעיוורון.
זה נושא מורכב ושאלתי את עצמי האם בכלל לגעת בו, אבל הוא עלה.

אז אני מקווה שיש פה משהו, בין אם זה זרעון קטן של נכונות לשהות במקומות כואבים שעשויים לפנות מקום לשינוי, להזיז אותנו למקום יותר נכון, פחות תלותי, יותר בוגר ומעצים.
לא מזמן שמעתי אימרה שאומרת, “חיים אחד זה מספיק, אם חיים אותם כמו שצריך.”
ולי אישית, כואב לראות כל כך הרבה אנשים שכבר לא מאמינים בחלומות, או כמו וויתרו על מקומות כל כך אמיתיים בתוכם מתוך פחד או תחושת כישלון, כששום דבר בעיני לא מהווה עובדה להצלחה או סיפוק, מעבר לשלווה ושלימות הלב, השבור.
ומשהו שכן התבהר יותר על אהבה, זה שהיא חייבת חיים יציבים לעגן אותה, כדי שעוצמת האש לא תכלה לאט לאט את החיים ואת העצמי האותנטי. שלא נידבק לאהבה החושקת ונישכח את עצינו בשביל מה שאנו חושבים שהם צרכינו, שלרוב, אלה הם חסכינו. ובמילים אחרות,לקדש את החיים, לפני האהבה, למצוא את את אהבותינו בחיים, ואז לזמן אליה את האהבה הזוגית או החברית, או כל אהבה שלא תהיה.

והאמת שכל הנושא הזה מוביל אותי דווקא לתקווה, תקווה שעשויה להפוך לאמונה, אולי זה יהיה נושא הבלוג לשבוע הבא.

שבוע טוב לכולם.

גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

להיות המחלה או להתמודד איתה - הברירה להחלים
תאריך: 27/6/2018 16:49:00

הנבואה היונגיאנית - להיות המחלה או להתמודד איתה - הברירה להחלים

קודם כל חשוב לי לציין, שאני בשום אופן לא יוצא כנגד ספר ה-DSM (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders) או לשלול דבר ממה שכתוב שם אלא יותר לגעת בהתייחסות של עולם בריאות הנפש כלפיו, ואולי גם כן להכניס מעט פרופורציה. אם יש משהו שאני מעוניין אולי להזיז מעט דרך הטקסט הבא זה הצורך בשיתוף פעולה, ההכרח להכיר במגבלה שעוד עומדת בפנינו ובצורך להעצים את המודעות ולמשוך קדימה בכל הקשור לאבולוציה של בריאות הנפש שלנו כחברה, ובשביל מה שזה שווה, אני מביא את נקודת המבט של המאובחן, כדי אולי לגעת במקום הזה מזוית חדשה ויותר ישירה.

לפני כשבוע נפגשתי לקפה עם חברה טובה וקולגה ללימודים ולתחום הטיפולי, הזמנו קפה הפוך תוך צחקוק על זה שאנשים הפוכים צריכים קפה הפוך כדי לתת קונטרה ולהתאפס, לשנינו סיפור מעניין ולא פשוט, שמביא איתו ימים לא קלים לעיתים, ויחד עם זאת, הפכנו יותר הגיבורים, הפצועים אמנם, אבל הגיבורים ולא הקורבנות של נסיבות לא מקלות, החלפנו קצת צלקות וירדנו לעומקים מעניינים של שיחה וצחוק על החיים, האבסורד שבחיים, הרצון והצורך באהבה, ובעיקר בקבלה. דיברנו על הימים האלה או הסיטואציות בהם אנחנו כמו מצפים כל פעם מחדש שיכירו בפצע, פשוט יכירו בו, ובזה שהוא שם, ולא יתאמצו כל כך לתקן אותו עבורנו, או לצבוע אותו ב”הכל בסדר”, לשחרר, כמו פשוט לתת לו להיות שם, לתת לבן אדם להיות מוזר לפעמים, שונה, ולהרגיש בסדר עם זה, שהרי “לא הכל בסדר”, אף פעם לא “הכל בסדר”, במיוחד למי שמתמודד עם צלקת, פוסט טראומה או עיוות מסוים במערך היחסים הבין אישיים, קושי לתת אמון או להאמין.

במהלך השיחה היא שיתפה אותי בחוויה איתה היא מתמודדת והציגה את זה “כנראה שזה שם לכל החיים”. ואני אשקר אם אגיד שאני לא נוטה להסכים ברמה מסויימת, כאוטומט, שהרי לפעמים יש דברים המונחלים כל כך עמוק בחוויה הנפשית שקשה להאמין שאי פעם נזכה בחוויה משחררת מאותו הדפוס, הפגם, הזיכרון או התמונות הצרובות לנו בראש. יחד עם זאת התקוממתי, והצעתי לה לשנות גישה, שהרי אם עיגנת תרחיש מהעבר בהווה באופן כזה, כנראה שכל פעם שניגע בוא מהמקום הנוכחי, מההווה, הוא יעוגן אוטומטית בעבר “לכל החיים”.
והתגלגלנו בשיחה וזה הלך איתי. הזכיר לי מאיפה התחלתי.

ראיתי את עצמי יושב על ספה מרוטה בכפר טיפולי בוא אושפזתי לגמילה ואיזון, זה היה חודש וחצי לאחר כניסתי לשם, חודש וחצי לפני כן לחשתי מלמולים, הלכתי בצעדים קטנים, אנשים סביבי ניסו להצמיד את האוזן לפי כדי לשמוע מה אני אומר ולא הצליחו להבין או לשמוע דבר, מבטי חלול וגופי כפוף וחלש, עייף, תשוש. באותו הבוקר ישבתי על אותה הספה, שתיתי קפה שחור, ועישנתי אולי 12 סיגריות בשרשרת, מתבונן בחלל, בשמש, בדיונות סביב. במהלך אותו החודש עברתי גמילה כימית, מספר התקפים פסיכוטיים, נטלתי תרופות במינונים מאד גבוהים ולראשונה התחלתי “לנחות” ולהבין מה קורה סביבי.

חברי ממשיכים בחייהם, בלימודים, בעבודות. משפחתי גם כן כל אחד בשלו, החיים ממשיכים בשביל כולם ואני יושב שבור לרסיסים במוסד גמילה ואיזון, מאובחן מכף רגל ועד ראש כמו שאומרים, מתחיל את החיים ממינוס רציני. מאובחן בתחלואה כפולה, מכור המתמודד עם אבחנה של סכיזופרניה פרנואידית, אבחנה שלאחר בדיקה אינטרנטית, ניסיוני האישי ושיח עם הרופאים סביבי הבנתי שהמסלול הנפוץ יותר הוא להיתקע בבית ההורים עד גיל מופלג בחוסר מעש, להתגלגל לדיור מוגן בשלב כלשהו אם לא מיד, וכל זה במקרה הטוב בו לא אגמור את עצמי בדרך, ואתאבד, אופציה שנראתה חיובית למדי באותו הזמן. ואם זה לא מספיק, עמוס בכמות תרופות שהשקיטה כליל את כל עולמי הפנימי, מרמת היצר המיני ועד כל התוכן הרגשי, מה שהיה הכרחי, ועדיין, מצאתי את עצמי כשכל האג’נדה שהחזקתי התפוצצה לי בפנים, וכבר לא היה לאן לברוח, וכדובדבן, לא היה לי כוח, לא אהבתי את עצמי מספיק כדי בכלל לנסות לאכול את כל הסיפור הזה והייתי מוכן לוותר כבר באותו הרגע. אמנם זה היה הרגע גם בו התעוררתי, בוא הבנתי שאם לא אעשה את זה בשביל עצמי, אעשה את זה בשביל אינספור המתמודדים, ובאמת שמדי יום אני לא יודע מה בדיוק אני עושה פה, ואיך הגעתי בכלל עד היכן שאני עומד היום, ולא כי יש לי המון חיצונית או כי החיים שלי תותים, שהרי הם לא, אבל אני פה, אני חלק, לומד ועובד, מחזיק מערכות יחסים משמעותיות ואמיתיות, וכייפיות, ובנוסף, נקי מתרופות וכל חומר המשנה תודעה ומצב רוח, נהנה מחיים רגשיים מלאים ובכלל עולם פנימי עשיר בצבעים, ונקודת מבט מעניינת ואותנטית. וזה בדיוק העניין, ההחלמה, החיים, המעבר מהישרדות לחיות.

אני לא רוצה לבקר אף אחד, או לשפוט את המערכת, אני לא חושב שיש בזה, אבל אני חושב שיש מקום להתבוננות ולייחס, בעיקר במה שקשור להבחנה כזו או אחרת.
אחד האתגרים היותר רציניים בתהליך כזה הוא המעבר מ”סכיזופרן פרנואידי” או מ”מאניה דפרסיבי” או מ”אישיות גבולית” לאדם המתמודד עם הבחנה של…
אצלי זה גבל בתרגילי כתיבה יומיומיים במהלך שנים בהם הייתי צריך לשים לנגד עיני את ההפרדה הזו, את ההבנה שאני לא המחלה, אני לא העיוות, אני רק מתמודד איתו, הוא קיים בי כפי שהוא קיים אצל כולם רק במימדים לא פרופורציונאליים, דרך רגישות היתר שלי, חוויית החיים שלי ושל מערכות היחסים סביבי וכמובן, שכשאתה פוגש את המילים האלה, הנורות עליך כקליעים מפלחי בשר ממערך בריאות הנפש, אז למילים האלה יש כוח, במיוחד כשאתה לא מוצא סביב אדם שיזדהה לעומקי החוויה וההתמודדות.

דיברנו על נורמה, נורמליות, ומה זה אומר ביכלל, נורמטיבי. האם יש לזה פירוש חד משמעי? האם קיים כזה?

כשאני חושב מהמקום שלי על משמעות המושג נורמה, עולה בי:
“החולי היחסי לו החברה האנושית זקוקה כדי לשרוד” שהרי אנו חווים התרופפות, בריאה אם תשאלו אותי, ברמת החופש מעקרונות ו”אלטר אגו” תרבותי שלא בדיוק עבד עד עכשיו,אבל כשזה יוצא מפרופורציה ומתחיל להוביל, הוא הופך מסוכן ועולה על עקרונות רוחניים המחברים בינינו באופן מיטיב.
וכאן ניכנס נושא ה DSM שבגדול, זהו ספר האבחנות הגדול מאד של עולם הפסיכיאטריה ובריאות הנפש, המקטלג כל דפוס כזה או אחר במבנה האישיות היוצא מפרופורצית ה”נורמה” עד כדי “הפרעה”. אבל ההתייחסות אליו כפי שאני חווה אותה לרוב, מוטעית. שהרי הספר מדהים, התובנה והזיקוק המדעי למבנה הנפש האנושי כפי שניחקר בעולם המערבי הוא מדהים ברמת העושר והתובנה, אבל הוא רק מסגרת, הוא לא צבע בוא אפשר לצבוע את המטופל, שהרי ברגע שצבעת את המטופל, את בן המשפחה, או את החבר בצבע, כנראה שכך זה יישאר, במיוחד אם הוא אוהב אותך מספיק כדי לרצות לסמוך על החיים ולאמץ את זה בעצמו.

אבחנה היא רק מיסגרת, אבחנה היא גבולות ברורים המאפיינים חלק ספציפי מאד בהתמודדות של אדם בחזית מאד ספציפית בתוכו, וזה היופי שבתובנה הזו, היכולת של סכיזואידי להבין מתי הוא רואה שחור ולבן ולמצוא את האפור, היכולת של המאניה דיפרסיבי לוותר על התלות המשכרת שבהיי האטומי ובדאון מגרד המירצפות, היכולת של המתמודד עם אישיות גבולית להבין מתי הוא מלביש תחפושת על האדם שמינגד כדי לתת ביטוי ריגשי למשהו שביכלל קורה בתוכו. כמובן שדרך עבודה עצמית ועיגון ממושך, שהרי ההחלמה שוכנת בחוויה המתקנת, ואף אחד לא ייקח אחריות מספקת על החוויה המתקנת מלבד המתמודד עצמו. אז מה אגיד לכם, אני מאמין בהחלמה, אני מאמין בדרך, אני מאמין שבשוליים החולים היושבים במוסדות ו”בתי משוגעים” יושב תיקון חברתי כללי, שהרי זה נוח כשיש חור בכיור דרכו כל המים המלוכלכים מתנקזים, אך המים המלוכלכים עלולים להציף ולעלות כשיש סתימה באותו החור. אז נשאלת השאלה, איזו דרך על אדם, מטופל, או מטפל לעשות על מנת להביא את רמת הרגש לביטוי מובהק המקבל מקום בטוח במציאות ולא בורח לברירת המחדל שבמנגנון ההגנה הפרימיטיבי שבהבחנה?


גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך.

שבוע טוב לכולם, שבוע אמיתי.    

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

קול גלגל המתגלגל - בתהליך
תאריך: 5/7/2018 11:24:00

הנבואה היונגיאנית - קול גלגל המתגלגל - בתהליך.


כאחד שמעורבב המון בלימודי פסיכותראפיה בשנים האחרונות, בעצם סיימתי את השנה החמישית שלי בלימודים רצופים שדורשים תהליך, דורשים להתמסר לתהליך והמילה הזו עולה לא מעט, עולה מספיק כדי להתחיל לעלות על העצבים ובכל זאת, יש בה המון.
השבוע עברתי דירה, האמת קיבלתי החלטה מעניינת ועזבתי דירה שמרגישה הרבה יותר כמו “בית” - “לפי הספר”, כדי לצאת להרפתקה בעקבות תחביבים שלי ויותר שקט ומרחב לעשות את הדברים שעושים לי טוב ביני לבין עצמי, ההחלטה לא היתה פשוט, בעיקר השאלה שעלתה בי בשבועות האחרונים, יחד עם הלבטים והחשש, היתה, “האם אני מתקרב לעצמי או מתרחק מעצמי?”. שאלה די מתסכלת, שהרי איך אני יכול באמת להצביע על תשובה ולהרגיש שלם איתה ברמה שארגיש שלם עם ההחלטה? ובכלל, בהתחשב שכל החלטה מגדירה אותנו מחדש דווקא לאחריה, אז בכלל אפשר ללכת לאיבוד, אבל החלטתי ללכת על זה, והתנועה הזו גרמה לי להרגיש קצת כמו אני יוצא לטיול הרפתקני ברחבי האי שם ,או אולי מרגיש יותר כמו צוענייה מרקדת לשולי דרך עפר בין כפרים, עם איזה סלסלת פרחים ופירות שלא בדיוק מתבוננת בשעון או ממהרת להגיע כמו יותר לנשום לרווחה את הרגע הזה המביא איתו אוויר חמים קריר ומפיג לרגע את מה שלא, ומעורר את מה שכן.

שיחקתי עם המעבר הזה בראש כמה שבועות כשעלתה מודעה על דירה שנראתה מתאימה למה שעשוי להתאים לי, הלכתי לראות, עלה פחד, השתחרר, עלו דמיונות של איך עשוי להיות,וגם זה התפוגג, שהרי המציאות בסופו של דבר מתעלה על הכל, בשלב כלשהו, כמו מכת ברק זריזה הרגשתי את האמת בבטן, כמו האינטואיציה מצאה רגע מספיק שקט וסתמי, יומיומי, כדי שהאמת לגבי מה אני רוצה או צריך לעשות תעלה מבלי שאחשוב על זה יותר מדי. קיבלתי החלטה והלכתי איתה, ולמזלי ושימחתי, הדברים עבדו מעצמם והפינות ההכרחיות החלו להסגר, חתמתי חוזה, מצאתי מחליף לדירתי, והתחלתי להתארגן ולארוז, כל המעבר התרחש בתוך שבועיים.
ארזתי במהלך השבועיים לאט לאט, תוך שאני עובר על הרכוש שמרכיב את ביתי ובוחר מה באמת צריך להמשיך איתי הלאה ומה יכול להתרם, להזרק, להועיל למישהו אחר, כמו גם מה מושך אותי לעבר, מה מחובר למערכות יחסים קודמות שאינן רלוונטיות אבל מחזיקות בי תחושות שזה עוד שם כשזה בעצם לא, מה מאוורר את חיי ומה הופך אותם דחוסים יותר ומשאיר אותם כמו “לא פתורים”, כמו אני נאחז ומתקשה להרפות, גם כשאותו הפריט פשוט יושב ולא ממש עובר שימוש כלשהו, מבגדים ועד מוצרי חשמל, מיטבח, וכו’.

כשכמעט כל הבית היה ארוז, היה לא פשוט בבית, הרגיש ריק, וארגיש כמו כל ה”רכוש” הזה שלי, ניחנק בתוך הארגזים ולא נותן לי את הביטחון שאני רגיל אליו בבית, ואז משהו כל הזמן משך החוצה לבילויים, לאנשים, לחפש את עצמי במקומות אחרים גם כשאני זקוק למנוחה או דווקא לפשטות ולשקט.
המעבר היה קשוח, קבעתי עם מובילים ליום שישי בבוקר, סגרנו על רכב ספציפי, על כמות אנשים ועל מחיר, כשהגיעו, הגיעו עם רכב קטן יותר, אחר כך גם דאג להתלונן על כך שיצטרכו לעשות יותר נגלות משתכננו ודרש פי שניים כסף, לאחר שהסכמתי על סכום הגיוני יותר, החליט שגם זה לא מספיק ודרש סכום לא הגיוני. שיחררתי אותו, כמובן שלא בלי להעמיד אותו במקום, או לפחות לשמור על עצמי, ומצאתי את עצמי שוכב בצל על ספת הסלון שלי, בחניון העפר שליד הבית, כשלידי שולחן הסלון שכמעט סחבו לי במהלך עשרים דקות שלא הייתי שם, מכונת כביסה, וכורסא. יום שישי, השעה 12:00 בצהריים, ניהיה חם, ואני לא מצליח לארגן מובילים בהתראה כל כך קצרה לפני השבת.
הרמתי צלצול למשפחה, שכמובן העדפתי לא להטריח, ואבי הגיע לעזור עם רכב גדול. העברנו הכל והכל עמד לקראת הערב והשתחררתי לסופ”ש כשאני בתוך הבית החדש עם כל הציוד שלי. סיפור מעבר הדירה אולי פחות נוגע אבל סתם התחשק לי לשתף. קצת קלילות לא תהרוג אותנו. ;)
ונחזור לנושא שלנו, תהליך.
בקיצור, אני עומד בתוך הבית החדש כשהכל מפוזר בכל המרחב נטול כל סדר הגיוני כמעט, ואני מנסה להתבונן בחלל ולהבין איך בא לי שהדברים יראו. קצת מזכיר לי תקופות של בלאגן פנימי, שהכל כל כך מלא ולא מסודר, שאין לי מושג ביכלל מה, איפה, מתי ולמה?

ממש הרגשתי כמו בתקופות שיא בתהליכים הדורשים ממני לחשוף פצעים ולהתבונן בהם עד שיתמקמו במקום. כמו להוריד את התחבושות כדי שהחתכים ינשמו קצת שמש ויתייבשו ויגלידו מעט יותר.
התחלתי להסתובב בבית ולאט לאט להזיז חפץ פה, וחפץ שם, ולאט לאט הבית החל לקבל צורה, טיפין טיפין. הדהים אותי תחושת האי נוחות שעלתה בי כשעמדתי והתבוננתי בכל תכולת הבית מבלי לזוז, כמו נאחז בזה שאני לא יודע מהיכן להתחיל לעשות סדר, ואיך התחושה הזו החלה להתפזר יחד עם צעדי בבית, בין הארגזים והציוד, כשאני מזיז משהו קטן לפה, ועוד משהו קטן לשם, וזה לקח אותי לצד השני של החוויה, המקום של המסתורין, המקום הזה שאני לא באמת יודע איך הדברים יראו, אני רק יודע שאני יכול לשחק איתם ולהזיז אותם, ולתקשר איתם ולאט לאט לראות אותם תופסים צורה שונה, מסתורית אולי, אולי פחות, ופתאום ניכנס המרחב הספונטני הזה שמשחרר מעט ומתחיל לצייר את התמונה מבלי בהכרח להחליט מראש מה זה הולך להיות ואיך, או אולי עם רעיון כללי ולא מדויק, התחושה הפכה משחררת ומהולה בסבלנות וקבלה של המצב, שאפשר ומותר לקחת את הזמן, מותר להתמהמה מעט ולהתבונן עם כל תנועה. התנועה הפכה להיות הרבה פחות אנליטית, הרבה פחות בשליטה, יותר נינוחה ורוקדת, יותר לחיות את מה שיש מבלי להרגיש ש"אמור להיות" או "צריך להיות". הזמנתי פיצות באותו הערב וצפיתי בסדרה שאני אוהב, כשאני יושב “בין ההריסות” שאוטוטו יהפכו להיות ביתי החדש, ונהניתי מכל רגע. כמו ידעתי שיש זמן, ויש כוונה, ובדרך כלל, אלה הדברים הכי חשובים שהולכים איתי בתוך תהליך.
כרגע הבית בבלאגן שלם, עדיין, אבל הוא חצי תפס צורה, ואני יכול לראות פלאשים של רגעים שיעברו פה, ואני יודע שהם לא תואמים בדיוק את המציאות שתיהיה, אני יודע שהרומנטיקה באשליותי לא בהכרח תיהיה כמו במציאות, ואולי כן? אבל יש חזון, ואני מאמין בחזונות, שהרי הם מושכים אותנו בכיוון שאנו מכוונים אליו, וכיף לי.

המעבר הזה היה ממש לראות חיצונית ימים של התכנסות ונבירה פנימית, באריזות, תקופה של שיחרור והרפייה מדברים שכבר לא עובדים בשבילי, הליכה בבלאגן לא נוח במקום החדש, בוא אין צורה מוגדרת וברורה והגבולות שהכרתי זזו, ולאט לאט קבלת המצב החדש ואיאחזות יותר בסבלנות מאשר במטרה, יותר הנאה מהדרך מאשר התוצר, ובסופו של דבר, השקט, החזרה לשיגרה, הבית מסודר, נוח לנקות, נוח לטפל, לבשל, לנוח, לנהל את היום לטובת ההווה, ואולי גם העתיד, וכנראה שגם העבר. המצחיק, זה שהכל נשאר אותו הדבר, אבל אני רואה את הכל אחרת, קצת כמו שקורה לי עם כל יום שאני יוצא מבית הספר אחרי הלימודים, הכל נשאר אותו הדבר, אבל אני השתניתי, האופן בוא אני רואה את הדברים, השתנה, זה שונה, זה חדש, זה מוזר, אבל זה מעניין, וזה בסדר. זה חלק מהתהליך.

אז המסע לא ניגמר, הוא מתגלגל, עוד מעגל ועוד מעגל, וכל פעם שהוא נישלם, אני לא מושלם, אני מעט שונה, מעט יותר בכיוון, רצוי בכיוון הלב, מה שכן, זה מרגיש קליל יותר, פיזית, כמו אני הולך ומשיל מישקל עודף שיושב לי על הנפש, על הנשמה, ולרוב, סתם מישקל עודף של הראש, של מחשבות שלא משרתות אותי, או את סביבתי, ומפריעות למישחק החיים.
אז כששואלים אותי מה נישמע? מה העיניינים? או מה שלומך? שלפעמים זו השאלה הכי מיותרת ומעצבנת. בא לי להגיד בפשטות.
ממשיכים!



בברכת שבוע טוב, שבוע של ספקות מעוררים

גבריאל

גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך.

שבוע טוב לכולם, שבוע אמיתי.    

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

חרדה - אמת או שקר?
תאריך: 12/7/2018 00:27:00

הנבואה היונגיאנית - חרדה - אמת או שקר?

הייתי בן 8 אולי או 9, שכבתי במיטתי בשעת צהריים בבית וניסיתי להירדם, כנראה חזרתי מוקדם מבית הספר או לא הלכתי באותו היום, החלון היה פתוח ושמש חדרה מבעד לחלון והיה אפשר לשמוע את השקט השורר ברחוב, הטלוויזיה בסלון כנראה הייתה פתוחה, לא התייחסתי, עצמתי עיניים וניסיתי להירדם, אבל הקול המונוטוני שנבע מהרמקול החל לחלחל לאט לאט לתודעתי ומשהו החל רוטט אצלי בגוף, אי שקט. אירע אסון המסוקים בצפון, 73 חיילים צעירים נהרגו באותה התאונה והקריין עבר על הדרגות, שמות החיילים, הגילאים וערי מגוריהם. לא ידעתי מה קורה לי, גם לא ידעתי מה קורה באופן כללי, זאת אומרת ידעתי מה זה מוות אבל לשמוע את הגילאים האלה, את המקרה, משהו לא הסתדר לי אי שם בעולם הפנימי, התגלגלתי על הבטן וניסיתי להסתתר, הווליום הלך וגבר, וגבר, וגבר, עד שהרגשתי שאני משתגע, ממש כמו הראש ניכנס לקצר חשמלי ואין זרימה, הכל פשוט הולך ונערם ומאיים להתפוצץ, צעקתי שינמיכו, שוב ושוב אבל לא שמעו אותי, ואולי לא היה אף אחד בבית? כשהרגשתי שאני כבר לא עומד בזה רצתי לסלון ולחצתי בהתרגשות על כפתור הטלויזיה כמה פעמים עד שהטלויזיה כבתה (הכפתור לא עבד כמו שצריך). חזרתי חזרה למיטתי והתכסיתי (כנראה חיפשתי חיבוק או תחושה של ביטחון וניסיתי להרגיע את עצמי, לא היה אף אחד בבית.

רק חמש עשרה שנים לאחר מכן הבנתי שזה היה התקף החרדה הראשון שלי, ואם לתאר את התחושה, זה הרגיש כמו אגרתי כזו עצמה של פחד בפנים, שאיבדה אחיזה במציאות וברגע שלא יכולתי להכיל יותר, הגוף פשוט נתן לזה פורקן לא פרופורציונאלי, כמו לקח חוויות הווה ועבר ועירבב אותן יחד וחישמל את כל התחושות האלה החוצה באחת, בזרם אדיר וקולח של רגשות מעורבבים בעומס מחשבתי מטורף שלא מוצא הסבר למה שקורה הרגע, או מה שניקרה אולי “פול גז בניוטרל”, הגוף פורק את מה שאני לא יודע לתת לו ביטוי, או משחזר את מה שבזמנו לא ידעתי לתת לו ביטוי. התחושה קשה, לפעמים הלב הולם בכזו עצמה שאתה בטוח שהחזה הולך להתפוצץ או שאתה הולך פתאום להיכבות ולא להתעורר.

אני לא מתיימר להביא תרופה או תשובה למצבי הקיצון האלה שכל כך טריקיים להתמודדות והבנה, פירוק ומיסוס החוויה לכדי חוויה מתקנת, אבל ברור לי דבר אחד. בחוויה שלי, הפחד אמיתי כשיש לו סיבה סבירה להתקיים, אבל כשיוצא מפרופורציה, בעקבות חוסר הקבלה שלי אותו, הכחשתי אותו וחוסר ההשלמה שלי עם זה שהחיים לפעמים מאיימים עליי, אז הפחד יוצא מפרופורציה, הוא מתנפח למימדים שלא מחוברים למציאות, ואז אני כמו מושך אליו גם מיליון ואחת חוויות לא פתורות מהעבר, כמו זורק על הפחד את כל הדוחות שעוד לא שילמתי והופך אותו לחרדה, ניתקף צורך בשליטה על דברים שאין לי עליהם שליטה ומזין את זה עוד יותר. ומוצא את עצמי אבוד בתוך בליל סמיך של בלאגן שלם שחולף במהירות כמכת חשמל ואי אפשר אפילו להצביע על הסיבה, או הסיפור העומד מאחורי. ואיך לייצר ביטחון במקום הזה? איך לגעת בחוויות העבר, אלה שחילחלו כפחד ולא קיבלו ביטוי הולם? לא קיבלו פורקן נכון ואמיתי? אלה שלא הייתי בנוי ושלם די הצורך או בעל כלים מתאימים כדי להכיל אותם בחוויה או לפרוק אותם באותו הרגע ולהשאירם היכן שמצאתי אותם?

ברור שכל העיניין יושב גם כן על מערכות יחסים, על העבר המאד רחוק ולפעמים מאד מוקדם שלנו כתינוקות, שאולי לא היו מחובקים ברגע של מצוקה, ובכלל, לחשוב על המעבר הזה מהרחם אל הגיחה לעולם, בו פיזית אנו עוברים טראומה במעבר ממקום חמים ואוטופי אל “טמפרטורת החדר” או העולם. זה נושא עמוק יותר להיכנס אליו, המערך המשפחתי וכמה ביטחון “גברי” קיבלנו במהלך החיים שלנו, כדי להרגיש מוגנים או שמותר לנו להיות מי שאנחנו, ולא מי שרצו שנהיה, או מי שאנו חושבים שאנו אמורים להיות, לעומת מי שאנו באמת. מכל מקום, אולי הדרך היא להתחיל לפדות את הדו”חות האלה היושבים במעמקי הנפש, להכניס חוויה מתקנת של ביטחון, של פרופורציה, של עיגון ואמונה בזה שהכל בסדר כרגע, ומה שלא, בעבודה, אבל להפסיק עם ההכחשה ולייצר מוכנות, או נכונות לגעת במקומות כואבים ולא סלחניים המלקים אותנו בעומס הרגשי הזה הבוקע כהתפרצות הר געש נטול רסן ודורש מאיתנו סבל. אולי הגיע הזמן להשיל את מישקלי העודף לא רק במילים, אלא גם במעשים, גם במגע והרפייה, ואולי כאן ניכנסות התמורות שבפסיכותראפיה הגופנית בפרט, בעבודה עם הגוף, השריון השרירי, המנח אותו אנו חיים כברירת מחדל שאולי מונעת מהגוף להפתח, מהעגלה להתרוקן כדי שיהיה אפשר למלא אותה במוצרים חדשים, בריאים יותר, מיטיבים יותר, טעימים יותר, ומאפשרים יותר, ואולי באמת זה נושא חשוב לגעת בו בפוסט הבא. כי בשורה התחתונה, עבודה על חרדה זו עבודה עצמית בעיקר, כמובן שעם הנחייה וליווי המאפשר להכנס למצבי מצוקה.

בינתיים, חשוב לזכור שסך הכל אנו חיים רגע, והנה הוא חלף. ולהפסיק לקחת חצי שעה או שעה של מצוקה יומיומית ולצבוע איתה את התמונה כולה, לפעמים ההיגיון יכול להכניס פרופורציה מעניינת לתמונה, כשאנו זוכרים שהחוויה הקשה היא רק רגע ביום, כמה דקות, שבעקבותם אנו נוטים לסחוב את זה איתנו, להלקות את עצמינו ולחוש אשמה, על משהו שלא בשליטתנו והנה הוא כבר עבר. במקום זה, אנו יכולים לתת לעצמינו מעט יותר ממה שאנו צריכים, את החמלה הדרושה כדי להיות מי שאנו, כמו שאנו כרגע, בקבלה, ולייצר חוויה יותר מיטיבה, יותר נעימה, או לפחות, פחות מפרקת, ויותר מחבקת.

אוסיף שאני באמת חושב, שככל שאדם מיתקרב יותר לאורח החיים, ולדרך שבה הוא אמור לחיות, על פי אמונתו, כפי שהוא הולך ומבין אותה דרך חוויית חייו, כך נושלים חלקים אלו ואחרים, ומתפוררים מישקעים כמו חרדות, פחד ואימה, ומתחיל להתגלות החיבוק האמיתי והעוטף של החיים כחיים עצמם, על הטוב ועל הרע.


ושיהיה שבוע מחבק בעיקר.
גבריאל 


גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך.

שבוע טוב לכולם, שבוע אמיתי.    

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

כשמילים אינן מספיקות - כוכבים וניצוצות
תאריך: 18/7/2018 00:07:00

הנבואה היונגיאנית - כשמילים אינן מספיקות

שבוע שעבר העליתי פוסט על חרדה, וההבנה שלי עד כמה עשויה להיות מאתגרת ההתמודדות או תהליך של החלמה ממקומות כאלה (חרדתיים, פוסט טראומתיים ושל עומס יתר), זה הלך איתי, והעלה בי צורך לגעת מעט במתנות שבטיפול בתנועה, עם גוף, המשלב מגע, ובעיקר בהתחשב בזה שאני מטפל בקליניקה בין השאר בפסיכותראפיה גופנית התייחסותית כאחד מהכלים העיקריים כשהמצב דורש ומאפשר זאת, רציתי לשתף על המקום שלי עם הסומה (הגוף), ובעצם החוויה הסומאטית כנגד תהליכים פסיכוסומאטים (כאלה המבטאים מצב נפשי דרך הגוף).

מיותר לציין היום כמה שכיחות מחלות גוף הנובעות ממצבים נפשיים, בסוף עוד נגיע לכמה שכל מחלות הגוף נובעות ממצבים נפשיים ורוחניים, ואולי לא, ואולי לא מיותר לציין את זה בכל זאת. אולי כדאי ורצוי, שהרי אם נצא מנקודת הנחה שהנשימה שלנו מהווה את הבסיס לחוויית ה”כאן ועכשיו שלנו” - שהרי היא מעגלית והיא לא חדלה כל עוד שאנו חיים, אז ברור שכל רגע מרגש, בוא אנו לוקחים נשימה עמוקה בפתאומיות, או רגע מפחיד בוא נשימתנו נעתקת ואינה זורמת, רגע מלהיב בוא אנו נושמים במהירות, או רגע עייף או מבולבל בוא אנו נושמים במהירות ובשטחיות, צורב חוויה מסויימת בהווייתנו, במהלך חיינו, במעגל הזה היושב על נשימתנו המתגלגלת. וכשחושבים על כך שהחמצן שאנו מכניסים לגוף בעצם זורם בין השאר למוח, ומוזרם דרך כל מחזור הדם אל שאר הגוף, אז מן הסתם ששינויים כאלה ואחרים או מצב הנשימה שלנו, משפיע בהכרח על תפקודנו באופן ישיר, וזה לכשעצמו מספיק כדי שכל פעם שנחווה רגע המחזיר אותנו לעבר באופן כלשהו, כך גם הנשימה תחזור לשם, וכך גם הגוף יושפע מזה.

את התנועה גיליתי בגיל מאד צעיר. מספיק היה שאימי או אבי יסובבו לרגע את הראש ברמזור כדי שכשיחזירו את המבט אליי ימצאו אותי למעלה מטפס על עמוד הרמזור, או הגדר, עצים וכיוצא באלה, תמיד הייתי תזזיתי ובחיפוש הרפתקאות, לאחר מכן היה זה ספורט ,ריקודים במסיבה, והתנועה תמיד היתה חלק, אבל את הערך שיש לתנועה לא ידעתי.
בזמן הגמילה והאיזון, בעצם תקופה של חצי שנה, במקום בו שהיתי היו מעבירים לנו סידרה של טיפולים בתנועה, בעיקר כדי להגמיש ולרכך את הגוף מעט בעקבות עומס התרופות והעבודה הרגשית הנעשית במקום, מה שבאמת הוכיח את עצמו, שהרי היה מאד ברור כמה נוקשה אני מתעורר וניכנס לתרגול לעומת הרוך היחסי איתו אני יוצא, אבל רק בהמשך דרכי, בשנה השנייה ללימודי הראשונים גיליתי את התמורה של עבודה עם הגוף במקביל לעבודה עצמית רגשית ורוחנית פרטנית.

זה התבטא לא רק בקלות היחסית שבה הגוף שלי מיסתגל לתנועות חדשות וגמישות שפעם לא היתה, והרגשתי שהיא מחוברת באופן ישיר לעומס שהשלתי מנפשי, אלא שהתחלתי לחוות את השיריון השרירי שלי מתמוסס, ולמה הכוונה? התחלתי לחוות את הגוף מתיישר, את החזה ניפתח, את הכתפיים חוזרות יותר למקום זקוף ואצילי יותר ואת הרגליים הופכות קלילות יותר, הראש הפך שקט יותר, והעבודה הנפשית כמו גם היכולת ללמוד ולהקשיב השתפרו פלאים. זו היתה חציבה, זו היתה חציבה אל מעמקי העגלה (הגוף) הסוחבת אותי, ניקוי ופתיחה של שערים ומעברים שהשפיעו ברמה אדירה על חוויית החיים “החדשה”, חוויה של שינוי וגדילה, התפתחות והתקרבות יותר להווה ופחות שיחזורים של העבר. לא שהם לא קופצים לביקור מדי פעם.

זה היה כמו לסחוט סחבה מטונפת בתוך דלי מים פעם אחר פעם, לראות ולחוש את הלכלוך נישטף החוצה עם הסחיטה, להחליף את המים המטונפים, ושוב לסחוט את הטינופת הרגשית ולהתחיל לחוש חוויות חדשות ברמח איברי גופי, להתחיל לחוש אותו (הגוף) נושם, לפעמים זה הרגיש כמו האויר זורם דרכי, ולפעמים עלה עצב בל יתואר שהחזיר אותי הביתה לבכות ולהתאבל על מה שהיה. לפעמים היתה שם התרגשות והודיה, אבל מה שבטוח, כשזה היה מחובר לחוויה הטיפולית ולתהליך ההחלמה המסודר, היה היגיון בתמונה, היתה דרך, והחוויות המתקנות האלה של תחושות ניקיון בגוף לעומת עומס המושך את הגוף מטה והופך אותו “מטונף” וכבד מישקל, החלו להוליד מצבים חדשים וגישה שונה למצבים שפעם היו מעגל סגור ותקוע של חזרתיות משעממת ופוצעת כל פעם מחדש.

אני זוכר את תקופת הדיכאון הכי קשה וארוכה שלי.
בשנתיים שלאחר הגמילה היה לי משעמם. אבל ממש. ממש ממש משעמם.
שהרי לא רק שהייתי “פצוע אנוש”, התרופות היו כל כך משתקות (וטוב שכך), ובנוסף, לאחר חוויה של מעל שנתיים של פסיכוזה אקטיבית ופיצולים ואקשן רגשי בלתי ניסבל. שכמה שהחוויה היתה שלילית וצרבה טראומות בכל תחום בחיים בערך, היה מעניין. היה מלא, היה אקשן, לא היה רגע דל, החיים היו מרגשים באופן חולני ומנוכר, אבל איזה התרגשות זו היתה! ופתאום, למצוא את עצמי הולך לעבודות פשוטות ככולם, מוותר על חיים של סאטלות וסגנון חיים שבשבילי כבר לא עבד, מצאתי את עצמי נוסע יום יום באוטובוס לעבודה ומכריח את עצמי לחייך חיוך רחב, או לפחות אחד קטן. האמת, היה אבסורד להתבונן במראה ולראות כמה שהפה לא מסונכרן עם העיניים, לראות עיניים רציניות וחלולות המנסות נואשות למשוך את זויות הפה מעלה, ומצד שני, חיוך מאולץ ונטול חשק המנסה מלוא כוחותיו לדגדג את העיניים למעלה להוציא מהן אולי ניצוץ חיים של פעם. 

העיניין מאחורי זה היה מאמר שקראתי, שדיבר על האפשרות להפעיל הפרשה של הורמונים, במיקרה שלי סרוטונין על ידי “עשייה בכאילו”. בוקר אחד מצאתי את עצמי באוטובוס, מתבונן מסביב כשכולם נראים לי עצובים בדיוק כמוני, הכל נראה כל כך מייאש, עייף ומאוס. כשפתאום, משום מקום, עלה בי שיר היפ הופ המתאר את החיים שלי כ”חי את החלום”! המישפט הזה היה כל כך אבסורד בהתחב בתחושה שלי באותו הזמן, שפתאום קלטתי כמה שהכל אבסורד באותה המידה שהוא כה משמעותי, וכל מה שאני רואה אבסורד והמצב שלי אבסורד כל כך שפשוט התחלתי לצחוק על עצמי בקולי קולות, הפכתי את המצב שלי לבדיחה הכי גדולה שלי. וכולם הסתכלו מוזר, אבל אני חייכתי. לא רק בפה, גם בלב. משהו בלצחוק על המצב הרטיט אותי, מהו בחיוך בכאילו שעשיתי, משהו בהכנה, בכוונה, בעבודה עם הגוף במודע, וידעתי, שאני שם בפנים, איפשהו, מתחיל לבצבץ.

היום אני יודע שנפש וגוף אחד הם, וכדי לגעת באותנטי, באמיתי, בעצמי האמיתי, צריך לחצוב גם דרך הגוף, ולשלב אותו בעבודה הרגשית, כדי לרטוט אל השיכבה שמיתחת, אל הניצוצות והכוכבים, הלהבה והגחלים, האדמה והשמיים, הנשימות הרגועות, הנינוחות, כשהכתפיים שמוטות רפויות, ולפעמים, אפשר אפילו ללכת באויר.


שבוע מקסים
גבריאל

גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך.

שבוע טוב לכולם, שבוע אמיתי.    

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

הדיכאון לא סולח, החיים כן.
תאריך: 25/7/2018 12:09:00

הנבואה היונגיאנית - הדיכאון לא סולח, החיים כן.

אני הרבה שואל את עצמי כמה יש בפוסטים האלה, הרעיון שהם אמורים לחבר מישהו דרך החוויה שלי כאדם וכמטפל לא פעם מעיר בי את השאלה כמה יש בזה וכמה עובר גם דרך המילים, העיניין הזה שתהליך אישי, של גילוי והעצמה כרוך בעבודה עצמית ולא בלמידת סיכום או מאמר, אלא לגעת ברעיון ולצאת החוצה לחפש, ולצאת החוצה לחפש בדרך כלל זה להיכנס פנימה לחפש, כמו יש דברים שלא לומדים אלה עובדים אותם ביומיום, הולכים איתם, חיים אותם, בודקים, מביטים, נושמים ויוצאים מהם אחרת, קצת אחרת, כל פעם, יותר מלאים, יותר מבינים, יותר מחוברים.

דיכאון, בדגש על דיכאון קליני זה משהו שמלווה את החברה שלנו לא מעט. ממעיטים לדבר על זה, בדרך כלל מי שסובל מזה לא מרבה לדבר על זה שהרי הוא יותר עסוק בסבל, וההתמודדות הזאת, מכלה מבפנים, לאט לאט ובשקט, מעייפת את הגוף, מעייפת את המוטיבציה, ואוכלת לאט לאט את האמונה עד שלא נשאר דבר מחלומות, תקוות, או דרך לצאת מזה, וכש”יוצאים” מזה, בדרך כלל זו מעין פשרה על חיים בווליומים חלשים, על תרופות מאזנות או שמוותרים. נגעתי בנושא בקטנה בפוסט הקודם והרגשתי שראוי לתת לו יותר מקום.
הרבה דברים הכרחיים ועוזרים בהתמודדות עם דיכאון, בעיקר ספורט או עיסוקים המפרישים אנדורפינים וסרוטונין, ומיני הורמונים שנותנים לנו תחושה של חיים, של אהבה או התרגשות, ובגדול, תחושות של משהו ששווה לחיות בשבילו. מעניין לחשוב שבעקבות הכימיה במוח ותפקוד מערכת העצבים אנו עשויים להתבונן בנוף מסויים ולראות אותו יפיפה ומרגש, ובאותו המטבע להתבונן בו ולראותו מלנכולי ,דכאוני וריק, כשבעצם אותן העיניים מיתבוננות בו, רק בגישה שונה, במצב תודעתי שונה, אבל במיקרה הזה, לא רק הגישה היא שונה, ודווקא הרגיש לי חשוב לגעת בחוויית הדיכאון כפי שייצא לי ללמוד ולחוות אותה.

לאחר כמעט שלוש שנים בהן חייתי לא מאוזן, ולא מטופל, ובמילים מקצועיות, בפסיכוזה אקטיבית שהלכה והידרדרה לרבדים של סכיזופראניה פראנואידית, מלווה בהתקפים פסיכוטיים ועוד מיני טיבולים מעניינים, ניכנסתי לטיפול.
הכל טוב ויפה, התחלתי לצרוך תרופות, ובצדק, ולעשות מה שצריך כדי לצאת מזה. אבל בתוך חוויית התיקון הזאת היה משהו חסר. ומה זה משהו חסר? היה הרבה חסר. אחרי תקופה כל כך ממושכת של אקשן פנימי גועש מרגע שאני פוקח עיניים ועד שאני נירדם, ולרוב גם בלילה, בחלומות ונידודי שינה, התודעה שלי היתה כל כך מלאה בתוכן, בין אם הרסני או לא, שברגע שזה הושקט דרך התרופות, ניהיה לי שקט, ואפשר להגיד אפילו שליו, אבל משעמם. התגעגעתי לשיגעון, התגעגעתי לרעש והבלאגן שמילא את חיי בכזאת התרגשות חולנית בכל זמן נתון, שהרי מי אני עכשיו? בלי כל הרעש הזה? מה עושים עם כל הזמן הזה והמשאבים, כשאני עוד לא מחזיק בתחביבים קבועים, ועוד לא מבין בדיוק איפה ואיך להשקיע את הזמן, וגם אז, מה יותר מרגש מהצללים האפלים ביותר הנוברים בתוכי ומתפרצים מעלה בכל הכוח….?

ואז הגיע הדיכאון.

החיים לא היו שווים לי הרבה, יכול להיות שלשחרר אותם יותר קל, מחשבות אובדניות שיחקו לי בראש לא מעט, לא שהיום הן לא מבקרות מדי פעם, והכל הרגיש ריק. לקום מהמיטה היה מעמסה בפני עצמה, המחשבה היום על כמה היה לי קשה לקום ולגלגל עצמי בכוח מהמיטה לאחר לילה רווי שינה אבסורד בעיני, כמה שלא ראיתי את הערך ליום החדש. הבדידות כירסמה, התחושה שאף אחד לא מבין אותי, ושהרי אני לא מבין את עצמי אז איך מישהו אחר יבין אותי.

הדרך לא היתה קלה. להתאהב בפשטות שבחיים זה לא קל, להתאהב באוכל, במיקלחת, בהשקיית העציצים בבית, באנשים, בעבודה, בשיגרת יומיום, לא קל. לייצר את הוקרת התודה על הדברים הפשוטים גבל בניהול יומן כתיבה המוקדש רק לזה, למה כן, למה יש, מה נמצא, על מה אני לא יכול שלא להוקיר תודה. ומעבר לזה, המסע נימשך.

שמתי לב שהתהליך הוא ארוך אמנם, אבל מעניין. הייתי ועודני ככורת פחם במיכרה ישן ומאובק בעיירה פשוטה ורחוקה, הכורה את דרכו אל הלב, הרוח, התודעה, הגוף. השביל אל האותנטיות שלי מלא במהמורות ופניות מפחידות, מה יהיה? איך אהיה? למה ומתי? ובתוך כל זה מתגלה החלק המרתק ביותר, אני לא יכול שלא להיות עצמי, אני לא יכול שלא ליבחון את העקרונות שלי, את האמת שלי, ולהבין מה באמת שלי ומה לקחתי על עצמי בלי לשים לב ביכלל שזה לא שלי.

בתוך כל הבלילה הזו ולאורך הזמן שמתי לב שהדיכאון לא מגיע כי אני לא נהנה מהחיים או לא עושה דברים שאמורים לגרום לי להרגיש שאני מממש את החיים ולא הולך להתחרט עליהם, והוא גם לא מגיע בעקבות אבדן התיקווה שלי או האהבה שלי, הוא מגיע ועולה ככל שאני מתרחק מעצמי, מסתיר את עצמי במסיכות שהן לא אני, סוחב על עצמי עבר שעדיין גדוש בהמון רגש, שמיתנגש עם האשמה שלי, ומיתנגש עם אי הנעימות שלי מעצמי והגאווה שלי, שהרי “מה, אני יחשוב דבר כזה?!” בעיקר כשמדובר על אנשים קרובים, חברים ומישפחה ואנשים שהייתי רוצה להיות נכון עבורם, אבל אני לא יכול, שהרי כשאני מנסה להיות נכון עבור מישהו אחר, אני מכלה את עצמי לאט לאט, מסרס את עצמי, מסרס את הרגש שלי ומתעלם מחלקים מהותיים ששומרים על המערכת שלי מאורגנת ומאוזנת. והאמת? אין דבר יותר משחרר מלהפשיט את העבר מכל העומס הריגשי המיותר, למצוא את הדרך להשלים איתו, ללמוד את מה שנותר ללמוד ממנו, ולהשאירו כתמונות נוסטלגיות מלאות בקסם של אמת החיים, על הטוב והרע, השמח והעצוב. כמעט ולא קיים משהו משחרר יותר ומעצים יותר מלנתק את כל תקעי החשמל המחוברים לשקעים של העבר, ולהעביר אותם לאט לאט לשקעי חשמל היושבים בהווה, השחרור מרעיון הסיפור האישי שלי, הצורך להחזיק בסיפור כתירוץ האולטימטיבי ל”למה מותר, הגיוני, ואף ראוי שאסבול היום כמו שאני סובל” אחרי מה שעברתי, ועוד מיני רעיונות כאלה, הופכים למה שהם באמת, בריחה לרחמים עצמיים ולקורבנות שאין בה מלבד לצמצם את חוויית חיי הספונטנית והאותנטית, ואת האפשרות להפוך עם כל יום שעובר לעוד קצת ממי שאני באמת, מי שאני עשוי להיות, כשאני מוותר על מי שהייתי. ופתאום, התודעה לא צריכה לסחוט כל שארית של אנרגיה מהגוף ולנקז אותה כדי לתחזק את הגנרטורים העצומים העובדים יומם ולילה כדי להסתיר ולהדחיק את כל הרגש המודחק הזה שחי שם, וקיים שם, לא משנה כמה אנו מנסים להסיט את הראש, וממשיך לסחוט אותנו עד תום.

הגיל לא משנה, המצב בחיים לא משנה, התקופה או הזמן, שהרי אף פעם לא מאוחר מדי לחוות אהבה ושיחרור, התעוררות וקלילות, ריקוד. ומעניין מה עשוי לקרות ככל ששקעי החשמל הנפשי והרוחני יזינו את ההווה ולא ישרפו על העבר.

לפני שנים מספר היתה לי שיחה טובה עם חברה, היא סיפרה על החלום שלה לנסוע לחו”ל וללמוד רפואה. היא היתה כבר בוגרת “יחסית” ובשלהי גיל 30 המאוחרות, מה שאומר שעד שתסיים את הלימודים היא תיהיה לכיוון אמצע שנות הארבעים לחייה. ושאלתי אותה מה הקטע הזה? איך היא עושה את זה בכזה גיל, אחרי שכבר עשתה לימודים ורכשה מקצוע וכו’? וביכלל, למי יש סבלנות בגיל כזה לחזור לאקדמיה הממוסדצת לאחד המיסגרות המאתגרות אקדמית שיש? לאחר החתונה לנסוע לחו”ל לעשות את אחד התארים המעמיסים?
היא הסתכלה עליי בפשטות וחייכה, ואמרה, “גברי, בסופו של דבר, כשאתה ניהיה רופא, אף אחד לא שואל אותך בן כמה אתה, אף אחד לא שואל אותך מתי התחלת ללמוד או למה, ואף אחד לא בודק לך את הוותק לפני שהוא ניכנס לקליניקה שלך, זה גם לא מעניין, אתה פשוט ניהיה רופא, קצת כאילו זה מה שהיית כל הזמן”.
היא צדקה, היא גם נסעה, ולמדה, וסיימה. והיום, אף אחד לא שואל אותה באמת, והיא חייה את האמת שלה, את האהבה שלה, ואת מי שהיא באמת רצתה להיות, לפחות בפן המקצועי, לצורך העיניין.


אז יום חדש, שבוע חדש, שנה חדשה, חיים חדשים, כל יום, יום יום. ממשיכים.

גבריאל

תרגיל בחופש - כפי שאולי לא חשבנו עליו
תאריך: 1/8/2018 10:31:00

הנבואה היונגיאנית - תרגיל בחופש - כפי שאף פעם לא חשבנו עליו

פעם בלבלתי מנוחה עם חופש, מרדנות עם חופש, בריחה עם חופש, חוסר אחריות עם חופש. הרעיון בראשי היה שכדי לזכות בחופש, אני צריך להתנתק. להתנתק מהיומיום, מהעבודה, והאנשים סביבי.
למען האמת, הרעיון שלי לחופש כנער מתבגר ובשנות העשרים המוקדמות שלי היתה תמונה בה אני רואה את עצמי זרוק על חוף אי שם בפינה נידחת ברחבי העולם, מסטול מספיק כדי להשתחרר מהכל אל תוך הרגע היחיד והמיוחד, הקוסם הזה בו אין כלום מלבד תחושה מעורפלת תחת השמש, מול הים, לא חייב כלום לאף אחד, אף אחד לא יכול לדרוש או לבקש ממני כלום, אני לא קשור ולא שייך באותו הרגע, ושקט לי. לא פעם מצאתי את עצמי לאורך הדרך בנקודות בהן אני לא יודע מי אני ולאן אני הולך ולמה, ומשחק בראש ברעיון הזה שאם לא אמצא את עצמי פה ואמצא שקט, כנראה אמצא את זה שם, אי שם במקום בו התפאורה נייטרלית ולא מחברת אותי לחיים שלי, לסיפור שלי, ולמה שעברתי ועודני עובר.

זה היה לאחר פגישה עם המטפלת, בה ממש הצהרתי על כוונתי לעוף למזרח לתקופה ממושכת, או יותר נכון, להעלם מפה למזרח, כי אני לא מוצא את עצמי כאן, ולא מוצא שקט, וכנראה שאמצא את זה שם.

מאותה הפגישה כנגד כל הסיכויים, יצאתי עם ידיעה חדשה, והיא שלאן שלא אברח, הצלקות שלי, והרגשות הלא מעובדים שלי, או במילים אחרות, השדים שלי, ירדפו אותי גם שם, יארזו איתי מזוודות, יקנו איתי כרטיסי טיסה, ויטוסו איתי לאן שלא אלך, לאן שלא אברח. ושאם אני מעוניין למצוא שלווה, כנראה שאני צריך לייצר את הרעיון שלי למזרח, גם כאן, את המזרח, והמערב הקטנים שלי בבית, בסיגנון החיים שאני חי ובמרחב שאני אוכל בו, ישן בו, לומד בו, ומשחק בו, במרחב בו אני חי.
במילים אחרות אפשר להגיד שהרעיון הפך לזה שלא בורחים לממש חופש, אלא חופש זה משהו שאני צריך ליישם ביומיום, בבית ובעבודה, ואפילו תוך כדי עבודה, למה הכוונה?
שהרי מהו חופש בשבילי? ממה אני מנסה לברוח כל הזמן? מה מציק לי ומה מסתיר לי את הרעיון ואת המתנות הטמונות בי אליהן אני לא מוצא גישה? מה מושך אותי לאחור כל הזמן? למה אני נוסע ברכב עסוק בלהביט במראות הצדדיות והמראה האחורית מעליי במקום להתבונן בדרך, באופק, בכיוון אליו אני נוסע? ולמה אני לא מצליח לייצר חזון או רעיון לאיך הייתי רוצה לחיות? איך נכון לי לחיות? היכן?

ברי סחרוף שואל את אלוהים באחד משיריו “כולנו רוצים להיות חופשיים אבל ממה?” וממה באמת?
במהלך הלימודים שלי ולאורך כל התקופה של השנים האחרונות החופש מתבהר לי בתמונה אחרת בתכלית ממה שדמיינתי, ממה שחשבתי, ממה שחייתי כל חיי. אפשר להגיד אפילו ההיפך הגמור מהרעיון שישב אצלי בהתחלה.

ככל שהרעיון לחופש מתבהר לי אני מבין עיניין מאד ברור, והוא שהחופש מתממש רק כחלק מהכלל, רק כחלק אינגרטיבי ממה שקורה אצלנו כחברה, בני אדם שסך הכל חולקים רעיון קיומי פשוט, אבל בחברה המודרנית, וכנראה גם העתיקה, זה גם מורכב. כולנו רוצים להיות נאהבים, נשמעים, לאהוב ולהיות ראויים, כולנו רוצים לייצר משהו טוב, משהו שיש בו כדי לתרום איזשהו חלק חיובי ומיטיב לסביבה הקרובה ולפעמים גם הרחוקה, כולנו רוצים שיהיה לנו מקום של קבלה, של חמלה, מקום שמאפשר לנו להיות מי שאנו, ובעיקר, מי שאנו כדי להיות מאושרים ומסופקים אפילו במעט (אם היה אפשר למדוד סיפוק).

אני זוכר תמונה, בתקופה אפלה של ניוון כמעט קטטוני במשבר בו עברתי, התהלכתי בצעדים קטנים, לא דיברתי כמעט וכשדיברתי זה היה חלש, ממולמל, לא ברור, ובכלל לא הייתי מאד מחובר. התהלכתי בצעדים קטנים ברחובות והייתי נתקע דקות ושעות ארוכות עושה כמה צעדים לכאן, וכמה לשם, לא יוצא מרדיוס של חמישה מטרים, מבולבל כמו הראש נימצא בקצר חשמלי שמכה כל כמה שניות ומעיף אותי לכיוון אחר לגמרי במחשבה, האנטנה נשברה ונעה בין מיליון תחנות משנייה לשנייה, כמו בעיית קשב חמורה, רק מהולה באקסטרה חרדה ובלבול. ניכנסתי יום אחד לקיוסק, רציתי מסטיק, אל תשאלו אותי למה, אולי רציתי משהו פשוט, כמו שמכינים פרוסת גבינה לבנה לילדים בגן.

עמדתי מול ארון המסטיקים כשפרושים לעיני המון סוגים שונים של מסטיקים בטעמים שונים, ואני לא יודע מה בא לי, לא יודע מה לקחת. אני ניזכר איך ניכנסתי לקיוסק מבולבל, כפוף, כמעט נטול צלם אנוש, לא מדבר, מתבונן דקות ארוכות על קיר המסטיקים והמוכר שואל האם אני צריך עזרה, כשמבין שאין עם מי לדבר הוא הרפה, בסופו של דבר לקחתי חפיסה והלכתי החוצה כשהוא צועק לי כמה פעמים, והאמת, שאני לא יכול להצביע על מה עבר לי בראש אבל כמו לא קלטתי ביכלל מה הוא אומר, או שפחדתי ביכלל בוא באינטראקציה לקניה, כמו לא הבנתי איך עושים את זה בכלל, איך מדברים שיחה רגילה ופשוטה בה אני קונה לעצמי משהו קטן, הכל היה לא הגיוני והראש הרגיש כמו ענן דחוס שאין בו מקום לסיכה, ומצד שני ריק, חלול, מפוזר באויר כחשמל סטטי. לא מבין היגיון של תמורה וקבלה, כסף, חברה.

רק תקופה ארוכה לאחר מכן נזכרתי בעניין הזה, כשכבר הייתי בטיפול ומאוזן יותר, נזכרתי במצב המשפיל הזה וכמה מסכן הייתי, ובעיקר, מה זה להרגיש כזה עומס ריגשי ומחשבתי אטומי שלא רק הכלי כבר שבור לרסיסים, אלא כל ההוויה איבדה צלם אנוש ואדם מתהלך כמו גושי בטון לרגליו, סרט הדבקה דביק לפיו, ידיו אוחזות שקי סלעים גדולות, מהן הוא פוחד להרפות שמה יישאר בלי כלום, והגב כפוף תחת הנטל, העומס, העצב והפחד.

הזיכרון הזה עלה בראשי שנתיים או שלוש לאחר מכן, כשיצאתי מקיוסק עם ארטיק ביד. או ממתק קטן שקניתי, זה לא משנה, אני לא בדיוק זוכר. העניין הוא שניכנסתי לקיוסק, קניתי מה שרציתי, ואפילו צחקתי מעט עם המוכר. יצאתי החוצה, ובלי ששמתי לב, תחושת ההודיה שליוותה אותי החוצה היתה משהו שלא הכרתי, איך עניין כל כך פשוט גורם לי להרגיש כל כך חופשי, מאושר ושליו, ותכלס, בעיקר מאושר ושמח, על זה שאני חלק, פשוט, ולא רק חלק, גם השלתי כמה פירורים של צחוק בדרך למי שהגיע מולי, התחושה הזאת מלווה אותי עד היום, דווקא במקומות הפשוטים, במצבי היומיום של החיים.

כשאני חושב היום על חופש, החופש הזה הוא ביכלל לא חיצוני, הוא לא קשור בתפאורה. הוא יותר קשור לתחושה הפנימית שאני חי איתה, לכמה מותר לי להיות מי שאני, אותנטי, מול החיים, עצוב, שמח, למעלה או למטה, אבל בדרך.

הרעיון של חופש קיבל תפנית אדירה, שהיא במקור להשיל את העבר, או לפחות את העומס הרגשי הדובק בו. להפטר מהסיפור שלי, להפסיק להזדהות איתו כל כך ועל ידי זה להפסיק לשחזר אותו בהווה החיים שלי, להפסיק להיות קורבן של הנסיבות ושל הסיפור שלי ולהתחיל להשתמש בו כדי למנף את החיים שלי ולהביא אותם למקום שאני מאמין שהם צריכים להיות, להפסיק להשתמש בעבר שלי כתירוץ ולהתחיל לזמן אותו כשהכרחי כדי ללמוד עוד שיעור או לתת ממנו משהו הלאה, בלי כפיה, בלי שליטה, בלי לחשוב שאני בהכרח צודק או יודע על מה אני מדבר, אלא יותר להניח אותו, ואם למישהו יהיה בזה שימוש, ואם זה יעשה לו טוב, אז זה היה שווה את זה. לא קל להיפטר מהפנטזיות, לשחרר את הגאווה והצורך להיות מישהו כדי לתת לחיים הזדמנות למשוך אותי למקום שאולי אני אפילו לא מסוגל לדמיין עבורי, שהרי הוא עשוי להיות טוב מדי בכדי שאחשוב שביכלל מגיע לי. ולא קל לוותר על מי שאני כדי לפנות דרך למי שאני עשוי להיות, לתת לעצמי להשתנות, להבין שיותר טבעי להשתנות מאשר להישאר אותו הדבר. לא קל ללכת בלא נודע ולשים את עצמי לפעמים במצבים בהם אני מושא ללעג, כי אני לא עומד בציפיות הסביבה, ולהאמין, שעדיף שאני אהיה ללעג ולא האמונה שלי והאותנטיות שלי. האמת שלי.

האגו הוא דבר מתעתע. ולפי ההגדרה הפרוידיאנית, איך שאני מבין אותה לפחות, האגו הוא מערך של של מנגנוני הגנה, הרבה פעמים פרימיטיביים שאנחנו מאמצים במהלך החיים כדי לתקשר בסדר אחד עם השני, אבל מה יושב מתחת? מה קורה כשאני מסכים לתת לאגו שלי להסדק קצת ומתחיל להכניס יותר עקרונות לחיים, עקרונות של חמלה וקבלה, בעיקר כלפי עצמי. מוותר על הצורך הבלתי מתפשר לסיפוק רגעי ולשרוד עוד רגע בו אני מרגיש מספיק בנוח, ומרפה ובודק האם החיים מושכים אותי למקום שאולי כל הזמן ירגיש בנוח? או רוב הזמן?
ובהתחשב בזה שבדרך כלל את תחושת החופש אפשר לחוש בתוך גבולות, ברורים יחסית, אז מהם הגבולות שלי? בעיניין הזה אני תמיד נהנה לחשוב על הטאבואים החברתיים, כמה שהחוקה, בעיקר במה שקשור לפלילים ופגיעה בזולת, שומרים עלינו, על ילדינו, ומאפשרים מיסגרת בה אפשר לממש חופש תוך שמירה על הביחד שלנו כבני אדם, פחות להפריע אחד לשני, ולתת לכל אחד הזדמנות לחיות כפי שהוא ואת סיגנון חייו שלו, אבל ביחד.
ואין על הביחד.

מקווה שהפוסט הזה ניער קצת את רעיון ה”חופש” כך שכל אחד יוכל למצוא מעט יותר מהחופש האישי שלו. בתוך הכלל.

שבוע טוב
גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

ציפיות - כשהן לא על הכריות
תאריך: 16/8/2018 23:39:00

הנבואה היונגיאנית - ציפיות - כשהן לא על הכריות

אני יושב בקליניקה ומתבונן באדם שיושב מולי. אנחנו מדברים. האג’נדה של המטפל מטופל נחה לה אי שם במיסגרת הסטינג (החדר, השעה הטיפולית, היום הקבוע, התהליך ההולך ומתהווה, ההתמדה, אתיקה טיפולית השומרת על מערכת היחסים ועל שנינו כבני אדם).
אני מביט ומרפה לעיתים ממה שאמור להיות, או איך אמור להיות, נותן למרחב לנשום. אחרי הכל, איך אפשר לגעת במשהו שלא נגענו אם לא נרפה לרגע ממה שאנחנו מכירים?

הוא ניכנס להלקאה עצמית ואני מתבונן ומחייך אליו, אני צוחק: “לא יכול בלי אה!?” תוך שאני נותן בעיטה קטנה בסוליית הנעל שלו עם רגלי הימנית,, כמו לרגע אנחנו שחקני כדורגל המחליפים כמה מילים בחדר ההלבשה, הוא ממשיך, שוב פעם אני בועט בו בסוליה בקטנה ומרים את הקול תוך ציחקוק, הוא מחייך, ואני חוזר על מה שאמרתי בקול רם יותר בעיניים ממזריות, אני מזדהה, אני מזדהה מספיק כדי להתחבר לו לבטן ולצחוק על המצב שלי דרכו, והוא צוחק דרכי על המצב שלו, ואנחנו צוחקים על הכאב הכי גדול שמלווה את הרגע. זו לא קליניקה באותו הרגע, אנחנו כבר יושבים מול הים, על כיסאות בד ואוכלים אבטיח, הכל בסדר. אנחנו בסדר, אנחנו מתבוננים, מזוית אחרת, חווים רטט אחר.

בתנועה ספונטנית ומוזרה אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים על חלומות, על אהבות, על רצונות בריאים, על כוונות ויעדים, מדברים על נשים ועל גברים, על מערכות יחסים ופחדים.
ברגע, התמוססו כל הציפיות. תחושה כזו, שאנו אמורים להיות משהו אחר ממה שאנחנו באותו הרגע, להיות נכונים עבור מישהו, עבור הסביבה הקרובה, הרחוקה, החברה, המקומות שאנו מסתובבים בהם וחשים אשמה מהיותנו אנו עצמנו, ברגע פרצנו חומה רצינית וניכנסנו לעולם האינטימיות, לעולם בו יש אמת מתחת לפני השטח, ואין בהכרח צורך לקשט אותה, לא צריך לעטוף אותה ולהדביק לה סילסול סרט כמתנה, המתנה פתוחה, לרווחה, מהולה בצחוק ואותנטיות של החיים, חיוך קליל עולה מצד שנינו ואין מקום אחר שעדיף להיות בו באותו הרגע, שהרי אנו נוגעים בדברים היותר מהותיים המנהלים אותנו, אבל בצחוק, ב”מותר”.

הרבה קולות חיים אצלנו בראש, על מה צריך ואיך צריך ולמה. קולות של ההורים, האחים, המורים, החברים, הסביבה בה אנו חיים, התרבות. ערכים שהרבה פעמים אנו מאמצים על פני השטח ולא מאפשרים להם להתבסס פנימה בלב מהמקום הנכון, ממקום שמבין מה ולמה זה נכון לנו, או למה לא, גם אם למישהו אחר זה מתאים ומתיישב.
אנו מאבדים אחיזה הרבה פעמים בפשטות של החיים, כמה בסיס החיים עשוי להיות פשוט, בית, עבודה, חברות, זוגיות, לימודים, לקנות מצרכים הביתה, לשבת לאכול פיצה, שמח או עצוב, לפנות רגע לתחביב שירטיט אותנו לכמה שעות ויכניס עונג של חירות וחופש לחיים, ביטוי הנפש והרוח.

ושוב אנו מצפים שיהיה לנו את מה שכנראה אנו עוד לא מוכנים לקראתו, את מה שאנו לא יודעים עוד לקבל מהמקום הנכון, מהמקום הבונה, אנו נשארים צמודים יותר לצורך, לחסך, ומצפים שהוא פשוט ייענה מיד כי אם אין הוא בנמצא אנו לא בסדר, ואם אנו לא בסדר אנו לא מספיק, ואם אנו לא מספיק אז אנו לא מספיק, ורואים עלינו שאנו לא מספיק, ואם לא רואים עלינו, אני רואה, וזה מספיק. מספיק כדי שארגיש לא בסדר. מפה לשם, אני כבר לא זוכר מה נכון או לא נכון, אני לא זוכר מה באמת רציתי או מה אני צריך, אני רק יודע שה”משהו הזה” יעשה לי טוב, אבל זה מגיע והולך לפני שהבנו ביכלל שזה היה זה, רק בצורה אחרת ממה שתיכננו, או רצינו, או חשבנו.
אנחנו חוזרים לקליניקה, אנחנו יושבים ומתבוננים בחלל, אנחנו חיים מערכת יחסים המאפשרת לדברים לזרום פנימה כמים הפורצים סכר ונישטפים בנקיק סלעים בספירלה כלפי מטה, ועוצרים, ומרימים לרגע את הנקיק הזה כמו היה כדור שלגים מחנות מזכרות, ומשקשקים אותו קצת ומתבוננים בשלג העולה ושוכח מטה ונירגע, והטירה ממשיכה לעמוד על תילה, ואנחנו מתבוננים בפליאה בחורף הקר שהופך לרומנטיקה הכי פשוטה של החיים. מערכת יחסים, מערכת יחסים שהמטופל יכול לאט לאט למצוא בה את האותנטי, האותנטי שלו, ולקחת אותו, את האותנטי הזה, החוצה לעולם, בלי להרגיש בושה, או שאסור, או שזה לא בסדר.
אנחנו צועקים חזק אל תוך הנקיק התלול והעמוק ומקשיבים להדהוד המילים העולה ממנו ומשקף את קולנו כנגד הטבע. אנחנו נהנים מהחיים, אנחנו לא רק בטיפול, לא רק בתהליך.
אין ציפיות. גם אין שליטה. יש התנהלות נכונה של הדברים, כבוד, ואומץ לגעת בצלקת ולצחוק.
אומרים שציפיות מועדות לאכזבות, אבל אולי לא, אולי ציפיות כשמן כך הן, מצפות, את האמת.
במשהו שהוא הרבה פעמים לא רלוונטי, הוא רק סימפטום של הקושי שלנו להכיל ספונטניות בשלווה.

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי