צור קשר עם המכון הישראלי
...Loading...

המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית

האנליזה הביואנרגטית היא גישה טיפולית אנליטית שפותחה באמצע המאה הקודמת ע"י ד“ר אלכסנדר לואן שהיה תלמידו של ד“ר וילהלם רייך, שהיה בתחילת דרכו פסיכואנליטיקאי פרוידאני. עבודתו התאורטית והקלינית הניחה את היסודות להבנת החשיבות של הגוף, החיות שבו ותפקודו היצרי כמרכזיים בהבנת הקיום האנושי ובהבנת ההפרעה הנפשית. רייך היה חדשני באמונתו בצורך להתערבות ישירה עם הגוף בתהליך הטיפול הנפשי.

אלכסנדר לואן, ראה בתהליכים גופניים- אנרגטיים בסיס לחווית העצמי והעצמי בקשר עם אחר והוא העמיק את ההתבוננות לאופנות בה חיות ונוכחות (grounding) היא משימה התפתחותית מרכזית.

באנליזה ביואנרגטית, הבנת ההתארגנות ההישרדותית הפסיכופיזית (character analysis), מאפשרת נגיעה ייחודית בטראומה התפתחותית. ההתערבויות הסומאטיות והמילוליות, הנוגעות בכל רמות האישיות- רגשי, אנרגטי, סומטי ומנטאלי-קוגניטיבי, מאפשרות  המסה של השריון הכרוני של רקמות הגוף  ופתיחה של תנועת חיים שקפאה בזמן.

למעשה החשיבה התאורטית והקלינית באנליזה הביואנרגטית רואה את הקיום הגופני רגשי כאוחז בתוכו את הפוטנציאל לתנועת חיים חיונית המכוננת הבעה רגשית ויצרית ואת היכולת להנאה וחירות בעצמי ובקשר, כאבני יסוד במסע המרפא.

לאורך כל השנים מקיים התחום שיח עם גישות והתפתחויות בשדה הפסיכואנליזה ובתחומים משיקים נוספים והבנתם במונחים סומטיים אנרגטיים.

המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית

המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית מאפשר למידה וחקר של מרחב טיפולי מרפא שבו ההתבוננות היא בשפה ההבעתית של אנרגיית החיים בעצמי ובקשר (Bioenergetic Analysis).

המכון מכשיר כבר למעלה מ-25 שנה מטפלים בתחום בריאות הנפש להיות מטפלים באנליזה ביואנרגטית.

המכון פועל להכרת התחום אצל מטפלים ולהרחבת השיח המקצועי באמצעות פעילות מקצועית למטפלים – סדנאות, קבוצות למידה והרצאות.

המכון פועל כעמותה ללא מטרות רווח כ-25 שנים והוא אחד מכ-50 ארגונים הפזורים ברחבי העולם, שהם חלק מהארגון הבינלאומי לאנליזה ביואנרגטית (IIBA), שנוסד על ידי אלכסנדר לואן ב-1956.

טיפול באנליזה ביואנרגטית

טיפול ביואנרגטי הינו טיפול נפשי דינמי בו יש מקום מרכזי לגוף ולתהליכים גופנים-אנרגטיים. הטיפול מתאים לכל מי שזקוק לעזרה נפשית, להתמודדות עם מצבי חיים, עם יחסים בינאישיים, להתמודדות עם מחלות ולצמיחה אישית.  הנחה מרכזית היא ששינוי עמוק בעצמי לא יכול להתחולל בלי שינוי ברמה הגופנית אנרגטית ולכן הטיפול כולל עבודה גופנית ישירה.

בטיפול מושם דגש על יצירת מרחב בטוח שבתוכו יכולה להתרחש השתנות.

המטפל והמטופל מעורבים בתהליך בצורה של שיח, בהתבוננות בתחושות ובתהליכים גופניים-נפשיים ובאפשרות של תנועה חוויתית ואקספרסיבית.

המטפל מתבונן בהבעות המילוליות והלא מילוליות, באופן שבו הן באות לידי ביטוי במפגש, כולל בהיבטים של  העברה והעברה נגדית, תוך הקשבה להדהוד האנרגטי סומאטי בין גופו לבין גוף המטופל. תהליך זה, הכולל התערבויות סומטיות ומילוליות, מאפשר המסה של השריון הכרוני של רקמות הגוף, העצמת רמת החיות והחיוניות ופתיחה של תנועת חיים שקפאה בזמן – בטראומה התפתחותית או באירועי חיים טראומטיים.

מטפלים באנליזה ביואנרגטים הינם מטפלים בתחום בריאות הנפש שעברו הכשרה מעמיקה, המוכרת על ידי הארגון הבינלאומי לאנליזה ביואנרגטית.

לחץ כאן לאתר של המכון לאנליזה ביואנרטית

כתובת האתר של המכון: www.isba.org.il

כתובת המייל להתקשרות: info@isba.org.il 

בלוג

בושה והדילמה של פוגענות אנושית
תאריך: 13/9/2018 10:59:00

חוויית הבושה היא בין הדוגמאות הזמינות ביותר של חווייה גופנית – רגשית, והיא הקשה ברמת הסבל וההקלה עליו שבין מצבים שגורמים לנו להתכווץ לתוך עצמנו, שכוללים- התביישות, מבוכה, השפלה, אשמה וכמובן בושה. פעמים רבות בושה מוזכרת ואף נחוויית יחד עם אשמה. חווייה של אשמה נובעת מתחושה שפגענו במישהו אחר, כלומר שהפגימות היא בפעולה.  זהו רגש שמזמן התנצלות ושיקום.  כשהשיקום נעשה והצליח – האשמה תיעלם. בבושה –תחושת הפגימות היא בעצמי – מי שאני פגום, דוחה, רע, לא בסדר . חוויית הבושה קשורה לתחושה שאינני ראוי להיות בקשר עם האחר, להיות חלק מהמין האנושי, ולכן בפחד שהסביבה המשמעותית – הורים, בני זוג וכו – ינטשו אותנו בגועל... 

התהליך הגופני שנחווה במצב של בושה תואם לרגש זה, והוא של כיווץ בעל אופי מאד מסוים, של נסיגה מהתרחבות לעבר הסביבה ומשיכת מעטפת הגוף פנימה מפני השטח, לכיוון מרכז הגוף. זוהי תנועה שמשקפת  איפמולס להקטין את עצמנו, להעלם, גם בתקווה להעלים את ההזדהות עם חווית  שבאה עם תחושה זו, וגם צימצום קשר עם אחרים, שהוא כלעצמו מעצים רגשות לא נעימים אלה. מכיוון שאספקט משמעותי בחוויית בושה קשורה בנראות, אחת התגובות האינסטינקטיביות לבושה היא של הסתתרות – השפלה או הפניית העיניים הצידה, כיסוי הפנים, שמיטת הראש כלפי מטה, משיכת הכתפיים  קדימה ולעיתים קריסה של כל חלק הגוף העליון. האדם כביכול רוצה לשקוע לתוך הרצפה, "שהאדמה תבלע אותו". (הלן רזניק- סנס, 2018).

 אספקט אבולוציוני – קונסטרוקטיבי בבושה

בושה ומצבים נילווים צריכים להיות מובנים כחלק בסיסי ממערכות יחסים. בושה היא חלק משתי מערכות יחסים –מערכת של פיתוח ותחזוקה של יחס טוב לעצמי – שזהו נרקיסיזם, ושל מערכות יחסים חיוביות ובריאות עם אחרים – שזוהי התקשרות. בושה יכולה להפוך ללא בריאה בהקשר של שתי מערכות אלה, אך יש גם אלמנטים אבולוציוניים- קונסטרוקטיביים במצבי בושה, שצריך להבין אותם.

נתחיל עם הקשר לאחרים – בושה, יחד עם אהבה, שנאה, היא חלק ממערכת רגשות שמיידעים אותנו, דרך תחושות גופניות, שאנחנו חיים בסביבה שמאוכלסת על ידי אחרים, שאנחנו נראים על ידיהם, וקשורה במודעות. בסיפור הבושה הקדום ביותר, סיפור אדם וחווה, אכילת התפוח שעוררה מודעות לניראותם, לעירומם, עוררה בם בושה, שהביאה אותם לכיסוי ערוותם. ודנה אותם לעולם לגירוש מגן העדן של חיי נצח, תמימות וחוסר מודעות, ולסבל. )בראשית, ג')

פן אבולוציוני קונסטרוקטיבי נוסף של בושה ומצבים נילווים, כמו מבוכה, אשמה וכו' קשור לקשר עם העצמי, שקורה  כשהבושה מסמנת לנו את האפשרות שהתנהגנו בדרך שאינה תואמת את הסטנדרט הערכי שיש לנו על עצמנו, ושנהגנו באופן פוגעני. פן זה נובע מקיומו של  אימפולס בסיסי ל"טוב" בכל אחד מאיתנו, שנובע במקור מחוויה גופנית – נפשית,  שנבנית כתוצאה של אניטראקציה חיובית עם הסובבים אותנו, שזהו נרקסיזם בריא.

שימוש בביוש למטרות שליטה ופוגענות.

כולנו מכירים מערכות ערכים, כמו למשל נורמות חברתיות, דתיות וכו, שמעוררות בנו אשמה ובושה. לא פעם אלה מערכות יחסים שמטרתן העיקרית היא לשלוט ולנהל אדם אחר. הרבה פעמים הדרך לשלוט באחר, בעיקר אם הוא ילד, היא דרך ביוש שלו. לרובנו חוויות של אנשים שניסו במהלך חיינו להקטין אותנו ולגרום לנו להרגיש רע. הדרכים לכך רבות. המטרה ברורה – כשגורמים למישהו להרגיש קטן, נחות, חסר משמעות – אנחנו מקטינים את הכוח שלו ומורידים את היכולת שלו לייצג את עצמו, ומגדילים את יכולתינו לשלוט בו ולנהל אותו. דינמיקה זו. של החלשה והקטנה, קיימת מאז ומתמיד בחברות פטראירכליות, בחברות שבהם יש חזק ששולט על החלש, של כיבוש, ביחס לנשים במקומות רבים, וגם בדינמיקה משפחתית. ארחיב: אחד הגורמים לתחושה השלילית לה אנחנו קוראים בושה נובעת מהתכוונות שלילית של האחרים כלפינו במהלך ההתפתחות שלנו, כשבמקום להיות מכוונים אלינו, להשאיל עצמם כזולת עצמי למילוי צריכנו, הקטינו אותנו בדרכים ישירות או סמויות, הקטנה שפוגעת בחוויית הנרקסיזם הבריא שלנו ונועדה להשתמש, לשלוט בנו לצרכיהם.

במשפחות פתולוגיות, הילד התלוי הופך לאובייקט של דחפים מעוותים של ההורה. חוסר היכולת של ההורים לפעול באופן אפקטיבי, גורם להם להתייחס לילד כפוגען, ובכך הם דנים אותו לגיהנום על רוע שהם מייחסים לו. כך ההורה משתמש בילדו שלו, יוצא חלציו,  כדי לפרוק את הצורך שמישהו ישלם על חוסר הצדק שנעשה לו עצמו במהלך חייו, החל מילדותו שלו. הורה שסבל רוצה שמישהו ישלם על הסבל שנגרם לו. העיוות במצב זה הוא שהילד , שהוא אובייקט חסר הגנה – הופך בעיני ההורה כאובייקט הרע, הפוגעני, דרך חוויות ביוש חוזרות ונישנות מידי ההורה, הופך באמת להיות יצור זועם, עם התנהגות פוגענית ודסטרוקטיבית., ובכך מתממשת ההאשמה של ההורה את הילד...

אם אנחנו מאמינים שרגשות של בושה הם בלתי נמנעים בחיים, הרי שגם קיום חלקים דסטרוקטיביים בכל אחד מאיתנו, בלי קשר לטוב שבנו, הוא בלתי נמנע. היכולת לעמוד מול בושה ומול אלמנטים של פוגענות שמתקיימים בנו בתגובה, דורשת מאיתנו עמדה חיובית כלפי עצמנו. בהעדר עמדה כזו, עמידה מול בושה  ומול הדסטרוקטיביות שנובעת ממנה, הופכת לכאב בלתי נסבל, לפחד ולחרדה. מי שאין לו שום יחס חיובי כלפי עצמו, יחס שיכול לתמוך בהכלה של חלקים אלה בעצמו – נידון לעינוי, אש גיהנום, עונש בלתי סופי.  באחד העמודים הראשונים בסיפרו של סלמאן רושדי "בושה" (1983) מתוארת חווייה זו באופן גרפי – " כשאמרה להן... שאביהן הגיע לרגעיו האחרונים הלכו האחיות לבקרו... הן מצאוהו משתנק באגרוף מחניק של בושה, תובע מאלוהים שיישלח לעולמי-עולמים לאיזה מוצב מדברי שבגיהנום, איזה חבל ספר של התופת". (שם, עמ. 15)

כדי למנוע את הגיהנום שבחוויית הבושה, מי שחווה גורל זה ינסה בכל כוחו להתרומם מעל הקרקע, מעל המציאות, לנפח את עצמו, ויתאמץ להשאר מנופח ומנותק כדי לא לתת לרגשות קשים אלה לגעת בו. הוא מפתח דרך לחסום את תחושת חוסר הערך שלו ואת חוויית ההתקפות שבאות מבחוץ; מפתח עמדה הגנתית ותוקפנית, כולל בין היתר תחושת עליונות, גיחוך וביוש של השני. זוהי מהות ההגנה הנרקסיסטית.

עבודה טיפולית  עם בושה

כאמור, לכולנו חוויות של אנשים שניסו לבייש אותנו, ולכולנו חוויות של בושה שקשורות לפער בין הדימוי האידאלי שלנו על עצמנו לבין מציאות חיינו. כתוצאה מכך, בכולנו מתקיימים גם רגשות קשים, לעיתים פוגעניים, שמעוררים בנו בושה. תפיסה עצמית ובניית מערכת ערכים חיובית לגבי עצמנו דורשת ראייה כוללת של עצמנו, שכוללת את כל מרכיבינו, לא רק את אלה החיוביים,  ומצריכה מאמץ בוגר של עמידה מול רגשות שליליים בעצמנו כמו קינאה, שנאה, תוקפנות, (סקוט באום, 2018) ומתוך יחס מכבד למרכיבים הרגשיים וגפניים של מרכיבים אלה. (הלפר, 2007).

בסיפרו "בושה כצד השני של נרקסיזם", מוריסון (1989)  מתאר את תהליך הטיפול בבושה: "התגובה המרפאה לאשמה היא זו של סליחה. עבור בושה התגובה היא של קבלה של העצמי, למרות חולשותיו, פגמיו וכישלונותיו... עמדה אמפטית כלפי כל מטופל בדרך כלל תחשוף רגשות בושה עמוקים וכואבים... הגילוי, בחינה ועיבוד על ידי המטופל, וההכרה הבלי נמנעת שגם המטפל וגם המטופל יכולים לקבל אותם, מהווה גורם מרפא בכל טיפול מוצלח. כדי להשיג מטרה זו, מטפלים אמורים ...להיות מכוונים על ידי הכרה, דרך התבוננות ועבודה עצמית מעמיקה, של הכשלונות שלהם עצמם להשיג את המטרות והאידאלים של עצמם, של גרנדיוזיות ושל כשלונות.... לעמוד מול ולהכיר את הבושה שלהם עצמם והכאב שנילווה אליה". (שם, עמ. 82). חשוב להדגיש כאן את החשיבות העצומה שביכולת של כל מטפל גם להכיר ולעמוד מול החלקים הפוגעניים והדסטרוקטיביים הבלתי נמנעים שבאים לידי ביטוי במארג גופני-רגשי שמתקיים בו כמו גם במטופליו.

ביבליוגרפיה:

בראשית, פרק ג'.

סלמאן רושדי – בושה – (1983), הוצאת זמורה-ביתן.

Baum, Scott, Ph.D. Shame and the Predicament of Human Destructiveness – Keynote  Address at the Bioenergetic Conference of Southen California, 2018..

Helfaer, P. M. Shame in the Light of Sex and Self –Respect,  Bioenergetic Analysis, the Clinical Journal of the International institute for Bioenergetic Analysis (2007) Volume 17.

Morrison A (1989) Shame, the Underside of Narcissism. The Analytic Press, Hillsidale, NJ.

Resneck-Sannes, H.  Ph.D:  Shame:  Wanting  to be Seen  and The  Need To Hide,  Keynote Address  at the Southern California Bionergetic Conference,  2018

סדנא בנושא זה תתקיים על ידי ד"ר סקוט באום ב12.10, 9.00-15.30, נוה שלום

לפרטים והרשמה
המפגש הגופני עם עצמי
תאריך: 15/11/2018 21:02:00

The self's fulfillment originates more in the cells of the body than in the ego's accomplishments

Philip Helfaer, 1998

מאת: יעל לי, אנליטיקאית ביואנרגטית

התרגול הביואנרגטי מטרתו להפגיש אותנו עם המציאות של גופנו, ועם הרחבת הפוטנציאל של מציאות זו להרגיש טוב. הטיפול האנליטי הביואנרגטי מתמקד באיחוד החלקים השונים שבנו, אלו שדחינו ואלו שאנו מקבלים, ואת הפיצול בין הגוף לבין הנפש. מדוע? על מנת להרגיש טוב. התירגול עצמו מהווה אפשרות לגלות תחושות נעימות, איך לאפשר להן להיות, ובמקביל לפתוח את החסימות והתקיעויות שחוסמים את מעבר האנרגיה בגוף, ומשטחים את החיות, את הרגשות, את המידה בה אנחנו נוכחים, ונמצאים בתוך המציאות של חיינו, הפנימית והחיצונית. לעתים מדובר בהצטברות של רגשות קשים שנכלאו, ומבקשים מוצא שנסכים לו. איך אני יודעת שהם מבקשים? אולי טוב להם שם בבונקר של הגופנפש שם הם שוהים בלא הפרעה? ובכן, אני יודעת כי הם בועטים שם ושולחים למעלה איתותים שמשהו לא עובד, או כלוא, או לא באינטגרציה, או לא נוח או לא נעים.

במאמרו "ההדחקה" (1915),  פרויד ממשיל את תהליך ההדחקה לכך שאנו מגרשים אורח לא רצוי מטרקלין הבית, או הפרוזדור, או שלאחר שהיכרנו אותו, אנו לא מניחים לו לעבור את סף הבית. ברור, כותב פרויד, "שעלי להפקיד שומר תמידי על הדלת שנעלתי אותה בפני האורח, שאם לא כן יפרוץ אותה האיש שהשבתי את פניו" (פרויד, 1915). והשומר הזה נוטל ממשאבי האנרגיה הפנויים שלנו נתח הגון. נתח שישתחרר עם האיחוד המחודש עם החלקים שהדחקנו, או גירשנו. לשם כך נצטרך להסכים לפגוש אותם. בתוך הגוף שלנו. במציאות הכי קונקרטית שלהם. לעתים מדובר במקומות שפשוט ננעלו, ואין לנו גישה אליהם, ולזרימה האנרגטית אין שם מעבר. וכמובן, לא ניתן להרגיש חיות ותחושות של זרימה ומלאות, כאשר האנרגיה צריכה להידחק בין הטיפות, במקום במלוא העוצמה, התשוקה והחיות  שיכולה להיות לנו. במובן זה התירגול הביואנרגטי מטרתו להחיות את הגוף. להחיות את התחושות, את היכולת שלנו להרגיש את עצמנו ולחוות הרגשות ורגשות טובים.

ועתה ל"איך". יש מאגר מגוון ועשיר של תרגילים, אשר חלקם יהיו מוכרים למי שעוסק בתירגול גופני כלשהו, וחלקם ייחודיים לשיטה. הגוף הוא הגוף, ועל כן בשיטות שונות אנחנו פוגשים עבודה דומה. מורה שלי שאל אותי פעם אם אני יודעת איפה ומתי הומצא לראשונה הכסא. לא ידעתי להשיב. ואז אמר שהכסא הומצא בו זמנית בכמה מקומות שונים על פני האדמה הזו, פשוט משום שהוא תואם את המבנה הגופני שלנו. אינדיאנים בדרום אמריקה וסינים במזרח אסיה, כמו אירופאים, הגיעו במקביל למסקנה הגאונית שאפשר לתת לגוף לנוח בתנוחה התואמת את צורתו, והמציאו...כסא. החומרים והעיצוב משתנים, אבל העקרון המכאני דומה: תמיכה לישבן ולרגלים, המאפשרות לשרירי הרגליים לנוח, עם ברכיים כפופות ומשקל הגוף נח בתוך האגן שנתמך בכסא, ומשקל הרגלים מתחלק בין הכסא לרצפה. פשוט וגאוני.

באופן דומה, התרגילים הגופניים בשיטות שונות לא פעם דומים. אנחנו מאפשרים לשרירים להתחזק, להתארך, תוך המגבלות שיוצרים הגידים והשרירים, אנחנו מקדישים תשומת לב למפרקים השונים, תוך המגבלה שיוצרות הרצועות והתנועה שהן מאפשרות, עובדים בתוך המסגרת שצורת העצמות (בכלל זה החוליות) מאפשרת לנו, והכל במגבלות האנטומיה הייחודית שלנו, שהוחתמה בגנטיקה ובחויות החיים שלנו. בעבודה הביואנרגטית כל מתרגלת מעמיקה את ההיכרות האינטימית עם הגוף הסצפיפי שלה, כדי לגלות מהי התנועה הטבעית שלה: מהי הדרך המיוחדת של הגוף הזה לפעום, לנשום, לנוע, להתרגש, להכיל טעינה, לפרוק אותה, לחיות, ואיך אנחנו יכולים להרחיב את יכולת הגוף בכל אחד מהמימדים הללו, תוך שהתחושות הטובות שבו מתרחבות בהתאמה. 

התרגילים מאפשרים את התעוררות החיות בגופנו על ידי כך שהם:

  • מגבירים את הטעינה האנרגטית בגוף.
  • מחזקים את התנועה הפעימתית שלו.
  • מלמדים קרקוע של הרגליים והגוף.
  • משחררים ומעמיקים את הנשימה
  • מחדדים את המודעות לגוף ולעצמנו
  • מקדמים ביטוי עצמי
  • מכינים את הגוף להפשרה של קפאון טראומטי

התרגילים עשויים גם להכניס אתכם לכושר, לחזק את התחושות המיניות ולהעלות את הבטחון העצמי, ובכך הם לא שונים מכל תירגול פיסי אחר. מצד שני, אלו לא תרגילים גופניים גרידא. ביצוע התרגילים באופן מכאני, כי "צריך", או בלי שהלב שלנו נכנס ופועל בתוכם, רק יצטרף לתפקוד מכאני בעולם של "צריך", ולא יהווה כלי לריפוי. תגובות כמו תחרותיות, השוואה, ביקורת עצמית על שאת פחות גמישה או ,אתה פחות חזק, מן הסתם מתעוררים, ובמהלך התירגול, תוך שמירה על מיינדספולנס ועמדה מתבוננת, יש לנו ההזדמנות גם לפגוש תגובות אלו, להכיר, להכיל וגם לשאת אותן, לרכך וללוש אותן, אם תרצו, ובמובן זה לקדם את תהליך האיחוי המרפא.

זו התורה. על קצה המזלג.

ועכשיו לפרקטיקה. קיימים לא מעט תרגילים מובחנים ביואנרגטיים, שמאפשרים מפגש מעמיק ואינטימי עם הקפאון שלנו, עם החסימות והפלונטרים שלנו, מקורות הכאב והסבל שלנו, וגם מאגרי התשוקה וההנאה שלנו (Lowen, 1977). אך ברצוני להציג כאן דווקא כמה תרגילים מוכרים, ודרכם את הגישה הביואנרגטית.

זאת לא המלצה לתרגול, או להתנסות. זהו תיאור. התרגילים מיועדים לאנשים בריאים בגופם. בכל מקרה של ספק חשוב להתייעץ עם רופא, ובכל מקרה התרגילים אינם מומלצים לחולי לב, בעלי לחץ דם גבוה, ונשים בהריון. אין כאן המלצה לבצע אותם או לתרגל אותם בלי הדרכה ופיקוח.

פתיחת הנשימה

במצבי מתח או תחת איום, הרקמות הרכות בגוף מתכווצות, ובכלל זה שרירי הנשימה. אמנם הנשימה מואצת, אך עומקה משתטח. הגוף, כמו הנפש, עובר במהלך ההתפתחות שינויים שעזרו לנו להתאים את עצמנו למציאות שלנו. בבית בו אסור היה, לדוגמא, לכעוס, סביר להניח שהשרירים הקשורים עם הבעה של כעס, יהיו תפוסים ומוחזקים.לא פעם נרגיש מתח בגב או בצוואר, או באזור העיניים והעורף, לעתים גם הרגלים שלנו תהיינה חלשות, ולא תאפשרנה את התנועה של ההתמסרות לקרקע, של התקרקעות. צמצום זה חורג מגבולות הגוף. הוא בא לידי ביטוי גם בקשר שאנחנו יוצרים עם החוץ. אוכל להיות בקשר עם העולם רק במידה שבה אני יכולה להיות בקשר עם מי שאני ברגע נתון. האפשרות לתת לזה להיות, ולהרפות אל תוך עצמנו, ולהתמסר אל כח הכבידה אשר מושך אותנו למטה, ולאדמה שמחזיקה אותנו ותומכת בי, קובעת את החוויה שלי בעולם. עד כמה אני יכולה לאפשר לעצמי להרפות אל הקרקע? היכולת האישית שלי, בתחילת העבודה שלי, היתה מוגבלת ביותר. הכתפיים שלי התרוממו ללא הרף, כאילו מבקשות להתרחק כמה שניתן מן הקרקע, מן ההתמסרות, והיו כל הזמן בדריכות, בהיכון. העיניים היו מצומצמות, מתגוננות מפני חדירה. חוויתי בגיל צעיר ארועים מפחידים שצמצמו את הרצון שלי להיות בקשר עם העולם, ולראות אותו, וגם לתת לו לראות אותי. קשר היה דבר מסוכן, מפחיד, והגוף שלי התכווץ מפני אנשים אחרים. המתח בשרירי הגב היה גם הוא מגביל, ובמקביל היתה גם חולשה בגב התחתון, שהיה צריך להחזיק את כל המבנה הזה מבלי להרגיש תמיכה מן הקרקע, ממנה ומן ההתמסרות אליה נאלצתי להתרחק. למרות שרוב השנים הייתי בכושר מצוין, הנשימה שלי היתה שטוחה, והדרך לווסת אותה, ולנשום לעומק, היתה לא פעם בעזרתן האדיבה והאכזרית של סיגריות. ההשטחה והכווץ הכרוני של שרירי הנשימה אפשר לי להתנתק מכאב, אך כמו אצל כולנו, המנגנון שעזר לנו בילדותנו, וסיפק לנו הגנה או היציל אותנו, הוא שמגביל אותנו בבגרותנו. וכמו כל שומר סף מסור, הוא לא בקלות מרפה מאתנו. לא הוא ולא אנחנו יודעים איך זה להיות בלי. ואת זה, לאט, בזהירות ובתשומת לב, אך בנחישות ובהתמדה, אנחנו לומדים. 

שתי טכניקות בסיסיות ומוכרות לפתיחת הנשימה:

1.       פיהוק: כשמגיע פיהוק (והוא ממילא מגיע מדי פעם), נרכב עליו כמו גל בים, נפתח את הלוע ואת הפה עד הסוף, נאפשר לאויר לשטוף את מיתרי הקול בדרכו פנימה וגם החוצה, נאפשר לכל הפנים לפהק. ואם אפשר, אז לכל הגוף. לא פעם פיהוק עמוק באמת פותח בסדרת פיהוקים. זה בסדר. זה אומר שמשהו משתחרר לרגע. רווח נקי.

2.       שיעול: תרגיל זה דומה לקפהלהבהטי של היוגה, אך במקום לקחת אויר לפני כל הוצאה, ניקח אויר פעם אחת, ונכווץ - נוציא עד שכלל האוויר יוצא, בדרך של שיעול עדין, כך שהסרעפת עובדת, ועל ידי כווצים שלה היא דוחפת את האויר החוצה במנות קטנות. 

בכל מקרה אנחנו רוצים לעשות עבודה עדינה, בלי לדחוף, בלי להכריח את הגוף לפרוץ את החסימות שלו, באופן שמכבד את ההגנות והמבנה שלנו היום, על כווציו והחזקותיו. נפהק באופן מלא לגמרי כאשר הפיהוק מגיע. נשתעל במשך דקה או שתיים, לא יותר. בעדינות. חלק מן הסגירה הגופנית שומרת עלינו, כמעין רצועת בטחון. לא נפרוץ אותה אלא נתיחס אליה בכבוד ולכל היותר ננקוש על דלתה בעדינות, בתשומת לב. חסימות נמסות, הן לא נפרצות.

את התרגיל הבא אנחנו עושים בדרך כלל בקבוצה, קבוצת תרגול. קבוצות כאלה נפגשות לתירגול משותף, בהנחיה של אנליטיקאית ביואנרגטית. אגב, בנוסף לאזהרות הקודמות, תרגיל זה לא מומלץ לבעלי בעיות ברכיים.

התרגיל מוכר ממשחקי ילדותנו. לילדים יש מידה של התנועה הטבעית שלהם, והיכולת ליהנות ממה שאותנו מלחיץ, או מביך. במעגל, עומדת קבוצה. וחבריה בועטים לפנים, כאילו להעיף נעל בית. כל אחד מחברי המעגל סופר עד 10. אפשר בשפות שונות, אפשר לאחור, אפשר בכל דרך שהיא שתעלה חיוך (וצחוק בכלל נהדר, כי כמו שיעול, גם הוא פותח את הנשימה ואת הסרעפת...). בינתיים אנחנו קופצים כמה עשרות פעמים ומשחררים את הרגליים ואת האגן.

בגלל ההבדל בכושר, יש שמתעייפים לפני האחרים. אפשר לקחת את זה למקום של כשלון, או בושה וכו, או לראות איך גם במצב כזה של חולשה, עדיין יש גם לי מקום במעגל... מומלץ להישאר במעגל, גם פיזית וגם בהרגשה, ולהניע את הברכיים בקצב הספירה. ואם זה מרגיש שוב אפשרי, אפשר להצטרף שוב לכמה קפיצות. ושוב לנוח עם הקבוצה, ושוב לקפוץ...

לאחר שכולם גמרו לספור בתורם, כל אחד עומד ועובר לתרגיל הבא:

נשימה

עומדים עם ברכיים רכות, ומביטים לעבר כפות הרגליים. נפשק ונכווץ את האצבעות של כפות הרגלים (תרגיל מפתיע למבוגרים שבינינו, וטבעי וקל לצעירים...). אולי אפילו נרים לחילופין את הבהונות הגדולה והקטנה יחד, ואת שלוש האצבעות האמצעיות יחד).

נשים לב לנשימה שלנו שלאיטה חוזרת לקצב הרגיל, נניח יד על הבטן ויד על הגב, ובקצב הנשימה ננוע באופן הבא: בשאיפה נדחוף את העקב אל הרצפה וניישר את הברכיים כמה שאפשר (אך מבלי לנעול אותן), ובנשיפה נרפה. בשאיפה ניישר את הרגליים (כמה שהן נותנות, לא בכוח!), ובנשיפה נעזוב ונרכך את הברכיים והרגליים.

אחרי כמה רגעים הרגליים יתחילו לרעוד. זה יכול להרגיש מוזר בתחילה, אבל אחרי כמה רגעים נוספים זה יכול להיות נעים ממש. לעתים, אם אנחנו מאפשרים, הרעד מתפשט אל האגן ומרעיד גם אותו. לרעד זה השפעה עמוקה על הקפאון הטראומטי, על ההחזקות שלנו שקשורות עם פחד, עם בושה, עם השפלה, עם כעס, עם חלק ניכר מן הרגשות שדחקנו לבונקר של הלא מודע הגופני שלנו.  

אחרי שזה מרגיש מספיק, אנחנו שותים כוס מים לאט, ושוכבים על הגב או יושבים על כסא. מנוחה. התבוננות בתחושות. בנשימה. התבוננות סקרנית, לומדת, אולי חומלת. 

כבוד לעצמנו

אנחנו שונים מאחרים לא רק בהסטורית הטראומות שלנו, או בדרכי ההתמודדות שלנו, במידת החרדה, השעמום והמשיכה לתנועה. אנחנו נבדלים במבנה הגוף שלנו. התרגילים הללו יכולים להיות אתגר רציני לבעלי האמביציה שבינינו: האם אני יכול לפעול מתוך כבוד למגבלות הגוף, מבלי להתייאש, מבלי לוותר רק כי אחרים יכולים להגיע רחוק יותר וחזק יותר. זה מפגיש אותנו עם המגבלה שלנו, עם האגו שלנו, אם תרצו, האגו שמנהל את החיים ה"כמו שצריך" שלנו, עם הרצון שלנו לעשות הכי טוב, להיות טובים וכו' וכו'. את המפגש הזה אפשר לנצל כדי לנשום אל תוך האנושיות שלנו, לנשום אל תוך האמביציה שלנו, בלי להזדהות אתה, פשוט להיות אתה, לתת לה להיות, מבלי לנהל אותנו, נתבונן בה ואולי לאט לאט היא תירגע ואולי תסכים להרפות קצת מאתנו...

כי גם בקונפליקט פנימי, מה אנחנו בסך הכל רוצים? אותם חלקים פנימיים שלנו שאנחנו נלחמים בהם, אותם רגשות כמו קנאה, ופחד ושנאה ואמביציה וכו', או שנילחם בהם והם ישיבו לנו מלחמה שערה, או שנכבד אותם, והם יוכלו לאט לאט להירגע. וכשהם נרגעים, ממש כמונו, הרבה יותר נעים אתם.


  1. פרויד, ז., (1915) ההדחקה, מתוך כתבי זיגמונד פרויד,(1968) כרך ד', הוצאת דביר.
  2. Helfaer, M., Philip. (1998) , Sex and Self Respect, Praeger, CT.
  3. Lowen, A., Lowen, L., The Way to Vibrant Health, Harper Colophon, NY.

המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית מאפשר למידה וחקר של מרחב טיפולי מרפא שבו ההתבוננות היא בשפה ההבעתית של אנרגיית החיים בעצמי ובקשר (Bioenergetic Analysis). הוא מכשיר למעלה מ-25 שנה מטפלים בתחום בריאות הנפש להיות מטפלים באנליזה ביואנרגטית, ופועל להכרת התחום אצל מטפלים ולהרחבת השיח המקצועי באמצעות פעילות מקצועית למטפלים – סדנאות, קבוצות למידה והרצאות.

פרטים על קבוצות תירגול של אנליזה ביואנרגטית אפשר למצוא כאן, באתר המכון לאנליזה ביואנרגטית.

לכרטיס של המכון הישראלי לאנליזה ביוארנגטית לחץ כאן

ליטל וויניקוט - הכלה פסיכוסומטית
תאריך: 2/12/2018 21:38:00

ליטל וויניקוט – הכלה פסיכוסומטית

מאת: דינה מרכוס, אנליטיקאית ביואנרגטית

הרצאה שניתנה בכנס "גופים מדברים" (2014) במסגרת פנל על הטיפול של מרגרט ליטל עם ויניקוט

 

        בספרה "חרדות פסיכוטיות והכלה" מרגרט ליטל מתארת את הפגישה הראשונה עם וויניקוט בה "שכבה מכווצת בחוזקה לא מסוגלת לנוע או לדבר". את הפגישה בה ניתצה ברגע של זעם אגרטל, את תשומת ליבו לבכי השקט שלה, את הרגע בו הבחינה שהוא בהתקף לב. ליטל מדברת גוף. גם ויניקוט בכתביו התיאורטיים ממשיג ומאיר את העולם הפנימי דרך הפסיכה-סומה. רייך ולואן אבות האנליזה הביואנרגטית וממשיכיהם הבינו כתבו וטיפלו מתוך ראיה עמוקה של אחדות פסיכוסומטית.

לפני שאתייחס להיבטים בטיפול אבקש לתת סקירה רעיונית קצרה על רייך לואן וויניקוט, הדומה והשונה.

אנליזה ביואנרגטית צמחה מתוך הפסיכואנליזה. רייך פסיכואנליטיקאי, בן זמנו של פרויד, מגלה עניין מיוחד בליבידו ובביטוי הגופני של מצבים נפשיים. הוא מציע לראות את האדם בשלמותו גוף ונפש. רייך מפנה את המבט לאדם כפי שהוא נראה ומתנהג. הוא מתעניין בדפוסי אופי, כל טיפוס על פי דפוסי הרגש, המיניות, התנועתיות, הפחדים וההשתריינות שלו. דפוסי האופי השונים מייצרים חסימות בזרימה האנרגטית, כך שישנו צמצום  ב motility בזרימה האנרגטית בגוף ובחופש התנועה, ובהגבלה על האפשרות להבעה מינית מלאה.

תרומה נוספת חשובה של רייך הוא בהמשגה של הcontactlessness.  במושג זה הוא מתאר את השיריון ההגנתי  כקשור לפגיעות בקשר, ובלשונו: "הדרך בין התנסות חיה למוות פנימי מרוצפת באכזבות מאהבה" אולי דריסת רגל ראשונית לעולם של יחסי אובייקט והתפתחות מוקדמת, שהייתה באותה תקופה רק בתחילתה.

בטיפול הוא שם דגש על האפשרות ליצור שינוי בשיריון ההגנתי הנוקשה, וכך לשחרר את התנועה החסומה ואת האנרגיה הכלואה בגוף.

לואן מדבר על העצמי הגופני ומתעניין באפשרות של האדם לעמוד עם עצמו ובתוך העולם. בריאות נפשית כרוכה ביכולת למודעות לביטוי ולוויסות עצמיים. הוא מפתח את ההתעניינות בקרקוע - בגל הפעימתי הנע כלפי מטה מהקודקוד דרך מרכז הגוף דרך הרגליים אל האדמה ועולה חזרה מוזן מהאדמה מכפות הרגליים לקודקוד, שם נוצרת פריקה דרך הראש כלפי מעלה. בקרקוע הוא רואה את השילוב בין התמסרות ומוביליות. התמסרות לכוח התומך של הקרקע המאפשרת את התנועתיות האנרגטית בגוף.

ויניקוט, פסיכואנליטיקאי בריטי, הושפע מאד מפרויד וקליין ופתח הרבה הבנות ייחודיות. משלו. ויניקוט הפנה את הזרקור להתפתחות המוקדמת החל מהעוברות דרך הלידה עם העמקה לתקופת הינקות. החידוש המהותי שלו היה בהבנה של חוסר הנפרדות בין התינוק לסביבתו בתחילת החיים. העצמי האמיתי אומר ויניקוט "בא מהחיות של רקמות הגוף ומפעולת תפקודי הגוף, כולל פעולת הלב והנשימה", העצמי האמיתי מושתת על חוויות היות מתמשכת: continuity of being. ליבת תורתו קשורה לאפשרות לשמר את החיות ולהתפתח ממנה. ויניקוט מתייחס לשותפות הפסיכוסומטית – גוף ונפש, ולסכנה שבמצבים פתולוגיים, תהיה איבוד התחושה של נפש המשוכנת בגוף ותהליכים מנטליים שיהיו בנתק מהפסיכה-סומה

ניתן להצביע על קווי דימיון בין החשיבה של רייך לזו של וויניקוט. שניהם רואים קשר הדוק אחדותי לעיתים, בין החיים הגופניים לחיים הנפשיים. שניהם מתנגדים ליצר המוות. שניהם חותרים לשיקומה של תנועת החיים הטבעית. ויניקוט מתאר מצב חי כאשר נוצרת מחווה ספונטנית אצל האדם, רייך מדבר על האפשרות של זרימה והתעוררותן של תנועות גוף לא רצוניות.  שניהם רואים את הסכנה בהתעבותה של ההגנה והפיכתה לכרונית - אצל רייך דרך מושג השיריון, אצל וויניקוט דרך איתורן של החרדות הראשוניות וההגנה כנגדן היוצרת עצמיות כוזבת ומצבי דיסוציאציה. 

בטיפול רייך ישים את הדגש על הסרת השיריון בעוד שויניקוט ישים את הדגש על האפשרות לעבד את הטראומה  וליצר סביבה מאפשרת חדשה, כדי לשקם את החיות והתנועתיות של הפסיכה-סומה.

רייך עם הזמן התמקד יותר בגוף, בעוד שויניקוט התעניין בשיקום החופש של היצירתיות והדימיון, אותו הוא מכנה ההיסטולוגיה של הנפש.  ויניקוט עובד באופן מסוים עם הגוף, אך נראה שלא יכל ולא ידע כיצד לעבוד יותר באופן ממשי עם הגוף.

קפאון

בפגישה הראשונה "שכבתי מכווצת בחוזקה, נחבאת לחלוטין מתחת לשמיכה, לא מסוגלת לנוע או לדבר"

התיאור כמעט זהה לזה של הפגישות הראשונות עם המטפלים הקודמים: פחד, קפאון, שיתוק של הדיבור והתנועה. פגישה ראשונה - תמונה אחת ללא תוכן של מילים: גרעין מהותי מעולמה הפנימי המסויט שבמרכזו חווית פחד.

בסוף הפגישה ויניקוט אומר: "אינני יודע אך יש לי הרגשה שאת נסגרת מפני מאיזושהי סיבה" ויניקוט נתן לדבר לקרות, נתן לגוף של ליטל להיות המספר. אף שלא נאמר לנו, אפשר להרגיש שויניקוט חש והרגיש הרבה במהלך הפגישה, הצטרף והפך לשותף. תגובתו שאינו יודע הקלה עליה. אבל ויניקוט יודע לא מעט – הוא מרשה לעצמו לשער בקול רם שהיא נסגרת מפניו ובכך ניכנס למקום של אחריות ומעורבות. הוא מאותת לה שקלט את השדר הגופני, שאפשר להיות עם השתיקה והשיתוק ולתת להם פשר, מה שהופך לגרעין מרכזי בתהליך הריפוי.

רייך בספרו character analysis מבחין בין תנועה מתפשטת ממרכז הגוף לקצוות, תנועה של התרחבות שעשויה לערב תחושות של הנאה ולאפשר התקשרות למול תנועה הפוכה מהפריפריה למרכז הגוף, הקשורה בדרך כלל לחרדה ומביאה לצמצום החיוניות ואפשרות ההתקשרות.

הקפאון קורה במצב של קונטקטלסנס. תנועה לעבר העולם שלא נענתה מתפצלת לכוח אחד הנסוג פנימה ובוא זמנית לכוח אחר החותר החוצה, פיצול היוצר שיתוק וקפאון.

מעניין לציין שחוקרי טראומה כמו פיטר לוין ורוברט סקאר התבוננו באפשרויות של האורגניזם להגן על עצמו דרך בריחה או לחימה ותגובת הקפאון נוצרת כמוצא הישרדותי, כאשר שניהם לא אפשריים. בתגובת הקפאון על פי מודלים אלו, אנרגיה רבה, נעצרה בחדות ונשארת טעונה בגוף.

נראה שליטל נכנסת מהר למצב של רגרסיה לתלות, עם הזדקקות עזה לקונטקט ולהכרה במצבה הרגשי. ייתכן והיא זקוקה למגע מילולי או פיזי שיבואו מויניקוט, ייתכן וישנה משאלה עצורה בגופה לצאת אליו במילה או במגע, באופן עדין או סוער. אולם עקב טראומה התפתחותית של התקשרות, עליה היא מספרת לנו באופנים רבים, התנועה הספונטנית שלה חסומה, כך שמוצאת עצמה קפואה ומכווצת.

ליטל מביאה את העצמי הגופני הקפוא והמכווץ למרחב בינה לבין ויניקוט מזמינה אותו להיות שותף למחוזות האימה שלה. ויניקוט מגיב לדבור של הגוף ומצליח לתת מילים נוגעות לחוויות לא מילוליות ויש לכך ערך רב. לו היה מטפל העובד באופן ממשי יותר עם הגוף ייתכן והיה מציע גם להתבונן ביחד איתה בנשימה המכווצת,  עצם ההתבוננות המשותפת עשויה ליצור שינוי. ייתכן והיה מציע לה תמיכה מגופו, או ייתכן והיה מזמין אותה לבחון את תחושותיה ולייצר מצע אפשרי להתפתחות של תנועה ספונטנית.

תוקפנות

ליטל מספרת על רגע של ייאוש שבמרכזו - האם תוכל לגרום לויניקוט להבין משהו. היא מתהלכת בחדר בחוסר שקט שוקלת האם להשליך עצמה מחוץ לחלון או להשליך את כל ספריו מחוץ לחלון ולבסוף תוקפת, מנתצת, רומסת אגרטל מלא בחבצלות. תמונה חיה ועוצמתית של התקף זעם, שהמניע העמוק שלו שויניקוט יוכל להבין משהו. נראה שהאנרגיה שהייתה כלואה בקפאון מוצאת מוצא כלפי חוץ.  אייגן מתאר את הזעם "כחוויה הנערמת בגופו של היחיד ומרעילה שרירים, עצבים, כלי דם...מקשה את הגוף ומרעילה את מחשבותיו."

רייך רואה בתנועה אגרסיבית ביטוי של החיות של מערכת התנועה בגוף. ביטויי זעם ושנאה התפתחו עקב אימפולס אל העולם שלא נענה ונחסם. לואן שהמשיך את חשיבתו, שם את הדגש על התנועה קדימה - כמו במשמעות המילולית של המלה אגרסיה, תנועה חיונית, עם רכיב תוקפני, שמטרתה השגת הצרכים וחיפוש קשר.

מעניין שגם המחשבה של ויניקוט, אותה פיתח באותן השנים בהן טיפל בליטל, הוא בראיית התוקפנות כבטוי של חיים, וככוח מרכזי בתהליך ההתפתחות המאפשר גילוי של האובייקט, בנייה של נפרדות ויצירת חוויה של ממשות. תפקידה של הסביבה בשלב קריטי זה להיות מסוגלת לשאת זאת, ובכך לממש את הפוטנציאל היצירתי הטמון בהרסנות.

אך נראה שהתיאוריה שלו לא עומדת לרשותו באותו רגע. הוא לא מסוגל לא לעצור אותה, לא לומר משהו על התסכול שלה. ייתכן ופחד שיגיב בזעם ונקמנות משלו ובחר לצאת מהחדר ולהשאיר אותה לבד. כמה שנים אחכ כאשר הגיבה בזעם ורצתה להכות אותו, הוא נשאר בחדר, אחז בפרקי ידיה ועצר את תנועתה.

בחשיבה של האנליזה הביואנרגטית, תנועה אגרסיבית עשויה לבטא חיוניות ולתת ביטוי מלא לעצמיות במידה והיא מקורקעת ומווסתת. המקור הראשוני של חווית הקרקע על פי תפיסה זו הוא בבסיסו בקשר חי ומספק עם גוף האם. בהמשך ההתפתחות הקרקוע מקבל גם מימד אנכי של יכולת עמידה על הרגליים שלי. במצב מקורקע, אומר לואן, האדם יכול להיות מחובר לרגשותיו וחוויותיו, לקחת עליהן בעלות לתת להם ביטוי בעולם. במצב כזה ביטוי הכעס יהיה תקשורתי ומווסת.

ואני רוצה לשחק לרגע עם הרעיון – לו ויניקוט היה מכיר את החשיבה והפרקטיקה הביואנרגטית, היה יכול ליצור רגעים בהם מוטמעת החוויה של הקרקוע לאדמה במצב אנכי. עבודה בחדר הטיפול הקשורה לאזורים של תסכול וכעס, יכולה הייתה בין היתר, בנוסף לעיבוד המילולי, לאפשר לתנועה התוקפנית מוצא ממשי לזעם ולתסכול בשעה הטיפולית בחדר, ביחד עם חוויה שדבר לא נהרס. במצב כזה, ויניקוט וליטל היו עשויים להחזיק ביחד את חווית הזעם בחדר, באופן מקורקע, מבלי צורך להתנתק ממנה או לעצור אותה, אולי אפילו לצאת ממנה למקומות חדשים. ויניקוט בעצמו האמין, שהרסנות שהסביבה יכולה לשרוד עשויה לתת סיכוי ליצירתיות ולהתפתחות.

התקשרות והחזקה

מחקרים עדכניים בתחום ההיריון והעוברות מראים כי סביבת ההתקשרות מתחילה עוד בסביבה הרחמית. מצבה הרגשי של האם ומידה יכולתה להתקשרות משפיעים על תחילת ההתקשרות ביניהם ועל התפתחותו הפסיכו-פיזית של העובר. במצבי דחק של האם יופרש דרך חבל הטבור קורטיזול המטעין את העובר בחווית הדחק. חוויות לא נעימות נרשמות בגוף בזכרון התאי. כמו כן ההתפתחות של העובר מתרחשת בין היתר דרך התנועתיות שלו. התנועה הראשונה היא של כפות הרגליים וכפות הידיים המחפשות/נוגעות/דוחפות את דופן הרחם, במהותה תנועה לקשר אל העולם ותנועה המתחילה את ההתקרקעות.

פגיעה בהתקשרות הראשונית בעוברות או בינקות עלולה ליצור פגיעה ביכולת ההתקשרות, ביכולת לוויסות רגשי וביכולת הקרקוע האנכי בהמשך החיים, כלומר פגיעה ביכולת להרגיש בנוח עם עצמי-גופי-רגשותי וביכולת ולחוות את הגוף באופן מלא כמקום בטוח ומשרה בטחון.

הטיפול הניע את ליטל לחקור את תחילת חייה. היא מוצאת  שהאם הייתה חרדה באופן קיצוני בזמן ההיריון, לא נעזרה במיילדת בזמן הלידה, לא ידעה איך לפגוש את הביטויים הגופניים והתנועתיים שלה ושל אחיה כתינוקות, התקשתה ליצור מגע ריתמי ומערסל, התעורר בה הצורך לסגור פה פתוח, נהגה לעטוף את התינוק באופן הדוק מידי כך שנוצרת מגבלה על חופש התנועה. נראה שההתקשרות הפכה ללא בטוחה ומתעתעת ונרשמה בגופה של ליטל עוד בשלבים טרום מילוליים.

ויניקוט מתאר את החרדות האיומות המתעוררות כאשר ישנה פגיעה באפשרות של יחידת האם-תינוק ליצר התקשרות ובהדרגה ליצור את תחושת העצמי: אלו הן "חרדות להתפורר לחתיכות, ליפול עד אין סוף, למות, לאבד כל תקווה לחידוש הקשרים" כדי לפגוש חרדות איומות אלו בטיפול נדרשת החזקה מטפורית ומעשית.

"במהלכן של שעות ארוכות הוא החזיק בשתי ידי צמודות בין אלה שלו, כמעט כמו חבל טבור, בעוד אני שכבתי, לעיתים קרובות נחבאת מתחת לשמיכה, שותקת, חסרת תנועה, מסוגרת, נתונה בפאניקה, זעם או דמעות, ישנה ולעיתיים חולמת. לפעמים הוא היה מתנמנם, נרדם ומתעורר בטלטלה, שעליה הייתי מגיבה בכעס מבוהלת ומרגישה כאילו ניתנה לי מכה".

נראה שאין תיאור טוב יותר למה שויניקוט כינה– "לחיות חוויה ביחד".

במצב זה של פאניקה זעם ושיתוק, קל להתחבר לנחיצותן של זוג ידיים תומכות ומחזיקות. ליטל מיטיבה לתאר את המורכבות של הרגע שבו "חבל הטבור" שיצרו מעביר חומרים מאחד לשני. את הנחמה וההזנה, אך גם את הכאב האימה והזעם.

מי נרדם קודם? של מי הטלטלה שויניקוט מתעורר איתה? זהו תיאור מיוחד של השפעה בין גופים, לצורך הכלה של רגעים בהם משתחזרת האימה בחדר הטיפול.

נראה שליטל זוכרת בבהירות שנים רבות אחר כך את הערך המרפא של מצבים אלו. היא מוצאת את המצע החי הן של הספה והן של ידיו האוחזות בידיה או לעיתים את ראשה, וכך מחזירות את נפשה להשתכן בגופה ואת החוויה לממשית. ובמילותיו של רייך במקום contactlessness מתרחש אירוע שהוא .contactfull וכשם המאמר -החרדות הפסיכוטיות פוגשות הכלה.

ביבליוגרפיה:

גיחון, ע. 2014, "ספקטרום התנועה  האגרסיבית", אתר המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית

(ISBA.ORG.IL)

ויניקוט, ד. ו. (1945) התפתחות רגשית פרימיטיבית, בתוך "עצמי אמיתי עצמי כוזב". תל-אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ( 1949/1954) התפקוד  המנטלי ויחסו לפסיכו-סומה, בתוך "עצמי אמיתי עצמי כוזב". תל-אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד.ו. (1950-1955) תוקפנות בהתייחסותה להתפתחות רגשית, בתוך "עצמי אמיתי עצמי כוזב". תל-אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד.ו. (1954) נסיגה ורגרסיה, בתוך "עצמי אמיתי עצמי כוזב" תל-אביב: עם עובד, 2009.

ויניקוט, ד. ו. (1987) "תינוקות ואימותיהם", תל-אביב: דביר, 1998

לוין, פ. (1997) "להעיר את הנמר", אסטרולוג, 1999

ליטל מ. א. (1990) "חרדות פסיכוטיות והכלה"  תולעת ספרים, 2005

Eigen,M. (1999) "toxic Nourishment", London: Karnac

Helfaer, P. M."  Sex and Self-Respect" Praeger, 1998

Lowen, A.  (1965) "Bioenergetics", Penguin: 1994

Reich,  W. (1945) "Character Analysis", New-York: Farrar, Straus and Giroux, 1990

Scaer, R. C.  (2007) "The Body Bears The Burden", new-York: Routhledge

לכרטיס של המכון הישראלי לאנליזה ביוארנגטית לחץ כאן



פעילות מקצועית לשנה הקרובה

-         השנה מתקיימת שנת הלימודים הרביעית והאחרונה בתוכנית הכשרה

-         שנת לימודים נוספת תפתח באוקטובר 2019

 

12.10.18 סדנא עם ד"ר סקוט באום:

בושה והדילמה של  פוגענות אנושית – נקודת מבט ביואנרגטית

הסדנא תתקיים בנוה שלום בשעות: 09:00-15:30

 

בסוף פברואר יום עיון - וילהלם רייך: מהשוליים הרדיקלים ללב הדיון המתמשך בשאלת הגופנפש. פרטים בקרוב

 

סדנא מתמשכת בספקטרום התנועה האגרסיבית ע"י ענת גיחון . פרטים בהמשך

 

לאורך כל השנה – מפגשי תרגול

תל אביב – יעל לי

חיים לבנון 91 רמת אביב, ימי חמישי: 8:30-9:40
לתיאום: טל': 03-7442227,        מיילyael@peima.co.il

 

כפר ויתקין (אזור נתניה – חדרה) – אביגיל שחר

ימי רביעי 8:30-10:00
לתיאום: טל': 054-6720120 , מיילshahar@dynamica.net

 

 

 

תוכנית ההכשרה הבאה באנליזה ביואנרגטית תפתח באוקטובר 2019

מבנה תוכנית הלמידה

תהליך ההכשרה למטפלים באנליזה ביואנרגטית כולל למידה בקבוצה המשלבת לימוד תיאורטי עם למידה התנסותית. לאורך כל ארבע שנות הלימוד, יושם דגש על בניית הקבוצה שתהווה מרחב מכיל לתהליכי הלמידה ולבניית הזהות של התלמיד כאנליטיקאיביואנרגטי.

השלב הקדם-קליני

הלמידה תתמקד בתיאוריה של האנליזה הביואנרגטית, תשלב לימוד תיאורטי עם חקירה התנסותית. למידה זו תאפשר העמקה בתהליך האישי/המקצועי של כל תלמיד תוך התייחסות  לסוגיות חיים בסיסיות דרך פריזמה סומטית - אנרגטית.

שנה א –הכרה של  יסודות האנליזה הביואנרגטית. 

1.האבולוציה של הרעיון האנרגטי

זיגמונד פרויד -   התיאוריה של הליבידו, החשיבה האקונומית, מבנה הדחף, מיניות, הגוף בחשיבה הפרוידיאנית.

וילהלם רייך    התנגדות בטיפול, שריון הגוף והאופי, הקורלציה בין מיניות לעכבה רגשית וחרדה, הרפלקס האורגסטי.

אלכסנדר לואןקרקוע של העצמי בגוף ובמציאות, ביטוי רגשי, הכלה במונחים אנרגטיים.


2. יסודות 

ביטויים של אנרגיית החיים - תופעות בסיסיות של תנועת החיים בגוף, כמו פעימתיות, נשימה, קרקוע, טעינה ופריקה, מסלולים אנרגטיים – תנועה אגרסיבית ותנועה ליבידינלית.  

נקודת מבט התפתחותית - התפתחות הארגון האדפטיבי הפסיכוסומאטי  (character) - מודל שלבי ומודל מרובד. 

קשר במונחים של אנליזה ביואנרגטית -  contact\contactlessness. מסלוליים סומטיים אנרגטיים. 

מיניות - במונחים של אנליזה ביואנרגטית .

קרקוע- נוכחות , הכלה ועיגון במציאות.

שנה ב- התפתחות ומבנה האופי והגוף-  Character Analysis

1. תהליכים התפתחותיים 

הלמידה תתמקד ביסודות האנרגטיים מנקודת מבט התפתחותית, בקשר בין תהליכים אנרגטיים לטראומות התפתחותיות, והתגבשות מבנים קרקטרולוגיים. בלמידה ההתנסותית תעשה חקירה של התנועה האנרגטית בקשר עם הזולת - מרמת ההדהוד התאי ועד למערכות מורכבות. הלמידה תכלול התבוננות מרובדת על צורכי העצמי הגופני המתפתח, כמו: התקשרות ונפרדות, קרקוע בעצמי וקרקוע בקשר עם האחר לאורך הציר ההתפתחותי. 

פסיכולוגיה פרנטאלית ופרינטאלית- מהתא לאורגניזם השלם.

שנת החיים הראשונה- מאנאינטגרציה לאינטגרציה.

התפתחות מינקות לשלב הטרום אדיפאלי – המעבר האנרגטי לחלק התחתון של הגוף.

השלב האדיפאלי - ההזדהות עם התנועה הגניטאלית.

גיל החביון- ביסוס פונקציות מקרקעות

התבגרות- שחזור והתבססות של קשר לב וגניטליה, בחירה והיבחרות.

2. מבנה האופי והגוףCharacter Analysis  

הלמידה תתמקד במונח הקרקטר הרייכיאני, הטיפולוגיה של אלכסנדר לואן ובהתפתחויות שחלו בשדה של האנליזה הביואנרגטית לכיוון מודל התיחסותי .הקשר והשונות בין הארגון הקרקטרולוגי לבין מצבי עצמי דיסוציאטיביים וסוגיות קליניות ותאורטיותשל טראומה.

שלב קליני- הקליניקה של האנליזה הביואנרגטית

בשנה השלישית והרביעית, הלמידה תעסוק באופן בו התיאוריה וההבנה הקלינית של מצבי גוף נפש שונים באים לידי ביטוי במסע המרפא באנליזה הביואנרגטית. התמקדות מיוחדת תינתן להשפעת המפגש בין ארגון הגופני רגשי של המטפל לארגון הגופני רגשי של המטופל. בשנתיים אילו גם יוקדש מקום נרחב לבניית הזהות של התלמיד כאנליטיקאי ביואנרגטי.

נושאים מרכזיים

היבטים קליניים של התבוננות וקריאת הגוף

העברה והעברה נגדית

זיכרון גופני

עולם פנימי ועבודת החלום במונחים סומטיים–אנרגטיים

המארג המילולי תנועתי - המעברים בין תנועה לשיח במפגש הטיפולי

היבטים קליניים של מגע בקשר טיפולי

התערבויות קליניות- פרשנות גופנית ומילולית

אתיקה טיפולית – סוגיות אתיות בעבודה הביואנרגטית

דרישות מתלמיד בתוכנית 

מהשלב הקדם קליני , נדרש טיפול פרטני אצל מטפל מוסמך באנליזה ביואנרגטית.

השלב הקליני מחייב את הלומד בהדרכה על שני טיפולים אצל מדריך מוסמך באנליזה ביואנרגטית. מחיר שעת הדרכה יעמוד על 250.₪

במהלך הלימודים יידרש התלמיד למלא חובות קריאה ולהגיש שתי עבודות – הראשונה בסיום השלב הקדם קליני והשנייה עם סיום התוכנית.

תלמיד שיעמוד בכל הדרישות לסיום ההכשרה, (כולל שעות טיפול אישי, שעות הדרכה ועבודות גמר) יקבל תעודה כאנלטיקאי ביואנרגטי מוסמך מטעם המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית והארגון הבינלאומי לאנליזה ביואנרגטית.

מתכונת הלימודים

הלימודים יתקיימו במרכז הארץ בקבוצה קטנה שתלווה את תהליך ההכשרה. כל שנת לימודים תפתח ותסתיים בסדנא מרוכזת של ארבעה ימים. בכל סמסטר יתקיימו עשרה ימי לימוד מלאים (מ10-17),סה"כ 20 ימי לימוד.

אוכלוסיית היעד

מטפלים מוסמכים בבריאות הנפש. פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מטפלים באומנויות, עובדים סוציאליים קליניים. (רופאים שאינם פסיכיאטרים וכן מטפלים מוסמכים פרה-רפואיים, יבחנו בוועדת חריגים)

מועמדים העומדים בתנאי הקבלה יוזמנו לשני ראיונות

הרשמה

טופסי הרשמה והנחיות ניתן לקבל באמצעות אתר המכון:  www.isba.org.il

לפרטים נוספים ניתן לפנות לענת גיחון, דוא"ל: anatgihon@gmail.com ,

טל': 052-2870664

הלמידה בתוכנית מוכרת לעובדי משרד החינוך

ד"ר סקוט באום -  אנליטיקאי ביואנרגטי ופסיכולוג קליני

חבר בסגל ההוראה של הארגון הבינלאומי ויו"ר וועדת ההוראה של הארגון הבינלאומי לאנליזה ביואנרגטית. בעל ניסיון הוראה עשיר בתכניות הכשרה במקומות שונים בעולם, וכמי שעמד בראש צוות ההוראה בחלק מאותן תוכניות.
ד"ר באום כתב ופרסם בכתבי עת שונים, בעיקר בנושאים העוסקים בפגיעות התפתחותיות מוקדמות שנובעות מטראומה כרונית ביחסים. ד"ר באום חי ומקיים פרקטיקה פרטית בניו-יורק.

ענת גיחון - מטפלת בתנועה ואנליטיקאית ביואנרגטית

חברה בסגל ההוראה של הארגון הבינלאומי ויו"ר וועדת האתיקה של ארגון זה. ממקימות המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית, יו"ר ועדת ההוראה ומורה בכירה בתכנית ההכשרה למטפלים של מכון זה. בוגרת תוכנית "הדברות" למטפלים מתקדמים של המכון הישראלי לפסיכואנליזה. מלמדת בתוכניות הכשרה לתרפיה בתנועה ובמסגרות פרטיות. מקיימת קליניקה פרטית ברמת-אביב, מבשרת-ציון ובקיבוץ חצור-אשדוד.

יעל הראל - מטפלת בתנועה ואנליטיקאית ביואנרגטית

יו"ר היוצאת של המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית. מורה בתוכנית ההכשרה של המכון. מוסמכת תוכנית לפסיכולוגיה פרנטלית ופרינטלית. מלמדת בתוכנית לתרפיה בתנועה במכללה לאומנויות וחברה. מורה ומדריכה במרכז ויניקוט בתוכנית האומנויות מטפלת בבעיות פריון, בנשים בהריון ובטראומת לידה; בתינוקות, פעוטות ילדים ומבוגרים שעברו טראומה נפשית וגופנית. מקיימת 

קליניקה פרטית במושב בית הלוי ובת"א.

אביגיל שחר - מטפלת בתנועה ואנליטיקאית ביואנרגטית

אחראית התחום האקדמי של המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית. מורה בתוכנית ההכשרה של המכון. מוסמכת תוכנית לפסיכולוגיה פרנטלית ופרינטלית. מלמדת בתוכנית לתרפיה במוסיקה במכללת לוינסקי ובמרכז וויניקוט. מדריכה ומטפלת בתינוקות ילדים ומבוגרים. מקיימת קליניקה פרטית בכפר-ויתקין.