צור קשר עם ולרי
...Loading...

ולרי שפע

טלפון: 054-6392887
אני ברשת:

נעים מאוד, אני ולרי שפע – 

אישה, פסיכותרפיסטית גופנית, תלמידה ומורה למודעות ואהבה, חוקרת גוף ותודעה. מלווה תהליכי התפתחות אישיים ובקבוצות. מלווה נפגעי נפש בתהליכי שיקום. מנחה ומלווה תהליכי מודעות בשיטת Human Design.

אני מאמינה שהמפתח לאושר נמצא אצל כל אחד מאיתנו,
שלחיות בשמחה, בשלווה ובנועם זו זכות בסיסית של כל אדם.
והדרך לשם עוברת בחיבור לגוף שלנו.

הגוף מכיל את הרגשות שלנו, את הזיכרונות שלנו ואת המשאלות שלנו.
היחס שלנו לגוף הוא היחס שלנו אל עצמנו. לא תמיד אנחנו זוכרים להתייחס אל עצמנו בנעימות. לא תמיד אנחנו יודעים איך להקשיב למה שהגוף מספר לנו.

חלק משמעותי מהתהליך הטיפולי יהיה ללמוד להקשיב לעצמנו ולמצוא את הכלים האישיים שיעזרו להטמיע את דרך החיים הזו אל היום יום.
בעזרת תקשורת טובה עם התחושות שלנו,
בעזרת מודעות לתהליכים ולשפה הפנימית של הגוף,
אנחנו למדים להיות נוכחים יותר ולשפר את איכות חיינו,
תוך לקיחת אחריות אישית עליהם ולמעשה על עצמנו.

ההתמחות שלי היא בתהליכי התפתחות, יציאה מתקיעויות, התמודדות עם חרדה ודיכאון ומציאת הביטוי והייחוד האישי.

את מסע המודעות שלי התחלתי עם רצון עז להגשמה עצמית. היום, יש לי הזכות ללוות אנשים בדרך להגשמה העצמית הייחודית להם 
כל אחת ואחד מאיתנו הוא יצור אנושי חד פעמי! לא היה אדם כמוך מעולם ולא יהיה אדם כמוך לעולם!

עם זאת, רובנו נאבקים לתת ביטוי מלא לייחודיות האישית שלנו. אנו גדלים לתוך מוסכמות שלא בחרנו ומפתחים דפוסי התמודדות עם העולם שחוסמים את האותנטיות שלנו. החסימה הזו עולה לנו בבריאות, נפשית ופיזית כאחד.

כשאנו מחוברים לאמת הפנימית לנו, לייחודיות האישית שלנו, אנו חווים את החיים בקלות ושמחה. אין צורך להשקיע אנרגיה מתמדת בבניית סיפור כיסוי, הסיפור האמתי שלנו פשוט נובע מתוכנו כחלק מהזרימה הבלתי פוסקת של החיים עצמם. 

במסעי הבנתי שמראי הדרך הטובים ביותר לבריאות שלמה הם מודעות ואהבה. מודעות שמאפשרת לי להכיר את עצמי לעומק ואהבה המאפשרת לי לקבל את עצמי בשלמות. לכן, אני מקדישה את חיי להעצמה של המודעות והאהבה בעולמנו.

הכלים שעומדים לרשותי הם רבים ומגוונים, ביניהם:
פסיכותרפיה גופנית, נשימה מעגלית, יוגה ומדיטציה, תנועה, מגע ונשימה, Human Design.

בשמחה והתרגשות אני חולקת את הידע והניסיון שלי עם כל מי שבוחר לעשות את המסע הזה ביחד איתי.

אז אם יש בך את הרצון להעצים את חווית החיים שלך,
לחזק את כוחותייך הפנימיים ולחיות את הייחוד שבך-
אשמח ללוות, לתמוך, לחזק ולהחזיק אותך במסע האישי שלך.

המסע יעבור דרך שיחה, התבוננות, תנועה, נשימה ומגע. לפעמים זה יהיה טיול נעים ולפעמים טיפוס מאתגר ולאורך כל הדרך אני מציעה את תמיכתי המלאה. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~מערכת העיצוב האנושי, Human Design הינה גוף ידע המכיל בתוכו:

אסטרולוגיה מערבית ומזרחית
אי צ'ינג הסיני
מערכת הצ'אקרות
עץ הספירות הקבלי

מכניקת הקוונטים

המפה המתקבלת הינה מפה אישית המראה את חותם האנרגיה הייחודי לכל אישה ואדם.

המפה נותנת לנו הבנה ברורה של השימוש היעיל והמספק ביותר באנרגיה שלנו ואת המקומות שבהם אנו מותנים ומושפעים מהסביבה שהם, לרוב, מקורות הכאב שלנו.

ילדה בגוף אישה - הבלוג של ולרי שפע
תאריך: 30/5/2016 20:06:00

מתישהו בחודשים האחרונים הסכמתי לראות שיש בי גם ילדה קטנה, והבטחתי לה שאקשיב לה יותר. הבנתי שאני בכלל לא מכירה אותה, מי זאת הילדה הזו? מה היא אוהבת? מה משמח אותה? מה מכעיס אותה? איך היא נעה בעולם הזה? איך היא מדברת? צוחקת? בוכה?

בכלל לא הכרתי אותה, הרי תמיד הייתי הבוגרת, תמיד הייתי החזקה, המחזיקה ,המכילה. מה זה אומר בכלל "להיות ילדה"? כשאין כל כך הרבה אחריות על הכתפיים, כשיש את כל הזמן שבעולם לשחק, לחלום, להיות?

ואיך אני אמורה להתחיל להכיר ילדה שהיא כבר לא כל כך ילדה, שהיא בתוכי, לפעמים מסתתרת עמוק כל כך שאני בכלל לא יודעת שהיא שם? איך מכירים ילד פנימי? איך מסננים את כל ההתניות והשיפוטים והביקורות?

הפעם הראשונה שמצאתי קצה של חוט הייתה במדבר, מסע קסום עם הרבה חברים שמהווים בשבילי מקום בטוח, שתומכים ואוהבים אותי. בתוך כל החמימות הזו הילדה קצת פחות מפחדת לצאת החוצה, להיות נוכחת. 

על גבעת מדר, בוקר מאוחר, השמש נעימה עדיין והכל כמעט לבן מסביב. אני מרגישה כאב מתפוצץ בליבי והבטן מתכווצת ממש. אני מתגעגעת וזה כואב. אני מתגעגעת לפונצ'ו. הלוואי והיה איתי, כאן ועכשיו. כמה היה שמח להתרוצץ על הגבעה, לרוץ קדימה רחוק ואז להסתובב ולבדוק איפה אני, אולי לרגע היה מתבלבל ולא רואה טוב ואז היה מזהה אותי ורץ אליי עם זנב פרופלור. הוא כבר לא ירוץ אליי ככה. בוקס בבטן. אני עוצרת, לא יכולה להמשיך ללכת, העיניים מתמלאות דמעות ואני מתחילה לבכות. חבר אהוב בא לתמוך, מקשיב לכאבי ומחבק חזק. אני מרגישה קטנה ממש עכשיו, אולי בת שש. ילדה שכואב לה, שלא יודעת איך לשאת את הכאב. שצריכה שמשהו יעזור לה להכיל את כל הצער הזה, ילדה שמתרפקת בחיבוק ובבכי, שמותר לה להיות עצובה, שיש מי שיחזיק אותה.

מתוך הבכי והכאב יש גם קול קטן שאומר "תראי, חזרת להיות ילדה עכשיו" וחיוך קטן עולה בפנים "הנה את, מזמן לא נפגשנו".

זמן מה אחר כך, אני יושבת מול הבוס, שיחת "יחסינו לאן". אני שמה לב שאני בקושי נושמת, שהכתפיים שלי מכווצות קדימה והקול שלי רוטט. אני מנסה לומר משהו אך יוצא משפט אחר לגמרי, אני לא ברורה, לא מדויקת, כל ההכנה שעשיתי בימים האחרונים לא עזרה כלל. אני יוצאת מאוכזבת מהשיחה, בעיקר מעצמי. איך קרה שלא הצלחתי לומר את מה שבאמת רציתי? איך קרה שהתבלבלתי כל כך? שפחדתי כל כך? לקח לי זמן להבין שמי שישבה מולו היא אותה ילדה מפוחדת שרק רוצה שיראו אותה ויעריכו אותה, שמרגישה חסרת אונים, מול העולם לבד.

אולי אם הייתי לומדת להקשיב לילדה שבי הייתי יכולה לנהוג מול הבוס בצורה קצת יותר בוגרת, אולי אם הייתי רואה אותה אני היא לא הייתה צריכה לחפש משהו שישחזר את כאב חוסר הניראות וינכיח אותו שוב ושוב.

מאז אני משתדלת יותר ויותר להקשיב לילדה הפנימית שבי. גיליתי שהדרך הכי ברורה בשבילי היא להקשיב לגוף. מה הגוף שלי מספר לי עכשיו? הגוף שלי נמצא איתי תמיד וכשאני לא בטוחה מה קורה עכשיו אני שואלת אותו, לפעמים התשובה ברורה ולפעמים לא, לפעמים אני מצליחה ולפעמים אני צריכה עזרה או חיבוק.

לאט לאט אני מגלה שהיא גם ממש אוהבת לרקוד! ולצחוק! וסתם לשוטט בטבע ולהתפעל מהעצים הפרחים והפרפרים. כל יום אני מגלה משהו חדש עליה ועלי, מה עושה לה טוב ומה נחסם בתוכה עם השנים. יש לנו הרבה מה להכיר יחד והמחשבה על כך מרגשת אותי מאוד, כי ככל שאני מכירה אותה יותר אני מגלה את עצמי יותר, אני מגלה כמה שמחה יש בה ולכן גם בי.

בכל אחד מאיתנו קיימים ילד או ילדה פנימית, הילדים האלה מלאים בשמחה, סקרנו והתלהבות, אך הרבה מזה חסום, ע"י התניות חברתיות, יחסי הורים ילדים או פשוט כי ככה החיים הובילו אותנו. בעזרת הקשבה והתבוננות בגוף שלנו יש לנו היכולת ליצור קשר מודע ומחודש עם הילדים האלה ולהחזיר את השמחה והקלילות הזו לחיים.  אני מזמינה אתכם לנסות, ואם אתם מרגישים שאתם צריכים עזרה, בשיחה או חיבוק, בללמוד להקשיב לגוף מחדש אני אשמח ללוות אתכם במסע הגילוי הנפלא הזה.


ולרי שפע  
שלווה, שמחה והגשמה הן חוויות חיים שכולנו זכאים להן. הגוף שלנו הוא שער מרכזי דרכן חוויות אלו יכולות להיטמע בחיינו. 

יוצאת לעולם- הבלוג של ולרי שפע
תאריך: 5/3/2017 09:48:00

יש עולם שלם שם בחוץ

עולם גדול של אנשים, מקומות, מצבים ושיחות

כל מיני אפשרויות, שמחות, מאתגרות, נעימות או מביכות

זה קצת מפחיד לצאת לשם

לעולם.

ואני? מי אני בעולם החיצוני?

הרי עכשיו אני ככה ותכף אהיה קצת אחרת

האם יאהבו אותי

כשאני רוקדת, כותבת או קצת מאחרת? 

ואם אשאר? מה יקרה?

הרי אוכל להישאר קטנה, מוגנת בתוך ביתי שלי, נעלמת מהעולם

אוכל להמשיך לשחק במגרש המשחקים הפרטי שלי, שבו אני קובעת את החוקים,

 מציירת את התפאורה, מחלקת את התפקידים וכותבת את כל המילים.

רק מה,

קצת בודד כאן וגם קצת משעמם, הכל ידוע מראש ואין עוד מה לגלות

לדמיין את השמש מלטף אותי זה לא כמו להרגיש אותו על עורי

מה הטעם לספר חלומות במילים נשפכות?

אני רוצה לראות אותם מתגשמים מסביבי

והניצוץ הזה שמפוצץ בלונים של שמחה בבטן למראה זוג עיניים מחייכות

הניצוץ הזה קורה רק שם, בעולם האמתי


אני רוצה לגעת בחלומות שלי, לרקוד את המילים שלי

ולחבק את העיניים המחייכות מולי

לגלות עולמות חדשים 

לכתוב סיפורים משותפים

כנראה שהסקרנות נותנת לי אומץ

הנה אני, מרשה לכם לקרוא אותי, לראות אותי

רוצה לגלות עולמות נוספים, מוכנה לשחק ביחד

מתחילה להגשים חלומות, להתמודד עם הפחד

ולרי שפע - מאמינה שהמפתח לאושר נמצא אצל כל אחד מאיתנו, ושלחיות בשמחה, בשלווה ובנועם זו זכות בסיסית של כל אדם.

ליצירת קשר וצפיה בכרטיס של ולרי, לחצו כאן

מה זה בית בשבילי - הבלוג של ולרי שפע
תאריך: 8/3/2017 09:38:00
תדרים בתנועה יומן מסע -הבלוג של ולרי שפע
תאריך: 27/3/2017 19:35:00

לפני חודשיים הבנתי, את מה שהגוף מבקש, את התנועה החופשית, שעוזרת לי לפרוק מתחים,

לעבד רגשות ולהתחבר הכי פנימה שלי. הגוף שלי מבקש לרקוד.

וכשאני מבקשת משהו מתוך כנות ואהבה הוא תמיד מגיע,

השבוע התחלתי קורס "תדרים בתנועה". אצל סיגלית צפריר.

על הקורס שמעתי במקרה בשבוע שעבר, החיבור בין צבע ותנועה סקרן אותי.

אז קפצתי למים והלכתי לרקוד.

את המסע הזה החלטתי לעשות ביחד. ביחד עם הילדה הקטנה שבי, ביחד עם חברותיי לקורס וביחד אתכם,

מי שיבחר לקרוא את חוויותיי.

כל שבוע אכתוב את החוויה שלי כאן, אתם מוזמנים לקרוא, להגיב, לשתף, לקבל השראה, לשאול שאלות

ובעצם, לקחת חלק יחד איתי במסע הזה.

הפעם רקדנו ירוק וצהוב.

התחלנו יחד, גב אל גב, לא מכירות עדיין וכבר נשענות אחת על השנייה בביטחון-

מדהים כמה תקשורת יש גם בלי מילים, אפילו בלי מבט של עיניים.

התמסרות הדדית היא תכונה שלא רואים הרבה ביומיום שלנו, ואיכשהו, במרחב המיוחד הזה שסיגלית יצרה,

הרגשתי בטוחה מאוד להתמסר בעיניים עצומות לתנועה המשותפת שלנו.

בשבילי, הצבע הירוק מתחבר לשמחה, שמחת החיים.

זהו גם הצבע של צ'אקרת הלב, הלב ששומר את הרגשות שלנו, את האהבה בתוכנו.  
כאן למדתי שהירוק הוא גם הצבע של הילדים שאנחנו, הסקרנות והדחף לחקור, לגלות דברים חדשים, לגדול ולפרוח.

ככל שהרשיתי לעצמי להתמסר לתנועה כך האהבה שחשתי התעצמה והציפה אותי בעונג נעים.

ככל שהתמסרתי למוזיקה ונתתי לגוף שלי לנוע לפי רצונו השמחה גאתה בי והשתוללתי כמו ילדה בשדה ירוק עם מלא פרחים של אביב.

למשך אותן דקות, שאיבדו את משמעות הזמן, שכחתי הכל, רק התנועה והשמחה היו בי.

רגליים מדלגות, ידיים מתעופפות לצדדים וצחוק מתגלגל,

לרגע הייתי פיה ביער, פוגשת עוד פיות יפהפיות.

הצהוב חיבר בינינו, החום שלו משך אותנו אחת לשנייה, פתח את הלב שלנו אחת לשנייה.

ממש כמו קרן שמש בהירה ונחושה, משך את הלבבות שלנו קרוב קרוב.

החיבור שהתאפשר מהמקום הזה הוא שונה מהחיבור היומיומי הרגיל, הוא נטול חשדנות ופחדים.

בעיני חברותיי לתנועה ראיתי סקרנות ושמחה, אותן ניצוצות שהרגשתי שבוקעים מתוכי,

אותה הקלילות שמאפשרת מפגש רך ונעים, מתעניין במי שמולי מתוך השמחה של ביחד.

החיבור הזה היה עבורי מתנה גדולה, האפשרות לשמוח וליהנות יחד בתנועה.

ללא צורך במילים שמסבכות אותי לפעמים, רק להרגיש את עצמי ואת מי שמסביבי, להרגיש את החום והשמחה המקפצות להן בתוכנו ומסביבנו.

לאט לאט, כשההתלהבות שוככת, נשארת רגיעה עמוקה.  אני חוזרת לעצמי, לתוך תוכי ומבחינה בהבדל.

אני שקטה יותר, בהירה יותר, שמחה יותר. צוללת לעומקי גופי, עומקי תודעתי, מתחברת למקום העדין הזה,

שהנגיעה הכי קטנה בו יוצרת קסם גדול בכל רגע ורגע.

אני מלאה בהודיה, על עוד חוויה של חיבור ואהבה.

אני מרגישה שיש עוד המון מה לומר על מה שעברתי.

אבל לצערי (או לשמחתי) יש דברים שהם בתנועות של הגוף, ופחות במילים.
אז זהו להפעם.

ואני אכתוב שוב, אנסה מחדש למצוא את המילים, אחרי המפגש הבא.

על סיגלית והקורס המיוחד הזה אתם מוזמנים לקרוא עוד כאן: תנועת החיים סיגלית צפריר

ולרי שפע - מאמינה שהמפתח לאושר נמצא אצל כל אחד מאיתנו, ושלחיות בשמחה, בשלווה ובנועם זו זכות בסיסית של כל אדם.

ליצירת קשר וצפיה בכרטיס של ולרי, לחצו כאן

תדרים בתנועה- יומן מסע 2- הבלוג של ולרי שפע
תאריך: 19/4/2017 15:39:00

מרחב מואר, נקי ונעים, מתמלא בכוונה משותפת של עומק, התבוננות, אומץ וגדילה.

ידיים נעות לאט על גופי, מלאות רוך ואהבה, מקרינות רוך ואהבה מליבי לחזי, לבטני, רגליים עיניי ועורפי. ידיי שלי, מלאות באהבה שלי מלטפות את הגוף שלי בתשומת לב רכה ואוהבת. אני עוצמת עיניים ורואה את פכפוך המים בין צלילי המוזיקה, מרגישה את המים שוטפים אותי בעדינות, מרככים כל פינה חדה שעוד נשארה בי.

צלילי הכחול מרפאים אותי ברכותם, בזרימתם המנקה. אני שוכחת שיש עולם שלם בחוץ, כלום לא קיים עכשיו מחוץ לחדר הזה. אני כאן, הגעתי. אני נוגעת באדמה.

כשהתופים האדומים מתחילים לתפוס את החלל, הרגליים שלי מתעוררות לחיים, חזקות וגדולות.

הגוף שלי שומע מוזיקה ורוקד, כשאני מתחברת עמוק מספיק הגוף מתחיל לספר את הסיפור שלו, הסיפור שעולה בו עכשיו כתוצאה מהמרחב והמוזיקה שבו.

סיפור שמקבל ביטוי שונה לחלוטין ממילים, מרגשות, ללא שום עיבוד מחשבתי. האנרגיה נעה בתוך הגוף ומספרת את סיפורה, אין כאן 'אני' האני שלי הוא הצופה מהצד, הצופה מבפנים. אני צופה בסיפור שעולה דרך התנועה של האנרגיה בשרירים שלי, אני צופה בתמונות שמתעוררות בחיבור של הצלילים והתנועה.

התנועה משתנה עם תדר הצלילים, היא פרועה וקופצנית יותר כשהצלילים מנגנים בירוק, עמוקה וכבדה יותר כשהצלילים אדומים ומשתוללת יחד עם הצהוב, כמו להבה שמחה של אש.

ככה אנחנו עוברות בין הצלילים, הצבעים, פותחות את הגוף לחוויה שלמה של כל החלקים שבנו.

מתישהו אני שוכחת את עצמי והופכת לצלילים שסביבי, אני רואה את הידיים שלי מפזזות ואת הנוף בעיניים משתנה עם כל צליל, כל תזוזה של הרגליים. אני מרגישה כמו רוח קלה, גל שחולף ונע במרחב, אין יותר סיפורים, אין מחשבות או מילים, רק תנועה וצליל. וצחוק מתגלגל.

זה היה רק החימום. עכשיו עוברים לדבר האמתי

אני מקשיבה פנימה, מזמינה את צבעי הרצון שלי לבוא, להתכנס אליי מכל הכיוונים, לשטוף אותי מבחוץ ומבפנים.

בהתחלה מגיע הוורוד, ורוד עתיק ומלכותי. עוטף אותי בעצמה ורכות, מרים אותי כמו על ענן ומראה לי את העולם, דרך מבט רך של אהבה.

ואז מצטרף הכחול, עמוק וכהה. מלא חכמה עתיקה ואהבה ללא גבול, ללא תנאי. הם מתחילים לשחק יחד, הוורוד נשי, רך ושובב, הכחול גברי, מדוייק ומסודר.

אני רואה את הצבעים, מרגישה את התדרים, אך לא יודעת לקשר לרצון שלי, מהו הרצון שלי? איך אני מתרגמת אותו למילים?

הראש מתחיל לדהור במחשבות "הנה שוב את לא יודעת מה את רוצה!" "איך תצליחי להתקדם ככה בחיים?!" "את חייבת לבחור! כאן ועכשיו!" "מה יהיה איתך? מתי תתבגרי כבר?"

קשה לי ממש, קשה לי לשמוע את המילים המבקרות האלה, שוב ושוב. לא רוצה לחזור לוויכוח המוכר על הזכות להיות ילדה והצורך להתבגר שהגיע מוקדם מדי.

אני מחליטה לשנות אסטרטגיה ופשוט להתמסר לתנועה, לצלילים. עוצמת עיניים ונותנת לעצמי להיות, להיות גוף נע.

אחרי כמה דקות אני פוקחת עיניים, מסתכלת על הידיים שלי, מקשיבה לתנועה.

אני שמה לב שהן מסדרות משהו, מזיזות חלקים קטנים בתוך ומחוץ לגוף דמיוני שנמצא מולי. כמו מסדרות פאזל גדול ומורכב.

פאזל שחלק מחלקיו נמצאים בקופסא וחלקם לא. אני שולפת את החלקים שבפנים ושמה אותם במקומם, אני קוראת לחלקים שבחוץ ומחזירה גם אותם למקומם.

ולרגעים הידיים שלי נראות כמכשפות, רוקחות שיקוי קסמים כלשהו, זורקות קמצוץ מזה וקמצוץ מזה, אני מערבבת טוב ומוסיפה חיוך של שובבות אוהבת.

הפעולה קורת מעצמה, הידיים שלי מתמסרות לתנועה והראש נהיה צופה מן הצד, בוחן ומנתח את התנועות ובאופן מפתיע לא מתערב, לא משתלט, רק מתבונן ובוחן, כמו חוקר מהצד.

אז מה הרצון שלי?  "ליצור סדר בעיניים ומרווח לנשימה, לנשמה" עונה קולה עמוק בתוכי. אני נושמת עמוק, נותנת למילים, לתנועה, לצבעים, לחלחל עמוק לתוכי.

הנה הרצון שלי, כל כך חי וברור. אם כך, למה היה לי קשה כל כך לראות אותו בהתחלה? למה לא נמצאו להן המילים עד עכשיו? מהו הדבר הפנימי הזה? שכובל אותי? משתק אותי?

ביחד, כדי לתת עדות לתהליך, התחלנו לחקור ולחוות את הדפוס הכובל.

לרוב יש כמה וכמה דפוסים שמונעים מאיתנו לפרוח, שמרחיקים אותנו מהרצון הפנימי שלנו או מהגשמתו.

הפעם בחרנו אחד, הדפוס הכי נוכח כרגע, בימים אלו ממש. התחלנו מלתת ביטוי קיצוני לדפוס בתוך הגוף שלי. מה התנוחה שהכי מבטאת את הדפוס? מה התנועה שהכי מבטאת את הדפוס? 

עם כל העמקה של התנועה הגוף שלי נהיה קשה יותר, השרירים מכווצים יותר, הפנים שלי לבשו צורה מכוערת וכואבת והקולות המקטינים בראשי התעצמו עוד ועוד.

ואז, הדפוס הכובל קיבל ביטוי חיצוני, חוט נכרך מסביבי, מנע את תנועתי, הכאיב לגופי.

חוט שמסמל את הדפוס הכובל שלי וע"י כך מאפשר לי להתייחס אליו כמשהו חיצוני.

לאט לאט מתחיל לו ריקוד השחרור. עם כל תנועה החוט מתרופף, אני מוצאת את הדרך להשתחל החוצה ממנו.

זוג עיניים אוהבות מביטות בי, תומכות בי בתהליך.

העדות הזו, התחושה שהנה משהו רואה אותי, רואה את המאמץ שאני משקיעה, רואה שאני מצליחה, זה נוגע בי עמוק בפנים, זה מעורר בי עוד ועוד כוח, עוד ועוד רצון להתגבר, להצליח, לצאת לחופשי.

להיות עדה לשחרור הזה, גם זו מתנה גדולה עבורי. לראות את העצמה הרכה שמתגלמת בתנועה של הגוף, תנועה נחושה.

אני מרגישה שמספיקה תנועה אחת והחוט כבר יורד מעצמו, מספיק שהגוף יביא את רצונו להשתחרר והנה הכבלים כבר כמעט נעלמו.

אני מתרגשת עבור בת זוגתי, מתרגשת מהקלות של תנועותיה, מהכוח הרך הניכר בתנועותיה. היא כל כך יפה שלבי מחסיר פעימה, החיות מפעמת בה בכוח וכל תנועה לשחרור מגבירה את זוהר החיות בפניה.

אני נפעמת.

העצמה של התהליך שעברתי הלכה איתי ימים רבים. האפשרות להרגיש את האנרגיה של הדפוס שמגביל אותי בתוך הגוף, האפשרות לבחור להניע את הגוף החוצה מתוך הדפוס.

יש משהו מאוד פיזי וגשמי בתהליך הזה, השינוי קורה לא רק בנפש, או ברוח או במחשבה. השינוי הוא פיזי באמת, בתוך הגוף, בתוך השרירים.

המפגש הזה היה רגע לפני פסח, כשהשאלה, "מהי חירות?", קופצת אליי מכל סטטוס וברכת חג.

אז חירות עבורי היא להיות חופשיה לבחור, חופשיה לנוע, חופשיה לבחור לנוע באופן הנכון והמדויק עבורי.

בחלל הפנימי שלי, בין הסיפורים הרגשות והתחושות, ובחלל החיצוני שלי, בין האנשים, המצבים והמקומות.

חירות היא החופש לבחור את התנועה שאני רוצה לעשות בחיים. לבחור לאן אני משקיעה את תשומת הלב שלי ואת האנרגיה שלי. לבחור לאן אני מנתבת את גופי ואת חיי.

  • על סיגלית צפריר והקורס המיוחד הזה אתם מוזמנים לקרוא עוד כאן: סיגלית צפריר- תנועת החיים
  • תודה לסיגלית אהרוני על האפשרות לשימוש בציור שלה. הציור מבטא בצורה נפלאה את צבעי הרצון שלי והיווצרותם מתוך הצלילים.


ולרי שפע - מאמינה שהמפתח לאושר נמצא אצל כל אחד מאיתנו, ושלחיות בשמחה, בשלווה ובנועם זו זכות בסיסית של כל אדם.

ליצירת קשר וצפיה בכרטיס של ולרי, לחצו כאן


יומן מסע 3 - ריקוד הניגודים- הבלוג של ולרי שפע
תאריך: 13/5/2017 21:16:00

מאז שאני זוכרת את עצמי אני שואלת המון שאלות. ומחפשת תשובות שיספקו אותי ויעזרו לי לבנות תמונה שלמה יותר ויותר על החיים היקום וכל השאר.

התחלתי כילדה משועממת בתיכון שמצאה את מדף ספרי הפיזיקה. את עקרונות תורת הקוונטים הבנתי בקלות, משהו בי זיהה והבין מיד.

עם תורת היחסות זה היה קצת יותר קשה, אני זוכרת שאמרתי לעצמי, הנה זה משהו שאני עוד צריכה לחדד אצלי, לעבוד עליו

- מהו יחס? איך הוא משפיע על הצדדים שיוצרים אותו? מה התקשורת שנוצרת בין הקצוות?.  

את עולם הפיזיקה עזבתי והרחבתי את שאלותיי לתחומים נרחבים יותר של החיים, מתעמקת יותר ביסודות החומר והתודעה.

בשביל יחס צריך לפחות שניים, ביחד הם יוצרים מערכת יחסים, יוצרים תקשורת ותנועה.

יחסיות יוצרת קוטביות: יום לילה, טוב רע, חם קר, זכר נקבה, מלא ריק, חד רך, נעים לא נעים.

הקצוות קיימים בכל רובד החוויה שלנו, פיזי, חושי, רגשי, רוחני.

בין כל הקצוות האלה יש תנועה, מקיצון אחד לקיצון האחר:

זריחה, בוקר, חצות היום, שעת בין הערביים, ערב. חורף אביב, קיץ, סתיו. גז נוזל ומוצק.

ככל שהחומר מורכב יותר, נע יותר' כך הוא יוצר יותר ויותר התקשרויות עם מה שסביבו.

המים מחליקים את חלוקי הנחל, האדמה מנקה את המים ומעשירה אותם, האש ששורפת את העץ ומתמירה אותו לאוויר ולמים, שמחממת ומניעה.

רגש הופך למחשבה ותחושה או להיפך.

התנועה הזו בין המצבים השונים, היא היא החיים בחומר.

בין זכר לנקבה נוצרות תנועה ותקשורת שמולידות חיים נוספים- יצור חדש.

אצל בעלי החיים זהו אינסטינקט בסיסי. החומר משכפל את עצמו בטבע כל הזמן. 

בשונה לרוב בעלי החיים, לבני האדם יש תודעה מפותחת מספיק כי ללמוד לשלוט באנסטינקטים הביולוגיים ולאפשר לחומר לעבור עוד סוג של התמרה,

לבני האדם יש תודעה שיודעת לשלוט בחומר ולא רק לשכפל אותו וזה הופך את החיים לחגיגה שלמה.

בבודהיזם ותורות נוספות אומרים שאנו בעצם תודעה מתבוננת בעצמה ברבדים שונים, בתדרים שונים של אנרגיה שחלקם באים לידי ביטוי גם כמחשבות, רגשות ותחושות שמשפיעות על החומר.

אני מתבוננת בגוף שלי, מה קורה בתוכו, מה הוא יודע לעשות, איך הוא משפיע על התודעה ואיך התודעה משפיעה עליו וזו החקירה הכי מרתקת שנתקלתי בה עד כה.

בשנים האחרונות נכנסתי לחקירה מעמיקה של האספקט המיני של הגוף שלי, אני נקבה, או בשפת בני אדם – אשה.

היותי אשה באה לידי ביטוי בצורה החיצונית של הגוף שלי, במערכת איברים הפנימית שלו, בכימיקלים השונים שזורמים דרכם ואיזה פעולות הם מבצעים,

אך מהי החוויה גופנית, תחושתית רגשית ואנרגטית של היותי אשה, בעלת גוף נקבי?

במפגש האחרון בקורס תדרים בתנועה חקרתי את הקטבים האלה בתוכי דרך התנועה של הגוף.

איך הגף שלי נע באיכויות זכריות יותר, איך הוא נע באיכויות נשיות יותר?

כילדה ונערה הייתי טום בוי, כשיצאתי לעולם הגדול למדתי להבחין בין תכונות נשיות ותכונות גבריות וגיליתי שהצד הגברי שבי חזק ומפותח,

לעומת זאת את הנשיות, הרכות שלי גיליתי רק בעשור האחרון מתוך החיבור לחקירת העולם הפנימי שלי, הרגשות והתחושות שלי.

והפעם, בהפתעה משונה גיליתי את ההתמסרות של הגוף שלי לתנועות רכות, עגולות וזורמות.

את הקלות הרבה שבה האגן שלי זז כמעט כמו רקדניות הבטן שאני מסתכלת עליהן בפליאה והתרגשות.

הרוגע שמתפשט בתוכי כשאני נעה ברכות בקלילות בזרימה עם הצלילים שעוטפים אותי, היה רך מכיל מחבק ואוהב. היה לי קל להתמסר לגוף שלי, לתת לו לנוע כרצונו.

המבוכה עלתה עם התנועות החדות, התקשיתי להתחבר והגוף שלי התבלבל וממש רצה לחזור לזרימה העגולה.

שמתי לב שהראש שלי מתערב וחושב אילו תנועות אליו לעשות עכשיו, מהי התנועה שמתקדמת קדימה? איך התנועה החדה החותכת המכוונת שזזה בנחישות יוצאת מגופי?

לא ידעתי ונבוכתי מאוד.

בעזרתה של סיגלית לא וויתרתי ומצאתי את התנועה הזכרית הזו.

מצאתי אותה בתוכי והרגשתי אלימות גדולה ופחד- פחד שאני עלולה להרוס, לפגוע.

שאם אתן לעצמי להתמסר לתנועה הזו אני אהרוס את העולם בכאוס חסר שליטה. 

הרגשתי את הרצון להכאיב, להציק, להרוס.

התנועה הפנימית הזו שהתעוררה בתוכי הייתה כל כך חדה,

בלתי מתפשרת ונעה קדימה ממוקדת במטרה שלה שנבהלתי.

נבהלתי שלא אצליח לשלוט בה והיא תהיה כל מה שיישאר ממני ומהעולם כולו.

נבהלתי באמת. ונבוכתי עוד יותר.

באותו הזמן גם התבוננתי על כל מה שעולה וחשבתי על כך שאלה  איכויות זכריות ובטח יש עוד דרך להתחבר לתנועה, לאיכויות האלה

הנחישות שיוצרת פעולה ממוקדת, היכולת לפעול לעומת היכולת להיות,

התנועה החדה שמתקדמת בזמן ובחלל ויוצרת פעולה, יוצרת מציאות, יוצרת בטחון וסימני קריאה!

התבאסתי על המחסור של התנועה הזו בגופי וראיתי את החוסר שלה גם בחיי,

ראיתי את היכולת הגדולה שפיתחתי להיות עם מה שיש

ואת הרצון להזיז ולהניע יותר ויותר דברים בחיי, את הכמיהה ליצירת מציאות תוך כדי תנועה.

האלימות, המבוכה, וחוסר הביטחון נכנסו למסגרת, לחלק אחד של חוויה שלמה יותר כשנזכרתי שהכל זה בעצמם משחק,

התנסות של החיים, ניסוי וטעייה או שמא תהייה?

כל השאלות שהסתובבו בראשי: איך לנוע בחדות, איך לזוז לכיוון המטרה, הפכו לחברות,

הפכו לעוזרות היקרות שלי להתחבר למקומות שפחות מוכרים לי כרגע.

בין תנועה למחשבה התחילו לעלות תחושות של משחק, של סקרנות חוקרת וקלילות חדשה.

הגיע גם בטחון מחודש שנעמד מאחורי כל החלומות שאני חולמת על חיי, כל התכניות שאני רוקמת ורוצה להניע קדימה.

הגיע בטחון שנעמד חזק ותומך, כמו גבר חזק חכם ואוהב שעומד מאחורי ותומך בי בתנועתי בעולם.

היו רגעים שבהם האגן מרד והתעקש לא לוותר על הנשיות שבי, שמא שוב תלך להתחבא בתת מודע, התנועע קלות והזכיר לי לא לוותר על החלומות.

עם שינוי התדרים, התמסרתי יותר ויותר לצלילים, וחיפשתי את החיבור הזה שבין הניגודים שבי.

את החיבור בין הגבר שבתוכי לאשה שאני, החיבור הזה שיאפשר לי לחלום חלומות ולהניע אותם קדימה, להפוך משאלה למציאות קיימת.

בתוך התנועה מצאתי את דרכי לשלב את הרוך המחבק עם ההתקדמות קדימה, לימדתי את גופי תנועה חדשה,

בתקווה ואמונה שלמה שאם יש לי האפשרות ליצור תנועה זו בתוכי, בגופי אוכל ליצור אותה בחיי, בחומר שסביבי.

אני מתחילה שבוע חדש עם כוחות מחודשים ומשאלה חדשה, ליצור את התקשורת המיטיבה ביותר בין הניגודים שבתוכי,

ליצור תקשורת פנימית וחיצונית שתברא את המציאות שמגשימה חלומות.

תודה על הזכות להתנסות וללמוד, לחוות ולשחק עם החיים.

  • על סיגלית צפריר והקורס המיוחד הזה אתם מוזמנים לקרוא עוד כאן: סיגלית צפריר- תנועת החיים
  • תודה לסיגלית אהרוני על האפשרות לשימוש בציור שלה. הציור מבטא בצורה נפלאה את צבעי הרצון שלי והיווצרותם מתוך הצלילים.

ולרי שפע - מאמינה שהמפתח לאושר נמצא אצל כל אחד מאיתנו, ושלחיות בשמחה, בשלווה ובנועם זו זכות בסיסית של כל אדם.

ליצירת קשר וצפיה בכרטיס של ולרי, לחצו כאן

תדרים בתנועה-סיגלית צפריר-תנועת החיים התפתחות וריפוי דרך תנועה וריקוד 

יומן מסע 4- רגע של בחירה- הבלוג של ולרי שפע
תאריך: 30/5/2017 11:29:00

טיפול מוצלח אינו מעלים את הכאב, את הזיכרונות או הדפוסים שבהם טיפלנו, טיפול מוצלח הוא כזה המאפשר לבחור.

לבחור את הפרשנות לסיטואציה, לבחור את התגובה למה שמפעיל אותי כאן ועכשיו.  

מתוך רצון חופשי ולא הרגל אוטומטי וע"י כך ליצור תוצאה חדשה למצב, תוצאה רצויה יותר, נעימה יותר.

בתהליך התפתחות רגשי ורוחני קורה דבר דומה, הדפוסים אותם אני רוצה לשנות לאוו דווקא נעלמים,

התגובות הרגשיות "הישנות" יכולות להגיע אך אני כבר לא חייבת לפעול מתוכן,

יש לי אפשרות בחירה האם לפעול מתוך הדפוס ולתוך תוצאה ידועה או לבחור פעולה חדשה, אחרת,

שהתוצאה שלה לא ידועה לי מראש ועם זאת יש בה האפשרות לתוצאה רצויה יותר.

תהליך במהותו הינו הדרגתי, מתקדם בקצב משלו, לפעמים לוקח צעד קדימה ושניים אחורה, לפעמים עומד במקום לזמן ארוך ואז פתאום מתחיל לרוץ מהר.

כל תהליך הוא ייחודי אך לכולם יש את הרגע המיוחד הזה, הרגע שבו אנו מתבקשים לבחור, לבחור ולגבות את הבחירה שלנו בפעולה שיוצאת מהדפוס הישן, המוכר.

הרגע הזה יכול להיות קל עד כדי גיחוך ויכול להיות כזה שמבקש מכל היישות שלנו להתגייס, רגע כזה היה לי במפגש השבוע.

ההתנגדויות התחילו כבר בערב הקודם למפגש, לא רציתי ללכת, חיפשתי תירוצים בתוכי, קיוויתי שיקרה משהו והמפגש יתבטל, אבל לא.

בוקר יום א הגיע ואיתו תחילתו של רגע ארוך של בחירה שמבקשת את התגייסותה של כל יישותי, בחירה ששואלת אותי עמוק וחד:

האם את רוצה את זה באמת? האם את מוכנה לוותר על המוכר והבטוח למען החופש לבטא את כל כולך? האם את מוכנה להתמסר לחיים עד הסוף?

המפגש היום היה מוקדש לתדר הלבן, זה שמכיל בתוכו את הכל, זה שמגבש ומרכז את הכל. הלבן שמחבר אותנו לבריאה כולה.

את מסע החיבור עשינו מלמטה למעלה, מאדום שבאדמה דרך כל הצבעים עד ללבן שבשמיים.

כבר בצלילים הראשונים, עוד לפני שהגוף התחיל לזוז השופטת הפנימית שלי התעוררה, פקחה עין והחלה לבחון:

האם אני מתחברת באמת לאדום? האם יש בי מה שנחוץ למסע? האם השתניתי מאז המפגש האחרון עם האדום שלא היה לי פשוט כלל וכלל?

ובכחול? עד כמה אני מצליחה לזרום עם המים? האם אני מתאמצת יותר מידי? האם אני בכלל אמיתית וכנה או 'משחקת אותה'?

שופטת קשוחה, קרה, ללא טיפת אהבה או חמלה.

לא מניחה לי, מכווצת אותי מנתקת אותי, מעצמי, מהעולם.

כשקולה עולה בתוכי אין בי רצון, אין בי חיים, רק פחד וקיפאון.

אנחנו מכירות כבר שנים, אני יודעת מה יקרה אם אתן לה לנצח, אני יודעת את עומק הכאב והבדידות בתוך הקיפאון.

אני יודעת גם את הדרך החוצה, החוצה ממעגל הכשפים הנורא שלה, הדרך לחיים שלי, לנוע, פשוט להמשיך לנוע.

אז אני ממשיכה, מסבה את כל תשומת ליבי לצלילים, מגייסת כל שריר בגופי לתנועה.

הצלילים משתנים, המוזיקה מקבלת את הגוון הצהוב, החי, זה שפותח את הלב ומחבר לבבות ועיניים.

כשאנו מוכנים לקחת את הצעד לכיוון האהבה היקום עוזר לנו,

סיגלית מזמינה אותנו לעזור ולהיעזר אחת בשנייה. אני נרתעת לרגע, שוב מפחדת

ושוב מתגייסת להיענות לאתגר, לאפשר לעצמי להיעזר, לאפשר לעצמי להתחבר.

אני מודה על ההזמנה להיפגש, מודה על האפשרות לשכוח לרגע את עצמי ולראות את האור במיכל שמולי. לפעמים הדרך פנימה היא החוצה.

הסבת תשומת ליבי למיכל אפשרה לי להשקיט את השופטת הפנימית שלי, אפשרה לי לשמוע את הקול הפנימי שיודע לראות את הטוב והיפה בעולם.

לראות אותה מתמסרת, נפתחת, אוהבת, המיס בתוכי את הפחד, היא הייתה השראה עבורי ברגע של קושי גדול. ואז הגיע תורי, להיעזר, להתחבר.

אוי הצהוב, יש לנו מערכת יחסים ארוכת שנים, לי ולך.

הצהוב שמזכיר לי את צ'אקרת מקלעת השמש שלי, מזכיר לי את התמונה שנחקקה בראשי,

גוש שחור של זפת שמסתיר וחונק אותי, מסתיר וחונק את האור בתוכי, לא מאפשר לו לצאת, לא מאפשר לי לזרוח.

כל כך שרויה הייתי בפחד מהזפת הזו שלקח לי כמה דקות להבין שהיא כבר לא שם, היא השתנתה, אין זפת יותר.

המבט שהיה מולי הזכיר לי לשים לב, המבט שאמר אהבה עמוקה, התפעלות מלאת יופי, המילים שביקשו להזכיר לי מה נובע מתוכי,

נתתי להן להיכנס עמוק עמוק, נתתי להן לגעת בתוכי, נתתי לעצמי להאמין להן.

וראיתי שעכשיו יש ענן אפור וסמיך, עדיין מסתיר, אך כבר לא חונק כל כך, והוא מתחיל להישבר, מוריד דמעות כבדות ועתיקות, דמעות של כאב חנוק וישן.

דמעות מנקות שמפלסות את הדרך ממני החוצה. רקדתי לאט, בעדינות, מרגישה את האור ואת החושך, מרגישה את הכאב והשמחה על שחרורו,

מרגישה כמה יש בתוכי ממנו ומשלימה עם הדרך שעוד יש לפניי, מודה על הדרך שכבר עשיתי.

את היציאה למסע דרך הצבעים התחלנו ברגע של הודיה, ואני לא ידעתי על מה להודות,

לא מצאתי בי אף לא דבר אחד להודות עליו, ההתנגדויות שהיו בי סגרו אותי, ניתקו אותי מההוויה שאני, השאירו רק מחשבות של ניתוק וריחוק, של שפיטה וביקורת.

והנה משהו נסדק בחומה, הדמעות סללו נתיב החוצה ופנימה, אני מודה, מודה על האפשרות להרגיש, לחיות ולחוות.

אך המסע לא נגמר כאן, עוד לא.

אני שואבת קלילות ומשחק מהירוק שמקיף אותי, מדלגת וקוטפת שמחה וסקרנות לדרך שעוד לפניי.

לא ידעתי מה מצפה לי ובדיעבד שמחתי על היכולת שלי להתחבר לירוק ולשאוב כוחות מהאיכויות הקסומות שלו בתוכי.

הנה מגיע הלבן, ומתוך הדימוי שיש לי על עצמי אני מצפה לחיבור הזה, מצפה לתחושת הנינוחות שלי בתוך התמסרות לאור הבריאה.

סיגלית מדברת על הלבנה, זו שמתבוננת בתבונה, זו שבוחנת את הקשר שלי ליקום הגדול שסביבי

ואני מרגישה את ההתנגדות מתעוררת שוב, חזקה וצועקת. אני מתבלבלת, הגוף לא בטוח, התנועה חומקת ממני ואני מתבוננת החוצה מהחלון,

לרגע רוצה להיות שם, רחוק ממה שקורה לי עכשיו.

ברקע מתנגן לו שיר שמזמין אותי להתמסר, המסר שאני שומעת הוא "התמסרי לאור הבורא, תני לאור שלו לזרוח דרכך, התמסרי לו" ואני מרגישה את הכעס גואה בי

מי קבע שזה הוא?!

עולה בתוכי כעס גדול על ההיררכיה הזו שאני מוצאת בתוכי, היררכיה שקיימת בחברה שלנו, בתפיסה שלנו כבר אלפי שנים.

ההיררכיה הפטריארכלית שקובעת שהגבר הוא השולט, החזק, החשוב, ההיררכיה שקובעת שאישה היא רכושו של הגבר, נשלטת על ידו, נמדדת על ידו וחסרת משמעות בלעדיו.

אני פוגשת את התפיסה הזו מושרשת עמוק בתוכי ואני כבולה בתוכה.

גם אני הסכמתי לדיכוי הזה, בניתי אותו בתוכי, קבעתי אותו כאמת מוצקה בתפיסת עולמי ותפסתי את מקומי כאישה קורבנית, חסרת אונים ונשלטת, כרכוש של אחר, חסרת משמעות ללא גבר.

אני רואה את עומק האמונה הזו, אני רואה את השפעתה על חיי, אני רואה איך היא כובלת אותי לתוך כלוב קטן בהרבה ממידותיי האמיתיות.

השופטת ההיא שהגיעה איתי הבוקר גם היא משתפת פעולה, מקטינה אותי במבטה החוקר במילותיה הקרות והמנמיכות.

הנה אני, עומדת מול הגבר המדכא בתוכי, מול האישה המסכימה לדיכוי, המשתפת פעולה איתו, אני הקטנה, עומדת מולם ורוצה כל כך לבחור אחרת.

האישה בתוכי, הלילית, הקאלי, רוצה לפרוץ, להרוס ולשרוף את כל מי ומה שקשור, מסכים וחי את התפיסה הזו.

חלק בי רוצה לתת דרור לקאלי, לתת לה להרוס את הדיכוי, לתת לה ליצור את הכאוס שלה, כאוס שיביא ליצירה של משהו חדש, כאוס שיביא את החופש  שאני מייחלת עליו.

אבל אני מפחדת, מפחדת ממש שקאלי לא תעצור, היא לא תעצור ותהרוס גם את כל הטוב שיש בי, בחיי, באוהבים אותי.

אני מפחדת שהזעם שלה כבר גדול כל כך שלא אצליח לשלוט בו, שלא אצליח לעצור אותו בזמן,

שלא אצליח למצוא בו את האהבה והכוח לבנות עולם חדש ומאוזן יותר עבורי.

הנה הרגע שבו אני מתבקשת לבחור, שבו אני מתבקשת להתמודד עם פחדים עמוקים ועתיקים, מתבקשת לבחור פרספקטיבה אחרת ולפעול מתוכה.

אני כל כך רוצה אך הולכת לאיבוד בתוך מערבולת הלחצים הפנימיים בתוכי, לא מוצאת את הפרצה במעגל הכשפים הזה ובלי לשים לב חוזרת לדפוס הישן.

מפנה את האשמותיי ופחדיי לקאלי, מספרת לעצמי שממנה אני פוחדת באמת.

אני כולאת את קאלי שוב בתוכי, בגופי, סוגרת חזק ונכנסת לתפקיד שאני מכירה טוב מאוד,

אני בתפקיד האישה הגדלה עכשיו, אני יודעת מה היא אמורה להיות ומה לעשות, איך לרקוד ומה להגיד.

אני חוזרת להיות שחקנית של חיי במקום החיים שלי עצמם. וזה עובד, זה מאפשר לי להמשיך במפגש ולסיים את המסע שסיגלית מנחה אותנו בו.

אך ברגע שיצאתי מהסטודיו הלחץ גובר, קאלי לא מוכנה להישאר כלואה יותר ואני הולכת ושוקעת לתוך מלחמה פנימית מבלי להבין מה בדיוק קורה ואיך להתמודד עם זה.

זמן פנוי לתהליך עוזר ואת היומיים הקרובים אני משקיעה בלהבין את הקושי הזה שיש בתוכי,

יומיים לוקח לי להודות בפני עצמי שקאלי תהרוס אותי, אבל לא בגלל שאתן לה לצאת, אלא בגלל שאני ממשיכה לדכא אותה. ואני ממשיכה לדכא אותה כי אני מסרבת להכיר באמת.

האמת היא, שאני מזדהה הזדהות עמוקה עם תפיסה פטריארכלית עתיקה. האמת היא שאני רואה בגברים כמקור הדיכוי, האמת היא שאני מזדהה עם אותה אישה קורבנית, רכושו של...

הזדהות זו היא שכובלת אותי. הפחד מהגבריות ככלל הוא שעוצר אותי, מכנס אותי בתוכי ומוחץ אותי מבפנים.

קאלי באה לעזרתי, קאלי היא הכוח שבי שלא מוכן לוותר, קאלי מוכנה לדחוף אותי עד לקצה גבול היכולת שלי כדי שאסכים, אסכים להכיר בכבלים שלי את עצמי, בדיכוי שלי את עצמי.

רגע ארוך של בחירה, בחירה שנראית ברורה ופשוטה אך מרגישה קשה וכואבת.

שחרור אמונה עמוקה שכזו יכול לערער את כל עולמנו, את כל תפיסת הקיום שלנו, את הביטחון שבנינו לנו במהלך החיים האלה.

בזמנים כאלה אני לומדת להיעזר, להיתמך.

המסע אל החופש יכול להיות קל ופשוט יותר כשיש יד מחזיקה, כאפשר לשמוע מילים של חוכמה ואהבה מפי אישה או אדם מחוצה לי.

אני מודה לקרובים לי שתומכים אוהבים אותי, אני מודה לעצמי שלמדתי להיעזר ולהיתמך.

אני יודעת שרגע הבחירה יגיע שוב, אני יודעת שבפעם הבאה זה יהיה קל יותר, בעיקר כי זה יהיה מפחיד פחות, כי כבר עשיתי זאת פעם אחת.

תדרים בתנועה- סיגלית צפריר- תנועת החיים התפתחות וריפוי דרך תנועה וריקוד

ולרי שפע - מאמינה שהמפתח לאושר נמצא אצל כל אחד מאיתנו, ושלחיות בשמחה, בשלווה ובנועם זו זכות בסיסית של כל אדם.

ליצירת קשר וצפיה בכרטיס של ולרי, לחצו כאן

מטפלים נוספים

מעוז מיכאלה
PsyD, פסיכו' גופנית ומנחה קבוצות. מטפלת, מדריכה ומרצה.
ניר  סבטי
מטפל בפסיכותרפיה גופנית