צור קשר עם יסמין
...Loading...

יסמין פז

"הלמידה הינה גילוי הדברים שאתה כבר יודע..." ריצ'ארד באך

על פי אמונתי מפגש טיפולי הנו מסע משותף הן של המטופל והן של המטפל. הטיפול הנו בראש ובראשונה מפגש אנושי בגובה העיניים, מפגש המאפשר חקירה והתבוננות ונותן לגיטימציה לכל הקולות העולים בנו, מפגש שבו 

המטופל הוא קודם כל אדם וככזה הוא ראוי להקשבה, לקבלה ולזכות להיות מי שהוא..

..

נעים להכיר , אני יסמין מלווה אנשים במצבי משבר על סוגיהם , אנשים בתהליכי שינוי וקבלת החלטות בכל תחומי החיים , אשת שיקום בבריאות הנפש בעברי הלא רחוק , פסיכותרפיסטית ומדריכה בגישה התייחסותית  גופנית  נשואה ,מתגוררת בראש הנקרה ,אמא לשניים וגם אדם מן השורה.

את שני העשורים האחרונים של חיי הקדשתי לנושא הקשר.

תחילתו של מסעי היה לחזור להיות בקשר עם חלקים שנטשתי בתוכי , כל חלק וסיבותיו , מסע לא פשוט .

תוך כדי צעידה גיליתי שהמסע זה לא היה מתאפשר אם לא היו צועדים בו עימי אנשים נוספים, מערכות יחסים, מורים, משפחה, בן זוג והיום גם ילדים. המקומות האבודים שחיפשתי התעוררו בי תמיד מול האחר, לא תמיד היה נעים לפגוש בהם אבל בחרתי לצעוד .בחרתי לשנות , בחרתי להתפתח , בחרתי כל פעם עוד ועוד לפגוש עם שאיפה שבסוף כך גם אוכל לגדול.. הרגשתי לפעמים כמו תינוק שמתחיל את דרכו בעולם צעדתי. עם המון חוסר וודאות ,כאבתי, נפלתי, צחקתי, בכיתי, הרגשתי חוסר אונים , הייתי זקוקה לאחרים... מסע לא פשוט שהוביל לקשרים מיטיבים עם אחרים , לזוגיות כפי שתמיד חלמתי, לשני ילדים שמלמדים אותי יום יום דברים חדשים וגורמים לי עוד ועוד להקשיב ולעבודה בה בחרתי, להמשיך וללוות אחרים, בתוך קשר, לבנות גשרים בתוכם, בתוכי וביננו , כי קשר הוא בעיני גשר לחיים, אז בתחילת המסע וכמו שהבלוג הזה מספר גם היום. בכל יום....כי בחרתי. 

קשר-גשר לחיים היא גישה שפיתחתי לאורך השנים שמאפשרת ליווי בתהליכי שינוי , במשברי חיים, בתהליכי קבלת החלטות ובחירות בכל תחומי החיים .  הגישה משלבת היבטים  רגשיים ופרקטיים , גוף נפש ורוח , כאשר כולם נשענים גם על פיתוח יכולת ושיפור תקשורת אישית ובינאישית בתוך תנועה של  שינוי , בתוך קשר. הפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית מאפשרת חקירה של אותם חסמים שמעכבים אן מונעים מאיתנו לבחור בחירות נכונות או לנוע לעבר השינויים רצויים. לא פחות חשוב היא מאפשרת לנו  חקירה וגישה  ליכולות למשאבים ולחוזקות  שיש בנו ושלהם אנחנו זקוקים כדי לצעוד במסע .הפסיכותרפיה הגופנית פוגשת גם גוף. ויחד  במסע של קבלת החלטות, של בחירות ושל שינוי מתאפשרת תנועה במקומות שמבלי שנרצה אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב, תקועים ומתוסכלים..

אני מאמינה שביחד ניתן  לבחון וללמוד את האפשרויות ,את התועלת את החשיבות של השהייה במרחב של  קשר עם האחר ובניית הגשרים להם אנו זקוקים על מנת לנוע באופן אמיתי ומחובר גם לצרכינו עוד בחיינו...

הקליניקה  שלי בימים אלה ממוקמת בראש הנקרה ולאלו הרחוקים לי ישנה אפשרות לעבודה פרטנית גם בסקייפ (לאחר שיחת הכרות ובירור צרכים)


בלוג

פיתוח מיומנויות קשר-גשר לחיים- הבלוג של יסמין פז
תאריך: 21/5/2017 11:18:00

אז מה אני עושה בפעם הראשונה שאני פוגשת מישהו/ משהו חדש? אני מספרת קצת על עצמי...

אני יסמין,  בזוגיות ,אמא לשני קטנטנים ומטפלת בפסיכותרפיה גופנית, עובדת בתחום השיקום  בבריאות הנפש ומתגוררת בראש הנקרה.

נולדתי וגדלתי בבית "רגיל" , הורים, שני אחים  גדולים ואהובים.

 מספרים עליי שהייתי ילדה חייכנית,תקשורתית ,שמחה ומאושרת. אני לא ממש זוכרת את זה .

 אני זוכרת היטב את החוויה של עצב, לבד, את התחושה שאני לא מובנת, שאני מדברת הרבה, שצריך סבלנות בשבילי. אני זוכרת את המשפטים ואת צחוק הדעת של אחיי כל פעם שבכיתי (בכיתי הרבה יש לומר), זכרתי  ילדה לגמרי אחרת ...

גדלתי . גיל ההתבגרות, זוכרת את החבר'ה, את זה שתמיד הייתי מקובלת בחברה, עד כמה הקשרים האלה היו מהותיים וחשובים לי אבל לאט לאט , עם אירועי חיים, אמירות, אכזבות, משברי אמון, גידלתי קוצים. הקוצים האלה מאוד שמרו עליי , מנעו ממני להיפגע, הרחיקו אנשים שיכלו לפגוע אבל הפער בפנים בין מי שאני לבין הצרכים שלי הלך וגדל. הרגשתי לבד, עוד יותר לא מובנת ומאוד מתוסכלת. זה בא לידי ביטוי במערכות יחסים, במסגרות עבודה, במפגשים חברתיים.

אינטימיות פירושה ביטחון, ובאופן פרדוקסאלי דווקא אותה תחושת ביטחון מאפשרת לקחת סיכונים. אנשים המרגישים מקובלים ובטוחים באמת, מרשים לעצמם להיות ספונטניים וחופשיים. מעזים לנסות התנהגויות חדשות במסגרת הקשר, ומחוצה לו. אינטימיות נותנת כוח להסתכן בקושי ובמצוקה. (רבין 1991)

היום אני יכולה לומר שהרגשתי לא בטוחה. הרגשתי לבד בעולם, פחדתי ממערכות יחסים והעדפתי לומר לעצמי שטוב לי כך, השארתי את עצמי במקום בטוח, ללא סיכונים, בחרתי להישאר לבדי. האינטימיות בקשר היתה מפחידה מידי. היתה כמעט בלתי אפשרית. בחרתי חברים מעטים, קרובים, שידעו מי אני באמת אבל זה אף פעם לא הספיק. למה? כי בפנים ידעתי שאני מפחדת , מפחדת להיות אישה של אנשים, תקועה בהרבה מובנים ומדשדשת בין מציאות שיצרתי לעצמי כדי שאוכל להתמודד לבין מציאות אותה רציתי עבורי. מציאות של חופש ,של אינטימיות, של חמלה, הבנת האחר ויחד עם זאת מציאות של תעוזה, סיכונים שתוביל אותי לאהבה וקשר, למקום בו ארגיש שלמה וממומשת (אין זה אומר שארגיש בהכרח תמיד טוב אגב).

ואז לפני 14 שנה, כשגיליתי שדברים ממש  לא עובדים לי, שאני נמצאת במקום עבודה שלא אהבתי( אבל נאחזתי בה כעשור), בזוגיות שלא היתה נכונה לי ( גם בה דבקתי כעשור) שהפער הולך וגדל  בין מי שאני חווה את עצמי לעומת איך שהסביבה תופסת אותי, שאני מתקשה  בהחזקת קשרים ובל"סמוך" על האחר, שבניתי ליח מוטו של "אסתדר לבד" והוא כבר לא עובד לי  הגעתי למקום שנגמר לי האוויר. בחרתיי  לשנות. זה לא היה פשוט אבל היום יכולה לומר, זה היה נכון (כי זה עדיין לא תמיד פשוט).

ואז ...התחלתי את לימודי הפסיכותרפיה הגופנית ועימם התחלתי בחקירה אינסופית של עצמי, של רגשותיי, גופי וקשריי עם הסביבה , אני לא מפסיקה  עד היום (כל הזמן נגלים לי רבדים חדשים ומקומות להשתפר בהם, הרי אני היא עדיין אני ). חקירה זו מאפשרת  לי קודם כל ללמוד להיות בקשר עם עצמי , ליצור מערכות יחסים משמעותיות, להיות  בזוגיות שאני אוהבת, להיות אמא שאני רוצה  וגם לבחור כל פעם מחדש לעשות מה שאני אוהבת. עם כל הקושי והמורכבות (שעדיין קיימת בי) למדתי את חשיבות הקשר, למדתי להיות בקשר ולהניע את חיי.. 

אינטימיות היא "הפרס הגדול" על כל ההשקעה הרגשית. אנו יודעים כאשר היא שם. היא מצב, היא אווירה, היא רגע ללא מילים. היא שיחה בשניים, היא מגע, היא מתמשכת היא חולפת, חמקמקה ויציבה, רבת פנים. אינטימיות נחוות בדרכים שונות, כל איש, אישה, בדרך הייחודית להם. אך הנפש האנושית על כל תהפוכותיה, מחפשת מקום בטוח "להניח בו את הראש" כמו ילד בחיק אימו. אינטימיות כדי שתתקיים זקוקה לאמון. אמון נבנה תוך מחויבות הדדית להתכוון באמת למה שאנו מציגים החוצה- במילים או במעשים. יכולתם של בני זוג להביא עצמם אחד בפני השני כפי שהם ללא כחל ושרק, חופשיים מהגנות, חופשיים לבטא את צרכיהם, הן צרכי ה "לחוד" והן צרכי ה"ביחד", יוצרת חוויה של חופש וקרבה בעת ובעונה אחת. (נרדי 2003 )

היום מעבר להיותי פסיכותרפיסטית גופנית המאמינה בגוף ונפש אני יכולה לומר שאני גאה למסד את הדרך שעברתי על בשרי לגישה , פיתוח מיומנויות קשר- גשר לחיים , שמשלבת שיח , גוף ומיומנויות קשר וניסיון אישי במציאת הדרך שמאפשרת לי להעביר אותה  הלאה.

אני  בעלת קליניקה פרטית כפסיכותרפיסטית גופנית (גם כעשור וכשנה פה בצפון עם הרבה אמונה באחר ובקשר ביננו בתוך הקליניקה)אני עוסקת  בתחום השיקום בבריאות הנפש , מנהלת בשלושת השנים האחרונות  את  אזור הצפון בתחום זה ,מדריכה ומלווה מקצועית מנהלים כשליחים למימוש  ערכי השיקום והקשר עם האחר  לאלו המתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית בדרכם לשיקום בקהילה. התקדמתי לתפקיד ניהולי שמאוד רציתי  ומאמינה שזה אפשרי לחלום ולהגשים, עם המורכבויות שבכל אחד מאיתנו.

גם כיום אני חיה וחוקרת  את הקשר בין נפש לגוף, את הביטוי הרגשי והצורך להדחיק ,את המורכבות בלתת אמון ולשחרר ובעיקר את האיכות והתועלת בפיתוח מיומנויות קשר ומערכות יחסים בראי הפסיכותרפיה הגופנית - פסיכותרפיה ממוקדת גוף.

בעולם של קידמה בו מערכות היחסים והקשר עם האחר נדחקים קצת הצידה, בעולם בו הכל הפך מהיר ואינטנסיבי אני עדיין מאמינה שהדרך להשיג ולהגשים היא דרך קשר. עם עצמנו, עם משפחותינו, בני הזוג וסביבתנו.

דרך כלים מעשיים  ושיח של גוף ונפש תגלו עולם ומלואו על
האפשרויות העומדות בפניכם ועל התועלת והחשיבות של להיות בקשר ובעזרתו להפוך דברים בכל תחומי החיים
לאפשריים.

לכרטיס של יסמין לחץ כאן


הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו.

ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות."

©יסמין פז -פיתוח מיומנויות קשר -גשר לחיים

דלת ראשונה לקשר- הבלוג של יסמין פז
תאריך: 29/5/2017 10:23:00

דלת ראשונה לקשר..

אני זוכרת את הרגעים האלה, שאני רוצה משהו, הוא ממש נגיש וכל מה שאני צריכה לעשות הוא להעיז וללכת קדימה, אבל בחלק מהמקרים פשוט  לא יכולתי. הרגשתי תסכול ,אכזבה ,החמצה ועוד אי אלו חברי משפחה שרקדו ריקוד ללא מילים בתוכי.

היו גם פעמים שהעזתי ואז מצאתי את עצמי מכווצת, בוחנת,עומדת בצד או שמדברת באופן קצת מרוחק, עסוקה מאוד בדופק הלב שלי שלא מצליח להירגע ומקללת בפנים על התחושות,הרגשות והעיסוק המיותר בלנסות...לפעמים שיחות החולין הספיקו לי ולפעמים יצאתי בתחושה שלא הייתי צריכה לעשות את זה מלכתחילה. שהיה עדיף להישאר בבית.

אבל הניסיונות הללו גם הראו לי  את המורכבות שיש בי, הם הובילו אותי לצורך שלי לחקור למה זה קורה לי ולמה זה כל כך קשה. הם הובילו אותי למי שאני היום ( לטוב ולפחות ) והיום אני יכולה אפילו הוקיר תודה על כך, על כך שניסיונות אלה הבהירו לי עד כמה אני צריכה לחזור אל עצמי ולברר..לברר למה זה כל כך מורכב עבורי.

ביטחון עצמי משפיע על יכולתנו להעניק ולקבל אהבה. אנשים המתנסים בחוויות אהבה רבות נוטים להיות אנשים בעלי ביטחון עצמי גבוה והגנתיות נמוכה. כדי להיות מסוגלים לאהוב עלינו לאהוב קודם כל את עצמנו, ולהרגיש בטוחים שאנחנו אנשים שניתן לאהוב (פיינס 2002 )

לאהוב את עצמנו פירושו לחוות ולצאת מהחוויה עם תחושה של סיפוק גם אם לא הצלחנו, ביטחון עצמי לעיתים מתפרש כמצרך בעל ערך, אך לכולנו יש מידת מה מימנו ולא תמיד אלה שנראים שיש להם יותר משלנו בהכרח מסתובבים עם התחושה הזו בעצמם. כשמדובר בביטחון עצמי כל אחד יודע לעצמו עד כמה הוא זקוק לבדוק חלקים אלה בו ועד כמה הם מונעים ממנו לחוות, עד כמה הם מנהלים את דרכו ובחירותיו.

אז הגעתם לדלת, עומדים שם מולה ותוהים אם לפתוח אותה או לא, עד כמה כדאי לי?  עם מה אאלץ להתמודד, האם זה יהיה שווה את זה? האם אצליח?

לא משנה מהו תחום החיים אותו מייצגת הדלת, לפתוח אותה הוא שלב ראשון ביצירת קשר, והשלב הראשון ברב המקרים מלווה בחוסר ביטחון וחשש. חשש מכישלון, חשש מפגיעה, חשש מחוסר וודאות, חשש מחוסר שליטה, חשש לא להיות נאהבים, מוערכים, בטוחים.

מקום חדש, סביבה חדשה,קשר חדש, תפקיד חדש, כל אלה הן דלתות שנפתחות ונסגרות במהלך חיינו, אגדיל ואומר שלעיתים כמו בסרט הן פשוט מסתובבות, אם רק הייתי עושה כך וכך אזי הסרט היה מקבל תסריט אחר. אבל הכך וכך מונע מעוד הרבה דברים מעבר למשחק קולנוע טוב. הכך או כך הוא בידי מי שכותב את התסריט עצמו, אנחנו, כל אחד ותסריט חייו וגווינת' פלטרו הגדילה לשחק שני תסריטים במקביל שתוצאתם היתה שונה אך בשניהם זו היתה היא, כזו או אחרת.

התסריטאי של הסרט הגדיל להראות שבסופו של יום הכל קשור בבחירות שלנו, בקשר שלנו עם עצמנו, עם רגשותינו , עם החוויות שעברנו ועם המודעות של מה נרצה לשפר כדי לפתוח דלת ולצעוד בדרך..לא משנה מהי הדרך העיקר לראותה, לבחור בה ולהבין שיש בה סיכונים,השלכות,חוויות,רגשות וכן, בסוף יש גם תוצאות,או שלא..

אינטימיות כדי שתתקיים בין שניים  (או יותר ) באופן אותנטי, מחייבת קודם כל קשר אינטימי בין אדם לעצמו, להיות בקשר עם צרכינו ורגשותינו העמוקים והכמוסים. להשתחרר מבושה ואשמה ביחס למי אנחנו. להיות מסוגלים להציג את עצמנו בתוך הקשר מעמדה של אדם המכיר בערכו, יודע את מגבלותיו וגבולותיו ומסוגל לוותר על משחקי "כאילו" כדי לזכות בהכרה. רק אז ניתן לתקשר בין העולם הפנימי לזולתנו. כאשר אין מתקיים קשר אינטימי זה שלנו עם עצמנו, אנו נוטים לחבוש מסכות המציגות מי אנחנו רוצים להיות, או מי אנחנו חושבים שאנחנו חייבים להיות עבור זולתנו. אנו בורחים אז מהמפגש ההופך עבורנו סכנה של ממש. (נרדי 2003 )

כל הדברים שנעבור, נחווה ,נרגיש ובעיקר נכיר בעצמנו ברגע שנעיז לפתוח כל אחת מדלתות חיינו הם גשר איתן בדרך למצוא את מה שיש בנו , לתת לעצמנו, לאחרים, לחיות שלמים (גם אם לא תמיד מרוצים ובעיקר להאמין שאנחנו יכולים, יכולים להסתובב בעולם ללא המסכות,המשוכות, המכשולים ,הדברים שמעקבים אותנו בסופו של דבר מלהיות אנחנו ולממש את מה שנועדנו להיות.

הגשמה עצמית מתייחסת לצורך של הפרט להמשיך ולהתפתח, ולפתח במלואם את כל כישוריו ומיומנויותיו. ביטחון עצמי,זהות עצמית והגשמה עצמית משפיעים על דפוס האהבה שאנשים נוטים לבחור. אנשים בעלי חרדות,שזהותם העצמית אינה מגובשת ושלא הגשימו את עצמם, נוטים לדפוס של משחקים והצגות ביחסי האהבה, ולמערכות יחסים שרמת האינטימיות בהן נמוכה ומספר הקונפליקטים רב. לעומת זאת אנשים הבטוחים בעצמם, שזהותם העצמית מגובשת והם מגשימים את עצמם, נוטים לשני דפוסים אחרים של אהבה, האחד מאופיין בחוסר אנוכיות ובנתינה, השני מאופיין באהבה רומנטית וארוטית. בשני המקרים מערכות היחסים שלהם מאופיינות ברמת אינטימיות גבוהה. (פיינס 2002 )

אז מהי הדלת הראשונה לקשר?

בעיני , קודם כל להתבונן. להתבונן על מי אנחנו אל מול הבחירות שלנו, האם החיוך שאנו לובשים הוא חיוך המגיע מבפנים? האם הערך שלי הוא מה שאני מרגיש שיש בי או הוא מה שאני בודק אם אחרים חושבים עליי? האם אני יכול להיכנס למקום ולהאמין שאני שווה,ראוי, פגיע חושש ולשאת בהשלכות של כל אלה או שאני עסוק בלהסתיר, לפחד, להרחיק את עצמי מתחושות אלה בתוכי ומאחרים שיראו אותם? האם אני הוא אני או שאני רק רוצה להיות אני ובעצם נותן לשדים שבי להוביל את הדרך?

מזמינה אתכם לעצור ולהתבונן, לדמיין את הדלת, לפתוח אותה ולראות אילו אורחים מגיעים לבקר.. יש שיר של גלל א-דין רומי שאני מאוד אוהבת בהקשר הזה, לי הוא עוזר בכל דלת שאני עומדת מולה וחוששת לפתוח :

להיות אנושי זה מלון אורחים.
אורח חדש מדי בוקר.

שמחה , דכאון, רשעות,
מודעות חולפת מגיעה
כאורח בלתי צפוי.

קבל את כולם בברכה ובדר אותם!
אפילו אם הם קהל של עצבונות,
שמנקה את ביתך באלימות
מכל רהיטיו,
עדיין, התייחס לכל אורח בכבוד.
ייתכן שהוא מרוקן אותך
בעבור עונג חדש.

המחשבה החשוכה, הבושה, הרשעות,
פגוש אותם צוחק בדלת,
והזמן אותם פנימה.

היה מלא תודה לכל מי שבא,
כי כל אחד מהם נשלח
כמדריך מלמעלה.

(גלל א-דין רומי-מלון אורחים)

פיינס,א' (2002). התאהבות ; הוצאת מודן,מושב בן-שמן.

נרדי,ש' (2003). זוגיות בסערה; הוצאת הקיבוץ המאוחד .

לכרטיס של יסמין לחץ כאן

הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו.

ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות."

©יסמין פז -פיתוח מיומנויות קשר -גשר לחיים

דלת שנייה, לפתוח ולהיכנס- הבלוג של יסמין פז
תאריך: 20/6/2017 10:56:00

דלת שניה, ההחלטה להעיז ולפתוח את הדלת

אז התבוננתי בה, ניסיתי להרגיש מה קורה לי ובחרתי לפתוח את הדלת ולהיכנס , ניגשתי לאט ובחשש , הדופק עלה , הפחד הופיע ובכל זאת העזתי ללכת לקראתה, לאחוז בידית ולפתוח. לפתוח עבורי הזדמנות למשהו חדש ומפחיד. לגלות מה יש מעברה השני...

אני זוכרת רגעים כאלה, בהמוניהם, שהעזתי .  עלו שם רגשות לא פשוטים, חוסר וודאות , חוסר שליטה, , סקרנות, עלו שאלות כמו מה יהיה אם לא אצליח, או מה יהיה אם אצליח, מה אגלה שם? מי אהיה??? ובעיקר חוויתי פחד שלא פעם הפך לחרדה ששטפה אותי ובלבלה אותי ולעיתים החזירה אותי שוב ושוב אחורנית, למקום המוכר והנוח, המקום בו אני מרגישה מוגנת ובטוחה.

אין דרך להתגבר כליל על הפחד מאינטימיות. פחד הוא תגובה אנושית מולדת לאיום. לא זה שתמיד יקנן בנו פחד, אלא שהוא צפוי אף להחריף במסגרת מסוימת, ככל שאנשים לוקחים יותר סיכונים בחיים יש להם יותר ממה לפחוד. לו אדם היה נשאר בבית כל היום, היה אולי משתעמם, אך לא היה לו ממה לפחוד. ככל שהוא מעז יותר, הוא מסתכן יותר בכישלון או בפגיעה מכל סוג שהוא. (רבין 1991)

מעורבת שם בראש ובראשונה חשיפה, כל מי שמעברה השני של הדלת מבחין בנו, רואה, בוחן ולעיתים ניגש ומתחיל לשוחח. ואנחנו שעומדים שם ובאותם רגעים חווים ים של רגשות ותחושות פיסיולוגיות טבעיות שמגיבות לפחד לעיתים לא מצליחים לתפקד או שמתפקדים באופן חלקי שלא משקף את מי שאנחנו ולעיתים אף מראה צדדים אחרים וממש לא רצויים שבאים לידי ביטוי כמו תוקפנות, אגרסיביות ולעיתים , לא נעים לומר , חוויה של טמטום.. מה לעזאזל אמרתי עכשיו???

לכל אלה מצטרפות מחשבות של מה עובר עליי? מה חושבים עליי? אני עושה לעצמי בושות ועוד.וכבר פתחנו את הדלת ואנחנו צריכים להתמודד ואין לנו באותו רגע אפשרות אחרת  אלא להמשיך ולצעוד ולומר לעצמנו שוב ושוב שזה אכן מפחיד ולגיטימי מה שאנחנו מרגישים..

השלב הבא בהתמודדות עם הפחד מאינטימיות(קשר) הוא להרשות לעצמנו לחוש פחד. למרבה הפלא, מרגע שהודינו בפחד, התחלנו להתמודד בצורה חיובית עם הבעיה. רוב הנזק, שנגרם על ידי הפחד, הוא פחד מפני הפחד, ולא בפחד עצמו. הפחד עצמו הוא רק מה שהוא, פחד. בתגובת יתר לפחד אנו מסלימים את רגשותינו ויוצרים מצב, שבו נצטרך לעשות משהו כדי לחסום כל רגש שהוא. (רבין 1991)

ברב המקרים אנו נימנע מלהרגיש את הפחד שמשתלט עלינו , אנחנו נבחר שוב ושוב לחזור למקום המוכר והנוח או שבכלל לא נעז לפתוח את הדלת ולהתנסות בחוויה הכרוכה בכך.

פיטר לוין מחבר הספר להעיר את הנמר-מרפאים את טראומה כתב : "אם תבטאו את מה שבתוככם, אזי מה שבתוככם יהיה ישועתכם. אם לא תבטאו את מה שבתוככם, אזי מה שבתוככם ישמיד אתכם".

בהקשר אז אני זוכרת כאילו זה קורה ממש עכשיו שרק המחשבה על להעיז הציפה בי את הביטויים הרגשיים והפיזיים שעלו בי והשאירה אותי ממוסמרת למקום ללא יכולת להעיז , משותקת, היה מסוכן מידי. מסוכן להיחשף ולהרגיש חלשה במרחב בו זה עלול להיות מסוכן היה בלתי אפשרי. אבל הנוחות ואי הביטוי כפי שמתאר לוין יצרו בתוכי הרים של עצב ותסכול, יצרה בתוכי חווית החמצה ובעיקר השאירה אותי בטוחה ולא מאושרת. בטוחה ולעיתים בודדה, בטוחה ובעיקר לא ממומשת ונמנעת ,הרגשתי שזה ממש משמיד אט אט את מי שאני רוצה להיות, הבנתי  שאני בוחרת בחירות ממקומות של פחד ולא מהמחשבה היכן אני רוצה להיות, מי אני רוצה להיות. במשך הרבה זמן זה השאיר  אותי במקום, בפשרה הרחוקה מחווית סיפוק והגשמה. לא יכולתי לומר בקול רם את מה שאני מרגישה, את העובדה שאני מתרגשת ,מפחדת, מאויימת, יתר על כן לא יכולתי באותה תקופה להבין בכלל שזה מה שעומד בפניי וכלל לא הדלת עצמה.

האמירות שסיפרתי לעצמי כל חיי שיכנעו אותי כל כך שבאמת האמנתי שאני לא רוצה, שזה לא מעניין אותי, שאני יכולה לבדי, שאני ממש ממש בסדר ככה, אבל לא הייתי.. ושם החלטתי להעיז, להעיז בראש ובראשונה לשהות עם הפחד, לפתוח את הדלת ולהרשות לעצמי להיות מה שעולה. העיקר לעשות צעד, להתקדם, לא להיות תקועה וכלואה בתוך עצמי יותר, לצאת החוצה ולומר , אני פה.

הניסיון האנושי, וגם הטיפולי והמחקרי, מלמדים על חשיבותה של ההחלטה להשקיע בקשר, למרות הקשיים והמלכודים. ההחלטה להיות מחויב לקשר לטווח ארוך ולאחריות על שיפור היחסים עשויה להניב פירות המתבטאים בכל רמות הקשר. עיקר העניין לעבור מעמדה פאסיבית, מתוך תחושת מלכוד לעמדה אקטיבית המעצימה את חווית השליטה בחיים.(נרדי 2003 )

בדלת הראשונה כתבתי שחשוב להתבונן, מה המחשבה להעיז מעוררת בנו , מבלי בכלל לפתוח את הדלת.

בדלת שניה אני מזמינה את עצמי בכל יום ויום להעיז, לפתוח את הדלת ולומר לעצמי הכל בסדר, אני בתנועה, אני מעיזה. אני כבר לא תקועה יותר... אני בלמידה , כנראה אינסופית שהרי  " הלמידה הינה גילוי הדברים שאני כבר יודע.." (ריצ'ארד באך), אני מעיזה לגלות אותם , לא עם עצמי אלא עם החיים שמסביבי...

מוזמנים להעיז קצת גם, לכתוב ולשתף ,לשאול ולהתייעץ, הדלת הזו שאתם עומדים לפתוח פותחת אפשרויות רבות , דלתות רבות , אל עצמכם ואל ההזדמנויות שיש לכם בחוץ, מחכה לשיתופים שלכם.

    רבין,ק'      (1991). טובים השניים; הוצאת קשת ומודן.

      נרדי,ש'      (2003). זוגיות בסערה; הוצאת הקיבוץ המאוחד .

      לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו.

      ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות."

      ©יסמין פז -פיתוח מיומנויות קשר -גשר לחיים


      דלת שלישית, מה לעזאזל אני עושה פה? - יסמין פז
      תאריך: 18/7/2017 00:12:00

      הנחיה קצרה לפני שאתם מתחילים לקרוא :-): בתחתית העמוד ישנה הערה במודגש, בכל שלב בו אתם מתעייפים, מרגיש לכם מבולבל , מתיש, לא בהיר, מעצבן ,משעמם .. רדו לתחתית הבלוג.

      התבוננתי בה, בדלת, החלטתי לפתוח ונכנסתי. מה עכשיו?

      אתה עומד במרחב החדש הזה שיכול להיות עבודה חדשה , זוגיות, פרידה, הורות (כל תחום שתבחרו) ואין לך מושג מי אתה, מי זה?, הגוף מסמן לך בדופק ,בכיווץ , הקול שלך נשמע כאילו של מישהו אחר, השיחה נראית לך הכי לא קשורה, יש לך בראש מלא מה להגיד אבל שום דבר מזה לא יוצא כמו שרצית ואתה יודע שאם לא היית לחוץ / נרגש, פוחד, או מתוסכל , הכול יכול היה  להיראות אחרת. אתה היית יכול להיות אחר שם, אבל זה אתה, גם האחר החדש הזה הוא אתה וגם איתו אתה צריך לחיות, גם אותו אתה צריך לקבל וגם הוא צריך ללמוד משהו ואתה פשוט לא אוהב אותו, את האחר הזה שמופיע רק כשאתה בסביבת אנשים, שהם לא קרובים, שהם לא תמיד מכירים ומבינים אותך כמו שהיית רוצה שיבינו ווואו, כמה זה לא פשוט, כמה זה מעצבן וכמה זה מוציא את החשק ואת האוויר. כמה זה בעיקר מתסכל ומייאש.

      זהו רגע בו אתה מבין את הפער בין מי שאתה חווה את עצמך לבין מי שיוצא שם בחלל הלא מוכר הזה , הרגע הזה, יש בו התפכחות , הכרה, מודעות אבל עלולים להיות  בו גם  הרים של אכזבה, עצב, תסכול ,חוסר אונים ופחד, כן הפחד ההוא שמלווה אותנו לאורך המסע , גם לפני , תוך כדי ולעיתים גם אחרי.

      ועכשיו..אותו סיפור אבל מנקודת מבט אחרת,

      התבוננתי בה, בדלת, החלטתי לפתוח ונכנסתי , מה עכשיו?

      אתה עומד במרחב החדש הזה, שיכול עבודה, זוגיות, פרידה , הורות (כל תחום שתבחרו) ובעיקר לא מבין למה  לא עשית  את זה קודם. הגוף מסמן לך שהוא מתרגש וגם חושש, הקול נשמע לך כאילו של מישהו אחר, השיחה נראית לך הכי לא קשורה, יש לך בראש מלא מה להגיד אבל אתה , עם כל מה שיש, מאפשר לעצמך להיות מי שאתה ומקבל את זה שאולי יוצא ממך משהו אחר, וזה לא נורא.  אתה  יודע שאם לא היית לחוץ/ נרגש, פוחד, עצוב, לא משנה מה , אז משהו לא היה בסדר, אתה יודע שזה לגיטימי וזה טבעי ,זה הרי משהו חדש. אתה כבר מבין שאתה  לא יכול להיות אחר, כי זה אתה, גם האחר החדש הזה הוא אתה וגם איתו אתה צריך לחיות, גם אותו אתה צריך לקבל וגם הוא צריך ללמוד משהו ואתה פשוט מבין אותו ומקבל אותו ונותן לו את מה שהוא צריך כדי להתקדם, כדי להיות הוא,כדי להיות לגמרי אתה. אותו אחר הזה שמופיע רק כשאתה בסביבת אנשים, שהם לא קרובים, שהם לא תמיד מכירים ומבינים אותך כמו שהיית רוצה שיבינו , אבל אתה פתאום מבין .. ווואו, האחר הזה , לא היתה לו אפשרות להופיע לעולם אילולא היית סביב אנשים, אילולא הרגשת אותו לא היית יודע שהוא קיים בך והיית נשאר ומגיע שוב ושוב לאותו מקום. אתה מבין, ברגע ההוא , שהאחר הזה הוא עבורך הזדמנות. אתה מבין שהאחר הזה חייב להופיע , הוא אנושי אבל הוא בכלל לא אחר, הוא אתה. ואתה אוהב אותו כמו שהוא.

       הרגע הזה שאתה מבין כמה הפער בין מי שאתה חווה את עצמך לבין מי שיוצא שם בחלל הלא מוכר הזה , גרם לך לכל כך הרבה תקיעות, השאיר אותך במקומך כל כך הרבה שנים. הרגע הזה, יש בו התפכחות אבל יש בו הרים של אכזבה, אולי עצב, גם פחד, כן ההוא שמלווה אותנו גם לפני גם תוך כדי ולעיתים גם אחרי. אבל יש בו עוד הרבה אחר, יש בו הבנה, הכרה, ורצון להתמודד, כדי לנוע קדימה.

      כל חרדה כרוכה בעירור גופני,באמונות ומחשבות הקשורות לאיום ובהימנעות,וכל תופעה משפיעה על האחרות ומאפשרת שימור של חווית החרדה.כל הפרעות החרדה כרוכות בניסיון לנקוט עולות הגנה כדי לצמצם את האיום ולהשיב על כנה את תחושת הביטחון (Dozois&Westra,2004). 

      חווית הכאוס שאנו חווים במקומות ובסיטואציות שאינן מוכרות לנו הן חלק בלתי נפרד מהמסע שלנו אל עצמנו, מסע של התעוררות, מורכבות  ומודעות.

       חווית הכאוס יכולה לעיתים להרגיש כמו התקף חרדה קל ולעיתים חרדה משתקת ובלתי נסבלת. החרדה בין היא מופיעה מגורם חיצוני(סביבה,חברה, מקום) ובין אם היא מופיעה מגורם פנימי(דופק מהיר, כיווץ, הזעה, בלבול) יכולה להוביל לבריחה מהמצב או להמנעות אולם בקצה האחר של אלה ה היא יכולה להוביל אותנו להעיז. שני המצבים הראשונים בסופו של דבר מרחיקים אותנו מהמקום בו אנו שואפים להיות, מקום של הנאה ואיזון. האחרונה מביאה אותנו לאן שאנו רוצים ומתוך ידיעה פנימית  שזה מגיע לנו.זה זורק אותי  ישר לסדנה שעברתי באחד מהקורסים במהלך לימודי הפסיכותרפיה הגופנית, סדנת מסע הגיבור.

      הגיבור הוא מי שפורץ את האופקים של חייו ומצליח להתעלות מעל הווייתו הפרטית ומעל נסיבותיו האישיות. בוותרו על המציאות הבטוחה והנתונה מראש שהתוו לו משפחתו והחברה, הוא יוצא לדרך מפרכת ועתירת סכנות של גילוי עצמי, הרצופה כולה תלאות והרפתקאות, ושעתידה להביא לידי ביטוי את מלוא אנושיותו. ביסודו של דבר מובילה דרכו של הגיבור אל תוך נפשו פנימה ־ אל מעמקים שבהם הוא מוצא כוחות אבודים ונשכחים, שאותם יוכל לרתום לשינוי עצמי ולשינוי פניו של העולם. ( קמפבל, 2013)

      השהייה בתוך החלל הזה, שבו אנו נפגשים עם צללים בתוכנו שדרכם היחידה לבוא לידי ביטוי היא מול מסגרות וקשרים חברתיים חדשים השונים מאותם מקומות נוחים ומוכרים אותם אנו מתעקשים לשמר, הינה חלק ממסע הגיבור האישי של כל אחד מאיתנו , במובן מסוים על מנת להכיר את החלקים הללו אנו חייבים למצוא את עצמנו מול סיטואציות אלה ,להכיר בהם, ללמוד מהם ולקחת את החוויות הללו להמשך המסע האישי שיוביל להתפתחות אישית ומפגש אמיתי עם האחר.

      בסדנה הזו התנגן שירו של בוב דילן שתורגם על ידי אביב גפן בעת שכל אחד מאיתנו עבר את הדרך וקיבל את "אות הגבורה", את ההכרה שהמסע כרוך גם בשהייה בתוך דלתות מהסוג הזה, בתוך הדלת שהיא " מה לעזאזל אני עושה פה" , בתוך הדלת שבה איני מכירה את עצמי עוד בתוך הדלת שהתחושות ,הרגשות והקושי הם בלתי נסבלים אבל צופנים בפנים "אות גבורה" מטאפורי אבל כל כך אמיתי ופשוט לכאורה- את ההכרה הפשוטה שהשהייה בם תביא אותי עוד צעד אחד קדימה, עוד עימות עם הצללים, השדים והפחדים שבי על מנת שאוכל לעבור בה אל עבר הדלת הבאה,  מתוך הכרה וקבלה שגשם כבד עומד ליפול.  ועד שזה יקרה , עד שיפול וישטוף,  אני עלולה לפגוש הרבה מראות, רגשות ותחושות אשר  מציבות בפניי בחירות, להביט בהם בפחד ולהסתובב אחורה ,להימנע מלפגוש אותם מלכתחילה או להישאר שם ולהעיז להתבונן במה שקורה, לנגן לעצמי מנגינה ולהאמין שהחלק הזה הוא בעיקר מתנה, לעצמי, לחיי , לקשר  עם הסביבה שלי. מתנה שמאפשרת לי להקשיב לחלומות שלי וליכולות  שיש בי כדי לממש אותם.

      השיר אומנם שנוי במחלוקת, אביב גפן יודע לבטא צללים באופן כשרוני ויש אומרים  מעורר התנגדות. אבל אם תקראו אותו אחרי שקראתם את מה שכתבתי לכם תראו כמה גם בוב דילן ואביב גפן  ידעו  בתוך תוכם שזה חלק מהמסע שלאחריו הגשם הכבד יוכל לשטוף את אותן חוויות ולהשאיר אותנו נקיים יותר.

      וגם אם לא, מקדישה לכם פה בסופו של חלק זה בתוך דלת שלישית את השיר, לחשוב ,להרהר על מסע הגיבור שעברתם ועל עוד מסעות שיש עוד לעבור כל פעם ,כל אחד. גם מי שעבר אחד ימשיך לעמוד בפני עוד..ההבדל, שהוא כבר בוחר להתמודד ,להישאר ולהתבונן...כי הוא יודע שזה האחר שבו שמלמד אותו עוד על עצמו . על חייו, על בחירותיו.

      איפה היית ילדי תכול העין,
      איפה היית ילדי הקטן?
      טיפסתי על ראש ההרים ועברתי,
      הלכתי בכביש הראשי וזחלתי.
      בתוך יערות עמוקים הסתתרתי.
      יצאתי אל חוף האוקיאנוס שמת לי.
      נכנסתי לקבר שתמיד מחכה לי.
      ומה שם ראית ילדי תכול העין?
      כן מה שם ראית ילדי הקטן?
      ראיתי שועל וזאב מחכה לו.
      ראיתי שביל זהב שאין איש הולך בו.
      ענף שחור שזורם עם המים,
      איש עם פטיש שפוצע ידיים
      ראיתי חלום שהולך על קביים,
      איש בלי לשון מדבר ללא הרף
      וילד ישן עם רובה ועם חרב.
      ומה תעשה עכשיו ילדי תכול העין?
      כן מה תעשה עכשיו ילדי הקטן?
      עכשיו אני יורד כי הגשם בשער,
      עכשיו אני הולך עמוק אל תוך היער
      איפה שיש אנשים בלי ידיים,
      והחרא עולה שם ומציף את המים
      ויונים מתות מכוסות עלי זית,
      ופנים של תליין מסתכלות מכל בית
      שם הכל מכוער ולנפש אין ערך,
      הצבע שחור והאפס הוא מלך


      אני רוצה לספר ולנשום
      ולחשוב את זה ולהביא את זה הנה
      שכולם יוכלו לראות את זה
      ולעמוד לבדי מול הים בו טבעתי,
      ולהכיר את השיר שידעתי ושרתי.

      עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט
      גשם כבד עומד ליפול
      ....

      הערה* כל מה שהרגשתם בקריאת הבלוג זה זה.

      זו החוויה וזו לעיתים התחושה או הרגש שגורמים לנו לסגור את הדלת ולהסתובב, להימנע מלהיכנס. משהו בנו (שבדררל כלל לא נוכל לראות ) לא יכול להישאר שם.. והוא זה שיוביל לעצירת המסע, או לסיומו.. 

      שמחה שנשארתם עד פה ... ואם קפצתם ישר לראות את ההערה, מזמינה אתכם לחזור ולהישאר איתי עוד קצת, להתבונן ולהמשיך. לא לוותר לעצמכם אולי בסוף זה יתבהר ואולי העובדה שנשארתם תבהיר לכם משהו.

      • קמפבל ג' (2013)  הגיבור בעל אלף הפנים : הוצאת ידיעות ספרים.
      • ווסטרה,הני א. (2004). הגישה המוטיבציונית בטיפול בחרדה :הוצאת ספרים "אח" בע"מ,קריית ביאליק.


      " הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      ©יסמין פז -פיתוח מיומנויות קשר -גשר לחיים

      דלת רביעית לקשר- החופש להיות חופשי- הבלוג של יסמין פז
      תאריך: 31/7/2017 00:11:00

      "האמת היא שעדיין איננו חופשיים. למעשה, השגנו רק את החופש להיות חופשיים.."(נלסון מנדלה)

      דלת רביעית לקשר- החופש להיות חופשי...

      אני זוכרת שראיתי את הסרט  הסיפור שאינו נגמר כשהייתי קטנה. באיזשהו שלב בסרט, הגיבור אטריו נדרש לעבור שער (ללא צורה של שער) בין שני חתולי ספינקס ענקיים , מסביבם רק חול. היה עליו לעבור ביניהם אך ורק כשהם עוצמים את עיניהם, במידה ועיניהם תפתחנה  תוך כדי המעבר אטריו יהפוך לאבן ויתנפץ למרחב . אין ביכולתו לדעת מתי זה יקרה. כאשר הוא מחליט לעבור אוחז בו פחד גדול, לא מהספינקס העומדים שם אלא מחוסר הוודאות לגבי תזמון עיניהם, פחד מהלא נודע שלפניו, מה שאנו קוראים חוסר וודאות. למרות זאת , במטרה להציל את הממלכה מהלא כלום המשתלט עליה הוא מחליט להמשיך לצעוד, בכל צעד שעושה,  הוא נפרד מעט מהפחד, בכל צעד הפחד פוחת וכשמבין שאינו פוחד עוד הוא מגלה שעבר את השער והתקדם במסע לצפוי לו בהמשך, אך הוא כבר אינו מי שהיה... הוא הצליח להתגבר על השער הראשון. על העימות שלו עם הפחד.

      גם אנחנו כשאנו מרשים לעצמנו לחוות  את הכאוס ,אי הסדר, חוסר האונים, הפחד, הבושה שכתבתי עליהם (וחוויתי ועדיין חווה לא פעם בעצמי) בבלוג  הקודם דלת שלישית -מה לעזאזל אני עושה פה? , אנחנו מאפשרים את הבחירה לזכות גם בחופש מהפחד, מאי הוודאות , מהביקורת על עצמנו וזוכים בו זמנית  גם בחופש לאפשר לעצמנו להיות מי שאנחנו, בתוכנו ומול האחר, השער,העבודה,היחסים,החיים.

      מצב זה יתאפשר בדרך כלל  במקום בו איני באזור הנוחות שלי. בפתח של מקום חדש,ורק מול האחר,  ללא האחר לא נוכל להתקדם. כי האחר (ולא משנה מהו) מורכב מעוד אנשים כמונו שיציפו בנו את התהומות שיאפשרו לנו לבסוף להתמודד עימם ולהמשיך , להתקדם.

      האדם יוצר לעצמו בקביעות את האשליה כי הוא מסוגל ליצור מחשבות ורגשות ,משאלות ופחדים ,שהוא מרגיש כאילו הם שלו. אף על פי שאשליה זו מהווה הגנה יעילה בפני איום נורא של לא לדעת מה הוא מרגיש ומי הוא , היא גורמת לו לניכור רב יותר מעצמו (Winnicott,1971d).

       כאשר אני בוחר לראות ולהישאר עם מה שיגיע, מקום שלא העזתי להיות בו קודם, שם ורק שם כנראה נוכל לזכות לפגוש בכל אלה, לראותם  נכוחה ומשם לבחור שוב ושוב. קודם כל לבחור להעיז ולהתחיל במסע . מסע שהוא קבלה ,קודם כל של מי שאנחנו בתוך הכאוס להעיז להתבונן ולקבל את מה שאנו רואים ואם עדיין נרצה , בהמשך נוכל לשחרר את הביקורת והשיפוטיות כלפי עצמנו מחוצה לנו , החוצה במובן שנהיה ערים אליהם , נסתכל בהם אך לא נהיה מנוהלים  על ידם, כי לעולם כנראה ימשיכו  להיות חלק מאיתנו, ממי שאנחנו, חלק מאנושיות פשוטה ולגיטימית. חלק חשוב ביכולת שלנו להלך חופשיים בכל דרך בה נבחר.

      התחלות חדשות מתחילות לא פעם בהתרגשות ושמחה ,יש גם כאלה המתחילות עם פחד וספק ויש כאלה עם גם וגם וגם. הספק לגבי הבחירה , הפחד מההסתגלות למציאות החדשה, התרגשות מהעשייה החדשה ,אך גם חשש ממפגש עם אנשים, תהומות של בלבול ועוד המון  דברים במקביל בה בעת . לפעמים נשמח ונתרגש  וכן, לפעמים נשאל שאלות כמו מה אני עושה לעצמי ,מה אני צריכה את זה , האם זה נכון לי...זהו הספק. הוא מגיע, הוא גורם להיסוס ומנסה לכרסם בבחירה שלנו אם  להחליט להמשיך לצעוד ואם בכלל להישאר.הספק הזה הוא עיקש, אבל לרגע , רק לקצת ואולי רק פה נבחר להמשיך בכל זאת.. למה? כי בתוכנו אנחנו כבר יודעים שזה אפשרי,כבר פתחנו דלת ונשארנו.כבר בחרנו.בחרנו להיות בקשר, עם עצמנו וכעת עם מי שנפגוש. פחדנו, חווינו ובכל זאת נשארנו ויש עוד דברים שעלינו לפגוש, ולבטח יהיה ערפל, כזה שלא תמיד נצליח לראות דרכו ומה אז ? אז נעצור קצת בצד הדרך ונחכה שיתבהר . נעיז לשוחח עם מישהו, נשתף , נשתוק, כל אחד ומה שנכון לו אבל במרחב חדש, ואז אולי פתאום שוב נרגיש טוב ונמשיך לצעוד, נהיה בעשייה עבור עצמנו, עבור החלומות שלנו. יתכן ששוב חוזר חלילה יופיעו ההתרגשות ,הפחד והספק אבל אנו כבר לא בתחילת הדרך, הדרך כבר לא חדשה לנו ואנו יודעים שיש בנו את היכולות לצעוד בה.

      כל מה שנפגוש הוא חלק מהדרך, ההתרגשות,הבלבול, הספק,הפחד,הסיפוק, הם מרכיבים את היותנו חיים. הם אלו שבסופו של דבר מאפשרים לנו להגיע למקום ,לנוע  למקום שבו טוב לנו יותר. כן, בחירות והתחלות חדשות לא תמיד קלות , אבל אם נתבונן נגלה שברגע שמתחילים לצעוד הם בעצם לא כל כך חדשות לנו, כל אלו הם חברים מוכרים ,נפגשנו עימם בעבר והם  יעברו בדרכנו שוב ושוב ופעם אחר פעם נאלץ לבחור האם להמשיך בדרך או לתת להם לעצור אותנו .  אבל בכל פעם אנחנו נהיה אחרים, רואים יותר, מעיזים יותר, יכולים יותר, מנוסים יותר- אחרים.

      ברגע שבחרנו להתחיל  במסע שלנו לתוך עצמנו , ברגע שהבנו שכבר לא טוב לנו אנחנו גם אם לא במודע מתחילים לפסוע בדרך ולכל אחד יש את הדרך שלו ללכת בה ואת צרור החוויות לפגוש במהלכה, בהתאם לאישיותו ,רצונותיו ובחירותיו. חלק מהדרך יהיה בהכרח מורכב מאותם חברים. הפחד,הספק,ההתרגשות,הבחירה. תמיד קיימת האפשרות לבחור דרך חדשה אחרת ולרדת מזו שהלכנו בה , להפוך אותה לסוף ושוב להתחיל מהתחלה, להתחיל משהו חדש...עם כל מה שנלווה אליו. אך לעולם הדרך הזו תתאפשר עם נעיז לפגוש בה את האחר.

      היכולת להיות לבד ,במובנה העמוק, אינה באמת מנוגדת ליכולת להיות ביחד. אלו הן יכולות משלימות ,והניגוד להם הוא מצב של חרדה שמקשה על הפרט הן את היותו לבד והן את הקרבה לאחר(Winnicot,1975).

      .

      הדלת הרביעית היא הדלת הזו, שבה אנחנו מאפשרים לעצמנו להישאר ולחוות , את הטוב, את האחר, את האפשרי. עם כל מה שהוא מביא איתו. להישאר לנשום ולדעת שהכל בסדר, אנחנו בסדר, מותר לנו. כי אנחנו החלטנו ללכת , להיכנס בה  והכל שם לגיטימי בעיקר להיות מי שאנחנו.  אז, לא יהיה רק כאוס, תהיה גם  בהירות, בהירות לגבי מה אנחנו רוצים, לגבי מה אנחנו מוכנים לעשות בשביל זה ובהירות לגבי זה שאנחנו הם אלה שמכתיבים את דרכנו,  כל השאר הם שחקנים שמופיעים ויש להם תפקיד, להראות לנו משהו , להעיר את תשומת ליבנו ולהיזכר מה אנחנו רוצים , מהדרך, מהמסע וכמובן מהיעד .. אבל אנחנו יכולים, כי בחרנו. כי אנחנו כבר צועדים. ראינו.

      אפשר להתחיל מלדמיין את זה, דמיינו את עצמכם מול משהו לא מוכר, מישהו חדש, מסיבה שאתם לא מכירים בה אף אחד, מקום עבודה חדש, קשר חדש. מה שתבחרו. לאט לאט, צעד צעד, בדמיון , בגוף , במקום שבטוח לנו , תתבוננו  מה אתם  פוגשים שם. לדמיין זה לאפשר לזה להתממש...תרגול על יבש.

      ואז כשיש כבר בחירה, בואו נארוז תרמיל ,כל אחד מאיתנו יניח בתוכו  רצון, אמונה, הבנה וקבלה שהנה אנחנו הולכים לפגוש כל מיני דברים , נלבש העזה  להישאר ולהתבונן  ושוב קבלה , הבנה ובחירה וחוזר חלילה. תמיד חוזר חלילה. כל פעם בתחום אחר, במרחב אחר שיקדם אותנו להיות במקום שאנחנו הכי ראויים להיות בו. כבר זכינו בחופש להיות חופשיים...מה נעשה בו?

      • בחרתי לדמיין מולי דרך חדשה שמעולם לא הלכתי בה, הרגשתי התרגשות עצומה לפני הצעד הראשון , נתתי לעצמי להתרגש וזה היה כיף, המשכתי לצעוד וכעבור זמן פגשתי בדרך את הפחד, התבוננתי בו ובחרתי להמשיך לצעוד ושוב היתה שם שמחה, שמחה על כך שהוא לא השתלט עליי, הוא נשאר מאחור . אז הגיע הספק, ולקח לי זמן להחליט אם להמשיך לצעוד הספק הזה הוא עקשן, אבל המשכתי כי הייתי סקרנית, כי ידעתי שיש עוד דברים וחברים שאני צריכה לפגוש, ופגשתי ערפל, לא הצלחתי לראות דרכו והתבלבלה לי הדרך ,אז עצרתי קצת וחיכיתי שהוא יתבהר ואז פגשתי אנשים יקרים שריגשו אותי כי הם שמחו לראותי, הרגשתי כיף גדול. הרגשתי טוב עם זה שאני ממשיכה לצעוד, שאני בעשייה, שאני מתקדמת, ושוב חוזר חלילה הופיעו ההתרגשות ,הפחד והספק ואני כבר לא בהתחלת הדרך, הדרך כבר לא חדשה לי...
        התחלות חדשות לא תמיד קלות , אבל אם נתבונן נגלה שברגע שמתחילים לצעוד הם בעצם לא כל כך חדשות לנו, החברים המוכרים לנו יעברו בדרכנו ופעם אחר פעם נאלץ לבחור האם להמשיך בדרך או לתת להם לעצור אותנו ...לאחר ההתחלה הדרך היא דרך ולכל אחד יש את הדרך שלו ללכת בה ואת צרור החוויות לפגוש במהלכה ותמיד אבל תמיד קיימת האפשרות לבחור דרך חדשה אחרת ולרדת מזו שהלכנו בה , להפוך אותה לסוף ושוב להתחיל מהתחלה, להתחיל משהו חדש...עם כל מה שנלווה אליו.
        סופ"ש כיפי לכולנו ושבת של
        The place where we live. In Playing and Reality,pp104-110.New York: Basic Books.(1971d)
      • Processes and the Facilitating Environment. London: Hogarth, 1965

      בחרתי לדמיין מולי דרך חדשה שמעולם לא הלכתי בה, הרגשתי התרגשות עצומה לפני הצעד הראשון , נתתי לעצמי להתרגש וזה היה כיף, המשכתי לצעוד וכעבור זמן פגשתי בדרך את הפחד, התבוננתי בו ובחרתי להמשיך לצעוד ושוב היתה שם שמחה, שמחה על כך שהוא לא השתלט עליי, הוא נשאר מאחור . אז הגיע הספק, ולקח לי זמן להחליט אם להמשיך לצעוד הספק הזה הוא עקשן, אבל המשכתי כי הייתי סקרנית, כי ידעתי שיש עוד דברים וחברים שאני צריכה לפגוש, ופגשתי ערפל, לא הצלחתי לראות דרכו והתבלבלה לי הדרך ,אז עצרתי קצת וחיכיתי שהוא יתבהר ואז פגשתי אנשים יקרים שריגשו אותי כי הם שמחו לראותי, הרגשתי כיף גדול. הרגשתי טוב עם זה שאני ממשיכה לצעוד, שאני בעשייה, שאני מתקדמת, ושוב חוזר חלילה הופיעו ההתרגשות ,הפחד והספק ואני כבר לא בהתחלת הדרך, הדרך כבר לא חדשה לי...
      התחלות חדשות לא תמיד קלות , אבל אם נתבונן נגלה שברגע שמתחילים לצעוד הם בעצם לא כל כך חדשות לנו, החברים המוכרים לנו יעברו בדרכנו ופעם אחר פעם נאלץ לבחור האם להמשיך בדרך או לתת להם לעצור אותנו ...לאחר ההתחלה הדרך היא דרך ולכל אחד יש את הדרך שלו ללכת בה ואת צרור החוויות לפגוש במהלכה ותמיד אבל תמיד קיימת האפשרות לבחור דרך חדשה אחרת ולרדת מזו שהלכנו בה , להפוך אותה לסוף ושוב להתחיל מהתחלה, להתחיל משהו חדש...עם כל מה שנלווה אליו.
      סופ"ש כיפי לכולנו ושבת שלום

      לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו.

      ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות."

      ©יסמין פז -פיתוח מיומנויות קשר -גשר לחיים

      דלת חמישית לקשר, דלת חמישית ואחרונה
      תאריך: 15/8/2017 14:29:00

      דלת חמישית לקשר, דלת חמישית ואחרונה  ..

      בדלת הראשונה התבוננו,

      בדלת השניה העזנו להיכנס,

      בדלת השלישית חווינו כאוס והתבלבלנו,

      בדלת הרביעית החלטנו שלמרות הכאוס אנחנו נשארים שם וזוכים גם בבהירות.

      דלת חמישית עוסקת בבחירה. מה שמבדיל אותה מקודמותיה שגם בהן נאלצנו שוב ושוב לבחור ולהעיז היא העובדה שהבחירה בדלת זו הופכת לבחירה פעילה . פעילה במובן שאנו מתחילים לנוע לכיוון השינוי אותו אנו רוצים לעשות, ממקום פאסיבי (אך גם אקטיבי)  של התבוננות אנחנו בוחרים בדלת זו  להיות בתנועה, לנוע לעבר החלומות שלנו, המקום בו אנו רוצים להיות. אותה התנועה שתביא משמעות נוספת ואולי אחרת לחיינו והיישום של תנועה זו . גם אם התנועה אינה בהכרח מביאה כרגע תוצאות, היא נוכחת, היא קיימת ומאפשרת לי לצמוח. במקום בו בחרתי לצמוח בו  במקום בו אני כסובייקט חושב שזוהי הצמיחה עבורי ,גם עם הסביבה לא תמיד רואה זאת כמוני.

      ארבעת הדלתות הכוללות את ההתבוננות  במי שאני רוצה להיות, החקירה של מה זה עושה לי כשאני מסכים  להתבונן , התעוזה של להסכים לשהות בזה עם כלל הקושי שזה מעלה ,הבהירות שפוגשים בה מתוך המקומות האלה , בלעדיהן בעיני, הדלת החמישית תמיד תהיה חסרה. חסרה אותנו ,חסרה את הביטחון לו אנו זקוקים כדי להיות אקטיביים וליישם...

      הסביבה שלנו חשובה, איננו יכולים להתקיים כפרטים ללא הקשבה למה שקורה מסביבנו, ללא הקשבה ותשומת לב לאחר , לקשר ולתקשורת הבינאישית. זוהי השפה וזה חלק בלתי נפרד מקיומנו כפרטים. במובן זה אין אנו יכולים גם לקבל החלטות שמנותקות מסביבתנו החיצונית ולפעול רק לפיהן , רק על סמך צו ליבנו, אבל אנו חיים במציאות מורכבת מזו . יש הבדל בין לקחת בחשבון את מה שאני רואה מסביבי ולפעול מתוך המקום הבטוח שבניתי בתוכי, מקום  שמבין ולוקח בחשבון את ההשלכות של מעשיי לבין להתעלם מכל אלה ולתת מענה רק למה שאני רוצה וצריך, במובן מסוים זהו ההבדל בין מבוגר לתינוק.

      במילים אחרות  ההבדל נעוץ בין היכולת שלנו לנהל את חיינו לבין להיות מנוהלים על ידיהם  . על ידי מקום העבודה, הזוגיות, הילדים, ההורים, כל אלו שמרכיבים את הסביבה בה אנו חיים.

      במאמרו של ויניקוט  "היכולת להיות לבד " ( מתוך הספר עצמי אמיתי,עצמי כוזב ) הוא מתיחס ליכולת זו כתופעה מתוחכמת ביותר , וטוען שיש גורמים רבים התורמים לה. בין היתר היא קשורה מאוד לבשלות רגשית. לדבריו הבסיס של היכולת להיות לבד הוא החוויה של להיות לבד בנוכחות מישהו נוסף.  ויניקוט מוסיף וטוען במאמר זה שבהדרגה, הסביבה התומכת מופנמת באני ונבנית אל תוך אישיותו של היחיד, לדבריו זה הרגע  שמופיעה יכולת זו , היכולת להיות לבד אך לבד זה יהיה תמיד בנוכחותו של עוד מישהו.

      החיים שלנו מורכבים מדלתות שנפתחות ונסגרות, ככל שאנחנו מתבגרים כך גם אישיותנו מבשילה ומשתנה , כך גם דברים שהתאימו בפרקים מסוימים בחיינו מפסיקים להיות רלוונטים ואנו שוב ושוב נזקקים להתאמות שיאפשרו לנו להיות מי שאנחנו באותה נקודת זמן.  שינוי הוא לא דבר פשוט, הוא תהליך, אולם כשהרצון מתעורר עלינו להקשיב לו, הוא לא מגיע יש מאין , הוא לא חייב להגיע ממקום שרע לנו אלה מהקשבה ברורה , בהירה ואמיתית לצרכים שלנו שמשתנים כל הזמן . היכולת לעשות שינוי ולקחת בחשבון את המגבלות הן שלנו והן של הסביבה שלנו הוא חלק ממסע ההבשלה. והוא מתקיים שוב ושוב, ניתן לומר שהוא אינסופי.

      הגישה המטיבציונית לשינוי מדברת על  שחרור האדם מתקיעות - להתחיל התרחשותו של תהליך שינוי. אבל זו גישה שמדברת גם על היכולת של היחיד לבחור בשינוי ועל חשיבות הכבוד למקום זה אצל האדם כמו ההבנה  שהמשאבים והפוטנציאל  כבר בתוכנו , כל שנותר הוא לאפשר לתהליכים אלו לקרות ובמידת הצורך לסייע לאדם בכך אם נדרש , אולם לתת לו להוביל את הדרך. ישנם  שני שלבים, בתהליך  האחד כרוך בבניית מוטיבציה פנימית לשינוי זה , והשלב השני כרוך בחיזוק אותה מחוייבות לשינוי בו בחרנו ויצירת תוכנית מותאמת אישית להשגתו.

      השלב הראשון מדבר על  האמביוולנטיות של האדם בבחירה בשינוי וזה נוגע  במה שעסקתי בארבעת הדלתות הראשונות שכתבתי. ההבנה הברורה בצורך ומה שעולה בנו בעקבותיו. השלב השני בגישה זו הוא השלב האקטיבי, השלב בו אנו נדרשים לעשות, המוטיבציה קיימת, הכלים נרכשו, האמביוולנטית התבהרה ועכשיו , צעדים למימושו של השינוי.

      אם אתבסס על מה שכתבתי, הדלת החמישית לתפיסתי הנה השלב בו אנו מתחילים לעשות.

      זו דלת שתישאר פתוחה, לא יהיה לבלוג הזה סוף שמח שמבטיח הגשמה, לא תיהיה לדלת הזו אמירה ברורה של מה שצריך לעשות. הדלת הזו תלויה באדם הבוחר לעשות שינוי, אינני יודעת לתת "מתכון" אחיד לכך. כי כל אחד ורצונו, כל אחד והתחום שבחר בו, כל אחד והקצב לו הוא זקוק. אלה דברים שחייבים להיות חלק מהדלת הזו. ונתונים אלה הינם נתונים חסרים כי הם תלויים באחר, על כן היא תישאר פתוחה.

      אבל תיהיה לדלת הזו שיתוף קצר על עצמי, על הדלת החמישית שלי, דלת שנפתחה יחד עם כתיבת בלוג זה וגם היא תישאר פתוחה גם בסופו. כי אני עדיין בתוכה..

      כתהליך מקביל ,נפתחה גם בי דלת, דלת בשלב זה של חיי. גם אני עברתי איתכם בדלתות הללו ובבניית הכלים להם הייתי זקוקה כדי לצעוד בבטחה לתוך הדלת החמישית, בתוכה אני ניבת עימכם היום.

      במקרה או שלא , אני כותבת לכם ממנה. לאחר כעשור בחרתי באופן אקטיבי לעזוב  את מקום עבודתי בשיקום בריאות הנפש , את התפקיד הניהולי והמשמעותי שהחזקתי בו ולהתחיל לצעוד לדרך עצמאית. יחד איתכם עברתי  את האמביוולנטיות הכרוכה בהחלטה, את ההקשבה לקולות שעלו בי וההתבוננות בהם, את הכאוס שעלה מכך ואת הבחירה להישאר בכאוס ולחכות לבהירות. הדלת החמישית שמה אותי במקום האקטיבי, הבנתי שזה משהו שחייב להיעשות, עם הפחד, עם חוסר הוודאות וגם עם הויתור בנוחות שהיתה לי. זה היה בלתי נמנע.

      מחודש הבא אני מתחילה את דרכי כעצמאית, אני מתמסרת לעולם הטיפול בו בחרתי לפני כעשור ובוחרת לשהות בדלתות הרבות שעוד נכונות לי, עם הסביבה, התומכת יותר והתומכת פחות, עם חוסר הוודאות והפחד אבל עם ההתרגשות בתנועה הזו שהיתה חייבת לקרות.

      אז למה לדלת החמישית אין סוף? כי היא תלויה באדם הצועד בה, בסביבה בה הוא חי, ברצון ובצורך שלו לשינוי, את החלק המעשי שלי בדלת החמישית  התחלתי . כתבתי לי תוכנית שמתאימה לי, שמאפשרת לי לעשות זאת בקצב שלי ומותאמת לצרכיי. גם אני לא הגעתי לדלת הזו  לבד, הסביבה היתה שם איתי, הראתה לי, שיקפה לי, העירה בי, ריגשה אותי. גם אתם הייתם חלק מהדרך שלי, בבלוג הזה .

      הדרך היא תמיד עם האחר. הקשר הוא חלק מהדרך, את הגשרים לשם כל אחד בונה לעצמו.

      החיים מזמנים לנו אינספור דלתות לפסוע בהם, אנחנו כנראה תמיד  נהיה שם אבל הצרכים והרצונות שלנו ישתנו ויובילו אחריהם עוד שינויים שיהיה עלינו להתבונן לחקור ולגלותם. הדבר היחיד שישתנה מפעם לפעם זה הזיכרון הזה שנצרב בחוויה, בגוף , שיכולנו לו לשינוי ושהעזנו. כל השאר מורכב מאינספור דלתות , לעיתים נעולות ,לעיתים פתוחות לרווחה, לעיתים נסגרות מאחורינו ולעיתים נשארות פתוחות, הכלים שאנו אוספים במסע שלנו הינם אלה שיסייעו לנו ללכת שוב ושוב בדרך הנכונה עבורנו, על אף השינויים שהיא מביאה איתה, מתוך אמונה שאנו רוצים את מה שנכון עבורנו כל רגע ורגע. .

      פיתוח מיומנויות קשר- גשר לחיים. זו גישה שאני פיתחתי, יש בה גם הרבה רגש אבל גם פרקטיקה, יש בה הרבה רצון ללוות אנשים בתהליכי שינוי ולתת להם למצוא את המשאבים שיש בהם למימוש שהוא מימוש בראש ובראשונה עבורם, לי יש את הזכות לשהות עימם שם ולהבונן בזה קורה.

      הצעד הראשון הפרקטי בתוכנית שיצא לפועל בדלת הזו והתהווה במהלך הבלוג , קליניקה שלי גם בתל אביב.

      השלב השני הפרקטי- הסדנה (תאריכים בהמשך ): "שבע דלתות לקשר " שבעה מפגשים בהם נעבור יחד בדלתות האלה אבל בכל דלת  יחכו  גם כלים באמצעותם ננוע, נחקור, נחווה. כל אחד ומה שהוא. כלים מהפסיכותרפיה הגופנית וכלים מעולם השיקום אותו בחרתי לעזוב, אבל לתמיד ישאר בליבי. חלק ממני.

       למה שבע דלתות?  כי כשמדובר באנשים ישנה דלת נוספת מקדימה המיועדת להיכרות , ודלת אחרונה נוספת שמאפשרת זמן לסיכומים ולפרידה . מוזמנים להיכנס לדף העסקי בפייסבוק,לעקוב ולהתעדכן בסדנה ומועדיה.

      תודה שליוויתם, קראתם, הגבתם, שיתפתם, שאלתם. תודה שלא במודע הבאתם אותי לבחור גם בשביל עצמי.

      מבטיחה להיפגש בעוד בלוגים בנושאים אחרים....

      "השביל הזה מתחיל כאן
      בין סניף בנק למעין
      לא סלול, לא תמיד מסומן
      השביל הזה מתחיל כאן. "

       (אהוד בנאי)

      ויניקוט, עצמי אמיתי עצמי כוזב,  מתוך "היכולת להיות לבד " , עמ׳ 167-170

      הגישה המוטיבציונית- הגברת מוטיבציה לשינוי/וויליאם ר' מילר , סטיבן רולינק. הוצאת אח.

      לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו.

      ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות."

      ©יסמין פז -פיתוח מיומנויות קשר -גשר לחיים

      שינויי מזג האויר הביאו אותי לחשוב ו..לכתוב -הבלוג של יסמין פז
      תאריך: 3/9/2017 14:29:00

      "עכשיו זה הזמן שהכל מתערבב
      תמונות, חלומות, צבעים
      הגלגל מסתובב, הכל מתחלף
      ואנחנו עדיין חיים.."

      (אריק איינשטיין)


      תמיד כשמגיעה עונת מעבר אני מהרהרת בקלות ובפשטות של השינויים בטבע, הזמן שחולף ומביא איתו  שינוי, עונה חדשה. אבל  בשונה מהטבע שם בחוץ  ,לנו המין האנושי , לא תמיד קל לפגוש  את השינוי כמשהו זורם וטבעי ,גם אם השינוי עצמו הו שינוי טבעי ומיוחל.

      אולי בגלל זה עונות המעבר מזכירות לי את נפש האדם, את מה שלא תמיד רואים שמתחולל שם בפנים, שלא תמיד חשוף וגלוי כמו בטבע.

      לאורך הרבה שנים מעברים ושינויים לא היו עבורי דבר של מה בכך, תמיד העדפתי להישאר במסגרות בטוחות, מוכרות, חברים שמלווים אותי שנים ואהבתי את הקיץ, את היציבות שבו, את זה שכל יום השמש שם למעלה מאירה, והכל עומד  לכאורה ,גם אם לח, יבש וחם. הקיץ תמיד ריגש אותי עם בואו, אולי זו היציבות שבו.

      אני עדיין יכולה להרגיש בגוף את החוויה הזו שמגיעה עם השינוי. את התחושות, את הרגשות שעולים מול מעברים ושינוי , את תחושת חוסר הוודאות, אי היציבות, לעיתים הבלבול ולעיתים ההתרגשות והשמחה. תמיד לקח לי זמן להסתגל , להתרגל ולעשות את ההתאמות הדרושות עד שהרגשתי שוב נוח בתוך המציאות החדשה , זה קרה מול דברים שבחרתי לשנותם ובעוצמות חזקות הרבה יותר מול אלו שנאלצתי או במקרים קיצוניים  יותר נכפו עליי.

      עונות המעבר ידועות כתקופות לא פשוטות ואני לא מתייחסת רק לשינויים במזג האוויר שגם להם השפעה ומקום משלהם . במשך כל שנות עבודתי בתחום השיקום בבריאות הנפש עונות המעבר והחגים שחלים בהם היו זרז  פועם ובועט להתערערות במצבם הנפשי של האנשים שליוויתי. אינטנסיביות החגים, המפגשים המשפחתיים, מזג האוויר, אי היציבות שבא עם שיבוש השגרה כל אלו היו רשימה מספקת על מנת שיתעררו. תמיד הבנתי אותם, כל כך הבנתי . לא  רק האנשים הנפלאים הללו התעררו, במפגשים עימם זיהיתי גם  את עצמי בתקופות מסוימות בחיי , שנאתי את המעברים האלה, את המפגשים המשפחתיים מימיי כרווקה, את "הבקרוב אצלך" שמתוך דאגה נאמר לי אינספור פעמים , את החופשות שלא תמיד רציתי לקחת כי היה לי נוח לעבוד וגם את שינויי מזג האוויר שהטריפו את דעתי.

      הבנתי שעבורי  עונות המעבר  היו שינוי שנכפה עליי, על ידי הטבע במקרה זה, שינוי שלחלקנו הוא בהחלט יכול להיות טוב, נעים ואפילו מרגיע ומרגש .עבורי אבל גם עבור אחרים שהכרתי בחיי האישיים שינוי זה בישר  על יציאה מאיזור הנוחות, לעיתים השמחה ,השקט  תלוי מה העונה הרלוונטית שמגיעה או זו שחלפה הביאה עימה.

      עונת המעבר כמו שינויים ומשברים בחיים שמה אותנו ללא שהרשינו לה בתקופה של חוסר יציבות. בתקופה של רגשות, תחושות ומחשבות. הרהורים על מי היינו בעונה החולפת ומה אנו רוצים להיות, היא מאלצת אותנו להכיר בזרימה הטבעית של השינוי גם אם איננו רוצים בו, גם אם היינו מעדיפים להישאר בחום ובלחות עוד קצת או להירטב מהגשם ולהתלכלך בבוץ, העונות מתחלפות ואין לנו ברירה אלה לקבל זאת. גם השינוי. כל אחד יחווה אותו , בין אם מתאים לו באותו רגע או בין אם נכפה עליו.

      ומבחינת מזג האוויר ..עונות המעבר מאופיינות בימים חמים ,ימים  קרים ,פתאום טפטוף, חמסין, לילות קרירים ושוב חמים . יש חופשות ושוב עבודה לרגע ושוב חופשה ושוב עבודה. משהו באי השגרה נשזר עם רגשות והתנהגות. המחשבה וההתעסקות בארון בגדים שצריך לארגן , הרצון לסדר באותו ארון מה שיתאים למה שקורה בחוץ, כדי  שמה שקורה בחוץ יתאים למה שאנו זקוקים בפנים... בעונת המעבר שני הארונות מפוזרים בו זמנית ,שני ארונות שיעזרו לנו לאזן את הצרכים שלהם אנו זקוקים ,משהו שמכסה ועוטף אותנו כשאנו רוצים להתחמם ובאותה מידה מתקלף מאתנו כשאיננו זקוקים לו..

       הנפש גם היא, היא תמיד מתארגנת לקראת שינוי . נפשנו מתמודדת עם תסכולים, עם איזורי נוחות ויציאה מהם וגם היא גם מכילה בה בגדים , גם היא מנסה בתקופות אלה  לווסת בין הצרכים, בין  מה שקורה לי בפנים ובין  מה שהגיע או שנכפה עליי מחוץ. 

      מודה שלמרות שהשינויים והמעברים לא היו לי פשוטים גיליתי שיש לי נפש סתגלנית, לוקח לה זמן אבל היא בסוף מצליחה , גם אם לא מרצון לקבל עליה את השינוי, עם הזמן ועם השנים ובמקביל לחקירה ארוכה על מי שאני ,גם השינויים והמעברים זורמים לי יותר. לעיתים פחות..

      אבל הערעור הזה שמגיע אל מול השינוי עבור רבים שנפשם באותה תקופה פחות גמישה, פחות מקבלת ולא סתגלנית עלול להוביל למשבר. כי לא בחרנו , זה נכפה עלינו.

      משבר חיים הוא כאמור אירוע פנימי אישי, שמקרין ומשפיע על מהלך החיים וזרימתם, כמו כן על סביבתו הקרובה של האדם שחווה אותו. בה בעת ,התפתחותו של משבר ניזונה ומושפעת במידה לא מבוטלת מהיכולת האישית של החווה אותו ,לגייס כוחות נפש ומשאבים סביבתיים חיוניים( ירושלמי 2007)

      משבר יכול להופיע באופן מפתיע לדוגמה כשמדובר בפיטורין, מוות פתאומי של מישהו קרוב ,התמודדות עם מחלה שלי או של בן משפחה   וגם משבר אמון בקשר משמעותי, אבל הוא גם יכול להיות הדרגתי כמו קושי במערכת יחסים שמוביל פרידה, שינוי מקום עבודה, יציאה לפנסיה , מעבר לארץ או עיר אחרת, ועוד .

      המשבר כשמו כן הוא , הוא "שבר"  וככזה הוא מביא עמו גם הוא ברב המקרים שינוי גדול ובלתי צפוי בחיים. שינוי שלעיתים באופן סימבולי הוא גם יהיה שבר בין דרך החיים הנוכחית שניהלנו עד כה לזו שמגיעה בעקבות השינוי שהוביל למשבר שחווינו.

      זו תקופה לא פשוטה, לעתים בלתי נסבלת ובתוך המשבר לא תמיד ניתן לראות את האפשרות שקיימת בו, אי אפשר לראות שמדובר בתקופה, זה מרגיש כמו נצח אינסופי וכואב.

      מתוך עיון בספרות פסיכולוגית עולה הצורך האנושי העמוק ברציפות,בקביעות ובהמשכיות,וגורם לנו להיתפס בלתי מוכנים כאשר לפתע מופיעים בחיינו גורמים בלתי צפויים. אנו יכולים למצוא עצמנו מזהים לפתע מרכיבי מציאות בלתי מוכרים ,אשר מנוגדים לרציפות ולהמשכיות הרגילות שלנו.אלה יפתיעו אותנו ויגרמו לנו בלבול וחוסר ארגון רגשי ושכלי..המציאות החדשה והבלתי מוכרת שיהא עלינו להתמודד עימה, תנבע מאירועים חיצוניים בעלי משמעות אישית חשובה או משינויים פנימיים שיוצרים חוויה קיומית אחרת שלא ניתן להתעלם ממנה. אלה הן הנקודות הקריטיות לפריצתו של משבר חיים. בנקודות אלה חש האדם חרדה,אי שקט,קושי באינטגרציה פנימית ובלבול גדול בחוויית העצמי ובתחושת הזהות( ירושלמי ,2007)

      רבים מהאנשים שליוויתי בתוך  משבר מדברים על שני מצבים, לפני ואחרי.

      מי שהיו לפני ומי שהם לאחריו. הפיצול הזה הינו פיצול מוכר. הוא נובע מתחושה פנימית חזקה שחיי ומי שאני בתוכם לעולם לא יהיו כפי שהיו לפני אותו שינוי, השינוי שהוביל למשבר.

      בתהליך עיבוד נכון המשבר יכול להפוך מענן גדול ששם צל על חיינו , לתפזורת עננים ובהמשך יכולים  מבין העננים להיכנס  קרני השמש. גם אם נראה שלא.

      ראיתי וליוויתי אנשים רבים שנכפה עליהם  שינוי שהוביל למשבר,

      חוויתי אי אלו משברים בעצמי בעקבות שינויים ופרידות שנכפו עליי.

      דרכם ,דרכי, הבנתי שעננים ככל שיסתירו בזמן המשבר יכולים גם להתפזר , גם אם זה לא נראה כך, גם אם זה מרגיש לא אפשרי ,

      כמו בטבע, כמו בעונות השנה , העננים מתחילים להתפזר ברגע אחד שמופיע משב רוח ,

      כמוהם גם לנו , לנפשנו , יש אפשרות  להכניס משב רוח , להרגיש יחד עם העננים גם את הצל  שהם מביאים אבל גם את השמש . וכשהמשב  מתחזק העננים מתפזרים אף יותר וניתן  לפגוש גם שמיים.

      ביננו, עננים תמיד יש ,תמיד יהיו,  כמו בטבע, כמו בעונות השנה ,

      אבל לא רק, גם בנפש.

      ירושלמי חנוך,  (2017)  משבר וצמיחה : הוצאת הקיבוץ המאוחד  

       

      " הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      ©יסמין פז -מטפלת רגשית בפסיכותרפיה גופנית

      יקומים מקבילים- הבלוג של יסמין פז
      תאריך: 26/9/2017 23:37:00


      יש את הרגע הזה, יום בהיר אחד שמגיעה בשורה, הבשורה המפחידה מכל, מחלה של מישהו יקר. זה רגע בו מתחילים לפעול יחדיו שני יקומים. מקבילים, תלויים זה בזה, משבשים זה את זה אבל נוכחים במלוא העוצמה. רגע שבו  הכל מטלטל , בנפש ובגוף.

      אני רוצה ברשותכם (וברשותם) לשים בצד את החולים עצמם, שעוברים מדורי גיהינום, שנלחמים באומץ וגבורה על כל יום בחיים, על חולים שממלאים מחלקות בבתי חולים ושאנחנו בכלל לא מודעים למה שהם עוברים , לזה שהם שם. אני שמה אותם בצד לא כי לא מגיע להם מקום , קצרה היריעה מהמקום שלו הם זקוקים, אבל את החוויה שלהם אני מכירה כצופה, ככזו אני לא בטוחה שאצליח לדייק , דיוק כמו של להיות בת משפחה..

      אני כותבת על ההתמודדות עם מחלת הסרטן הארורה אבל אפשר לקחת את הבלוג הזה גם למשבר נפשי של מישהו מהקרובים לנו ,ליוויתי משפחות רבות כאלה, האובדן הוא אובדן לכל דבר, המחלה משנה את חייהם, כי זהו משבר שנכפה מבחוץ , הדבר המשותף לכולם בעיקר זה שמדובר בקרוב ויקר לנו שסובל ואנחנו מלווים אותו שם, ושם שם בדיוק אנחנו מתקיימים ביקומים מקבילים, אבל אתחיל מההתחלה..

      תחילת הדרך...

      זה מתחיל בתלונות, או שאנו צופים מהצד בשינויים. התכנסות, ירידה במשקל, אי נוחות כזו או אחרת, ואנחנו מתבוננים ,והם הולכים לרופא ששולח לבדיקות , מחכים לתוצאות ונרגעים כשהן חוזרות תקינות. אבל הגוף לא מרפה, הוא מתחיל לצעוק שמשהו לא בסדר, הכאבים אם קיימים לעיתים מתגברים, תופעות פיזיולוגיות נוספות מתחילות להופיע וחוסר הנוחות משתנה לתסכול, לחוסר אונים ,כי משהו מרגיש לא בסדר, עמוק בפנים, משהו נראה אחר אבל הבדיקות בשלהן, עדיין בסדר...

      ואז הולכים שוב ושוב להיבדק, זו יכולה להיות תקופה ארוכה או ממש עניין של ימים עד שאופס ,משהו מכל בליל הבדיקות האלה חוזר לא תקין, ואז מתחיל הבירור המקיף יותר, חיפוש השם המדויק לכל התופעות, יש משהו בנפש הכל כך חכמה ומורכבת שלנו שבכל השלב הזה של המשחק המקדים , שמה את האפשרות הנוראה מכל בצד, משכנעת אותנו שהכול בסדר, אותנו ואותם, הנפש יודעת לספר לנו שכנראה זו התקררות/תקופה קשה/לחץ נפשי , אולי זה בכלל מדד שולי בבדיקות שפשוט מושפע מכל אלה, שהנה התקופה הזו תעבור ושזה יחלוף כמו שזה הגיע והנפש הזו מוצאת צידוק לכל תופעה והסבר לכל תחושה .

      ואז, בדיוק בנקודה שאנחנו מצליחים להניח את זה בצד ,בשלב שנפשנו מצליחה לשכנע אותנו בכל אלה מגיעה הבשורה: יש לך.../ אתה חולה ב.. יש אבחנה. הבשורה מגיעה ועמה ההלם, ויחד עם ההלם  מגיעה מקלחת של אפשרויות הטיפול, המתווה של הדרך-האסטרטגיה הטיפולית, האופטימיות שיש בה על זה שגילו ועל זה שאפשר לטפל ,על זה שיש בכלל אפשרויות טיפול.. אבל עם הבשורה מגיע הפחד, חוסר האונים, השאלות, המידע הלא ברור, החקירה וחיפוש המידע בכל מקום אפשרי, ההקשבה לרופאים, לדיאגנוזות, לחוות דעת נוספות למצבים שמשתנים בכל רגע , לחוסר וודאות.. ואין בכלל זמן לעכל, הכל מהיר כל כך ועם זאת איטי ומורט עצבים.

      אתה מתחיל להבין לאורך הדרך שכל המידע שצברת, ששמעת ,מתייחס למחלה אבל המחלה פוגשת אדם, כל אדם ומה שקורה לו ולגופו, לנפשו . מה שקורה לו מול הרופאים, הטיפולים, כל אדם ואיך שהטיפולים משפיעים עליו. את המידע הזה לא ניתן להשיג, להעריך, ואין שום רופא שיכול באמת לצפות מה יהיה ,לתת וודאות .. שהרי אנשים זה לא מדע מדויק והכל שם אפשרי.

      וכאן ,בנקודה הזו מתחילים היקומים המקבילים להתקיים, במקום בו מתחילים עננים של חוסר וודאות, איים של תקווה ומופיעים הרים של  חוסר וודאות ,כאב ולעיתים גם ייאוש והרבה פחד...

      בני המשפחה מתרוצצים בניסיון לשמור על חיי שגרה מחד ולדאוג לכל מה שיקירם נזקק לו מאידך, להיות אתו, ללוות אותו בימים ארוכים של בדיקות, במקרים של אשפוז, ימים ללא עבודה שלא לדבר על שינה, ימים שהשגרה ממשיכה והם חייבים גם לשמור עליה, למען אלו שצריכים אולי לקום לגן, לבית הספר, ואולי להוריהם ואולי גם לעצמם.. אלו ימים שכשכבר יש קצת שקט והכל נרגע ואפשר לנוח (יש תקופות כאלה) בליל מחשבות מטפס ומזכיר לנו כמה שאנחנו פוחדים, כמה שהכול הוא רגעי, כמה שזה לא פייר ואכזרי.

      דווקא אז בזמן המנוחה, עולות להן תמונות שנאספו לא במודע בעשייה היומיומית למען האחר המשמעותי, באיך שהוא נראה, במה שהוא אמר, במה שהוא ורק הוא עובר, אנחנו פחות חשובים.  אנחנו טוחנים מילים של רופאים ומנסים למצוא בהם וודאות, להבין, לקרוא.  יקום מקביל ללא מנוחה, ללא שלווה ,ללא שקט.

      ופתאום מסביבנו כמו פטריות אנו שומעים על עוד אנשים חולים, וגם על כאלה שמתים, כאילו שאנו מתעוררים למציאות שלא הכרנו והיא מתרחשת כל הזמן סביבנו וזה זורק לתוך קיר בכל הכוח, כאילו סרט שאנו רואים אבל אנחנוהשחקנים הראשיים בו, בעצם המשניים אבל אנחנו מחזיקים בפנים כל כך הרבה, גם עבורם. כדי שימשיכו במאבק, כדי שחלילה לא יתעסקו בייאוש,  ביננו לבין עצמנו אנו תוהים אם הם בכלל מבינים מה מצבם ובו במקביל מבינים שגם לנו אין מושג, ושוב בדיקות ושוב בכל בדיקה הפחד ודפיקות הלב שנלוות אליו ,כל פענוח, כל שלב  וכל יום הוא יום חדש וכל שאלה מקבלת אלפי תשובות אפשריות וכל רגע הוא התמודדות נצחית ..

      בני המשפחה נמצאים שם, נותנים, מושקעים לגמרי באחר המשמעותי שאובחן והם משימתיים, תפקודיים ופעילים. באופן מפתיע הם נראים לנו לפעמים יותר חזקים מאתנו , עונים את התשובות שצריכים לענות יודעים להגיד את מה שצריך ,לרופאים, לחברים, למשפחה ..אבל בפנים...הם לא יודעים כלום. הם לא יכולים לדעת. הם חייבים לתפקד וגם ככה אין תשובה ברורה, כי זה מדעי אבל זה לא הופך את זה לידוע ולוודאי...

      בתקופה כזו המשבר נוכח שם במלוא עוצמתו אבל גם התפקוד. שני יקומים מקבילים, כמעט בלתי אפשריים שמתקיימים כל הזמן יחדיו. אין ברירה אחרת, זה פשוט קורה. זה נוצר, בלי מחשבה, זו מציאות חדשה, מציאות שאין בה מנוחה ולפעמים אין גם אוויר.

      אבל זה לא נגמר ...

      המשפחה שנמצאת שם , נשארת עם האתגר אולי הגדול מכולם ,מה יהיה אם ועם...ביום שאחרי שהכול ייגמר. עם הריק. בין אם מדובר בסיפור של החלמה ובין אם מדובר במוות ואובדן  הריק מגיע...

      לתוך הריק הזה מתחילות לחלחל חוויות נוספות, חוויות של האדם שחסר, חוויות של החרדה מהדבר עצמו ,מלהיות חולה, מלעבור זאת שוב , ,חרדה למי שנשאר, זיכרונות מהתקופה שלפני ,של תוך כדי..

       גם  הידיעה של הזמניות ושאלות קיומיות על החיים מתחילים לחלחל . הבנה חזקה שהכאב שהיה כבר מתחילת הדרך , הוא פה להישאר. ואיך לעזאזל ממשיכים? מה לעזאזל עושים עם זה...

      את התשובות לאלה כל אדם נאלץ לגלות לבדו, ולפעמים קבלת עזרה במקום הזה זה משהו שאינו  אפשרי, זה כואב מידי. חוזרים לשגרה , לעבודה, לבית וממשיכים לחפש עם מה למלא את החלל הזה שנוצר, לא תמיד מבינים שאולי שום דבר לא ימלא אותו, שהיקום המקביל הזה ימשיך להתקיים לעולם.. שום דבר לא יראה כמו קודם ושום דבר לא ממלא , את החלק הזה... אומרים להם שצריך להמשיך בשביל... שהחיים חזקים מהכול ..ועוד אמירות ממקום של אהבה אבל לך תסביר שאין כרגע מקום בעולם שלהם להמשיך והחיים רחוקים מלהרגיש חזקים יותר כי מה שהכי חזק כרגע הוא הכאב. לך תסביר, זר לא יבין גם ככה, לא יבין שאתה חי בשני יקומים מקבילים שהתחילו אי שם בהתחלה והם פה כדי להישאר לתמיד...

      על ה"להמשיך הלאה " האדם עצמו הוא זה שחייב להחליט ולבחור, מתי ואיך. זה לא יעזור מה נאמר לו, זה לא יעזור אם נשלח אותו לקבל עזרה .מה שאולי יעזור ,אולי, זה אם נהיה שם ונקשיב , וניתן לו את הזמן לאסוף את הכאב ולבנות מחדש את החיים עם היקום הנוסף שלהם ששזור בתוכם. שניתן לו לעשות זאת בדרכו . שנהיה שם במידה והוא הולך לאיבוד.כי במקום הזה במרחב הזה נמצא אדם, אדם שצריך לגשר על שני היקומים להפוך שני סיפורים לסיפור אחד אחר, סיפור חדש ,מישהו שמנסה ללמוד להסתדר ולקפוץ בין יקום ליקום. מצד אחד לאפשר את הריק ומצד שני להמשיך את החיים, לתפקד, לאהוב, לשמוח .

      כל אחד מאתנו שחווה זאת יודע בפנים עד כמה הוא יכול לבדו , עד כמה הוא מתפקד, עד כמה איכות חייו עם הכאב שבהם אינה מפסיקה לפעום. כל אחד מאתנו יודע גם מתי הוא אולי זקוק לעוד מישהו , מישהו שיעזור לו לבנות סיפור חדש , סיפור שמצד אחד ירכיב את שני היקומים אבל גם שמשאיר מקום לכאב ,לחוסר האונים וברקמה העדינה שנרקמת בין שניהם הסיפור גם מאפשר לחיים להימשך, לחיוך, להנאה, לאהבה להיכנס .. זה סיפור חיים חדש לבנות, שממזג שני יקומים, סיפור אחר .

      אני רוצה להקדיש את הבלוג הזה לכל האנשים שמתמודדים או התמודדו עם מחלה של מישהו שקרוב אליהם,שיקר להם מכל. להם שנלחמים מלחמה יומיומית, סוחבים איתם שקים על הגב , מחפשים מקום לנוח, לנוח מכל הכאוס הזה, לנוח מחוסר הצדק, לעיתים מרגשות האשמה ,מהאכזריות והכאב שנכנס לחייהם, אבל אין להם מנוחה..להם  שהמשבר ביום אחד דפק על דלתם וכל חייהם השתנו ללא היכר, אנשים שבתוך השגרה המבורכת מקיימים יקומים מקבילים. יקום שלהם ששזור ביקום של היקרים להם.. יקום שיש בו חוסר וודאות, כאב, פחד תהומי. יקום עם טונות של  חוסר אונים , של התבוננות, של ציפייה , יקום של אמונה וייאוש ,של תקווה ושל חרדה. יקום שאין שם מה לעשות חוץ מלתמוך, להקשיב, להאמין בחיים ולהכיל את אפשרות האובדן , אובדן המוכר, השגרתי, היומיומי, וכן, לעיתים גם אובדן של היקר שלהם.האפשרות הזו של האובדן היא בלתי נסבלת ,גם אם מכירים בקיום שלה.

      אני יודעת שבני המשפחה גם רוצים להיות הם שוב, אבל זה לא פשוט, זה לא משהו שקורה ברגע, הם עברו חתיכת מסע והם עייפים עכשיו. מחכה להם מסע נוסף של  בניית סיפור חייהם מחדש . תנו להם , תאפשרו להם.. תאפשרו להם להיות הם . זה כואב וזה בלתי נסבל , תבררו איתם מה הם צריכים, אל תגידו להם מה אתם חושבים...

      הם כנראה יעברו את התקופה הזו , אבל בדרכם.

               אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר שֵׁב אִתּו עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר,

      אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן, אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר,

      בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת שֵׁב אִתּוֹ,

      שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד ...

      (צל עריות, סמדר וינשטוק).


       

      " הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      ©יסמין פז -מטפלת רגשית בפסיכותרפיה גופנית

      זבובים של החיים- הבלוג של יסמין פז
      תאריך: 17/10/2017 23:34:00


      אני מאוד לא אוהבת זבובים. לא מכירה אנשים שכן.זו מן חיה כזו שמסתובבת סביבך, מזמזמת , נותנת תזכורת תמידית לנוכחות שלה. כמעט אין דבר שמעיף אותה ממך. הזבוב מגיע, נוגע לא נוגע, מרפרף על העור ושוב מזמזם. כשאני פוגשת בזבובים תמיד מוצאת את עצמי מעיפה ידיים לכל עבר ופשוט לא מצליחה להיפטר מהם וגם לא לסבול אותם, בייחוד כשגם ככה חם ולח ומי בכלל צריך אותם?

      ביום כיפור השנה החלטתי לצום בריטריט ויפאסנה (מדיטצית התבוננות /תשומת לב) .שהיתי בסוף שבוע בטבע ,באולם  שקט, ללא שיח, בצום, עם עוד אנשים  ו...עם המון זבובים.

      סדנת ויפאסנה זימנה לחיי נחיל זבובים. אחד כזה שמקיים חיים שלמים סביבי, הרגשתי שככל שהזמן עובר הם אף מתרבים מסביבי וככל שהם מתרבים כך גם  תנועות הידיים שלי בניסיון להעיף אותם ממני, הזמזומים, אי הנוחות, חוסר האונים והתסכול.

      לא מצאתי רגע של שקט, הכול שקט מסביבי אבל אני מתקיימת במקום אחר שבו הכול גועש ורועש. אני מנסה לשרוד בתוך עולם של זבובים.

      רגשות של חוסר אונים מהול תסכול, כעס ושוב חוסר אונים. רגשות שעולים בכל הכוח מרגע לרגע, מזבוב לזבוב . כאבים פיזיים שמצטרפים ככל שהרגשות מתעצמים ,ככל שאני מחפשת את המקום וגם את הדרך להעיף אותם ממני ,אבל הם לא הולכים ואני מתוסכלת וכואבת. ככל שהסופשבוע מתקדם לו מתחילה לחלחל הידיעה שזה מה שיש, שזה לא בשליטתי שהם פה להישאר ואני יכולה להמשיך ולהילחם או לבחור להתבונן. להתבונן ברגשות המוכרים שעולים ,אלו שאני פחות אוהבת לפגוש, אלו שמהם הכי קל לי לברוח.

      לאט לאט גם ההבנה מגיעה...(ממש לאט, שלוש שעות לפני החזרה הביתה) אבל כשאני מרפה לתוך הייאוש אני מבינה.

      אני מבינה שלא סתם הזבובים האלה לא מפסיקים לחוג סביבי, שלא סתם הם חלק מהשקט שמסביבי, יותר נכון מבינה מה הזבובים האלה מסמלים עבורי. מבינה שהייתי צריכה לצאת מהרעש היומיומי כדי לפגוש זבובים שחיים בתוכי. אותם אלו שבעזרת הרעש היומיומי והשגרה העמוסה אנחנו מעיפים רב הזמן הצידה.

      זבובים אלה עבורי הם הדברים שמרביתנו לא אוהבים להרגיש : שינויים, משברים, פרידות, אובדן , פיטורין, דברים שלא ממש בחרנו אבל הגיעו לחיינו והשאירו אותנו מתוסכלים, כועסים, חסרי שליטה וחסרי אונים..לכולנו יש כאלה  ולא משנה כמה ננסה להעיף אותם הם הגיעו בכל זאת. גם הרגשות הלא נעימים שנלווים להם הם זן אחר של זבובים , לפעמים בלתי נסבלים אף יותר.

      ישנם עוד הרבה זנים של זבובים, גם הזדמנויות,הצלחות ,מערכות יחסים ועבודה יכולים להיות זבובים , כל אחד והזבוב שלו, כל אחד ומה שהוא מנסה להעיף מחייו , כל אחד ומה שהוא מנסה לברוח ממנו או מפחד לפגוש בו.

      באותו סוף שבוע הם  סימלו עבורי את אותם דברים שאינם בשליטתי. שאינני בוחרת .יותר מזה, גיליתי שהם גם לא ממש עפים הצידה כשאיני מבחינה בהם בחיי היום יום . הם עדיין חיים , עפים. מזמזמים גם בשגרה, כל הזמן , רק היסח הדעת גורם לנו פחות להתייחס ולתת מקום. השגרה לא מאפשרת לנו להיות בתשומת לב ולאפשר להם מקום, לחלק מאיתנו היא מאפשרת להמשיך ולהזיזם הצידה.

      הפרדוקס הוא שכשנבחר לתת לכך מקום ייתכן ונאפשר לדברים אחרים להיכנס, נאפשר אולי לאותם זבובים קצת להתפזר, פחות להפריע, פחות להיות נוכחים ומזמזמים ומלטפים את הרפרוף הכי לא נעים שיש, ההבנה שגם אם נלחם בהם הם ימצאו דרך לזמזם ולהטריד אותנו , את מנוחתנו וינסו בכל דרך ואם לא אז ימשיכו גם דרך הגוף.. עד שנהיה בתשומת לב, עד שנקשיב להם וניתן להם מקום .

      למדיטצית ויפאסנה אין מטרה מובהקת לעשות לך טוב. לא מזמינים אותך לאושר ושמחה גם לא לתהומות של עצב ופחדים, אין בה הבטחה. יש בה הזמנה פשוטה ,כנה וחכמה להתבונן ולהישאר בתשומת לב, למה שפשוט קורה, אבל ללא מאמץ ושיפוטיות. להתבונן על הדברים כפי שהם, להיפגש עם מה שיש במקום שאינו שגרת היום יום  במקום שלא תמיד ניתן להזיז דברים הצידה, בתוך מרחב שהתנאים בו מאפשרים את ההתבוננות . ללא הרעש שהחיים מייצרים. ללא מסכים, שקט. זה לא יהיה תמיד פשוט ונעים כי כאלה אנחנו , לא תמיד פשוט ונעים לנו אבל מה שקיים ושיש בתוכנו ,בנו , די מובטח שיהיה נוכח. אם טוב אז טוב ,אם מתסכל אז מתסכל ,אם כואב אז כואב...ואולי גם וגם וגם , מה שיש.

      אני מאמינה היום שזו המהות, ששם יש שקט, שם במקום שמאפשר לעצמנו לפגוש את כוליותנו .את כל מי שאנחנו. עם מרחב שמאפשר זאת. כל אחד והמרחב אותו יבחר.

      אני עדיין לא אוהבת זבובים, זו חיה מעצבנת. אחרי הסוף שבוע אני מתבוננת עליהם אחרת , הם אפשרו לי להיפגש.

      בדרך הביתה חשבתי לעצמי שמהמקום בו אני נמצאת כרגע מחר אני בעצם הולכת לפגוש זבוב ענק שנקרא שגרה,זבוב ששכחתי שנמצא מרב שהוא חלק בלתי נפרד ממני, זבוב שנמצא שם כל הזמן ,מזמזם ,מלטף באי נוחות ומפריע לנו להתבונן, בכוליותנו, בכוליות של הטבע , של מי שמסביבנו....

      זבובים נמצאים וכנראה יהיו שם כל הזמן,כל אחד והזבובים שלו,

      כל אחד והזבובים שחייו מזמנים עבורו....

       

      " הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      ©יסמין פז -מטפלת רגשית בפסיכותרפיה גופנית


      המעבר שלי ואני יצאנו לדרך...- הבלוג של יסמין פז
      תאריך: 28/11/2017 23:59:00

      שוב עברתי בית. עברתי לבית משלי...!! ,בית שבנינו מהיסודות ועד לתוצאתו הסופית, בית משלי !!עברתי אי אלו דירות ובתים בחיי. הפעם המעבר היה קצת אחר. 

      מעבר לעובדה המאוד מרגשת שעברתי לראשונה לבית משלי גם מצאתי את עצמי מתבוננת במעבר הזה בצורה אחרת , מצאתי את עצמי מתבוננת כאילו מבחוץ ורואה את עצמי נהנית ומתרגשת בתחילת המעבר.  נורא שמחתי שזה ככה, באמת, זה לא היה ככה תמיד והתרגשתי שאני יכולה ליהנות מזה!! אבל תוך כדי ובעיקר לקראת סוף האריזה אני רואה שאני חוזרת להיות נרגנת, מופעלת וחסרת כוח וסבלנות וזה מתעצם בכל רגע שעובר, עד שאני שמה לב שכבר נורא קשה לי להמשיך להחזיק בהתרגשות שיש בי , שאני עסוקה בלהזכיר לעצמי שוב ושוב את הקפה הראשון בסופו של יום המעבר כדי שיהיה לי יותר קל לצלוח את הרגעים האלה אבל... הנה , אני שוב שם, כמו תמיד, זועפת, כועסת ,עייפה על גבול המותשת, מותשת מלהכיל את הסיוט הזה שאני חווה ארגזים, אבק, בלגן שלם ותחושה שזה לא ייגמר לעולם ,כל הזמן צצים עוד דברים ללא ארגז ומקום..  ודיייי!!!! ואוףףף!

      למרות שמעבר בית זה דבר שכמעט כולנו נתקלים בו בשלב זה או אחר בחיינו, שלב המעבר הוא לעיתים שלב מאוד לחוץ ,עמוס ומורכב כמעט עבור כולם, מצד אחד אותה ההתרגשות שבמעבר מצד שני העבודה הכרוכה בו: אריזות, ניקיונות, פרידה מחפצים, אבק וכאוס.

      כשהתבוננתי על המעבר הזה הפעם ראיתי באופן די ברור שבמעבר הזה משהו נפגש עם הנפש שלי, תהליך המעבר והרגשות המתעוררים בו הוא לגמרי המעבר אבל הוא לגמרי שזור בתוכי , הוא מרגיש לי מוכר ואולי בפעם הראשונה מובן יותר..

      מהרגע שנולדנו אנחנו אוספים ומסדרים.  אוספים ידע, זיכרונות, רגשות, מחשבות, אמירות, נופים  , חברויות.. אוספים ומסדרים בתוך ארגזים ,עם שם לפעמים תאריך , את המקום לשם הארגז  שייך,          חלק מהארגזים נשארים סגורים במסקנטייפ דביק, פחות זקוקים לפתיחה כעת, חלק אנחנו ממקמים ומפנים במקום חדש , חלק אנחנו מסווגים כשביר ועוטפים היטב והם תמיד ייפרקו בזהירות וביראת כבוד ועל אף היותם שבירים ימוקמו במקומות חשובים במרחב , ויש גם ברשימה את הארגזים  שאנחנו צריכים אבל לא בא לנו לפתוח, אלה שמלאים בחפצים שהם שלנו שאנו לא מוכנים עוד להיפרד מהם ובכל זאת אף פעם אין להם מקום מוגדר להיכנס אליו. הם נודדים אתנו ממקום למקום אבל תמיד נשארים תחת ההגדרה של "פיצ'יפקס" שאין להם מקום מסודר- ארגזי הבלגן שבהרבה מהמקרים(לפחות אצלי) עוברים למגירות בלגן.

      בכל מעבר אנחנו מעבירים את הארגזים האלה מקום עם אפשרות לסדרם מחדש, להיפרד מחלקם ולהשאיר חלק סגורים. כל מעבר על אף שמתחיל בהתרגשות אנחנו נדרשים להיעקר ולעקור לאדמה שעליה מקום חדש. כל מעבר אנו מבקשים מהשורשים שלנו לבוא אתנו, להינטע במקום חדש עם תקווה גדולה שהחזקים שבשורשינו יצליחו להיקלט ולמקם אותנו שוב באדמה שמחזיקה אותנו.

      ככל שהמעבר מתקדם לו אנחנו משאירים אדמה כרוכה ונפערת מאחורינו ומפנים פנינו לאדמה החדשה שנצטרך לשוב ולדשן כדי לאפשר לנו ולשורשים שלנו את הקליטה הכי נעימה שיש. כל מעבר מסתיים בארגזים ארוזים, אבק והתארגנות חדשה..התארגנות שישנה בה בחירה אילו ארגזים לפזר ואלו לא, ואנו מול המקום החדש שאחרי האבק הנורא שהשארנו מאחור נראה לנו נקי מאי פעם, על הריחות, על המרחב, על אנחת הרווחה שמגיעה עימם, על כל חלקיו. אבל כל הארגזים באים אתנו , ואנחנו מארגנים אותם מחדש, מיום ליום, משבוע לשבוע ובמקביל יחד עימם אנחנו משרישים באדמה החדשה , משרישים אותה, משרישים את עצמנו, כמו שאנחנו עכשיו ברגע המעבר, ברגע הזה.

      ואז מגיע הרגע של הקפה הזה של סוף יומו הראשון של המעבר, הקפה הראשון בבית החדש, רגע שאפשר לנשום לרווחה על שעברנו את העקירה עם האבק שבה ולחייך על החדש שבאפשרותנו לטעת. בלי לשכוח את האריזות, הניקיונות, הפרידה ואת האבק והכאוס שהיא הביאה אתה אלא את האפשרות להתארגן מחדש ,עם הידיעה שכל ארגז שנבחר לפרק נוכל לארגן מחדש את מה שיש בו ולהחליט אם יש ארגזים אחרים שאני רוצה לפתוח כעת או לסגור חדשים במסקינטייפ לעת עתה , אבל בעיקר לקבל שתמיד יהיו ארגזי "פיצ'יפקס" ,כל פעם מלאים בפריטים אחרים שעדיין איננו יכולים לוותר עליהם אבל בו בעת לא בטוח שיש להם מקום כרגע, באדמה שלנו, בבית , או אולי רק בנו. אבל לקבל.

      מעברים,כל אחד וארגזיו הוא, כל אחד ומה שבוחר להעביר עמו, לסדר, לארוז, לקרוא להם בשמות שקשורים למקומות, כל אחד והאבק שהוא משאיר מאחוריו , הכאוס שמתלווה אליו, ההתרגשות למשהו חדש.

      וכמו הארגזים גם כל אחד ושורשיו, אלו שמשרישים למעמקים ונתלשים בכל מעבר, אלו שמשרישים מתחת לפני האדמה ופחות כורכים אותה עם המעבר, אלה שלא מצליחים/רוצים להשריש אלא נהנים בכל פעם מהנדידה עצמה ומהתרגשות שהם מוצאים בה...

      מעבר הוא משהו שכולנו נחווה, זה יכול להיות מעבר בית, מעבר בתוך מערכות יחסים או מחוצה להם, מעבר ממצבים כמו רווקות והורות, מעברים בין יום ללילה ומלילה ליום, ,מחיים למוות שאנו פוגשים בהם, מעברים.. כל אחד ומעבריו הוא, אבל בכל אחד מהמעברים ולא משנה כמה הוא מורכב או פשוט ניתנת לנו בחירה, בחירה להתארגן מחדש, להשריש שורשים והבחירה לבחור, לבחור את מה נרצה לפרוק ,להשאיר ארוז , לזרוק, להשאיר בבלגן , להסתכל על הפריטים השבירים שארזנו בעדינות ושמנו מסביבנו ופשוט לקבל... לקבל שכל אלה תמיד יהיו.

      ואני, אחרי שלושה שבועות בביתי החדש, מרגישה שבמקביל לבחירות שאני עושה, אני מתחילה לטעת שורשים בביתי שלי, באדמה שלנו, שלי ושל משפחתי. מבינה גם קצת שעם ההתרגשות הגדולה מההגעה למקום הזה  אני נפרדת קצת ממעברי בית נוספים, מבינה קצת יותר שלמרות שכל הארגזים האלה וזיכרון המעבר ימשיכו להישאר בתוכי, הם יאלצו תמיד להתארגן שוב ושוב ואולי אף יתחלפו אבל אולי בפעם הראשונה אני על  האדמה שלי ,שלנו. אני יכולה להשריש את שורשיי איך שבא לי ולמצוא את הדרך להתארגן שוב ושוב, מתי שאזדקק ולמרות שזה שונה וחדש לי , אני נטועה באדמה משלי..משלנו.

      לפחות ברגע הזה....

       

      " הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      ©יסמין פז -מטפלת רגשית בפסיכותרפיה גופנית,

      התמודדות עם מצבי משבר וליווי תהליכי שינוי

      שקט עכשיו...וכל אחד חוזר לענייניו - הבלוג של יסמין פז
      תאריך: 20/12/2017 11:55:00

      ***הבלוג הינו חוויה  אישית שלי למושג השקט ולחקירה שמתקיימת בי לגביו כמטפלת ,כאישה, כבת זוג ,כאימא וכאדם שחי בסביבת אנשים ובתוך אירועי חיים. אין בו להצביע על דרך אחת נכונה או מתכון שמתאים לכולם,  אולי רק הזמנה להתבונן עד כמה אנחנו מאפשרים אותו, מה יכולות להיות הסיבות שלא ומה יכול לקרות אם כן..

      היא מגיעה אליי כל שבוע , תקופה די ארוכה. היא מדהימה, משתפת פעולה ובאה לעבוד. קשובה לעצמה וגם לי ,משתפת באופן פתוח ומאוד מחויבת. בפגישות האחרונות עלה במפגש נושא השקט. שאלתי אותה מה יקרה אם כשיגיע הערב לא תדליק טלוויזיה, לא תהיה עם הנייד ולא תדבר עם אף אחד, פשוט תהיה בזמן איכות עם עצמה ועם מה שהשקט מביא עימו.

      עלו לה דמעות " אני לא מסוגלת, אין לי כוחות, אני יודעת מה יעלה..."

      היא מנתה מספר זיכרונות שדוברו בחלק מהפגישות ביננו ובתוכם הרים של רגשות שהתקשתה לפגוש ולקבל, כל כך הבנתי אותה.

      אבל גם היא הבינה, בשנייה, שכדי שהמטרה הטיפולית שלשמה באה תתממש היא חייבת לפגוש את מה שהיא סוגרת בתוכה.

       ואז היה שקט..

      אני לא מכירה הרבה אנשים שאוהבים להיות בשקט. אנשים שאוהבים לשתוק. להיות שקטים ובשקט. בלי ניידים , בלי מסכים , בלי ספר, בלי אנשים, עם אנשים  ,פשוט שקט. גם לשתוק אבל בעיקר להיות שקט.. להקשיב בנוכחותו של השקט רק למה שקורה בתוכנו מבלי לעשות עם זה כלום, אין הרבה אנשים שאוהבים את זה. ככה פשוט כמו שזה , שקט.אחת ההפרעות שלי, מודה היא לבדוק במילון את ההגדרה המילונית של מילים שאני חוקרת אותם דרכי ודרך אנשים, לא כי המילון הוא כתב עיון מקצועי אלא בשל הפרוש הפשוט שהוא מציע, פרוש המילה כפי שנכתבה תוך הצגת המשמעות שניתנה לה.  ה אני תמיד מופתעת מחדש ממה שהפירוש הכתוב אומר לעומת הפרשנות שאנחנו נותנים לזה (רובנו),אולי בגלל זה זה הפך להפרעה, ההפתעה בנפילה לפרשנות והאפשרות לקבל עוד נקודת התבוננות ומקום לחקירה מזווית אחרת. .

      אז הפירוש למילה שקט במילון מתחלק לשניים :

      1.     לשון המקרא: שלווה, מנוחה, מרגוע.

                 "וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א׳ כב, פסוק ט)

      2.     הֵעדר קול, שתיקה, דומייה. "אנא, שִמרו על השקט, אני מנסה להירדם".

                  חייבת לומר שהופתעתי שוב J

      יהא אשר יהא מי שכתב את המקרא, (אני אישית בעדו, כפי שהוא, לא תמיד כפי שמציגים אותו), בהנחה שלא היו בתקופתו הסחי דעת כבימינו ,הם ראו בשקט שלווה ,מנוחה ומרגוע.

      נדמה לי שאנחנו היום יותר ויותר משתמשים בשקט כפי שהוא מוצג בפירוש השני ,בעיקר כדי לנסות להירדם, גם שם זה לא תמיד מצליח לנו.

      מה יקרה ברגע השקט? ברגע שייעלם לו הקול ותהיה שתיקה ודומיה? מה יהיה אם נעיז רגע לעצור ופשוט לא לעשות כלום.

      סביר להניח שבאותו הרגע מלא מחשבות, טרדות, חרדות, זיכרונות, עצב, כעס , כולם יעלו להם על פני השטח וילחמו מלחמת חורמה כדי לקבל מקום שהרי אנחנו לא רגילים בימינו לעצור. כשאנחנו עוצרים לרגע  אנחנו לא מצליחים לשלוט שם בכלום , הצפה של כאוס ,בליל מחשבות, רגשות ותחושות ואלו שהכי לוחצים לקבל את המקום יצאו ראשונים , סביר להניח שיהיו אלו שנמצאים ברבדים המודעים יותר שלנו ,שאנחנו מכירים אותם ויודעים שהם שם. הם כנראה יהיו הראשונים ממלוא חומרים אחרים שאספנו במהלך חיינו וכעת רוצים לצאת לחופשי, את חלקם בכלל שכחנו שאספנו (לא מודעים) והם אולי כואבים או מפחידים ולכן לא אפשרנו להם להיות חלק מחיינו. אבל כולם שם רוצים ביטוי ,כולם הם חלק ממי שאנחנו. כולם מחפשים לצאת. ואז ברגע שזה מתחיל שיש שקט שמאפשר זאת  ,אופס.. היד נשלחת אל הנייד, לשיח ,למסך . כי הרי קשה לנו ללא קול, בשתיקה ודומיה, בשקט, אנחנו לא רגילים... 

      הפרשנות הזו שאנו נותנים לשקט ברמה מסוימת מונעת מאתנו להגיע לשלווה מנוחה ומרגוע, כי הסחי הדעת תפקידם להחזיר  לנו את הרעש, ושם אנחנו כבר רגילים, לא תמיד נעים אבל נוח לנו איתם, אין משהו חדש או ישן לפגוש.. זה לא  מפחיד וזה מאוד מוכר . הרעש  אתנו כל הזמן, בכל רגע של שקט, אולי שומר עלינו ,אולי מונע מאתנו, אולי דברים אחרים, כל אחד ותפקידו של הרעש בחייו והוא כל כך לגיטימי ומקובל, הוא נחלתו של כולנו.

      אבל אולי , מתחת לכל הרעש הזה יש דברים אחרים שרוצים להתגלות, מתחת לכל אלה הנלחמים לצאת ישנם תובנות של חסד שגם הן חבויות ומוסתרות ואינן נגישות לנו וגם הן חלק ממי שאנחנו. אולי רצונות, חלומות, אולי מי אנחנו באמת מתחת לכל מעטה הרעש ובו הנורמות, הציפיות של האחרים והצרכים היומיומיים. אולי שם אכן ממקום של שקט אפשר לחזור למקום של השלווה המרגוע ובעיקר המנוחה.

      המחשבה הזו על שקט הגיע אליי לפני סופשבוע נוסף של תרגול ויפאסנה בעין דור.

      השנה בספטמבר השתתפתי בסופשבוע של ויפאסנת יום כיפור בכליל . אחרי שיצאתי משם הבטחתי לעצמי שאחת לחודשיים אני יוצאת לסופשבוע תרגול. זה משהו שנהגתי לעשות יותר בעברי ,לפני שביתי הבכורה נולדה. עשיתי את זה על בסיס די קבוע ובאי שקט של המעבר להורות התמסרתי לרעש בחיי לטוב ולפחות טוב שבו , לא היה בי מקום לשקט, מודה. על אף שניסיתי להכניס אותו ולתרגל אותו בחיי היומיום משהו ממני ברח מזה. הרגשתי שאין לי כוחות , אבסורד לא? אין לי כוחות לשקט ומאידך הכי הייתי זקוקה לו ולמה שהוא אפשר לי בתקופה שתרגלתי.

      כתבתי על אותו סופשבוע  בכליל בלוג , קראתי לו "זבובים של החיים" מוזמנים לקרוא כאן אבל לאלה שאין כוח לקרוא, התובנה המרכזית מהבלוג שהזבובים המזמזמים (נחיל שלם מהם) שבהם נלחמתי במהלך סופשבוע שלם והפרו את שלוותי עד כדי הופעת כעס ותסכול הם אותם זבובים בחיינו שאנו ממהרים להעיף מאתנו ולא מאפשרים לעצמנו את המרחב לפגוש בהם, כן גם בכעס ובתסכול שהם מביאים. זבובים כמו אובדן, פרידה, אי מימוש, פיטורין, כל אחד ושלו. והנה שבוע לפני היציאה הנוספת שהבטחתי לעצמי אז, עם הידיעה הברורה של החוויה המעצימה שאני פוגשת שם בתוך בלילי הסיוט שצף ועולה, אני מוצאת את עצמי שוב באי שקט, בהתלבטות ולא אגזים אם אומר שבכל רגע בא לי ללחוץ על כפתור הביטול במייל שנשלח ולוותר על ה"תענוג". לוותר על השקט. ואולי על התרגול שדורש ממני לגעת בו שוב, ללמוד אותו מחדש כפי שאני היום כדי שאולי אצליח לנוח, להיות שלווה יותר ולמצוא מרגוע בתוך האינטנסיביות של החיים שהכול נשאב אליה ללא עצירה.

      אז בעונה הזו אין זבובים, וגם אם אפגוש בהם אני יודעת אחרי הפעם הקודמת שהם חלק מהחיים והם יגיעו, גם אם לא בהווייתם המוחשית והמזמזמת. אבל אני גם מבינה שעם כל אי השקט שהם מביאים הם רק זבובים, וכשנותנים להם מקום הם קצת פחות מטרידים.

      אז למה בכל זאת מופיע אי השקט מהשקט ? שאלה זו לקחה אותי למחשבה שאולי האי שקט מגיע מחלקים אחרים שממתינים להתגלות גם אם הם זבובים אאלץ לפגוש אותם שוב ואולי שוב את האי שקט והתסכול. ככל שהסופשבוע  מתקרב כך גם הופיעה בי ההכרה שמרב ששכחנו מה שקט מאפשר ישנה דרך סיזיפית שיש  לעשות על מנת באמת לאפשר שלווה ורוגע בתוך חיי היום יום בעידן שבו אנו חיים. או שאולי החשש הינו דווקא מהלמידה מחדש של מהי באמת מנוחה בתוך עולם של הסחי דעת בתוך עולם שרחוק שנות אור מימי המקרא ועבר גלגולים רבים , לטוב ולפחות. הפחד לגלות מי אנחנו מתחת לכל אלה, הפחד בגילוי החלומות, הרצונות, הכמיהות שבתוך עולם של הסחי דעת השארנו מאחור עד כדי שאין אנו יודעים איך לגלות זאת מחדש ומה זה יעשה לחיינו.

      יש בשקט הרבה מסתורין, הרבה חוסר וודאות וחוסר שליטה. יש בשקט עולם שלם שממתין להתגלות ונראה לי שאנחנו קצת מפחדים ממנו, איננו יודעים מהו.קצת התרחקנו ממנו אבל אולי אנו גם נוגעים בו יותר ויותר ככל שהזמן עובר, נוגעים בצורך בו, למיינדפולנס וליתרונותיו ועוד כלים אחרים וטובים שמאפשרים את השקט שמרגיע ,בי אישית חזר אותו צורך והתעורר אחרי הרבה שנים של רעש, הרבה ימים ואירועי חיים שהפכו לזבובים..

      יש בשקט הרבה וכלום .יש בשקט מקום אחד ששייך לכולנו, שהוא גדול מאתנו במה שהוא מאפשר . מקום שמזמין אותנו להעמיק ולהכיר יותר מי אנחנו ,להיות יותר בחברת עצמנו, יותר בהקשבה לעצמנו וכך גם לאחרים , מקום בו אפשר לחבר ולאחות חלקים שנקרעו בנו ,לגלות בו את הפער הזה שקיים בנו- מי הפכנו להיות ומי אנחנו באמת ולקבל את זה, אולי זה כל מה שצריך כדי לנוח, להירגע ולמצוא שלווה. מפגש עם מי שאנחנו וקבלה שלמה ללא פרשנות ושיפוטיות לגבי מי שנאלצנו להפוך להיות בעידן בימינו,

      אולי משם המפה לחזור למקום השקט הזה ,לאפשרות שנמצאת בכולנו, האפשרות להתבונן ולקבל את השקט ואת עצמנו אולי זה המצע לשלווה ,למרגוע ולמנוחה .

      ואסיים בכמיהתה של יונה וולך, אולי כמיהה  אוניברסאלית באופן כזה או אחר, בדרך זו או אחרת.... כמיהה שימצא בנו שקט ושאולי פחות נחשוש ממה שנמצא בו.

      שלח לי שקט טוב מוגן

      שלח לי שקט מענן

      שלח לי שקט ממוכן

      לשמוע שקט לא מכאן

      תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.

       

      " הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      ©יסמין פז -מטפלת רגשית בפסיכותרפיה גופנית



      ותגיד זמן והזמן עובר... אם זה כאן או במקום אחר
      תאריך: 20/2/2018 21:32:00

      "תנו לי להזכיר לכם בכבוד רב שהחיים והמוות הם בעלי חשיבות עליונה.

      הזמן עובר במהירות רבה וההזדמנויות אובדות.

      כל אחד ואחת מאתנו צריכים לשאוף להתעורר, התעוררו!!

      שימו לב, אל תבזבזו את חייכם..."

      (מתוך דקלום במרכזי זן)

      עשיתי לי רשימה, רשימה של דברים שאני רוצה.

      רשמתי בה בין היתר עוד זמן..

      לפני חמישה חודשים עזבתי עבודה שאהבתי כשכירה והפכתי לעצמאית כדי לתת לעצמי זמן, עוד זמן רק ממה שאני אוהבת לעשות (טוב נו, גם צריכה לפעמים)  אני אוהבת את מה שאני עושה והיום כעצמאית יש לי גם הזכות  להתאים לעצמי את המינון שנכון לי, יש לי היום זמן אחה"צ בלי טלפונים ומשימות שהייתי מורגלת אליהן , הסטרס ירד וחזרתי לנשום, ובכל זאת רשמתי זמן..

      עשיתי לי עוד רשימה, רשימה של מה אני עושה עם הזמן, עם הזמן שהיה נראה לי שאין לי מספיק ממנו.

      גיליתי שהזמן קיים. ההרגל בעשייה גרם לי קצת לשכוח מה עושים אתו. ברגעים הריקים האלה שהגיעו  וזימנתי לחיי , אותם רגעים שבהם אין עבודה מסביב לשעון, אין דברים שצריך לעשות גם כשאתה לא תמיד מסכים או רוצה לעשותם , האין סטרס הזה שכמהתי אליו  ,גיליתי שאני לא באמת יודעת מהו ומה עושים איתו ויתרה מזה נוחכתי לדעת שהכמיהה שלי לזמן  אפופה לה בעשן סמיך של חוויית השעמום..

      מאז שיצאתי מהבית לחיים בוגרים עבדתי כל הזמן. מהעבודה הביתה ,בהמשך לבית שמקיים זוגיות ולבית שנוספו בו ילדים ושוב עבודה ..עכשיו שפיניתי לי זמן זה מרגיש די מוזר וכשיש לי זמן פנוי אז אני לוקחת על עצמי עוד משהו שצריך לעשות או את הנייד (המחשב, הטלפון) והזמן מתמלא לו. לא תמיד בעשיה מספקת , לא תמיד בעשייה מקדמת אלא באיים קטנים של זמן שאינם באמת מנוצלים ואינם בהכרח מביאים אותי למקום בו אני שואפת להיות. בעולם האינטנסיבי בו אנו חיים כבר שכחתי איך ומה עושים בו, עם הזמן שיש לנו,שאני לא באמת יודעת מה זה להשתעמם... שלא חשבתי מעולם או יותר נכון לא העזתי לעצור לרגע כדי לזכות הבחין בזה...

      מטופלים מהעבר ומההווה מעלים  כמעט תמיד באיזשהו שלב במפגשים  את סוגיית הזמן , מתלוננים על זמן קצר ועומס רב, על קושי לעמוד בקצב. הם מתארים חיים מלאים בעבודה, מטלות, משימות ובאופן מסוים חווים החמצה על כך שאינם מצליחים לעצור את המרדף המטורף הזה ומייחלים בתוכם לזמן פנוי שיאפשר לעשות עוד ממה שהם  אוהבים ופחות ממה  שצריך :זמן ליהנות עם הילדים ופחות את מה שצריך: זמן לכתוב, זמן ללמוד, זמן לישון בלי לחוש אשמה , זמן עם פחות סטרס. זמן לעצמם, זמן להיות הם...הם מתארים בפני לא פעם חווית החמצה ושואלים שאלה אחת מאוד מהותית, נוקבת  וברב הפעמים כואבת , האם אלו החיים שנועדנו לחיות? וכשאני פונה ושואלת  מה יקרה כשיהיה לך זמן פנוי? הם מסתכלים עליי בעיניים מבולבלות ועונים שאין להם מושג מה בעצם יעשו, קרוב לוודאי ימותו משעמום או שפוטרים אותי בתשובה של עדיף ללכת לישון... בדיוק כמו שאני הרגשתי , אבל העיניים המבולבלות כבר מתחילות לחפש תשובות....

      אני חמישה חודשים מתבוננת ולומדת להכיר מהו זמן פנוי ומהי חווית השעמום עבורי , לומדת להבין שזמן הוא פונקציה שאנחנו יכולים להשפיע עליה. הורגלנו בעידן הטכנולוגי והאינטנסיבי של ימינו  שכל רגע מלא במשימות ובעשייה הוא רגע נכון המעיד על חיים מלאים , ממומשים אבל בעיקר נורמטיביים. הנורמה הנוכחית, שבנויה על עידן שקריירה ,מסכים, וגירויים נוספיםתופסים את כל זמננו מבלי בכלל שאנחנו מבחינים בכך. התמכרנו לעשייה עד כדי כך שנראה שבמקומות שבהם יש לנו זמן אנחנו בלי לשים לב מקדישים אותו באופן הזוי כדי להעביר אותו כי אנחנו לא יודעים מה לעשות בו, לא יודעים מה זה ה"זמן לעצמי"  שאנחנו כל כך כמהים אליו, ומבקשים אותו. עומס ,סטרס, עבודה, משימות אומר חיים נכונים וזמן פנוי או חוסר מעש נחשבים לשעמום ובמקרים מסוימים נתפשים אף כבטלה ..

      ברטרנד ראסל פילוסוף ומתמטיקאי בריטי, טען שהיכולת לעמוד בשעמום "חיונית לחיים מאושרים" , לטענתו אדם אשר עבד שעות ארוכות כל חייו ישתעמם אם בבת-אחת יהיה בבטלה, אולם לדבריו בלי כמות נכבדת של פנאי האדם מורחק מהרבה מהדברים הטובים ביותר(ראסל,1932)

      שעמום הוא מצב לא נעים, כמו כאב, אנחנו מנסים להימנע ממנו בכל מחיר, ל"עשות" אתו משהו, משהו שיזיז אותו מאתנו.. גם אם אין מה לעשות במובן של המטלות אנחנו נמצא את עצמנו לוקחים את הטלפון הנייד חברנו היקר והקרוב בעידן הנוכחי , מכשיר שהפך מאמצעי תקשורת לאופן בו אנו נמצאים בקשר ומתנהל מולו ובתוכו  עולם שלם של מערכות יחסים,: עסקיים ,חברתיים , שיווקיים , ספרותיים ,מדעיים. עולם ומלואו שלוקח לנו את הזמן ושמאפשר לנו להיות בעשיה. עשייה שבחלק מהזמן מעניינת ומפרה , בחלק האחר שלו פשוט מאפשרת לנו  להיות נורמטיביים ,לחיות ללא עצירה ללא בדיקה האם זה נכון לי, ללא התבוננות ובחינה של מי אני ומה אני בכלל רוצה להיות - ללא חיבור לעולמנו הפנימי שאותו אנו כל כך כמהים לממש. אבל כשנהיה עמוס, כואב, לוחץ ומאמלל הן בנפש אבל גם בגוף ,אז מבינים שאין ברירה. שהשאלה המהותית שנשאלת שוב ושוב בחדר הטיפולים, השאלה המהותית שגם אני שאלתי את עצמי לפני חצי שנה  האם אלו החיים שנועדנו לחיות? זו שאלה שאינה יכולה להישאר ללא מענה אבל לשאול אותה בהכרח שזור  בלהעיז ולהתבונן ולהבין באותו הרגע שבאחריותנו ללמוד איך להשתמש בזמן שנשאר לנו .

      אחות בבית חולים תיעדה את החרטות הגדולות ביותר של אנשים לפני מותם היא אספה את החמישיה המובילה והמושמעת ביותר  לספר בשם  The Top Five Regrets of the Dying" , אלה הן חמשת החרטות המובילות :

      ü     הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את החיים כפי שאני רוצה, לא את החיים שאנשים אחרים ציפו ממני לחיות

      ü     הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה

      ü     הלוואי שהיה לי את האומץ להביע את הרגשות שלי

      ü     הלוואי שהייתי שומר על קשר עם החברים שלי

      ü     הלוואי שהייתי נותן לעצמי את האפשרות להיות מאושר יותר

      באופן כמעט אבסורדי החמישה המופיעים הם כמיהה חיה ונושמת כמעט בכל אחד במהלך חיינו ובידנו הבחירה והאפשרות להשיגם. כמו כל דבר בעל ערך להשיגם זה אומר שעלינו לעבור דרך,  הליכה שאינה רק בשבילים מסומנים שאין רק צעידה וודאית בעלת מתווה בטוח ,אין מתכון אחד ויחיד ואין קיצורי דרךעל מנת להגיע לנקודת הסוף ולא לחוות את החרטות המתוארות לעיל, אבל יותר מכך כדי לחיות עוד בחיינו חיים שלמים ללא חרטה  לכל אורכם.האבסורד הוא שהתירוץ היחיד שיש לנו שבגללו אנחנו לא בוחרים ללכת בדרך הזו הוא שיש לנו עוד זמן ...

      הפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס שהיה במשך מספר שנים פסיכותרפיסט ראשי במחלקה לפסיכיאטריה של הילד אמר כי היכולת להיות משועמם עשויה להיות הישג התפתחותי חשוב ביותר אצל ילד, בנוסף אמר כי השעמום הוא הזדמנות לחשוב על החיים במקום לעבור אותם בריצה חסרת נשימה(פיליפס ,1993)

       אם אכן היכולת להיות בשעמום היא חיונית להתפתחותנו והיא יכולה לאפשר לנו התבוננות על החיים, הזדמנות לחשיבה וחקירה על מה אנחנו באמת רוצים ומה אנחנו עושים עם זה אז למה אנחנו ממלאים את הזמן שלנו בדברים שהם הכי פחות נחוצים או חשובים לנו?

      ללמוד לפנות זמן ולהיות לעיתים משועמם זה כמו כל דבר חדש שאנחנו לומדים ואינו פשוט בתחילתו, הוא מסב אי נחת, בלבול, פחד ולא נעים להיות בו. הוא עלול לעורר רגשות לא תמיד פשוטים ומעצים את תחושת חוסר הוודאות וחוסר השליטה שלנו על חיינו. האשליה שהעשייה משחררת אותנו מכל אלה היא אולי (מ)עשיית שווא. אבל היא נוחה יותר , נעימה יותר ללא הבנה שבטווח הארוך היא עלולה להיות מתסכלת ביותר.ביומנו האחרון ביקום הזה ,היום בו אין לאף אחד שליטה עליו , אנחנו מתחרטים לא על מה שלא ידענו, אלא על מה שידענו בתוכנו כל הזמן וויתרנו לעצמנו באמתלה של נורמה ללא זמן פנוי....וזה כל כך יכאב.

      המפגש עם השעמום וההתבוננות בו כנראה בסופו של יום הוא זה אשר משמש לנו את המפה הנכונה ביותר לדרך שעלינו לבחור כדי לחיות חיים מלאים ומאושרים יותר , חיים שאנו בוחרים מה ליצוק לתוכם באיי הזמן שברשותנו, חיים שיש בהם גם אויר ומקום לחוויות מיטיבות ,גם אם אין לדעת מה אורכו...

      כולנו רוצים זמן וכולנו חייבים לשאול את השאלות המהותיות לגביו, כל אחד ושאלותיו.

      יש את אלו שיגיעו לטיפול בגלל שאלות אחרות ויגיעו גם לשאלות אלו ואז יעיזו להתבונן באומץ ובנחישות כדי למצוא את התשובות עוד בחייהם .כדי לשפר את איכות חייהם.

      יש את אלה שהחלו לשאול את השאלות אך עדיין לא תמיד יכולים להקשיב לשאלות עצמם למרות שהם יודעים שהם שם בתוכם..

      יש את אלה ששאלו אותם לבד ,שמקשיבים להם  ומחפשים דרך  לענות עליהם בעצמם ,לבדם ללא צורך בעזרה מבחוץ..

      אין זה משנה מה הדרך אותה נבחר עלינו לדאוג ללכת בה כדי למצוא ,למצוא את התשובות לשאלות שבתוכנו, לעמוד מול הרגלים יומיומיים ולהעיז לוותר עליהם אם אין לנו בהם צורך. לאמץ חזק לליבנו את הדברים שמסיבים לנו נחת ונשימה ולהתעקש כל הזמן לא להתחרט, לא בהווה ולא בעתיד....

      את הבלוג הזה אני בוחרת לסיים במילותיו של איש יקר ואהוב , גיסי טל, שהלך ליקום מקביל באוקטובר 2017.

      טל הוא אולי האדם היחיד שראיתי בחיי אלו שחי את החיים באופן מעורר פליאה, הוא ידע ליהנות בהם , הוא ידע במה להתמקד ,הוא עשה המון ממה שאהב רב הזמן בחייו. בנקודת  הזמן שבה אמר את דבריו אלו על גבי הרשת הוא אמר את האמת אותה הוא חי לאורך כל ההתמודדות המעוררת פליאה שעימה הוא נלחם במחלה הארורה.  בעיניים שלי טל פשוט רצה עוד ממה שהיה לו, הוא פשוט רצה לחיות , וכולנו האמנו יחד איתו שזו הדרך לנצח את המחלה, עם המון אמת ואופטימיות ובחירה בחיים שהוא אהב. בסרטונים (ואינני יודעת אם זו היתה כוונתו) הוא נגע באמת החיה והבועטת בכולנו , הוא דיבר את עצמו אבל מילותיו הדהדו בנבכי המונים ונגעו כל כך חזק בכל כך הרבה אנשים.  

      בסרטו האחרון  טל דיבר על הזמן: "זמן הוא מה שאנחנו רוצים יותר מהכול - אך הוא גם הדבר שאנחנו משתמשים בו הכי גרוע...

      חזקים מכל הלוחמים הם זמן וסבלנות, חמש דק' מספיקות לי לחלום על חיים שלמים, כזה יחסי הוא הזמן והרי לכולנו יש את הזמן שלנו. כל אחד ומה שהוא מחליט לעשות אתו,

      זמן לאהוב ,

      זמן לאכול ,

      זמן לטייל ,

      זמן ליצור, זמן לבזבז ,זמן לשרוף על כלום...

      זמן להתעורר ולהבין שהזמן הוא יקר והעכשיו הוא העיקר.

      אפילו המאבק שלי הוא זמני יום אחד הזמן ימוסס גם אותו עד שלא יישאר ממנו דבר.

      אני בוחר בזמן שלי להילחם - ולהחלים מסרטן אבל בעיקר בזמן שיש לי, אני בוחר לאהוב את הילדים ואת אשתי ואת המשפחה ואת החברים הקרובים - גם אם הזמן הזה יהיה קצר"

      ( טל פיטל ,2017)

      טל, כפי שאני ראיתיו, היה במקום של בחירה להמשיך ולחיות, הוא חי את מה שכולנו רוצים ולא עושים , זו היתה דרכו ועדיין גם ברגע שבו התמודד עם שאלת הזמן, הוא בחר במה שעושה לו הכי טוב.

      הוא  יצר את הסרטונים מתוך בחירה ברורה בתיעוד, לא כמילות פרידה , אלא כיצירה, (בעיני רבים מופתית), שהוא כה אהב לעשות, כי כזה הגדיר את עצמו - במאי ויוצר.

      על כך ועל מי שהיה בחייו אני מודה לו כל רגע , מודה וחסרה, מודה ומתגעגעת ,מודה ומעריצה, מודה ואוהבת.

      מבחינתי, טל והסרטים שלו הם יצירת אומנות מופתית שמביאה אותו כמו שהוא, את הגאונות ואת האופן בו התבונן על החיים ובאופן בו בחר להתמודד, בגאונותו ואהבת האדם שהיתה בו הוא בחר לשתף אותנו. שנשמע אותו , נכיר אותו ונאהב אותו...

      אני מזכירה לעצמי כל יום את משמעות הזמן ולעשות הכל כדי ליישם זאת עוד בחיי. בחוויה הסובייקטיבית שלי יש לי עוד הרבה מה ללמוד ממנו. גם כשהוא איננו - עבורי הוא השראה נצחית, כל הזמן... ללא זמן...

      ראסל ב' (1975) בשבח הבטלה. הוצאת א' רובינשטיין

      Ware B. (2012). The Top Five Regrets of the Dying; Bolinda Publishing Pty Ltd

      Phillips A (1993).  On Kissing, Tickling, and Being: Psychoanalytic Essays on the Unexamined Life. Published July 15th 1998 by Harvard University Press

      כולל הסרטון האחרון אותו הוא לא סיים לערוךקישור לכל הסרטים של טל https://healthy.walla.co.il/item/3102242

       

      " הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      ©יסמין פז -מטפלת רגשית בפסיכותרפיה גופנית

      על סטיגמה ,קשר ומה שביניהם
      תאריך: 5/3/2018 00:03:00

      כל מה שידעתי על מחלות פסיכיאטריות היו הדברים ששמעתי תוך כדי צפייה בטלוויזיה או בסרטים. בעיני רוחי, מי שסימלו מחלות פסיכיאטריות היו ד"ר ג'יקלומיסטר הייד, רוצחים פסיכופטים, משוגעים, מפגרים, חולי נפש, מטורפים, ובעלי אישיות מפוצלת. אלו הדברים היחידים שידעתי על מחלות פסיכיאטריות, ומה שהכי הפחיד אותי היה שהרופאים אמרו לי שאני אחת מהם (Deegan, 1997a, p.371)  

      הקדמה

      בחרתי לכתוב הפעם על נושא שקרוב לליבי, על נושא הסטיגמה. בחרתי לכתוב הפעם על אנשים , אנשים שמהווים חלק משמעותי בחיי מזה כעשור גם לאחר שפסקתי לעבוד איתם, הם עדיין וימשיכו ללוות אותי בתוכי כנראה עד סוף ימיי. אנשים שהם הסובלים בעיקר , הן מהמגבלה הפסיכיאטרית שלהם והן מן הסטיגמה הנלווית אליה .

      אולם בעודי שוקדת על כתיבתו של בלוג זה הבנתי שאני גם כותבת גם עבור כל אלו המאובחנים "נורמטיביים" כל אלה מאתנו שמאפשרים לעצמם לחלום, לכאוב , לפחד , להתנתק ,לכעוס , ל"אבד את זה" בין אם במודע ובין אם בלבוש הגנות שאספו בחייהם ונפגשים באותה מידה עם סטיגמה. סטיגמה ציבורית -צורה שבה אנשים בחברה מתייחסים לקבוצה חברתית על פי הסטריאוטיפים והדעות הקדומות הקיימות כלפי אותה קבוצה (Corrigan anWatson 2002) והן עצמית- צורה שבה הפרט מתייחס לעצמו בהתאם לסטיגמה הקיימת כלפי קבוצה שאליה הוא משתייך (Corrigan, 1998; Holmes & River, 1998).

      אז כן, אני כותבת גם עבורנו כל ה"נורמטיביים" אשר מעיזים לפגוש את מה שבאמת מרגישים ולפעול על פי צו ליבם ונתפסים בשל כך כשונים/חריגים/לא אהודים/מפחידים /תלותיים/ אגרסיביים /מופלים ועוד. אני כותבת עבור כל מי שחווה חווית שונות בסביבתו הקרובה. כותבת עבור כל אלה הסובלים ממגבלה, הן בגוף והן בנפש ועבורנו ה"נורמטיביים" שמתייחסים אליהם כאל המגבלה שלהם  מבלי שעשינו משהו בשביל להכיר אותם באמת. כל אדם באשר הוא שעליו אנו שמים כותרת של אחר מאיתנו.

      עמדות סטיגמטיות אינם נחלתם הבלעדית של אנשים המתמודדים עם מחלות נפש, כולנו, ברמה כזו או אחרת  מושפעים מתפיסותיהם של אחרים אותנו וכן מעמדות רווחות ....מחלת נפש טומנת בחובה את הסכנה שתגדיר את זהותו של האדם כזהות הכוללת רק את המחלה עצמה ולא היבטים נוספים בזהות ובתפיסת העצמי. לצד התחושה של אובדן העצמי כתוצאה מהמחלה, אדם המתמודד עם מחלת נפש חווה תכופות גם כרסום בתחושת העצמי שלו כתוצאה מקיום עמדות חברתיות של סטיגמה, אשר מופנמות (סטיגמה עצמית) ומשפיעות על תפיסתו את עצמו. (ימין ,ע. ,רועה ,ד. ,יאנוס ,פ.,וליסאקר ,פ .2012)

      זו הזדמנות בשבילי גם להביע הערכה והוקרה לאנשים שפגשתי שאובחנו עם מגבלה פסיכיאטרית, "נפגעי הנפש" , הם לימדו אותי אט אט מהי שיפוטיות בכך שאפשרו לשיפוטיות שהיתה בי להתקלף , בכך שנתנו לי להיכנס אל עולמם וחייהם  וליצור יחד עימם את הקשר ואת ההכרות ביננו. הם אפשרו לי להיפגש עם הפחדים הכי עמוקים שלי ולראות שהם מסתירים בתוכם שפע של הזדמנויות והגשמת חלומות, הם אפשרו לי להיות בקשר עם האחר מהמקום הכי שוויוני שיש גם אם הגעתי אליהם ב"תפקיד", עם עמדות, תפיסות והנחיות .הם הצליחו לראות אותי כמו שאף "נורמטיבי" לפניהם לא הצליח ושיקפו לי לעיתים באופן הכי כנה ואכזרי את מה שאף אחד מעולם לא אמר לי. הם אפשרו לי לגדול. לגדול כאדם, כיסמין, כעובדת, כמטפלת, כאשה . הם נתנו לי כוחות, אלפי שיעורים בפרופורציה, לימדו אותי מהי נחישות,שרידות ,אהבה ואומץ.הם הניעו אותי שלא במתכוון למקום בו  אני היום שלמה הרבה יותר.

      אני בוחרת לאורך בלוג זה לקרוא להם "נפגעי נפש" (עם מרכעות),אני כותבת את זה כי כך הם נקראים בעולם שבחוץ, בעולמנו ה"נורמטיבי". אני כותבת כך כי יש משהו במושג הזה שבעבורי מדגיש אף יותר את הסטיגמה שעליה בחרתי לכתוב בבלוג זה, את תפיסתנו אותם , את הביטוי שמגדיר אותם ושלוקח מהם את הזכות להיות אנשים, עם אבחנה פסיכיאטרית , אך בראש ובראשונה אנשים.  אנשים שזכותם בקיום ,בתעסוקה ופרנסה בחיי חברה ומערכות יחסים ,בדיוק כמונו.  למילים יש כוח, וגם להגדרתם ככאלו .

      אני כותבת עבורי ועבורם, עבור כל השונים והנורמטיביים באשר הם.  אני כותבת ולו רק כדי שהדבר הזה שנקרא סטיגמה ימחק מסדר היום , או לפחות כדי להאיר את האמת מאחורי מה שהסטיגמה הזו בסופו של דבר גוזלת ומונעת מכולנו - קשר, אפשרות להתפתחות ,למידה ושמחה על הזכות להיות . כמו שאנחנו. עם המגבלות שיש בכולנו. ללא שיפוטיות אלא עם הרבה הערכה, חמלה ותודה, לאחר . האחר באשר הוא, בתוכנו  וביננו.

      את הבלוג הזה כתבתי כבן אנוש,  כיסמין, כמטפלת רגשית וכאשת שיקום (לשעבר אבל לתמיד). בכוונה בחרתי לכתוב כתיבה חופשית ובמקומות בהם הוספתי מקורות היו אלה דבריהם של המתמודדים עצמם ולא של חומר מקצועי שיש לי אליו גישיה,שחשוב ויקר ושניתנה לי הזכות לדעת ,להכיר ולעבוד על פיו כעשור. בחרתי לכתוב את הבלוג בנימה אישית, הבאתי גם צדדים בהם אני חוויתי קונפליקטים פנימיים אשר לתפיסתי לעיתים עיכבו אותי ובחלק מהמקרים גם הביאו אותי למי שאני היום. אין בבלוג זה ולו מעט ביקורת כלפי האנשים שליוו אותי בדרכי המקצועית או לאנשים שלימדו אותי באהבה רבה מהו שיקום ומהי החלמה ואם נהיה כנים אפשרו לי לחוות , ללמוד, לגדול ולבחור יום יום במהלך עשור לקום בבוקר לעשייה הכל- כך משמעותית בעיני.  יש בי רק הכרת תודה, אך יש בי גם רצון לצאת מעט מהצד המקצועי שהחזקתי ולהיות בבלוג הזה גם יסמין שלא כמו במקומות שבהם לא תמיד הבנתי שנאלצתי לשים בצד במהלך עבודתי, להיות יסמין במובן הכי פשוט כדי להעביר מה קיבלתי ומה ההשלכות של הסטיגמה בעיני, לא רק עבור "נפגעי הנפש" אלא עבורנו כאנשים שמרכיבים אנושות חיה ופועמת. אני כותבת אותי.

      כולי תקווה שתפנו לנושא הזה מקום ושתישארו איתי עד הסוף... אבל גם אם לא... מכבדת את בחירתכם.

      תחילת הדרך:

      אני זוכרת בתחילת שנתי החמישית במסלול לפסיכותרפיה גופנית במכללת רידמן ,עזבתי עבודה באל על ,עם משכורת נפלאה ואיכות חיים שאפרה לי ללמוד באמצע שבוע ולבלות בחו"ל בסופי שבוע והלכתי להיות חונכת של "נפגעי נפש".  הרגשתי שאני צריכה להרגיש את מה שלימדו אותי שקוראים לו "פסיכופתולוגיה" כדי להיות מטפלת , אבל גם כי מאז היותי צעירה מאוד עניינה אותי השאלה מיהו המשוגע? אני או הם ???

      זו  שאלה ששאלתי את עצמי לא פעם בשל הפגיעויות הנפשיות שחשתי בהן עוד בילדותי. לא היו פגיעות בגוף , או "חלילה" שגעון מאובחן - (משפחה נורמטיבית לגמרי) , הייתי מקובלת חברתית והיו לי חברים רבים וטובים אבל הייתי ילדה מאוד רגישה וחוויתי רגישות זו בבית הספר, בחברה, בתוך המשפחה , ובכלל הרגישות והפגיעות שלי היו חלק ממני, חלק שעם הזמן שמרתי בתוכי. לא הרבה הבחינו בה ברגישות שלי, עשיתי עבודה טובה כדי להסתיר אותה..

      שאלתי את עצמי את השאלה הזו שוב ושוב בכל מיני מצבים רגשיים אותם חוויתי, כל פעם התשובה היתה לי שונה... פעם המשוגעת היתה אני ובפעמים אחרות תגובות האנשים בסביבתי . הידיעה שהתשובה אינה מוחלטת לכאן או לשם בדיעבד עזרה לי לגדול כפגיעה ורגישה אך לא להפוך ל"משוגעת".  אולם כשגדלתי עוד הידיעה הזו  עזרה לי להבין  שכולנו יכולים להיתפס כמשוגעים בשלב כזה או אחר בחיים . עם השאלה מי ה"משוגע" אני או הם  יצאתי להכיר אוכלוסייה חדשה לגמרי אוכלוסיית "נפגעי הנפש" , ,"חולי נפש" ," משוגעים" , "המתמודדים"  ועוד שמות שמכוונים רק אליהם...לקבוצת אוכלוסייה די רחבה .

      באתי למפגש יסמין,הייתי אז סטודנטית בסטאג' (שגם אותו בחרתי לעשות במרכז לבריאות הנפש בלוד, שלוחה של בית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב ), באתי למפגש ללא ידיעה ברורה מה אעשה כשאסיים את הלימודים ואם אצליח בכלל לבנות  קליניקה יציבה . התחלתי לעבוד כי פשוט רציתי להכיר , רציתי לפגוש  ולהיות בקשר עם אוכלוסייה שעד כה נתפסה עבורי כחולה, כמאיימת,תוקפנית ואלימה ואולי בקצה השני אנושית כמו כולנו. הייתי פשוט סקרנית להכיר ללא יומרות להיות במקום טיפולי או מישהי שיודעת יותר מהם. פשוט לראות בעצמי במה מדובר, מהו העולם הזה. החונכות השיקומית בתחילת דרכי בשיקום בבריאות הנפש אפשרה לי את זה. יישום תכניות שיקום שבתוכן מטרות שהם הציבו וליווי האנשים , ליווי ממקום שכולו בגובה העיניים תוך הקשבה לקשיים שעולים בדרך(גם אצלי אגב) , הדרכה נכונה והרבה אהבה למה שבחרתי לעשות בחיי המקצועיים, ליווי אנשים בדרכם המרגשת לשיקום בקהילה לאחר שחוו משבר ואובחנו כחולים עם מגבלה פסיכיאטרית.

      הבנות לאורכה של דרך

      אבי אורן במאמרו מצרכנים לנותני שירות- סיפורו של גשר , בספר שיקום והחלמה בבריאות הנפש מתאר את הרגע בו אושפז בכפייה :

      "משנסגרה עליי הדלת הכבדה של המחלקה הסגורה , בפעם הראשונה מזה 6 שנים ארוכות, חשתי כי ננעלו דלתות חיי. כל המסכות שטרחתי לעטות מזה 6 שנים כמו הורדו באחת...מותירות אותי פגיע, חשוף אבוד.."

      התיאור שלו מבהיר באופן די פשוט אך נוקב את החוויה של להתפרק, של לאבד, של לכאוב ולהרגיש לא מוגן וחשוף . ככל שלמדתי להכיר את האנשים היקרים שליוויתי הבנתי שהרצון והסקרנות שלי להיפגש עימם הזיזה הצידה לא במודע את האבחנה שלהם ונתנה לפגיעות שקיימת גם בי, גם בהם ,להיפגש איתי בתוכי שוב ושוב. הם , "פגועי הנפש" , ברגעים מאוד דומים למצבים בהם הייתי במהלך חיי בעצמי, אולי מרביתנו בשלב כזה או אחר,  כמוני וכמותם  רובנו נגענו בכאב ,חווינו משברים ,פגיעות, אכזבה אך הם כפי שמתאר אבי אורן , במקומות האלה כנראה היו פחות חזקים , או אולי יהיה נכון לומר יותר חלשים והם נשלחו לקבל עזרה כי נפשם ולעיתים גם גופם צעקו את הכאב, הוא היה כה גדול שהקוגניציה במקומות אלה לעיתים השתבשה או השתכללה, תלוי מאיפה מסתכלים. הם עשו ממקום המשבר מה שלפעמים גם אני רציתי , הם זעקו וביטאו את אשר חשו, הרגישו וחוו.  כל אחד בדרכו. אני במקומות החלשים שלי "הצלחתי"  להשאיר את הכל בפנים ,בתוכי ואיכשהו להכיל זאת . להבדיל מהם יכולתי עם המשא העודף הזה להמשיך הלאה בחיי ,עם הכאב וזאת בעזרת בניית הגנות וחומות שיאפשרו לי זאת  אך לא בהכרח הייתי במצב אחר או  יותר טוב מהם ברגעים מסוימים אלו , אבל הצלחתי ויכולתי להסתיר . הם לא, הם הגיעו לקבל עזרה, הם הגיעו לפסיכיאטרים פרטיים או לאשפוז ואובחנו. בדרך לאבחנה הם קרסו, התמוטטו והתפרקו והיו צריכים עזרה כדי להיאסף.. אנחנו "הצלחנו" להחזיק במנגנוני הגנה ששמרו עלינו אך מאידך לא בהכרח מנעו את הרגשות שחשנו ואת השפעתן לטווח ארוך בתוך חיינו, במערכות היחסים שלנו, בבחירות שבחרנו.

      האנשים שפגשתי לא היו האבחנה שניתנה להם, היא הייתה חלק מהם, חלק זעיר מכל מי שהיו ורצו להיות.  כאנשים היתה בהם רגישות מדויקת, בתוך הקשר הם אפשרו לי לפגוש ולהיפגש., ללמוד מהם כל כך הרבה על האישה שהייתי, על אמונות, ערכים , עמדות ותפיסות , על  טיפול ועל ההבדל בין טיפול ושיקום . על ההבדל בין קשר חברי וקשר משפחתי, על המטפלת שארצה להיות  , על אנושות ואנושיות  ,על היכולת לאהוב.. לאהוב את מי שהם כמו שהם, אותי איתם ואת הקשר שהצלחנו לרקום הם ואני , הם איתי. גם אם זה התאפשר רק בתוך ה"תפקיד" בו החזקתי ,התאפשר לו הקשר ביננו ולאורכו הם לימדו אותי גם על סטיגמה .

      אנחנו נמצאים בכל מקום, אנחנו חלק בלתי נפרד מהחברה. אנחנו עובדים, מתחתנים, מגדלים ילדים. אנחנו השכנים שלכם ברחוב. אפשר לפגוש אותנו בתור בבנק או בקופת חולים. אנחנו קונים לידכם במרכול, מתאמנים לידכם בחדר הכושר.  אנחנו כל כך דומים לכם, שלא תמיד תוכלו לראות את ההבדלים בינינו לבינכם. אבל אנחנו גם שונים מכם. אנחנו סובלים מסטיגמה קשה ומהדרה חברתית. יש מקומות שבהם לא ירצו לקבל אותי, כי אני מתויגת( צין א' ,2002)

      אני מכירה "נפגעי נפש" אני מכירה את אלו שהאמינו בהם והם לקחו את המושכות וחיו עם החלק החולה שבתוכם באופן שרציתי גם אני . הם עשו תארים ,חוו, התמודדו והפכו את האבחנה לחלק ממי שהם לא כל מה שהם.. אם הם הצליחו, ולא משנה מהו הדבר שהצליחו בו שהצריך מהם ללמוד, להיפגש ולהיות בקשר עם מי שהם פוגשים מחוץ אבל במקביל עם החלק החולה שלהם בו זמנית (ולהבדיל מאיתנו הם תמיד בקשר איתו ), הם ראויים להתייחסות שווה, מבחינתי אין ביננו הבדל ,למעט הבדל אחד האבחנה.

      כן, היו גם כאלה שפגשתי שהמחלה שיסעה אותם  שוב ושוב בעולם הסכיזופרניה (שסעת בעברית) או אלה שנפלו לדיכאון עמוק וברב המקרים כשהעמקנו בקשר התגלה עולם בודד מופלה ומנוכר, לא היה מי שיתמוך בהם , לא התאפשר להם קשר . קשר קרוב, מרגיש, אוהב וכואב עימם את כאבם, הם נתפסו כמשוגעים ,לא מאוזנים ,מאיימים . אותם אלה  לא תמיד זכו  או  הגיעו  לממש , להתקדם ,להשקיע ולשבת עם החלק החולה הזה בחדר אחד עם מישהו בתוך קשר כי הסימפטומים הפעילים שלהם הביאו אותנו להכיר רק בחלק המאובחן שבהם מבלי לנסות לראות אם יש שם עוד.. מבלי לאפשר להם קשר. זו הסטיגמה...

      הדחף שלי לעולם "נפגעי הנפש" היה הסקרנות. הרצון במפגש. הקשר.. ואם אהפוך היום  את הדחף שלי שלי בתחילת דרכי אקבל פחד. הפחד שהפכנו לחברה דיגיטלית שרואה פרסום וכתבות ורכילות וריאליטי ואל מול זה המוני גישות טיפוליות ומטפלים ומנחי סדנאות והכמות והשפע שנראים כל העת מסביבנו לוקחים את השיח המרכזי של הדבר הכי משמעותי שמוביל לשינוי לפחות לתפיסתי והוא הקשר, היחסים . חשוב  לזכור שלפני שנהיינו מי שאנחנו היום עברנו דרך, כל אחד ודרכו כל אחד וחייו וכל אחד בתוך הקשרים אותם בנה או איבד. בראשיתנו היינו קודם כל אנשים מחפשים, שואלים, נשברים אבל ממשיכים. אולי אם נזכור את זה כל הזמן נקפיד  להיפגש ולהיות בקשר בו השיח המרכזי הוא האמונה בדרך , האמונה בזה שאנחנו יכולים אבל גם האמונה שלאחר מגיע בדיוק כמונו ויתרה מזה, האמונה  שהוא יכול!!

      אני יכולה לדבר, אבל אני לא נשמעת. אני יכולה להעלות הצעות, אבל לא מתייחסים אליהן ברצינות. אני יכולה להשמיע את מחשבותיי, אך הן נתפסות כדלוזיות. אני יכולה לתאר את החוויות שלי, אך הן יכולות להתפרש כפנטזיות. התיוג שלנו כחולים פסיכיאטריים משמעותו  מציאות שלעולם אינה מרפה מאתנו; מציאות שמעצבת את זהותנו ללא יכולת להיפטר ממנה... פעמים רבות מדי המאמצים שלנו להתמודד אינם זוכים ליחס רציני  או "מותאמים" לסימפטומים של המחלה (Leete, 1993).

      הוויתור על אוכלוסייה שלמה שאובחנה במחלה כזו או אחרת והפכה לשונה מאתנו הנורמליים היא בעיה. והיא תמשיך להיות אם השיח יהיה סביבה .הוויתור קורה בדיוק במקום בו אנחנו מתבוננים בהם "ככאלה", ואגב לא רק בפגועי נפש. ישנם  המונים שנוסקים לגבהים עם המגבלה , המונים! ישנם סיפורי הצלחה אינסופיים של שילוב בקהילה ונורמטיביות מלאה עם החלק החולה והשיח הנורמטיבי עדיין מתמקד בשוני, ב"לגיטימיות" שלהם להיות כמונו, כמונו ? עלינו לתת להם להיות מי שהם.. מי אנחנו בכלל?

      אם נטמין זרע באדמה צחיחה והוא ימאן לצמוח, האם נשאל מה לא בסדר עם הזרע? לא. אנו מבינים שחיים אינם מסוגלים להשתרש באדמה צחיחה. לכן לא נאשים את הזרע, אלא נבחן את הסביבה בה אנו מבקשים לזרוע ונסיק שהבעיה היא בבצורת (Deegan, 2002).

      תקוותי האישית היא  שהשיח החברתי  יעסוק באיחוד, בייחוד שכולנו  מביאים עימנו... כשהאנושות כבני אדם תיקח אחריות על עצמה בראש ובראשונה ואז אל מול האחר והיכולת להיות עימו בקשר ,קשר בגובה העיניים ועם אמונה אמיתית ושותפות לאורך הדרך, אני בהחלט מאמינה שיהיו עוד ועוד שיצליחו לעוף, ביננו וגם "ביניהם". אנחנו לא "עוזרים" להם, לתפיסתי (גם בשיקום) אנו מחוייבים לאפשר להם לצעוד בדרך שהם ראויים לה. דרך שהיא גם  דרך לקבלה עצמית וחמלה עצמית. את זה נוכל לעשות ולפגוש באמת רק אם נזכור ונסכים להיות לעיתים "כמוהם". אם נסכים להיזכר בהיותנו  פגיעים, שבורים, חולים כואבים שמחים וצוחקים, להיות כל מי שאנחנו, גם אם אנחנו מסתירים זאת בתוכנו, אנחנו יודעים.. וללא שום קשר לאבחנה. לא לדבר על האחר אלא להיות עם האחר או פשוט לאפשר לו להיות אדם מן המניין.

      אני רוצה כי סיפורי ייכתב כך שאוכל לזכור איפה הייתי ולא אשכח מה עברתי. אם הסיפור יירשם, אדע כי זה לא שקר, אלא משהו שאכן עברתי בחיי. כשאנשים יקראו את סיפורנו הם ידעו עם מה התמודדנו. אנשים שלא עברו מה שאנו עברנו צריכים לשמוע את סיפורנו על מנת שידעו ויכירו את הניסיונות והחוויות שלנו .המערכת לא טובה, היא צריכה להשתנות. אחד הדברים שאנו יכולים לעשות על מנת לשנות אותה הוא לספר את סיפורנו (Lalime, 1990 in Deegan, 1997b)

      אחרי עשור בשיקום  בריאות הנפש אני מכירה מורים יקרים , "פגועי נפש". אנשים מופלאים, ערכיים, טובים, חכמים וראויים. אנשים שהלוואי ובחיי אזכה לתת את מה שהם נתנו לי  , לא בגלל תארים שעשו או ידע שיש להם וכן לחלקם יותר ממני ,אלא בגלל היכולת שלהם לחיות עם כל החלקים שבתוכם, לא לוותר ולפעול ולהתקדם משם. לקום כל בוקר עם המגבלה ולהתמודד עימה מבלי לתת לה להיות מי שהם. מבלי לוותר על האפשרות, האפשרות של  אלה שיכולים ומסוגלים להתקדם ולהתפתח וגם האחרים שיכולים ומסוגלים אחרת מהם, והכל בגלל הנפש. אותה אפשרות שאנו שוכחים שהם ראויים לה כי אנו רואים בהם פגועים.. האפשרות שלעיתים הסטיגמה ולא שום דבר אחר  גוזלת מהם, הן באקדמיה, הן במסגרות תעסוקה ובוודאי בקהילה את הזכות להיות אנושיים ולגטימיים..

      בעולם הקדמה והטכנולוגיה אנחנו מאבדים את הערך המרכזי של להיות בקשר ,כן, זה לא תמיד מתאפשר וכן לא תמיד יש נכונות ,הויתור דבק בנו, הויתור דבק גם באלו שקוטלגו כ"אחרים" הויתור דבק באנושות שבעידן הנוכחי , הויתור קורה גם בגלל סיבות אובייקטיביות שקשורות בעומס ובמשימות בעידן שלא תמיד משאיר  זמן לדברים שחשובים באמת. למדנו להסתפק בקשרים במייל,בפייסבוק ובווטסאפ כהגדילה שלנו כאנשים בעיני מתרחשת במערכות יחסים, באחד לאחד, שם אפשר לגעת במקומות שמאיימים, שמרתיעים,שמעכבים ולגדול מהם, שם פנים מול פנים , אחד מול רעהו מתאפשרת היכרות, יורדת שיפוטיות ונמנעת ולו במעט סטיגמה, גם בעולם שלנו , העולם הנורמטיבי , עולם שפחות מתאפשר לאנשים עם מגבלה, עולם שמאלץ אותם להישאר לבדם ללא קשר משמעותי כי לפעמים המסכים והקדמה הוא משהו שאין ביכולתם להשיג, הן כלכלית והן חוויתית.

      כדי להיות בקשר אנו נדרשים לפנות לכך זמן, להאמין באחר , להתאכזב, ליפול לקום ולהחזיק בתקווה שזה אפשרי, אבל אין לנו כוח ואין לנו זמן להקדיש לקשרים ,אין לנו זמן באמת להכיר . "הם" לא פעם נכנעו למחלה כי אנחנו לא ראינו את מי שהם , אלא היינו עסוקים באבחנות, בהפרדה ביננו לבינם, היינו עסוקים בלנסות לעזור להם , לפעמים ממקום שכנורמטיבי יודע יותר, לפעמים ממקום שמפחד או נמנע , שכחנו לראות גם את החלקים הבריאים שבהם כי כל השאר האפיל ,איים והוא שונה עבורנו ומה ששונה מופרד. מה ששונה נכנס לקטלוג רחב של שוני על סוגיו. אנו לא טורחים כלל לעצור ,להכיר ולבדוק  האם מה שאנחנו חושבים הוא אכן כך. אנו ניזונים מעמדות ,תפיסות וסטראוטיפים  שמעכבים אותנו כחברה וכפרטים , אנחנו מוותרים על ערך משמעותי , חוק יסוד במדינת ישראל שהינו כבוד האדם. כל אדם באשר הוא. ולכבד זה גם לתת הזדמנות שווה . חלק מכבוד בעיני הוא להכיר ולא להכריז הכרזות שאינן מבוססות. הכרזות שמובילות לפיצול וניכור.

      לסיכום

      הדו"ח שלי מכוון בעיקר למתמחים בטיפול ושיקום בתחום בריאות הנפש: היעילות המקצועית שלכם כאנשי טיפול ושיקום תלויה בדרך בה אתם תופסים את האדם איתו אתם עובדים, וכמה תקווה אתם מסוגלים לתת לו. דברים אלה אי אפשר ללמוד באוניברסיטה, הם צריכים לבוא מתוככם. ההמלצה הכי טובה שאני יכול לתת לכם היא להתייחס למטופלים שלכם כמו מורה טוב לתלמידיו. כאשר המורה מצפה לתוצאות טובות מאוד מתלמידיו, רוב הסיכויים כי התלמידים אכן יממשו את הציפיות. אם תיתנו )Weingraten, 1994למטופלים את האפשרויות, רוב הסיכויים שהם יממשו אותם תלויה בדרך בה אתם תופסים את האדם אתו אתם עובדים, וכמה תקווה אתם מסוגלים לתת לו (

      אהבתי את עבודתי בשיקום , אחרי עשור בו עבדתי הן כחונכת שמלווה מתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית ,הן כרכזת חונכות שמלווה את החונכים הנפלאים שעוסקים במלאכה וסיימתי בתפקיד של ניהול אזור צפון כארבע שנים תפקיד בו ליוויתי וניהלתי רכזי חונכות וסומכות שיקומית וראיתי את הקושי בעול המשימות שנדרשו להן במסגרת עבודתם ועשו אותם מתוך אהבה לאנשים שליוו .עזבתי לא בגלל שמאסתי. אני חושבת שיכולתי להמשיך עוד שנים בעשייה זו שבשבילי היתה שביל יקר מפז למפגש ולמערכות יחסים משמעותיות מהן למדתי כל יום , עזבתי כי ככל שהתקדמתי נוכחתי לגלות שאני הולכת ,מתרחקת ומאבדת קשר עם הסיבה שבגללה הגעתי לעבוד. הקשר עצמו, הקשר עם האחר. הרגשתי פקידה שעוסקת בניהול משימות  משימות  ליוויתי מודלים חדשניים ובהחלט חשובים . מודלים ,מדדים לבקרה, לאיכות והנחיות ליישום שנולדו על מנת לאפשר שיקום והחלמה (בקצרה: שיפור איכות החיים ושילוב בקהילה) .

      מודלים אלו יצרו עומס בעיקר רגשי אצלי ואצל עובדיי והצורך להטמיע ולבצע אותם הובילה אט אט לניסיון לא תמיד מוצלח , לעמוד במשימות ולהוכיח את זכאותם של עובדי בריאות הנפש להצדיק תקציבים שימשיכו את המשימה המבורכת הזו , אולם משימות אלו גזלו את היכולת שלי להיפגש ולהיות בקשר , גם עם העובדים אבל גם עם מי שהביאו אותי לעבודה הזו ,אלו שבראש ובראשונה בזכותם קודמתי , לאלו שבזכותם נחשבתי לעובדת מספיק טובה על מנת שיאמינו בי ויקדמו אותי ,"נפגעי הנפש" . . כשהרגשתי שאיני יכולה יותר להיות בקשר משמעותי עם המנהלים שלי ועם העובדים שלי .. שם בחרתי לצאת החוצה, שם כבר לא הייתי אני, הייתי צריכה זמן, זמן לנשום,זמן לחשוב מחדש, זמן לחזור הביתה אל מה שאני אוהבת לעשות , להיפגש ולהיות בקשר, הצורך בזמן החזיר אותי למי שאני..

      חשוב לי להדגיש ש אני חושבת שהמודלים וגישת ההחלמה בבריאות הנפש הם חשובים , ראויים ונדרשים, גדולים וטובים מהם למדתי יוצרים, מביאים ומטמיעים אותם במערך בריאות הנפש. ראיתי עד כמה אלו מסייעים למתמודדים שליווינו לנסוק מעלה, מערכת בריאות הנפש מורכבת מאנשים מדהימים ששוקדים ימים כלילות על מנת לסייע, לראות היכן ואיך ניתן להוביל את האנשים למקום טוב יותר ומשמעותי עבור עצמם. מאידך יישום כל אלה אשר חייבים להישאר נדרשים לחשיבה על אופן היישום באופן שלא יגזלו את המרכיב הכי משמעותי עבור אותם אנשים שבשבילם התאספנו – אסור שיגזלו את הקשר הבינאישי ואת יכולת העובדים בשטח לממשו.

      הסטיגמה בעיני נובעת מחוסר הכרות, מחוסר ידע וכן מהיעדר קשר משמעותי, גם בעולם בריאות הנפש אך גם בעולם הנורמטיבי, אינני רואה במושג הסטיגמה הבדל אבל כן רואה הבדל מובהק בסטריאוטיפים, תפיסות ועמדות בהתייחסות הכוללת כאנושות לכל אחת מהאוכלוסיות , לא מתוך הכרות.

      חייבת לציין לפני סיום גם את המשפחות שמלוות את "נפגעי הנפש " . גם הם אנשים . אוהבים, מחבקים, צוחקים, מלאי תקווה ,מלאי רצון, קמים יום יום ומתמודדים... עם הכאב לראות את בן משפחתם בבית, לא תמיד עובד, לא תמיד עם חברים, לא תמיד בקשר. גם הם חוו משבר, כשבן המשפחה שלהם חלה, כשחייהם השתנו מהקצה לקצה . הם , שהדרכה ליווי וייעוץ יכולים להיות כל כך משמעותיים ,הם שצריכים לעטוף, לתמוך, לעזור , למצוא כוחות יום יום מחדש כדי להיות גשר לקשר, הם המשפחה בוחרים לפעמים שלא להיעזר.. בגלל הסטיגמה.

      עד כמה בחיינו אנו כפרט וכמשפחה אנו נמנעים מלעשות דברים שיתמכו בנו ,ישפרו את  איכות חיינו בגלל הסטיגמה שיש עלינו או על הדברים שבחרנו לעשות ? כמה פעמים ויתרנו על חלומות בגלל השיפוטיות- מה יגידו עליי?  כמה מאיתנו לא נעזרים במישהו כשאנחנו צריכים? 
      לכמה מאיתנו זה קורה לא כי אנחנו לא רוצים אלא כי אנחנו לא יכולים..בגלל סטיגמה.

      הסטיגמה ליוותה גם אותי, הסטיגמה מלווה גם אותם, אין לספק שהיא מלווה גם חלק ממי שקרא והגיע עד לכאן ,היא חלק מתרבות ,חלק מהאנושות. אך היא חלק חשוך, מכוער, קטן, מפלג ,מעכב  ולא מאפשר בחיים של כולנו.

       ואת זה יש להזכיר ולומר בקול רם!! 

      תודה גדולה לאורטל בן עטר, קולגה,  שהביאה אל חיי שוב את הדיון והחשיבות בשיח על הסטיגמה והעירה בי את הכמיהה למאמר מגירה מקצועי ומהודק שישב במגירה שנים והפך אט אט לבלוג עם נימה אישית אך כל כך משמעותי עבורי ולו רק בכך שיכולתי לכתוב בדיוק מאותו מקום בו בחרתי בעבודה הזו לפני עשור. מקום של סקרנות ואהבה... מקום של גובה העיניים וחשיבות הקשר. תודה.

      מקורות:

      ימין ,ע. ,רועה ,ד. ,יאנוס ,פ .וליסאקר ,פ (2012) . התערבות קבוצתית להפחתת  סטיגמה עצמית בקרב אנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות קשות .שיחות.

       בנג'מין ג' (2005) כבלי האהבה. תל־אביב, הוצאת דביר, 7

      אורן א'.(2007): מצרכנים לנותני שירות-סיפורו של גשר;  מתוך:  דר' לידור,נ.ה .,דק' לכמן מ; שיקום והחלמה בבריאות הנפש , הוצאה לאור ,ליתם .

      טל א' . (2007)  הסטיגמה כלפי אנשים עם מוגבלות פסיכיאטרית מתוך: דר' לידור,נ.ה .,דק' לכמן מ; שיקום והחלמה בבריאות הנפש , הוצאה לאור ,ליתם.

      צין א'. (2002) כמו כולם אבל שונה ; עיתון הארץ ,מוסף דעות.

      Corrigan (Ed.), On the stigma of mental illness(pp. 11-33). Washington DC: American Psychological Association

      Corrigan, P.W., & Kleinlein, P., (2005). The impact of mental illness stigma. In: P.W

      Deegan, P.E. (1997a). Recovering our sense of value after being labeled. In: L Spaniol, C. Gagne, & M. Koehler (Eds.), Psychological and social aspects of   psychiatric disabilities (pp. 370-376). Boston: Center for Psychiatric  Rehabilitation

      Deegan P, E. (2002). Recovery and hope: Changing our approach and expectations Douglas Hospital, Montreal, Quebec, Canada, November 14-15                                                                                                            

            ,Leete, E.(1993). the interpersonal environment: A consumer's personal recollection.   In: A.B. Hatfield & H.P. Lafley (Eds.), Surviving mental illness: Stress, coping  and adaptation (pp. 114-128). New York: Guilford Press

      Weingarten, R. (1994). The ongoing process of recovery. Psychiatry, 57, 369-375

       

      " הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      ©יסמין פז -מטפלת רגשית בפסיכותרפיה גופנית

      פנים רבות לו לקשר...
      תאריך: 3/6/2018 13:12:00

      מה עובר לך בראש? נו.. תגיבי.

      מחבבת? אוהבת? צוחקת ? כועסת?  או שמתפעלת, וואו....

      טוב, מבקשת חברות, מאשרת חברות , מסירה חברות. מבקשים ממני חברות, מסירים אותי מחברות

      משתפת, משתפת עם תגובה, לא משתפת...

      יש תגובה.. מה היא אומרת ? כועס? מצחיק? מחבב ? אוהב? משתף?

      רגע. אין תגובה....אין לייק, אין התייחסות, אין פידבק.

      מה זה אומר?????... מה זה אומר עליי? עליו? עליהם? על חברי הקבוצה, על מנהל שלה, על משפחה, על כל דבר אפשרי..

      מה זה אומר? יותר נכון האם זה באמת מה שזה אומר או שמה מה אנחנו מבינים מזה...

      עידן מהיר הנה אני באה לשאול שאלות...

      חלק א': באה מקשר...

      תיאורית ההתקשרות של Bowlby  (1980, 1973, 1969 ) עוסקת בחשיבות הקשר הראשוני של הפעוט עם הדמות המטפלת, בדרך כלל האם. לסגנון ההתקשרות השפעה רבה על טיב היחסים הזוגיים שיבנה הפעוט בבגרותו,  כיוון שהוכח שהוא משקף במידה רבה את איכות הקשר בין הפעוט לאמו. בעלי סגנונות התקשרות שונים נבדלים באופי היחסים שהם מקיימים עם המטפל ובדרכים לביטויי מצוקה שהם מפעילים במצבי לחץ ומשבר.

      לפני יותר משני עשורים הבנתי שיצירת קשר זה משהו שאני לא עושה נכון, מצאתי את עצמי שוב ושוב בסיטואציות אחרות ממה שרציתי מלכתחילה, יש לומר על גבול ההפוכות בחלק מהמקרים. כשרציתי מאוד קשר עם מישהו ברב המקרים זה הביא לסיומו, כשמישהו מאוד רצה קשר איתי מצאתי את עצמי מאוימת וברחתי, כשחוויתי פגיעות תקפתי, כשחוויתי עלבון נאלמתי, כשחוויתי חרדה נשארתי כי אני חזקה ופחד זה לחלשים, כשהייתי עצובה לא הראיתי, וכשכעסתי.. רתחתי וגם שרפתי. לאט לאט ממקום שאומר לעצמו אני זה מי שאני ולמי שלא טוב יכול ללכת התחלתי להרגיש קצת לבד.. ואז יותר. ואז.....נמאס לי.

      הגעתי ללימודי הפסיכותרפיה הגופנית, שנתיים הרגשתי על עצמי. רגשות, תחושות, מיקום בגוף ,זכרונות שעלו, רגשות שחזרו, עזבו, השתנו ושוב בגוף. ואז עוד שנתיים שלמות ללמוד את זה על האחר. כחלק מהלימודים, קליניקות קטנות שכל מה שבאו לעשות זה לחבר עוד חיבורים ועוד ידיעות ועוד גופים ועוד אנשים...להרגיש,לחוש,להקשיב. לאחר, ולעצמי, רגשות תחושות גופניות או הפוך...להיות בקשר , קשר עם כל מיני שפות ועם עולם שלם של חיבורים והבנות. עליי ,על האחר, על גורם סמכות, על מטופלים, על אנשים.. אנושות.

      אתם מבינים , עבדתי בזה , עד היום.. מבחירה. עשיתי מסע כדי להתחבר , גם אל האחר. גיליתי שהכי קשה וסיזיפי היה לחבר ולהתחבר בתוך עצמי, להחזיר חלקים שנטשתי, להבין יותר למה, לחזור למי שידעתי שאני ושנים השארתי בצל במסווה של פרסונה שיכולה לבדה..שאיננה זקוקה לאחר.

      בעשור האחרון החלה תנועה אחרת, מהירה יותר, דינמית יותר, אינטסיבית יותר ,זמינה יותר... העידן נהיה מהיר ולקשר, לקשר התווספו עוד פנים.  קשר גם מאחורי מסכים. 

      חלק ב': העידן המהיר

      הוא בטח הגיע הרבה לפני שהבחנתי בו , זה לא מפתיע אותי, עד היום הוא עוד לפעמים קצת מהיר לי וזה אחרי שצברתי קצת קילומטרג' אבל בשנתיים האחרונות אני והוא ממש התקרבנו. אנחנו בקשר מחייב, אינטימי ומאפשר כל כך. אני והעידן המהיר בו אנחנו חיים יוצרים קשר , הדדיות, שותפות ואני מוצאת את עצמי עובדת בללמוד גם אותו..

      אני מכירה דרכו אנשים , קוראת בעיון פוסטים של קולגות שמעולם לא פגשתי של חברים שמעולם לא הכרתי ושל קשרים מהעבר הרחוק –יסודי, תיכון, ילדות, התבגרות, בגרות שנשארו אי שם מאחור בקשר הבינאישי אך מתקיימים באופן מופלא בעולם הוירטואלי. פיסות פיסות של חיי אני מרכיבה. אהבות של פעם, חברים לעבודה, מנהלים לשעבר, משפחה...וזרים, זרים שאני מרגישה אליהם כל כך מחוברת , רק מלקרוא אותם, לצפות בהם, להתכתב איתם, להגיב להם ולהיות עימם בקשר על גבי הרשת .. פיסות פיסות של חיים משותפים ,של קשר אחר ממה שאני מכירה.

      ואז, התחלתי לפגוש בחלקם, באקראיות, ללא תכנון. במדרכות, בטיולים, במרכזי קניות בסופר, בחיים האמתיים או שאולי יותר מדויק בחיים שבלי המסכים(כי גם שם יש אמת גדולה). זיהיתי וזוהיתי. הרגשתי את ההתרגשות, את הלב שנפתח, את הצורך לשוחח עם מי שהרגשתי אליו כל כך קרובה ומחוברת ,על אמת. פנים מול פנים ,גוף מול גוף, במקום מוקף אנשים, בחוץ בחיים.. וניגשתי, בלי צל של חשש, בלי צל של מבוכה, אבל כן עם רצון להכיר ,להרגיש, לחוש, לחבר.. להתחבר. כמו שם.. להמשיך מאותה נקודה שקרתה לה מאחורי המסך , בפרופיל, בתגובות, בלייקים...ברחוק שהפך להיות כל כך קרוב להמשיך גם כמו שלמדתי בדרך לחוות פנים מול פנים,גוף מול גוף..

      אמרתי היי. הלב שלי דפק , החיוך התרחב , והיא ענתה לי.. היא אכן זיהתה גם אותי, אבל המילים קצת נתקעו, והרגשתי פתאום את המבוכה, את ההססנות , את המבט שלה מביט מסביב לי, בי..

      היא הרגישה אחרת, מהוססת ,מבולבלת מאוד ולא נינוחה...ואני, לא העזתי אפילו לפתוח את מערכת היחסים שלי עם הפרופיל שלה ,את  אהבתי לתכנים שכתבה שם. את הקלילות, האוטנטיות נדירה, הרגשות חשופים והעומק שמצאתי בה, עומק נעים כזה. אני שלימדו אותי להרגיש את עצמי ואת האחר הרגשתי שהקשר שלנו שייך למימד אחר, הרגשתי שמשהו במרחב החדש ,הבינאישי לא מתממש.

      היו גם מקרים ששוחחתי, שפתחתי את מערכת היחסים ,ששיתפתי בתחושות ,במה שקראתי במה שאני מרגישה וגם שם, הרגשתי אחרת, הרגשתי שלמרות שקראתי את זה ,עקבתי, הגבתי ושוחחנו רבות על גבי הרשת , התחושות והרגשות מחוץ למסך הפכו לחוויה שהרגישה לעיתים פולשנית או חצופה על שאפשרתי לעצמי להגיע למקום שפתחו בפני...לאדם ששם. הלכתי עם זה לא מעט, והיום אני חושבת שאני מבינה יותר..

      ההתנסויות של הפעוט עם הדמות המטפלת והדרך בה תופס הפעוט את תגובותיה וזמינותה, הן שיוצרות אצלו מודלים מנטליים להתייחסות לעצמי ולסביבה. מודלים לפעולה אלו הנקראים – "Working Models" ויוצרים את תחושת ההמשכיות שבין הרגשות שבינקות ובילדות לבין רגשותיו של הפרט בבגרותו. בעזרת מודלים אלו תופס הפעוט את עצמו , את העולם ואת ציפיותיו לגבי תגובת הסביבה האנושית כלפיו בעתיד. ציפיות אלו מתהוות למודלים לפעולה שממשיכים להשפיע על האדם הבוגר: הם מארגנים מחשבות, רגשות והתנהגויות, משפיעים על תגובות ללחץ ומעצבים את תפיסת האני.(Bowlby 1973)

      התפתחנו ביכולות להיפתח לרגשות שלנו שם , להעריך,לפרגן, לשתף, להיות אותנטיים בין אם בדברים נפלאים שאנו חווים ובין אם בדברים מורכבים שאנו לא תמיד מעיזים לדבר אליהם אבל בהחלט מרגישים נוח לכתוב אותם על גבי הרשת. האם  יש לנו את היכולת לבטא את זה כמו שאנחנו מצליחים על גבי הרשת גם פנים מול פנים?...

      העידן המהיר אפשר לרבים ליצור קשר, להרגיש שייכות, להרגיש מוערכים , נאהבים ולקבל ים של תגובות זה אכן עולם ומלואו והוא אמיתי, הוא קורה ..

      גם מול המסך אנו פוגשים את עצמנו, את הרצון להכרה, את המקום לו אנו זקוקים, את הצורך להיות אהובים. אנחנו פוגשים את השאלות שעולות כשאנחנו חווים דחיה או חוסר התייחסות, לעיתים חוסר הצלחה או הצלחה רבה.

      גם בו אנחנו פוגשים את אלה  שמחממים לנו את הלב ואת אלה שדוחים או מעצבנים אותנו, כן על גבי הרשת. אנחנו אכן פוגשים ונפגשים...

      אך האם מתקיים מפגש? האם זה אכן קשר? האם באמת השתפרנו והתפתחנו ביכולת שלנו לחוות קשר באופן אינטימי ?האם הוא בונה מיומנויות קשר ותקשורת כדי להתמודד עם אתגרים אחרים שהחיים מזמנים לנו בתוך מערכות היחסים?

      מהם החסרונות,היתרונות..

      האפשרויות.... 

      אני חושבת שאני מבינה קצת יותר...  מבינה בראש.

      הגופנפש שלי עוד לעיתים משתרך לו מאחור.

      אבל על זה בקרוב , בבלוג הבא....

      עד אז מזמינה אתכם להיפגש איתי כאן במרחב הויאטואלי ולשתף מה התעורר בכם כשקראתם עד כאן,להגיב ,להוסיף על השאלות ואפילו להתחיל לענות.... 

      • Bowlby, j (1969). Attachment and Loss: Attachment. New York: Basic Books. 
      • Bowlby, j (1973). Attachment and Loss: Separation, Anxiety and Anger. New York: Basic Books.


      לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      יסמין פז

      הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו.

      ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות."

      ©יסמין פז -פיתוח מיומנויות קשר -גשר לחיים

      פנים רבות לו לקשר - המשך שהוא גם התחלה
      תאריך: 19/6/2018 00:43:00

      פנים רבות לו לקשר 

      אני והקשר החדש שלי במשבר

      אני כבר מבינה שיש בינינו קשר מחייב  אינטימי וקרוב אבל לאחרונה אני מרגישה קצת לבד אתו ושהוא לא רואה אותי .שאני לפעמים שקופה, שאני מרגישה איתו לבד ונראה לי שהוא לא ממש מבחין בזה, או שאני כבר לא  מובנת לו ,כל הדבר הזה חדש בינינו .אולי אני מחמירה עם עצמי ויש שם משהו שקשור בו. אולי זו העובדה שאין לו מספיק זמן, שהוא עמוס? אולי השתנו בו דברים שאני לא יודעת כי עדיין לא שיתף אותי בהם. זה בהיר לי וברור שהכול ייפתר כשנמצא זמן לתקשר את מה שקורה. אבל לא תמיד יש איך, ולא תמיד זה מצליח לנו ,טיימינג... אבל בינתיים אני בוחרת להישאר , כן אני שם איתו , למרות הכול. אני מאמינה כבר , מאמינה בנו ובדרכנו המשותפת עד כה למרות  שהאמון שלי עדיין לא לגמרי מבוסס, זה עדיין קשר צעיר ויש עוד שלבים בדרך שנאלץ להתמודד עימם, לטפס בהם. כן עדיין אין לי אמון מלא ביכולת שלנו להישאר יחד לטווח ארוך לא משנה מה נאלץ לעבור. 

      אני בוחרת  בו שוב ושוב , כל יום מחדש עד שהאמונה והסבלנות שיש בי יחבקו גם את האמון המלא שאתן בו כשתגיע העת.  עם כל זאת חשוב לי להבין איך להיות שם עבורו וגם עבורי ופחות לתת לקולות ממש רחוקים מהעבר שהוא מציף בי להשתלט על מה שיש בנו ,קולות כמו פחד, ספק, חוסר וודאות ,חוסר שליטה ,לא לתת להם לקולות האלה לגרום לכל מה שיש בינינו לרדת לטמיון לתפוס את כל המקום ולקשר להיעלם ולהימחק ברגע.

      כן אני מתעקשת  להקשיב לקולות האלה , להיות מודעת אליהם , לסמן אותם אבל בו בעת להמשיך להאמין ולבחור שוב ושוב להישאר.אני נשארת עד שאדע בוודאות אם האמון הצטרף לשאר החבורה ואם לא, כנראה שאוותר על הקשר ביננו, קשר ללא אמון מעולם לא עשה לי את זה. אני יותר אישה של קשר קרוב ומשמעותי.

      אבל זה עדיין לא הזמן, אני עדיין מאמינה בו ,במה שנתן לי עד כה וקיבלתי באהבה .

      אני מאמינה בי וביכולת לתת גם לו בחזרה, כמה שאני יכולה, כל עוד אני רוצה.....ואני עדיין רוצה.

      עד לפני חודשיים הוא  היה לי בטוח, היה לי בו אמון ואז הגיע מה שחוויתי כמשבר ביננו. התחלתי לאבד קצת את האמון בעצמי כשהתחלתי להאט את הקצב כי לא תמיד ידעתי אם זה נכון עבורי, עבורו. כשלא ידעתי איך עושים את זה ,איך מתקדמים כל כך מהר , איך מרגישים כל כך הרבה? אני הרי הייתי רגילה לקצב משלי...עד שהכרנו , אבל מאז הוא ממשיך להשתנות לי ואני עדיין בוחרת בו ומאמינה. עד ש.."

      למונולוג/לשיח הפנימי  הזה היתה לו אפשרות  להתקיים  עם כל מי שנמצא/חווה מערכת יחסים קרובה, או שיתף בה. מע' יחסים משמעותית אינטימית(לא בהכרח מינית) , מערכת יחסים עם מודעות שמתוכה בוחרים  להישאר גם במקומות של חוסר וודאות עם התבוננות, למידה. מודעות לגבולות/למגבלות. כל אחד ושלו. 

      כאן הכול התחיל...

      עברתי לצפון לפני חמש שנים לפני הלידה של בני הצעיר,עזבתי סביבה מוכרת למקום חדש, עבודה לאזור חדש, מטופלים יקרים  וקליניקה במרכז, קולגות , מורים ומדריכים משמעותיים שליוו אותי מאז התחלתי את דרכי המקצועית המשמעותית. המעבר הוליד הפסקה של כמעט שלוש שנים, לפני קצת מעל לשנתיים חזרתי לטפל. התחלתי כמו בתחילת הדרך רק עם קורטוב של ישן נושן והווה ושוב עבר ועתיד.. וכל מה שהם מביאים עימם , נושאת את כולם בתרמיל שלא פעם מכביד על כתפיי.

      הייתי זרה פה, אני יסמין פסיכותרפיסטית גופנית מתחילה מההתחלה ואף אחד לא מכיר אותי .והתחיל מחול קולות, אף אחד לא יפנה אליי ,אף אחד לא יודע על קיומי. ובכל זאת הקשבתי  ובחרתי להתחיל... האמנתי שזה הזמן, הרגשתי את הגעגוע למשהו נכון  ומדוייק עבורי, למה שבחרתי לעסוק בו ובאמונה שזה מי שאני רוצה להיות , לטווח ארוך, אם זה תלוי בי לתמיד.. יצאתי החוצה עם התרמיל ועוד טונה של חוסר וודאות וידע לתוך המרחב הוירטואלי. חידשתי את הדף העסקי , בעיקר את היותי כותבת בו ויצאתי לדרך, זה היה שלב א', לכתוב.. לעשות את מה שאני אוהבת ולהתחיל . להיפגש עם האחר, לחקור את המרחב החדש, להתבונן ולהאמין שבגלל שהוא כאן כל כך נוכח במאה הזו חייבים להיות לו דברים איכותיים להציע .

      במקביל לכתיבה התחברתי לקבוצות של נשים מופלאות , רציתי לקרוא, להכיר, לאסוף מידע, חדשה בצפון !! וכמה מידע, וואו, פתאום התחלתי להרגיש שייכת גם לאזור המגורים שלי, לפחות ברמת הידע וההכרות עם הגליל הנפלא שבחרתי לגור בו. ונוצרו מערכות יחסים והתחילו להכיר אותי וגם לקרוא אותי ,את מה שאני כותבת, ואני התחלתי להכיר שמות ופנים והמשכתי להגיב , לשתף, לבקש חברויות ,לאשר אותן, לצרף אימוג'ים, הרשיתי לעצמי להכיר, למהל דיאלוג, קשר שמתבסס אט אט ועובר מקריאה לחיבור,לרגש.. גם מול מה שקיבלתי וגם כשנתתי.. זה ממש כמו בחיים, זה הדהים אותי.

      למדתי המון, הכרתי המון וכל המטופלים שהגיעו אליי הגיעו בעזרת הדף העסקי ,האתר , ופייסבוק פרטי שמחבר לעסקי שמחבר אליי...אותה גברת מאחורי כל האמצעים הרווחים שיכולתי להם בעת בה נכנסתי לעולם הווירטואלי רק עם קצת יותר אינטנסיביות , התלהבות וסקרנות מאשר בהתחלה, אבל זה היה נעים . לאט לאט בקצב שלי, תוך צעדים קטנים אבל מאוד משמעותיים כמו לעזוב עבודה כשכירה , לחזור לטפל במקום משלי , לכתוב כי אני אוהבת . ממקום של זרה מוחלטת חזרתי להיות בקשר , כי גם פה כמו שאני מאמינה זו הדרך היחידה לגרום לזה לקרות...וזה קרה ונולדה קליניקה פעילה חיה ופועמת... ומתוך אותו עידן מהיר שהיה מהיר לי מידי והפך עם הזמן למהיר אך אפשרי .

      היכולת לתקשר עם האחר היא אחד מהדברים החשובים ביותר שכל אדם צריך בחייו. בכל יום אנחנו נמצא את עצמנו מבלים בסביבת אנשים, חלקנו ברב שעות  היום ואחרים בחלקו , אותה הסביבה בחיינו כוללת בני משפחה, מקום עבודה, מערכת יחסים זוגית, קשרים חברתיים כאלה או אחרים, אין מקום כמעט בו איננו נזקקים לתקשורת עם האחר. השיח עם האחר הוא כלי  שכולל העברת מסרים ומידע בין אנשים אבל יתרה מכך זהו הכלי היחיד שמאפשר  לאחר להבין, לפגוש ולהכיר  את הדעות ואת הצרכים שלנו  ,  ברמת הידע אך גם ברמה הרגשית. במובן מסוים, באמצעות השיח והתקשורת הבינאישית אנו יכולים להשיג את מה שהיינו רוצים עבור עצמנו.

      "אני והקשר החדש שלי במשבר.

      אני כבר מבינה שיש בננו קשר מחייב  אינטימי וקרוב אבל לאחרונה אני  מרגישה קצת לבד אתו . שהוא לא רואה אותי. שאולי אני  לא  מובנת לו, שאני לפעמים שקופה, ביחחוד כשאני מרגישה איתו לבד והוא לא מבחין בזה."(אני בתחילת הבלוג, 2018)

      זוכרים?אז מה קרה ביננו לפני חודשיים ???

      Bowlby  (1973) הניח כי איכות תפקודה של מערכת ההתקשרות והשגת קִרבה וביטחון תלויות בתקינותה של מערכת ההתקשרות של הילד, אך גם בזמינותו של השותף לקשר בעת הצורך, ברגישותו ובהיענותו לרמזים של חיפוש קִרבה ותמיכה, וביכולתו להקל את הדחק. אינטראקציות עם דמויות רגישות, מגיבות ותומכות בעת צורך מאפשרות את תפקודה המיטבי של מערכת ההתקשרות ומקדמות את היצירה של תחושה קבועה של ביטחון בהתקשרות. כתוצאה מכך מתבססות אמונות אופטימיות ביחס להתמודדות עם דחק, מתעוררות ציפיות אופטימיות בנוגע לכוונותיו הטובות של הזולת, נוצרת ראייה חיובית של העצמי כבעל יכולת וכמוערך, ונוצרות דרכים בונות לוויסות הרגש.

      הוא המשיך באותו קצב, מיהר לו קדימה אתר ואז התחיל להביא לי בלוגים, אחר כך הציע לי  לייבים  (ממשיך לנג'ס-ולא מבין שאני פחות מתחברת לפורמט- כרגע)  ואז דפי נחיתה, רשימות תפוצה ועוד כל מיני שמות שעדיין לא תפסתי, ולי.. לי נהיה קשה לנשום. כבר לא הצלחתי לעמוד בקצב, גם לגוף שלי כאב . זה התחיל להרגיש לא נעים , אבל כבר ידעתי והבנתי..

      המונולוג הזה הוא שלי, והוא על העידן המהיר, על המימד הוירטואלי. על הקשר שיצרתי איתו, על העומקים שגיליתי על עצמי בעזרתו, על המטופלים שזכיתי להכיר בזכותו, על האינטימיות שחוויתי מול אנשים זרים אולי בפעם הראשונה בחיי , הידיעה שזה אפשרי..להרגיש כל כך הרבה, כל כך קרוב לפגוש את  הקשיים שאני חווה מולו, קשיים שמחזירים אותי לעבר בהווה  ולעתיד בו זמנית אבל כל הזמן מתקיימים בהווה. קשר בינאישי קרוב,עם כל המשמעויות שבו אבל גם השלכות של זה על חיי , אז, היום ובוודאי לאורך המשך הדרך. שוב ושוב...אני רואה את זה, זה מרגש אותי .אבל האמון.. כמו אז קצת נשאר מאחור,כשהוא זז מהר מידי.. ועדיין להישאר ולא לוותר כי זה עדיין חדש עבורי ,מלמד ואחר ממה שהכרתי בו בזמן. וזה מתקיים, וזה גם קשר והוא משמעותי, והוא חי.... חי בי.עם כל מה שיש בו.

      המשבר בינינו בעצם התחיל כשאני התחלתי לאבד קצת מהביטחון בעצמי ,כשאני הרגשתי לא נראית וקצת אבודה....הרגשתי שהוא משאיר אותי מאחור. העידן המהיר נהיה לי שוב יותר מידי מהיר. אבל היי, אנחנו כבר מכירים.

      אולי פעם הייתי מוותרת עליו , אבל היום אני כבר לא מוכנה לוותר עליו , על הקשר איתו, גם אם שלנו התחיל רק לפני שנתיים ,הוא טוב לי בכל כך הרבה מובנים ואני לא מוותרת עליו כל כך בקלות. אני עדיין נשארת כי קיבלתי ממנו כל כך הרבה ונתתי את נפשי וגופי בבילוינו המשותפים (הישיבה מולו לפעמים מכווצת אותי מאוד). יש בינינו משהו משמעותי, שלא בא לי לוותר עליו. גם לא  לוותר לעצמי/על עצמיי רק בגלל שאני לא בטוחה כמו קודם.. גם הוא זקוק לנו , הוא זקוק גם לי כי כל אחד שאיתו בקשר מביא את עצמו כפי שהוא יכול, בדרך בה הוא בוחר וזה אמיתי מאוד עבורו, אנחנו כולנו מזינים גם אותו, כל אחד והמיוחד שבו.

      יש בו כל כך הרבה איכויות, הוא מאפשר להיות מחובר במקומות בהם אתה הכי לא בטוח ובמובן הזה עבור אנשים רבים הוא מקום מדויק בטוח ומאפשר מה שקשר אחר לא מצליח עבורם. חשוב שהוא פה. הוא פותח דלתות של הכרות, שייכות ,קרבה, אהבה. כן גם אהבה רבה.. הוא מהווה דלת לקשר בכל כך הרבה מובנים ואופנים, קשר לו אנחנו כולנו זקוקים..

      אני מוצאת את עצמי מהרהרת לא פעם בתקופה האחרונה מה היה קורה אילולא הגעתי אליו אחרי שעשיתי מסע ללמוד מערכות יחסים וקשר. הרבה לפני שהגיע, הרבה לפני שהבחנתי בו. זה קצת כמו דלת מסתובבת להציץ מה היה קורא אם עידן מהיר היקר היה תופס אותי לפני שני עשורים ? ביום שנמאס  לי להיות לבד וחיפשתי את הדרך לקשר..

      האם הייתי פוסעת באותם שבילים או מבלה אתו רב הזמן? או שמא הייתי מוותרת עלינו ועושה הסבה מקצועית..

      קצת מורכב לענות ,דלתות מסתובבות זה רק סרט.. אבל לא רק בגלל זה. אני מודה שגם מהסיבה הפשוטה שעוד לא העמקתי וחקרתי את זה מספיק.. זה עדיין חדש עבורי. עדיין חלק מרכזי בחיי מחזיק בקשר האנושי בחיים האמתיים אבל שפנים רבות לו לקשר וגם פה ,בעידן המהיר זה מרגיש, זה קרוב וזה משמעותי , כזה שלא נכון לי עדיין לוותר עלינו , לא כל עוד אני מצליחה לנוע בו , להאט את הקצב לפעמים, להיפגש עם מה שעולה ולבחור שוב ושוב אם להמשיך או לוותר....

      ואני ממשיכה... 

      לפני סיכום, סטיב ג'ובס אמר: "טכנולוגיה היא כלום. מה שחשוב זה האמונה שלך באנשים, שהם ביסודם טובים וחכמים, ואם תביא להם כלים, הם יעשו איתם דברים מופלאים."

      אני יודעת היום כמה הוא צדק, מה שהוא אמר יפתח גם את הבלוג המסכם והאחרון לנושא זה שיתפרסם בהקדם. אחרון לא כי הוא נגמר , כי הוא הווה, אולי בעתיד עוד נחזור ונתחדש, כל עוד נבחר להישאר יהיה במה להתחדש זה אין לי ספק..

      מקווה שתחזרו אליי ואליו- העידן המהיר והיקר שלי, אנחנו כבר שם, בדרך.

      מוזמנים להגיב, לשאול, להתכתב , להיות איתי בקשר... זה נותן לי עוד זוויות חדשות להתבונן על דברים כתובים, גם אם הם שלי....

      Bowlby, j (1973). Attachment and Loss: Separation, Anxiety and Anger. New York: Basic Book

      .לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו.

      ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות."

      ©יסמין פז -פסיכותרפיסטית גופנית

      פיתוח מיומנויות קשר -גשר לחיים

      פנים רבות לו לקשר - פרק סיכום
      תאריך: 28/6/2018 11:38:00

      סטיב ג'ובס אמר "טכנולוגיה היא כלום. מה שחשוב זה האמונה שלך באנשים, שהם ביסודם טובים וחכמים, ואם תביא להם כלים, הם יעשו איתם דברים מופלאים."

      אני יודעת היום כמה הוא צדק...

      כמו בכל קשר אמון סופו להירכש תוך כדי תנועה, תוך כדי מפגש עם עצמנו, עם האחר. עם חלקים בתוכנו ותגובתם לאחר ועם חלקים שלנו שהאחר מגיב אליהם.. תוך כדי תנועה, עם חשיפה , עם פגיעות ועם המון אמת . אמת מול מה שנעים לנו ,אמת מול מה שכואב לנו, אמת מול מי שאנחנו.

      מיומנויות קשר יכולות להירכש. הם יכולות להירכש רק בתוך קשר, על ידי חוויות, תחושות ,רגשות שבאים מהתנסות, התנסות בכל מיני מרחבים. גם בטוחים וגם לא.

      המרחב הלא בטוח שהביא את הבלוג הזה לרשת היה עבורי המרחב של העידן המהיר ושל המדיה הדיגיטאלית. המרחב שהפך בטוח בעשרים השנים האחרונות עבורי הוא הקשר הבינאישי שמתקיים מחוץ למסכים. גם הוא כמו זה שמתקיים לצידו היום היה מבעית ,מלחץ ולא בטוח כשהתחלתי לחקור אותו..

      לדרך שעברתי עד כה, הצטרף העידן המהיר ואני בחרתי לפסוע גם איתו בשבילי החיים. להתבונן, לחקור ולבנות קשרים וגשרים חדשים ממני לסביבה, לאחר ,לעצמי. אני ממשיכה באמונה גדולה , נאמנות ואמון להמשיך לחקור את שניהם. לעת עתה שניהם הם גשר לקשר עבורי. כל אחד ומה שהוא מביא איתו. עבורי לשניהם יש איכויות ,שניהם חשובים לי היום במסע האישי בו אני צועדת.

      למדתי שמינונים וויסות הינם מרכיבים חשובים בחיינו. שעלינו להקשיב כל רגע מה נכון לנו וכמה ממנו להכניס לחיינו ועל כמה עלינו לוותר. כפסיכותרפיסטית גופנית כשזה הופך ליותר מידי, כשזה לא מווסת מעבר לבליל המחשבות הגוף גם הוא נותן לי אותותיו. עייפות, תסכול שמופיע ככאב, כיווץ, נשימה... וגם האחר, באופן שבו הוא מגיב או שאינו מגיב אליי. למדתי שעליי להקשיב גם לו ולהאט את הקצב כדי להתבונן ולחקור ממקום מווסת שהוא גם מקום בהיר יותר עבורי.

      כולי תקווה שאלו שבאו מקשר לפני שהעידן המהיר נכנס לחיינו ימשיכו ליהנות ממנו ולא יאבדו את מה שהשיגו במרדף אחרי הקצב של העידן המהיר, זה בסדר להישאר לפעמים מאחור ולהרגיש את התחושה שבאה עמה ולבחור שוב. לא מתוך המרוץ אלא ממקום שמתבונן בו ובוחר שוב בגלל הקשר את המינון המדויק לו.

      ועבור אלה שהקשר שם בחוץ הוא מקום פחות בטוח עבורם , ואתו, עם העידן המהיר משהו מתאפשר להם מדויק יותר, נכון יותר, מאפשר עוד יותר מאשר פנים מול פנים, כולי תקווה שלא תוותרו לעצמכם. שתתנו לעצמכם להרגיש ולחות את התחושה שבאה מבניית קשר גם בעולם בו יש גוף ונפש ומחשבה ושיח חי ונוכח. עם  רגשות ,תחושות וחוויות שמתקיימים כאן ועכשיו, פנים מול פנים . עם ריחות, מבע, פגיעות ,חשיפה, גוף ועם המרחב שנוצר בתוך קשר, מרחב עם אמת. של מי שאנחנו, כמו שאנחנו בתוך קשר עם עצמנו, מול וביחד עם האחר.

      קרל גוסטב יונג כתב בספרו ",זכרונות חלומות מחשבות" שתורגם לעברית  : "אם אשאל על ערכם של חיי ,אוכל למדוד את עצמי רק בפרספקטיבה של דורות עברו ,ואז עלי לומר :כן ,הרי זה משהו. בקנה מידה של רעיונות ימינו ,אין בזה דבר"

      בהתייחס לדבריו בפרספקטיבה של דורות עברו אני זוכרת ובאה מדור שחווה ושר את  "יש ערימה של חברה על הדשא" נעה משם ועדה לכניסתו של המחשב לחיי היום יום. וכן,כמו יונג אני אומרת, הי זה משהו..!

      בקנה מידה של רעיונות ימינו מפחיד אותי לרוץ קדימה ולהגיע למצב שבו אומר שאין בזה דבר..

      אבל זאת אדע שוב בפרספקטיבה של דורות עברו.. בכאן ועכשיו העידן המהיר פה ובחרתי בו. כי גם בו מתקיים קשר ומרחב של אמת , באופן אחר אבל נוכח ויש לי גם בחירה להפוך אותו לגוף ופנים ולדעת שיהיה בסדר גם שם.. אם אבחר בכך. 

      אתמול סיימתי קורס הדרכה עשיר ומעמיק בפסיכותרפיה ממוקדת גוף בגישה ההתייחסותית.

      במהלך הקורס במסגרת הפרקטיקום ניתנה לי ההזדמנות להדריך בסקייפ , הגוף והנפש שלי שאלו המוני שאלות לגבי זה ולגבי הכולת ליצור קשר במדיה לצרכי הדרכה והטיפול  תוך שמירה על סטינג ומרחב בטוח שמאפשר צמיחה והתפתחות ועם כל השאלות יצאתי לדרך וגיליתי עד כמה הדרך אפשרית ומדהימה מבחינה אישית ומקצועית. במקביל לכך חזרתי לקשר הדרכה עם המדריכה היקרה שלי בסקייפ. היא מתגוררת בתל אביב והיא ליוותה אותי בדרכי עד שעברתי צפונה.שנה מנעתי את זה מעצמי בגלל שקשר וירטואלי נתפס בעיני  כלא מספיק, לא מדוייק, לא נכון וכל קשר הדרכתי חדש שניסיתי לא היה לי מדויק כמוה. כנפגשנו בפעם הראשונה על גבי המסך , הרגשתי אותה בדיוק כמו אז והיא אותי. שם על גבי ומולו הבנתי שקשר הוא קשר ויש לו פנים רבות .עם החוויה הזו גם התחלתי את הבלוג זה.

      יש כל כך הרבה איכויות לעידן הזה. והוא פותח המון אפשרויות ,קשרים חברתיים,עסקיים,זוגיים, ווירטואלים לעד..כל קשר וירטואלי יכול להתקיים במסך ובו בעת אם נבחר גם במציאות, הכל פתול והרשות נתונה.

      בשלושת החודשים האחרונים לאחר התנסויות שונות ומגוונות נפתחה בפני גם האפשרות להדריך וללוות מטופלים בעולם הווירטואלי.

      העזתי, פסעתי, חקרתי וגם הבנתי שפנים רבות לו לקשר, המדיה היא בהחלט פן שחי ופועם , בתוכי, מחוצה לי ,עם עצמי ועם האחר...

      ואני מאמינה ואני פה כדי להישאר...לפחות ברגע הזה.

      אז אני פה, בעמוד העסקי, בדף הפרטי,במייל,באתר,בנייד...

      וכל אחד מהם הוא דלת לקשר,ביני לבניכם . הם כולם שלי והם כולם אני, כל מרחב והקשר שלו , שהרי פנים רבות לו...

      •   יונג, ק”ג (1993)זיכרונות חלומות מחשבות. ראיון ועריכה, אניאלה יפה, תרגום לעברית מ’ אנקורי , הוצאת מודן.

      לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו.

      ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות."

      ©יסמין פז -פסיכותרפיסטית ממוקדת גוף

      פיתוח מיומנויות קשר -גשר לחיים

      פנים, חוץ ומה שביניהם
      תאריך: 14/8/2018 01:22:00

      "אני זוכרת את הרגעים האלה, שאני רוצה משהו, הוא ממש נגיש וכל מה שאני צריכה לעשות הוא להעז וללכת קדימה, אבל בחלק מהמקרים פשוט  לא יכולתי. הרגשתי תסכול ,אכזבה ,החמצה ועוד אי אלו חברי משפחה שרקדו ריקוד ללא מילים בתוכי. היו גם פעמים שהעזתי ואז מצאתי את עצמי מכווצת, בוחנת, עומדת בצד או שמדברת באופן קצת מרוחק, עסוקה מאוד בדופק הלב שלי שלא מצליח להירגע ומקללת בפנים על התחושות, הרגשות והעיסוק המיותר בלנסות... לפעמים שיחות החולין הספיקו לי ולפעמים יצאתי בתחושה שלא הייתי צריכה לעשות את זה מלכתחילה. שהיה עדיף להישאר בבית.

      אבל הניסיונות הללו גם הראו לי  את המורכבות שיש בי, הם הובילו אותי לצורך שלי לחקור למה זה קורה לי ולמה זה כל כך קשה ". ***( פז  2017)  

      ***חלום שלי להיות כתובה על פי תקני ה APA

      שנים שאני נעה בין נאמנות לקול הפנימי שלי ובין הצורך להיות שייכת. שנים שאני מחפשת את האופן בו אהיה במקום שארגיש שאיני חייבת לבחור אלא בה בעת אצליח לאפשר את שניהם..שנים רבות, ניתן לומר מאז שאני זוכרת את עצמי ,כל פעם באופן אחר בתנועה שבין הפנים החוצה ובמה שהתנועה הזו גורמת לי להרגיש.

      והנה יוצא היום בלוג, בלוג שכבר חודשיים אני כותבת, בלוג עימו פניתי החוצה ונעזרתי במי שקורא אותי לפתח אותו כשרק החל להיוולד בתוכי , בלוג שהתחיל בשאלה בעמוד העסקי שלי , שאלה שעסקה בצורך להיות נאמן לעצמנו וברצון להיות שייך, בלוג חדש שנולד. אני שמה בו את עצמי, את האחר, את המרחב שנוצר ביננו ואת מה שהוא מעלה בי ותוך כדי כתיבתו אני מגלה שמשהו שם נתקע . פעם ראשונה שזה לא קולח ממני ואני לא מבינה מה.. וכעת לאחר חודשיים עם עצמי, ובעזרת שיחות עם קרובים מסביבי החלטתי בכל זאת לשבת ולכתוב, ככה כמו שזה. עם מה שיש ועם תקווה שבמהלך הכתיבה אליכם משהו בי יתבהר. עם אמונה שיחד איתכם אוכל לגלות מה נתקע בי.. כי אני לא כל כך מצליחה לבדי.

      אז הנה אני חוזרת אחרי הרבה זמן שלא כתבתי ,מודה משהו בי קפא. וכשאני קופאת אני גם נמנעת ולפעמים נאלמת. ואז אני עוצרת . אני עוצרת כי אני צריכה להבין מה קורה בי ,להבין את מה שאני פוגשת , את הדבר הזה שגורם לכל  מה שמחוץ  להיעצר ולי גורם להיתכנס לתוכי , להתכנס ורגע להרגיש ,להתבונן  לפני שממשיכה , לתת למה שעולה להיות ואז במקום הזה הוא מופיע במלוא הדרו, אותו קול בי שאומר שהוא לא רוצה יותר לכתוב, שהוא לא מסופק ממה שיוצא, שמשהו בכתיבה שלי הלך לאיבוד . קול שרוצה עבורי שאהיה שלמה, שאהיה מחוברת,  שאצליח להרגיש מה נכון לי ואת הדרך לשם. בקצב שלי לפני שאני יוצאת שוב החוצה ופוגשת את העולם ובו את האחר.  זה קול שאני אוהבת. הוא קול שלי, מוכר , שעם השנים מאז שהתהווה למדתי להקשיב לו, קול שיודע בדיוק מה שאני צריכה, קול ששומר עליי, מאמין בי ,שמפרגן לי.... והוא ואני כבר יודעים שנים  שאם אקשיב לו אדע שזה מדויק יותר עבורי. הוא  מרפד אותי ברוך כשקשה לי, הוא עוטף אותי כשאני מרגישה לבד והוא נעים .אני והוא שם  בתוכי מאז שאני זוכרת את עצמי .  אני קוראת לו מצפן, מצפן  שהתהווה בי  והוא מלווה אותי כל חיי, הוא מקום בטוח בשבילי,מקום שמזכיר לי שהכל טוב ואני זו אני ואני זה בסדר- זה הכי מספיק שיש, וזה מרגיע אותי. גם הוא כמוני מכיר כבר את הדינמיקה ,השיוט בינו לבין החוץ, ביני לבין האחר ששם בחוץ והמנוחה שנדרשת לשנינו . הוא מאז ומתמיד נענה לקריאתי ואני לגמרי מתמסרת אליו.

      אבל יש בי עוד קול, קול שגם הוא מוכר, והוא להבדיל מקודמו מצליח לכווץ אותי, לפעמים להקטין, הוא מופיע ואומר כמעט בלחש, שאני לא מספיק, ואני עדיין שומעת גם אותו .אותו קול שאומר שאני  לא מספיק טובה, במקרה הזה של הבלוג אולי גם לא מספיק מקצועית, לפעמים לא מספיק חרוצה . הוא מופיע כל פעם בהקשרים אחרים וזה קול שאני יודעת שלהבדיל מקודמו מתהווה בי מול האחר, בקשרים מסוימים, בהקשרים מסוימים . אני גם יודעת לומר היום שהקול הזה הוא חלק ממני אבל  לא בהכרח רק  שלי. אני יודעת להגיד שלא נולדתי אתו,  אבל הקול הזה גורם לי להרגיש ברב המקרים לא שייכת.. ואני רוצה להיות וכשזה קורה  אז אני נעצרת. אני נמנעת  כי הוא לא נעים לי בגוף ,הוא מקפיא בי את כל מי שאני יודעת שאני וזה לא משהו שבשליטתי. גם הוא קול פנימי, גם הוא נוכח בי, והוא זה  שגורם לי בחלק מהמקרים להימנע גם מהיציאה החוצה.הוא מחזיר אותי , לקול ההוא שמרגיע אותי עד שאני מפשירה שוב, מאמינה שוב, בוטחת שוב וכן, גם מתמסרת שוב...לעולם שבחוץ.

      לפני כשנה התחלתי לכתוב בפורטל לפסיכותרפיה גופנית וזו הייתה עבורי דלת נוספת לקשר. קשר עם העולם שבחוץ , קשר לגמרי אחר  ממה שהכרתי ,קשר  אתכם ,אתם שקוראים אותי במרחב הווירטואלי.

      העידן המהיר והעולם הווירטואלי של היום עליהם כתבתי בבלוג " פנים רבות לו לקשר ", אילצו אותי להיפגש ולהיות בקשר באופן שאיני רגילה לו.  באופן אחר ממה שהכרתי. 

      בהתחלה, זה היה קל, פשוט כתבתי, כל מה שהיה לי לומר לעולם ,הייתי מחוברת לקול שלי ,ישבתי לבדי מול המסך והקול שלי הוליך אותי כמו שתמיד הוא עושה ,כתבתי את עצמי ואת חוויותי מול האחר את מה שעמלתי עליו  במשך 20 השנים האחרונות . את הדרך לבניית גשר בין עולמי הפנימי לאחר, את היציאה החוצה , עם הקולות, עם הפחדים שהיו בי.

      והגשר הזה נבנה, לאט בתוך תהליך , תהליך עם אחרים משמעותיים שעזרו לי בבניית הגשר וליוו אותי בדרך בה צעדתי. אותו מצפן שהיה תמיד בתוכי למד עם השנים יותר ויותר שללא האחר והקולות האחרים שמתעוררים בי מולו, לעולם אשאר רק בתוכי. ולמרות שזה נעים, בטוח ומוכר לאורך זמן זה כבר לא היה  מספיק עבורי, זה הרגיש לבד ורציתי להיות שייכת..

      והנה למרות שעשרים שנה אני חוקרת , מתהלכת על הגשר שבניתי בין הפנים והחוץ , אני מגלה שוב שבחודשיים האחרונים שוב הפלגתי לעולמי הפנימי, שוב משהו קפא בי מול האחר. 

      ואני מבינה אט אט ששוב  שאני מחפשת קשר עם אחרים , אחרים שמפוזרים ,אחרים שם בחוץ  שאני לא תמיד יודעת אם הם קוראים ואם הם קוראים מה הם חושבים. פתאום נחשפתי לקשר אחר ,שאומנם מתקיים ,נוכח ופועם  אחרת ממה שידעתי מזה שני עשורים , ממה שלמדתי שקשר אמור להיות. וכשאני יוצאת מעולמי הפנימי החוצה,לא תמיד יש מישהו שם באופן שאני רגילה לו. העידן המהיר הפגיש אותי שוב בעוצמה עם אותו קול מוכר מהעבר, אותו קול שלא יכולתי לשאת, אותו קול שלזכותו יאמר גרם לי לנוע ולהפוך למי שאני היום, אותו קול שהופיע יותר בעברי הרחוק  בכל מיני אופנים במפגש עם האחר כשאני רוצה להרגיש שייכת והנה למרות שחשבתי שעשיתי כברת דרך הוא הופיע שוב בעת כתיבת הבלוג הזה  .

      "אינטימיות כדי שתתקיים בין שניים (או יותר ) באופן אותנטי, מחייבת קודם כל קשר אינטימי בין אדם לעצמו, להיות בקשר עם צרכינו ורגשותינו העמוקים והכמוסים. להשתחרר מבושה ואשמה ביחס למי אנחנו. להיות מסוגלים להציג את עצמנו בתוך הקשר מעמדה של אדם המכיר בערכו, יודע את מגבלותיו וגבולותיו ומסוגל לוותר על משחקי "כאילו" כדי לזכות בהכרה. רק אז ניתן לתקשר בין העולם הפנימי לזולתנו. כאשר אין מתקיים קשר אינטימי זה שלנו עם עצמנו, אנו נוטים לחבוש מסכות המציגות מי אנחנו רוצים להיות, או מי אנחנו חושבים שאנחנו חייבים להיות עבור זולתנו. אנו בורחים אז מהמפגש ההופך עבורנו סכנה של ממש" .(נרדי 2003)

      המשפט הזה הופיע בבחוג הראשון שלי  על "דלת ראשונה לקשר" , אז הוא  עשה בי שקט ודייק את החוויה שלי , חווית הכאוס של היציאה החוצה בתחילת דרכי ולאורכה, ובהבנה שעליי לחקור בתוכי מה קורה שם ביציאה החוצה לקשר  קיפאון הכתיבה הזה שהופיע החזיר אותי לבלוג הזה,  לדלת הראשונה, ופתאום אני נוכחת לדעת שהנה אני שוב בדלת חדשה, ראשונה ,למרות שאני קצת אחרת, אחרת מלפני שנה . אני בדלת פתוחה לרווחה, בפוטנציאל אני  יחד עם רבים אחרים שמפוזרים שם בחוץ , הרבה מהם לא מוכרים, לא משוחחים , לא מתנועעים מולי ובכל זאת אנחנו בקשר. והנה אני מבינה ששוב יצאתי החוצה למרחב של קשר ובשונה מבעבר אין בקשר הזה פנים מול פנים, אין גוף מול גוף, אין שיח כמו שלמדתי לנהל עם החוץ  .יש אותי , אתכם והמחשב ואחרי שנה זה מרגיש כל כך קרוב וביחד , עם הרבה קשר וקרבה וזה נעים ,וזה מוזר ואחר ואני קופאת ומנסה להבין למה.

      ובעודי חוזרת לקרוא את "דלת ראשונה לקשר ",אני מגלה שגם בדלת הזו המורכבות היא שוב בי , והיא שוב בקשר עם האחר.זה קשר שלא תמיד עונה קשר שמשאיר אותי בחוסר וודאות ובדריכות , משאיר אותי פעילה ורוצה,קרובה ובטוחה, אתכם ועם מסך שמתלווה. עם עצמי ועם קולי הפנימי , מגלה שמשהו בגשר קצת מתרופף עבורי , מזכיר לי את פעם כשלא באמת יכולתי לצאת החוצה אל כל מיני אחרים שפגשתי .

      בעידן הנוכחי אנחנו בוחרים במודע להיחשף  ולוקחים בחשבון שלא תמיד יהיה פידבק ישיר, ישנן מילים , תחושות ,רגשות , הרהורים והדהודים גופניים אבל כך גם בקשר אנושי בינאישי. גם כאן כמו בכל קשר אני מגלה שאני זקוקה  לאחר, גם אם ישנא, יאהב, יכעס או יכתוב לי שאני "לא מספיק". אני מגלה שכשיש שקט מן האחר, כשאין מענה ,הקולות שרגילים להתעורר בנו מול אחר ,יעלו בנו גם במסך ויתחילו  לדבר בתוכנו . את חלקנו קולות אלה יניעו לפעולה, את חלקנו הם יניעו להתבוננות וחקירה ואת חלקנו להימנעות ולנסיגה מהקשר, תלוי במי שאנחנו ותלוי בעוצמות של החוויה. זה לא משנה כמה תיהנה הגיוניות הנסיבות שנאמר לעצמנו סיבות הגיוניות ונכונות  כמו העובדה שגם אני לא מגיבה לכולם, גם אני לא תמיד נכנסת באותו רגע לקרוא, גם לי לא תמיד יש מה להגיד כשאני קוראת אחרים, עידן מהיר , לפעמים מהיר מידי . ובכל זאת השקט הזה כשאתה עם האחר מפגיש אותך עם חוויה לא הגיונית, עמוקה, נושנה ורגשית.

      הנה פה אתכם אני מגלה , אחרי שעצרתי והתבוננתי שהיציאה אליכם כמו שגרמה למשהו בי לקפוא היא גם גורמת לי להפשיר שוב, להישאר בקשר. 

      יש ציטוט שתפס את עיניואת ליבי כשקראתיו , ציטוט של ויניקוט ואלו דבריו : 

      "רגלי הילד אינן חייבות להיות כל העת נטועות בחוזקה באדמה. כשילדה קטנה משתוקקת לעוף ,איננו אומרים לה , 'ילדים אינם עפים' ,אנו מרימים אותה מעל ראשנו ומציבים אותה על גבי הארון ,כדי שתרגיש כאילו עפה כמו ציפור אל קינה--- כוונתי כי איננו מאלצים את הילד הקטן להכיר במציאות---הילד מגיע בהדרגה להבנה שהעולם אינו כפי שדמיינו לעצמו, וכי הדמיון אינו זהה בדיוק בעולם. האחד זקוק לשני.."(ויניקוט 1964)

      אני חושבת שהקול הלא מספיק שבי שייך לאלה "שקיצצו לי את הכנפיים" אלה שהפגישו אותי עם המציאות מבלי שהייתי עדיין מוכנה לגלותה, וגם בקשרים חדשים שמתחילים אני לעיתים פוגשת בהם. ואז אני באמת לא יכולה לעוף , אני חייבת לעצור ולהשתיקם, לבדוק אמינותם, בתוכי ואלו קשרים ומערכות יחסים שהייתי חייבת להשתיק כדי להאמין בקול שלי, שהיה עבורי כנפיים,  שהעיף אותי מעל הארון והוא התהווה בי מגיל מאוד צעיר ויכולתי להקשיב לו, לשמוע אותו, להכיר אותו ,לבדוק  אותו שוב ושוב ובסוף להאמין לו ולנוע החוצה...דרך אינספור דלתות שנפתחות ונסגרות כל הזמן.

      והנה לפני רגע הבלוג הזה היה שוב  דלת ראשונה ,עם מורכבות נושנה ועם רצון לחקירה תוך כדי תנועה ,תוך כדי כתיבה והנה, עכשיו , זה זמן מנוחה והוא קורה אתכם...והוא בתוך קשר, ואני אוהבת את הבלוג ומעיזה שוב להרגיש שייכת...

      לפגוש בכם ולעוף, עם האחר.

      אני כותבת על חוויה אישית שאני פוגשת , אבל חוויה שמשותפת לרבים ממטופליי, השאלה הזו, הספק הזה להיות נאמן לעצמי, להיות ששיך לאחר והמחיר של התנועה פנימה והחוצה, ההשלכות של התנועה הזו על התנהלותנו, על חיינו.,

      אני כותבת בבלוגים את דרכי לחפש איזון, את דרכי לבניית גשרים בכל מיני נושאים ותחומי חיים, גשרים מתוכי החוצה, ומהחוץ אליי, גשרים שהחזירו בי חיים שלמים . אני גם כותבת את האפשרות שקיימת, זו שאני יום יום פוסעת עימה זו שהיום אני מאוד מאמינה בה , האפשרות ללמידה. זה שאנחנו לא מצליחים, נמנעים, ולא מבינים , את עצמנו ,את האחר את מערכת היחסים , זה משהו שניתן לחקירה ,ללמידה . אני עושה זאת חיים שלמים כל רגע והיום היא מתרחשת גם בקליניקה עם עוד שבחרו לבנות גשרים, כל אחד למקום אליו הוא רוצה להגיע. למידה של מי שאנחנו , של מי שהפכנו להיות והתבוננות על הדרך שעברנו..אני נוכחת יום יום כמטפלת שלכולנו גשרים לבנות, גשרים לכל מיני מקומות ,גשרים בכל מיני צורות גם בתוכנו וגם לעבר האחר, פנימה והחוצה, למידה שיש בה בחירה לשפר ולהיטיב את חיינו.

      ובמושגי העידן המהיר, מישהו יקר אמר לי פעם (מתלבטת בין שניים אז לא נותנת קרדיט) שאנו קצת כמו הארד דיסק (דיסק קשיח) הכל צרוב בנו, כנראה שלעולם יישאר. אבל עם זאת את מערכת ההפעלה ניתן לשנות. ניתן להתאים ולשפר על מנת שקריאת המידע תהיה מדויקת , מתאימה ,נכונה ולא מגבילה...

      על מנת שלא נקפא, שנישאר בתנועה, שנצליח לבנות גשרים, ביננו לבין עצמינו ומשם החוצה אל אחרים, עם אחרים..לאורך חיים שלמים..

      מיטשל (1993) אומר :"ישנן חוויות של איבוד עצמנו בהרהורים פרטיים, ניכור עצמי ביחידות ויש תחושה של גילוי עצמי מחודש דרך התחברות עם אדם אחר"

      אני מבינה שעבורי ועבור רבים מהאנשים שאני פוגשת בקליניקה התנועה פנימה , ההתכנסות והשתיקה שיש בה מאפשרת יציאה אמיתית ,כנה והרבה יותר מחוברת בתוכנו ואז גם  החוצה. הכניסה פנימה אינה בהכרח פתולוגית. במובנים רבים כפי שטען גם ויניקוט היא מאפשרת מרחב למפגש עם העצמי האמתי שבנו, עם המורכבות, עם  הקושי לתקשר בתוך קשר כשנבחר לצאת החוצהנוכל לעשות זאת באופן נכון עבורנו, בקצב שמתאים לנו .להתגלות ולגלות מחדש את מה שמאפשר החיבור לאדם אחר ואז לבחור להישאר עם כל מה שעולה במרחב הזה, בתוך הקשר. זה מה שאני עושה כשני עשורים, אני בונה גשרים. בתוכי, אל אחרים, בין הפנים לעולם שבחוץ .מיום ליום אני מגלה שיש אינסוף גשרים שמתגלים בנוכחות אחרים, כל פעם מפגישים, כל פעם אחרים , אפשריים. פה במחשב, בקליניקה ובמרחב הבינאישי של חיי...

      הבלוג הזה מונח פה, לפניי, לפניכם, קראתי בו שוב ושוב, אני מוצאת שהוא עדיין לא מושלם בעיני, המצפן שבי , הנאמנות לקול הפנימי שלי עדיין מהדהדת עם קולות נוספים . אני מוציאה אותו החוצה בכל זאת ,כמו שהוא. הוא מכיל הקול הפנימי שלי,  את הקולות שמתהווים בי עם היציאה לקשר על אותו גשר שמתהווה בי אל מול המרחב הוירטואלי. כן, הוא עדיין לא מושלם. אני עדיין בונה אותו, אבל הפעם בוחרת לבנות אותו אתכם, מולכם.. לא רק בתוך עולמי הפנימי, עם אותם קולות של "לא מספיק" שעולים כשאני רוצה להיות שייכת , עם הנאמנות לעצמי , גם וגם, בלי לבחור בתוך קשר.

      זה אכן מאוד אחר עבורי. אבל יש בי שקט שעושה את זה שלם בתוכי ..

      אשמח שתשתפו אותי מה פגשתם, מה התנועה הזו עוררה בתוככם, בעולמכם הפנימי ,במפגש  עם החוץ , בהרהורים שלכם על קשר... 

      וגם אם תבחרו שלא להגיב ולשתף , מודה לכם שעזרתם לי להלך שוב על הגשר, לנוע, להיפגש , להתבונן ולהרגיש שוב שייכת..בקשר אתכם.

      נרדי, ר''. (2003). זוגיות בסערה; הוצאת הקיבוץ המאוחד .

      ויניקוט ד.ו. (1964). בתוך א. אראל  , סוד קסמו . עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד. עמ' 15

      מיטשל,ס'  (2003). בתוך ע.ברמן  , לתקשר ולא לתקשר . עצמי אמיתי עצמי כוזב תל אביב: עם עובד. עמ' 235 .

      פז י' ( 2017) ,דלת ראשונה לקשר ; הפורטל לפסיכותרפיה גופנית 

      ©יסמין פז -פסיכותרפיסטית גופנית 

      קשר -גשר לחיים


      .

      על "תשליך" ושינוי
      תאריך: 4/9/2018 18:21:00

      " וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל- חַטֹּאותָם" ... (מיכה ז', יט).

      בכל שנה בתקופה המטורפת הזו של אוגוסט אני חווה סטרס והגוף שלי מאותת לי. הנפש שלי זקוקה למרחב עצירה על מנת להתבונן ולהקשיב, גם לגוף. אבל ביולי אוגוסט כל שנה אני מוצאת שאין לי אפשרות, למי יש זמן ושקט לזה וכשיש זמן ושקט למי נשאר בכלל כוח. חופשות הילדים, אי יציבות בעסק, מטלות יומיומיות שמתלווה אליהם החום והלחות שבחוץ ויחד עם כל אלה אני גם מרגישה   הערכה לעונה זו שבשנה , לקיץ, עונה שמאפשרת יציאה החוצה, מפגש עם אחרים קרובים, נסיעות וגמיעת מרחבים חדשים . זו תקופה לא פשוטה שסדר ושגרה הולכים בה לאיבוד והגבולות הפנימיים והחיצוניים נמתחים לכל מיני כיוונים יש כאלה שיגדירו אותה ככאוס אבל באותו זמן  בשנה  מתחילה לחלחל בי פנימה גם המודעות לחגי תשרי שבפתח.

      מנהג "התשליך" שמגיע בראש השנה , הביא אותי השנה להרהר, לא בהסתכלות דתית אלא בהתבוננות רחבה יותר על מה שתשליך והשלכה מביאים עימם. תקופה זו של השנה מתאפינת בשינויים בסביבה החיצונית, במזג האוויר ובאופן בו מתנהל היום יום שלנו. החשיכה יורדת מוקדם יותר ובאופן טבעי מתחיל תהליך התכנסות, התכנסות פנימה לבית, התכנסות פנימה לעצמנו ומפגש עם החלקים שבמהלך הקיץ נשארו אי שם מאחור. במובן הזה החגים, הסתיו ואחריו החורף מאפשרים האטה טבעית וכניסה פנימה למפגשים עם מי שקרוב אלינו, משפחה, בני זוג, ילדים וזה לעיתים יכול להיחוות כלא פשוט עבור חלקנו. ואולם האטה זו גם מאפשרת התבוננות. מאפשרת למצוא בתוכנו את מה שלא רלוונטי עוד ולהשליכו ומאידך את מה שבעל ערך ושווה עבורו לעשות את חיינו לטובים יותר. השלכה היא מילה שבה אנו נוטים להשתמש הרבה בעולם הטיפולי, את המושג תווה פרויד אבי הפסיכואנליזה והוא בעצם מנגנון הגנה בו האדם מייחס לאדם אחר את הרגשות , הדחפים והתשוקות שהוא חווה , זה  נעשה לא במודע, ולא באופן מכוון וכולנו "סובלים" מחלקים לא מודעים שאנחנו מחזיקים בתוכנו וכולנו משליכים על האחר מהסיבה הפשוטה שבכולנו מנגנוני הגנה וכולנו אנשים.

      אנחנו  יכולים להשליך בתוך זוגיות, להשליך על הבחירה בהורות ,אנחנו יכולים להשליך על המיקום הגאוגרפי בו אנו חיים , אנחנו יכולים להשליך על העסק ,על מקום העבודה , על חברינו  ולומר לעצמנו שמה שקורה קורה בגלל, קורה כי ... כמעט בכל תחומי החיים אנחנו משליכים על האחר חלקים לא מודעים בתוכנו שקשה לנו לפגוש או שאיננו מודעים אליהם כלל .

      אנו חיים בקצב חיים מטורף ששונה במהותו מתקופות העבר, קצב חיים שדורש מאתנו לקבל החלטות יום יום, רגע רגע, בתחומים שונים בחיים. קצב חיים שבו עצירה והתבוננות עשויה להיחשב פריווילגיה, אם בכלל מתאפשרת . בהרבה מובנים "אין לנו זמן" הוא משפט שזור בכל שיחה וקשר שאני פוגשת. רובנו נמנעים מלהיכנס לאזורי אי נוחות, או יותר נכון רובנו באופן לא מודע מספרים לעצמנו כל מיני סיפורים לגבי למה האי נוחות מופיעה  ומסבירים לעצמנו בכל מיני דרכים שמה שאנחנו מרגישים לא בהכרח נכון ונותנים לכך צידוקים ותוקף מבלי לגעת בזה ומבלי להתמודד עם ההשלכות של תחושות אלה על חיינו. מעטים באמת עוצרים כדי להקשיב לכל מה שמגיע לחיינו ,  גם לגוף ולמה שהוא מאותת.

      נזכרת שלפני שנה בדיוק בתקופה הזו השלכתי אזור נוחות שהיה עוגן בשבילי מאז שאני זוכרת את עצמי. בחיי הבוגרים עבדתי במסגרות שונות, הייתי זקוקה למסגרת ,לוודאות ולביטחון שהיא נתנה. משכורת קבועה, אנשים שאני מכירה ,הערכה מקצועית ואישית שקיבלתי ועוד אזורי נוחות נעימים ששירתו אותו בתהליכי הגדילה שחוויתי. לפני שנה בספטמבר הפסקתי לעבוד כשכירה, התפטרתי.  לפני שנה בדיוק בחגי תשרי נתתי דרור לחלקים שבי שהאמינו בכל הכוח שאני חייבת את המשכורת, את הביטחון ואת הוודאות שהעבודה שלי הביאה לי ולחיי. הצלחתי לשחרר כי עצרתי להתבונן על ההשלכות והמחירים של ההגנה הזו על חיי, אני יכולה לומר שגם אני חיכיתי יותר מידי לפנות לכך זמן , לעצור ולראות את העובדה שכבר לא הייתי מסופקת, ,מאושרת והרגשתי שהמימוש שלי הוא חלקי. שכמוני חלקים שאהבתי מאוד בעבודה שלי השתנו עם השנים וכשזה הגיע למודעות התחיל  תהליך ותקופה לא פשוטה שבסופה השינוי היה חייב להיעשות, ההחלטה כבר היתה בלתי נמנעת . קבלת החלטה שכזו אילצה אותי לעצור ולהקשיב לחלקים לא מודעים בי שרקדו מחול שדים וביום יום ,בשגרה, לא  הייתי פנויה לעצור. ייתכן שבמובן מסוים היום יום שבניתי לעצמי הוא זה שתפקד כמנגנון הגנה בשירות הנפש כי לעזוב לטובת הרחבת הקליניקה והמימוש שלי הביאו חששות רבים שנאלצתי להתמודד עימם ,  אבל הגוף לא ויתר. מצאתי את עצמי חולה, תשושה, עצבנית ומרירה. הבקרים היו לי קשים, הימים היו טעונים והסביבה הקרובה שלי ספגה את הרסיסים של דברים שהחלו להיסדק בי עוד לפני שראיתי אותם בעצמי.  ההקשבה לגוף, הביאה אותי לעצור, לתת לתחושות להיות , להרגיש, לאפשר ,לסיים. לסיים פרק ארוך בחיי שהגן עליי, שמר עליי והפך עם הזמן למשהו מגביל עבורי מבלי ששמתי לב.

      יוג'ין ג'נדלין (1996), מייסד תרפיית ההתמקדות, מדבר על  "התחושה מורגשת". הוא תיאר אותה כך: "תחושה מורגשת אינה חוויה שכלית אלא התנסות פיסית. אכן פיסית. זוהי מודעות גופנית של מצב, של אדם או של מאורע. תחושה מורגשת אינה מופיעה בצורה של מחשבות ומילים או יחידות נפרדות אחרות, אלא כתחושה גופנית יחידה. מאחר שתחושה מורגשת אינה מביעה עצמה, אין זה קל לתאר אותה במילים... קיים סוג של מודעות גופנית המשפיעה עמוקות על חיינו, ואשר יכולה לסייע לנו להשיג את מטרותינו האישיות. תשומת הלב שהוקדשה לצורה זו של מודעות היא כה מעטה, עד שאין בנמצא מילים ידועות מראש כדי לתארה" (עמ' 43)

      התחושות הגופניות שאנחנו מרגישים הם לעיתים מראה לנפשנו והפוך ובכל זאת  אני מוצאת ש "נוח" לנו להתעלם מהם או להזיזם הצידה אולי כי להתייחס מזמין גם לשנות ושינוי הוא לא תמיד פופולארי בהרבה מאוד מובנים. שינוי דורש מאתנו לצאת מאזורי נוחות ולבחור מחדש , לבחור משהו אחר ממה שאנחנו מכירים, לצעוד בשבילי חוסר וודאות, חוסר שליטה וחוסר אונים ואוי כמה שהשבילים האלה יכולים להיות מזופתים עבור רבים מאתנו . שינוי בדרך כלל קורה ממקום של כאב רב, בין אם גופני או נפשי, אנחנו מורגלים להגיע לקצה על מנת להבין שמשהו לא עובד, אנחנו לא עוצרים תוך כדי ובודקים, לא כי אנחנו לא מרגישים או יודעים בפנים אלא אולי כי זה עדיין לא חזק מספיק  כדי שנסכים לפנות לעצמנו זמן, לתת לעצמנו את הזכות להתארגן אחרת ולהשליך דברים שביום יום איננו מודעים להם ,דברים בנו שמעכבים אותנו ומונעים ברמה כזו או אחרת לחוות חיים של מימוש וסיפוק.

      בספר הגישה המוטיבציונית -הגברת מוטיבציה לשינוי , ההסתכלות על בחירה בשינוי באה ממקום קצת אחר ממה שהורגלנו אליו , היא לא בהכרח צריכה להגיע ממקום של כאב וסבל וגם לא ממקום של אי נוחות לאורך זמן (למרות שברב המקרים הורגלנו לבחור בשינוי ממקומות אלו) . לדבריהם של פרופסור וויליאם ר' מילר ופרופ' סטיבן רולניק  (2002) " שינוי התנהגותי בונה נוצר כאשר האדם מקשר אותו למשהו בעל ערך פנימי , משהו חשוב, משהו שיקר לליבו. מוטיבציה פנימית לשינוי נוצרת באווירה מקבלת ומעצימה שהאדם חש בה בטוח לחקור את ההווה הכאוב ביחס למה שרצוי ורב ערך"

      במובן הזה  ה"תשליך" המשמעותי ביותר בחיי אכן התחיל  מאז שלמדתי לעשות שימוש בגוף ולהקשיב לו , מצאתי בכך ערך יקר מפז שהוביל אותי לעוד אינספור שינויים בחיי עוד ל]ני שהגעתי למקומות כואבים, אך לא תמיד יש לנו את המודעות הזו בכל זמן נתון, גם לא לי.

      החלקים הלא מודעים שבנו אכן לא יכולים להיפגש עם מילים כפי שטען ג'נדלין . המילים מפספסות אותם, יכולה להיות לנו יכולת סופר וורבאלית אבל כשזה מגיע לנפש, להשלכות ולמנגנוני הגנה לא תמיד  אפשר לזהות ,לעיתים זה קורה בדיעבד וגם אז לא תמיד נבחר בשינוי .אבל במובן הזה  הגוף שלנו שמתקיים כולו בכאן ועכשיו, לא בעבר וגם לא בעתיד כן . הגוף יודע לבטא חלקים שנפשנו מדחיקה ומזיזה הצידה  , והערך שבעזרתו נולדה בי המוטיבציה הוא בעיקר הלמידה להקשיב לו והידיעה שזו מיונות שניתנת ללמידה והפנמה. 

      אני מבינה היום שבמובן מסוים גם מנהג ה"תשליך" הוא משהו שאני עושה, לא באופן בו הוא מופיע בכתוב אלא שוב, איך שאני מבינה אותו, איך שהוא מתחבר לחיי .

      אני לא אדם דתי, אף פעם לא הייתי, גם לא באתי מבית מסורתי. אני מאמינה בדרכי ועל פי אמות מידותיי, אני אוהבת את סיפור הבריאה, את התורה ואת החכמה שבה . אני פחות טובה במצוות , עשי אל תעשי. אף פעם לא אהבתי שאומרים לי מה לעשות למרות שמצאתי את עצמי יותר מפעם מתמסרת לחכמת אחרים ,אבל תמיד בדרכי. במשך שנים ידעתי  על מנהג ה"תשליך" , זה היה נראה לי  טקס הזוי בו כולם יורדים למקור מים, מתפללים וזורקים חטאים לתוך המצולות אחת לשנה לפני ראש השנה, גם יום כיפור תמיד היה לי חידה, צמים ,מכפרים וממשיכים באורח החיים בין אם הוא טוב עבורנו ובין אם לא  ובכל זאת נהגתי באופן בו זה מחובר אליי מבית הוריי  והמשיך גם כמקום שמאפשר התבוננות ,התבוננות שמיטיבה עמי ולכן המשיכה להיות חלק מחיי .

      העצירה הזו כפי שאני רואה אותה היום הינה הזדמנות, היא אפשרות  להשליך מעלינו  דברים שהפכו באיזשהו אופן למעמסה, מעמסה על הלך חיינו מבלי שהבחנו בכך או מבלי שהתנסינו ברצינות הראויה לסימנים שהיו שם כל הזמן.. השלכת המעמסה היא גם הבנה בהירה שנאחזנו בדברים שכבר אין בהם  צורך, שאינם מתאימים עבורנו עוד , עם כל הקושי הכרוך בכך. אלו יכולים להיות חלקים שקשורים לאישיות שמשתנה כל הזמן  ובתוך כך גם האופן בו אנו פוגשים את החיים עם הטוב שבהם ולא עם ההרגלים שקשה לנו לעזוב.

      ההשלכה היא תמיד מתוכנו החוצה, ברב המקרים תתחיל מתוך החלקים שבנו שמסרבים להראות, משהו שאולי קשה מידי לראות. קארל גוסטב יונג  טען ש "מה שלא  נביא אל המודע יתגלם בחיינו כגורל" במובן הזה כל ההסברים והסיבות ,ההתעלמות, ההזזה הצידה של דברים שאנחנו לא מודעים לכך שהם קורים הם הכתבת הגורל האישי שלנו, גם אם איננו מודעים בדיוק להקשרים והנסיבות רובנו יודעים ומודעים לאופן בו אנו חיים את חיינו, לאם טוב לנו או לא , למה היינו רוצים לשנות ומהם החלומות שאנו חולמים בסתר ליבנו ומחכים לזמן ולמקום להגשימם. העברת תכנים למודע אפשרית וניתנת ללמידה, ניתנת להפנמה ובאופן זה לבחירה בגורל אותו אנו רוצים לבנות לעצמנו. למימוש, לסיפוק, לחתירה קדימה וגם לסבל שהינו חלק מחיינו .

      יש משהו במרחב החגיגי הזה שמאפשר כל שנה חדשה בתקופה הזו לעצור ולהתבונן על מה עוד נאחז ומשליך על חיינו על ההשלכות של זה על השגרה והיום יום , ההשלכות של זה על האישות ,על הקשרים המשמעותיים בחיינו, על הסביבה שלנו  ועל המקום בו אני רוצה להיות, על הגורל אותו אני רוצה ליצור.. זה מאפשר לכולנו את הזמן לו אנחנו זקוקים, לפחות ברמת המודעות, אנחנו מודעים לכך ששנה חלפה ובאופן טבעי מאחלים איחולים לשנה החדשה , משהו שדורש מאתנו להתבונן גם על זו שחלפה לה, לקבוע מה אני רוצה לקחת הלאה , מה אני רוצה להשאיר מאחור ואז לבחור איך לדאוג שזה יקרה מבלי לתת לנסיבות הזמן והמקום להרדים את רגע המודעות הנפלא שהתעורר.

      כן, אני משליכה ממני חלקים שאינם משרתים אותי עוד , שאינם מביאים אותי למי שאני רוצה להיות , שאינם מקדמים ומשפרים את איכות חיי ובכך את איכות משפחתי והסביבה אותה אני בונה לצידי, איתי. אני משליכה עם אהבה גדולה למה שהם נתנו ולאופן בו תמכו בי כשהייתי זקוקה להם, יודעת יותר לעצור ולהתבונן גם על המקומות בהם זמנם בתוכי תם ועליהם לפנות מקום למשהו חדש, וזה תמיד מפחיד מחדש.

      יודעת היום שעבורי השנה החדשה היא הזדמנות להשליך , היא גם הזדמנות לעצירה והתבוננות לכל אלה שקצר להם הזמן מלעשות זאת במהלך השנה, שקצר להם הזמן מלעצור עבור עצמם.  בסופו של דבר מודעות היא מתנה הרת גורל.. בכוחה לשנות אותו, בכוחה לקבוע אותו, בכוחה ליצור אותו. אבל היא בראש ובראשונה תלויה בנו וברצון והמוטיבציה שקיימים בנו להתבונן בה ולצאת למסע גיבור מתוך ידיעה שנפגוש גם פחד ,קושי ,מורכבות ועוד מיני אורחים שתפקידם אולי להגיד לנו שאנחנו עושים משהו נכון ולא הפוך.התפקיד שלנו הוא לעצור ולתת למודעות הזו את המקום לא היא זקוקה, להשהות את הצורך לתקן ולהשתיק קולות בתוכנו במקום לתת להם לדבר, להקשיב ולבחור...

      "התשליך" הוא מנהג. הוא קורה פעם בשנה , אני מבינה את זה כמו שאני מבינה, אני מיישמת כמו שאני חושבת לאורך כל השנה אבל במובן מסוים אני מוצאת שעיקר החטאים שאנו חוטאים בשגרה ושעלינו להשליכם על פי המקורות  הם בעיקרם חטאים כלפי עצמנו.

       אז תקראו לזה מנהג , חגים או דכאון חורף , אני יודעת להודות היום על ההזדמנות שנוצרת ולא משנה מהי הסיבה  , אותה סיבה שגורמת לנו לעצור ולמודעות להגיע , כי אתה מגיעה גם בחירה.

      ובהזדמנות זו מאחלת לנו חג שמח, מרחב לעצירה, למודעות , לבחירה חדשה תוך הקשבה לעצמנו, לגופנו עם כבוד ואהבה גם לחלקים שנבחר להשליך מתוך מודעות ערה שגם הם נתנו לנו בשהותם  חלק ממי שאנחנו היום וממי שנהפוך להיות בשנה הקרובה.... 

      ניפגש בקרוב, בשנה הבאה....

      ג'נדלין ,י.ט (1996) התמקדות. מרקם

      ' מילר. ו.  ר, רולניק. ס (2002) הגישה המוטיבציונית- הגברת מוטיבציה לשינוי , הוצאת אח.

      ©יסמין פז –פסיכותרפיסטית ומדריכה

       בגישה התייחסותית  גופנית

      קשר -גשר לחיים

      לכרטיס של יסמין לחץ כאן


      הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו.

      ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות."

      דיאלוג עם קמטים
      תאריך: 2/10/2018 21:03:00

       

      התמונה הזו שמצורפת לבלוג היא העין שלי בתקריב. קרוב כמה שיכולתי. אה והיא מחייכת.. בכוונה.

      זה גם מצטלם יותר טוב, גם לא הייתי עצובה, די משועשעת אפילו כשצילמתי אותה, סתם להיות רצינית לא היה ממחיש מספיק חזק שהרי לא סתם צילמתי אותה.... התמונה זו היא העין שלי, בתקריב..

      בערב חג סוכות השנה ישבנו המשפחה במרפסת  אצל גיסי וגיסתי, צוחקים משוחחים, אווירת חג .

      אני לא באמת זוכרת על מה הייתה השיחה ואיך הבת שלי הגיעה לזה (בכל זאת מעת לעת  מערכותיי הגופניות ועימן גם היכולת לעקוב היו נתונות כולם למערכת העיכול שלי שעבדה יתר על המידה ) שמעתי אותה  אומרת: "לאימא שלי יש קמטים" ואז הוסיפה ," לאימא שלי יש הרבה קמטים", שמתי לב שהיא אמרה את זה בדיוק כמו שהיא מספרת על דברים אחרים, חייכתי ואמרתי לה "נכון בת שלי".

      חלק הגיבו במבוכה, חלק בכלל לא היו מודעים לנאמר ואני על אף שאישרתי בהסכמה ובחיוך של ידיעה , הצלחתי כבר להקשיב לשיחה ערה שהחלה להתנהל בתוכי, כאשר בו זמנית נותרתי גם ערה למי שמסביבי, גם לגופי ועם זאת מתקיימת בו בעת בחירה שקטה להתבונן..

      יכולתי לזהות את קולות העלבון- "זה מה שהבת שלי אומרת עליי?"  יכולתי להרגיש את קולות הפחד-"אני זקנה?"  יכולתי לשמוע את קולות ההכחשה -" אני? זקנה? פחחח, גיל זה רק מספר ...". יכולתי לשמוע את קולות הכעס והאשמה – "הגנטיקה הזו, הסיגריות, השמש...", נראה לי שהכיוון די ברור .שמעתי את כולם ובמקביל אליהם הופיע עוד קול שקט ורגוע ,קול של אמת שגם הוא דיבר ואמר לי בשקט : "כן, יש לך קמטים . את לא זקנה אבל את כבר לא ילדה, את כבר היית בשמש, ואולי זו אכן גנטיקה, וגיל, לא רק אבל בהחלט גם. כן ,הקמטים הופיעו לא היום כשהיא אמרה לך , אולי לא ממש עצרת להתבונן בהם קודם, אולי לא רצית."

      הסתובבתי מספר ימים מסתכלת עליהם, על הקמטים שלי, מקשיבה  לקולות האלה ולשקט הזה שבהתבוננות. באמת להקשיב, באמת לראות , בלי הפחד, בלי ההכחשה, בלי הכעס, בלי העלבון , בלי הסחי דעת, עם הקמטים שלי, כמו שהם..  הקמטים הללו מסביב לעין  הזו הם המצמוץ החזק של תינוקת שהגיחה לעולם ופגשה אולי אור חזק מידי כחוויה ראשונה ואולי עוד  לפני זה הוא קמט של גנטיקה שנוצרה בי בהתהוותי לעוברית.

      הקמט הזה הוא הבכי הראשון שבכיתי, הצחוק הראשון שצחקתי. הוא ההתרגשויות של ילדה כשקונים לה מה שהיא רוצה כל כך , הוא גם הכאב הראשון של חווית העלבון ופרקנו של בכי שבא לאחריה . הקמט הזה הוא ההצלחות , האכזבות. הקמט הזה הוא ילדות, התבגרות, הקמט הזה הוא הנשיקה הראשונה , הנטישה הראשונה ...הקמט הזה הוא מצמוץ של סנוור מאורות גדולים, הוא מקומות חשוכים ,הקמט הזה הוא כאב של פרידות, אובדנים , משברים לאורך החיים. הקמט הזה הוא פרצופים מצחיקים למצלמה, לחברים , הקמט הזה הוא מסיבות ,ריקודים, הוא סיגריות , אלכוהול ומלא רגעים שמחים ומצחיקים. הוא הרבה רגשות , הוא ביטוי להרבה מחשבות ותחושות . הקמט הזה הוא בליל חוויות, לא מודעות ומודעות. הקמט הזה נצרב באיטיות על פנינו בדיוק כמו דברים אחרים שאנחנו צורבים לאורך חיינו רק שאותו היום כבר רואים, גם הקמטים כמו דברים אחרים מופיעים ביום בהיר ומתחילים לדבר. אנחנו לא תמיד מוכנים להקשיב  והם שם להזכיר ולאותת, כל אחד בדרכו ,כמו הקמט הזה, שזוכר... הקמטים האלה יכולים להיות אינספור רגשות שהרגשנו. משברים שעברנו. רגשות שאחרים גרמו לנו להרגיש , סיפורים שנבנו , אירועים שקרו ,מערכות יחסים שונות - עם  ההורים שלנו, עם החברים שפגשנו לאורך חיינו, עם  מורים, עם  בני זוג,  בהורות  ודרכה שוב  הילדות . הקמט הזה כמו גם פגיעות שחווינו, כמו גם קשרים שרקמנו מלאים בכל  כך הרבה אפשרויות למידה, אפרויות חקירה, אפשרויות בחירה אם רק נתבונן באמת.

      יש לי קמטים. הם הגיעו לספר לי את האמת ,הם באו לספר שהגיל הוא בהחלט גם מספר. הם באו לספר לי על  זמן שחולף, על לקיחת אחריות, על  בחירות של חיים, של יום יום , על רצונות, אכזבות.

      מיטשל (1993) אומר :"ישנן חוויות של איבוד עצמנו בהרהורים פרטיים, ניכור עצמי ביחידות ויש תחושה של גילוי עצמי מחודש דרך התחברות עם אדם אחר"

      כמעט כל דבר שהעליתי בזיכרוני בעודי כותבת בלוג  זה מחובר לאנשים שפגשתי, למערכות יחסים שחוויתי , שעוררו בי רגשות, עוררו בי תחושות, אירועים שהפצצתי בגללם את עצמי במחשבות. כמעט כל דבר שחשבתי עליו התהווה בקשר עם האחר. כל הרגשות. כל התחושות , כולם קשורים למישהו, למשהו עם מישהו , למשהו בגלל מישהו... והם נרקמו והתהוו בתוכי מאז שאני זוכרת את עצמי .הקמטים  הללו אינם  רק פיזיים, הם לא רק בתמונה . הקמטים הללו מתהווים בתוכנו בכל זמו נתון. מרגע לידתנו, כולנו חרושת קמטים על אף שלא על כולנו רואים. אבל כולנו בתוכנו ברמה זו או אחרת יודעים.. לא תמיד מודעים.

      אנחנו יודעים אם אנחנו חושבים שאנחנו לא מספיק טובים,

      אנחנו יודעים שאנחנו רוצים לעשות שינוי ולא מעיזים,

      אנחנו יודעים שאנחנו קמים חסרי חשק ועצובים,

      אנחנו יודעים אם אנחנו יותר מידי מוצפים או מתרגזים,

      אנחנו יודעים אם טוב לנו ובטח כשלא ,

      אנחנו יודעים ...אבל האם אנחנו מקשיבים? לא תמיד.

      עולמנו הפנימי הינו עולם עשיר למדי, הוא בנוי מתפיסות, עמדות ואמיתות שהשתרשו או יש יאמרו נצרבו בנו מיום לידתנו.שלמדנו להכיר , להפנים ולשאת עימנו לכל מקום. עולמנו הפנימי עלול להיות עולם שיפוטי, ביקורתי, מלא פרשנויות וסיפורים שאכן התרחשו וככאלה נשמרו ארוזים בתוכנו ומעת לעת קמים לתחיה , שוב ושוב בתוך חיינו,  בין אם הם רלוונטים או לא. אני מאמינה היום שהיכולת להתבונן ולהקשיב יכולה להתקיים רק כשמישהו או משהו שלא ציפינו לו יאמר לנו את דברו . רק כך נוכל לראות אמת אחרת מזו שבתוכנו . רק האחר יעיר בנו שאלות , תגובות , מחשבות ותחושות אל מול אותה אמת . היא עלולה לפגוע בנו, אולי להעליב. היא עלולה  להיות מישהי או מישהו שאבד לנו, שהסתלק ללא התראה בין אם בעולם הזה או לעולם הבא .היא עלולה  להתעורר בתחילתו של קשר, לאורכו או שאולי נפגוש בה מזוככת דווקא בסופו. האמת הזו יכולה להופיע  באינספור תרחישים שעלולים לקרות רק בתוך קשר עם האחר. כאשר האמת של האחר מופיעה מחוץ לעולמנו הפנימי היא מדברת אלינו , איתנו , לפעמים גם מתוכנו ורק שם בתוך קשר ניתנת אפשרות לעצור ולהקשיב , לחקור ולהתבונן באמת שלי, אל מול זו של האחר ובבניית גשרים ביניהן...

      "האדם נולד ומגיח מתוך קשר, הוא זקוק לקשר לאורך חייו כחלק מהוויתו באופן שהעצמי אינו יכול להתקיים כאשר הוא מנותק מהאחר " (מיטשל 1993)

      הבת שלי אמרה עליי, בפני , בנוכחות אחרים , שיש לי קמטים, הרבה קמטים! זה לא שלא ידעתי אבל משהו באופן בו היא אמרה ,האמת הפשוטה של ילדה שסיפרה תמונה שראתה, בפשטות עם חיוך ללא פרשנות וללא שיפוטיות אפשרו לי הפעם להקשיב. אפשרו לי לגלות עוד רבדים בתוכי שלא במודע לא העזתי כנראה עד לאותו רגע באמת לפגוש. רבדים שבזכותה , בזכות האמת שלה ובאמון שיש בקשר בין שתינו החלו בערב חג סוכות לשוחח בתוכי, עם האמת שלי . ובאמת שלי קמטים הם הזקנה (זה מה שלימדו אותנו על קמטים לא?)  ,הזמן שאכן חולף , האפשרות שגם אני מבחוץ משתנה ,כבר לא ילדה כמו שאני מרגישה, כמו שאני כל כך רוצה. האמת על כך שגם גופי כבר מראה את סימני הגיל.  הקמטים הללו כמו הרבה דברים אחרים  בין אם אנחנו אהבים אותם ובין אם לא הם חלק ממהלך של חיים. הם מופיעים בכל מיני צורות ואופנים והקשר עימם מתאפשר כשיש ההסכמה להתבונן ולהיפגש עם חלקים נוספים בעצמנו שקשה לנו כל כך לראות, לפגוש.. גם לי. ביתי פתחה בפניי את מניפת הבחירה. להגיב? להשתיק? להתעלם? או פשוט להקשיב ולהתבונן ומשהו באופן הפשוט בו היא אמרה,  אפשרו לי לראות אמת נוספת, שבילים בהם צעדתי, רגעים ,תמונות , אנשים מערכות יחסים שהתהוו בי עם השנים, לאורך החיים שהפכו אותי להיות מי שאני , אמת רכה של דרך בה פסעתי שלא תמיד היתה קלה ופשוטה אבל היא מלאה וגדושה בחוויות צרובות ומשמעותיות , ההתבוננות הזו הביאה למודעות שלי את העובדה שהקמטים שלי הכי בולטים כשאני מחייכת , גם כשאני בוכה, פחות כשאני רצינית או קפואה..היא הגישה לי את הבחירה להתבונן בפחות שיפוטית ובהרבה הודיה על חיי עד כה , תאמינו או לא  גם על הקמטים והכתמים שרואים כל כך ברור ומוחשי בתמונה !!!  

      אנחנו יכולים להישאר עם אמת פנימית אחת או יחד עם האחר לבחור להקשיב להתבונן. האמת שלנו בלבד תביא אותנו , ברב המקרים, לפעול בדיוק כמו שאנחנו יודעים. להסתכל על העולם באופן שאנחנו מכירים. אבל אולי אמת אחת של אחר תביא אותנו ,גם אם לא תמיד בקלות ובצחוק למקום  שנכון לנו , מקום עם המון אמת , מקום שבו אנחנו יכולים להיות אנחנו באמת,עם אפשרויות נוספות לבחירה...

      את שני העשורים האחרונים של חיי הקדשתי לנושא הקשר.

      תחילתו של מסעי היה לחזור להיות בקשר עם חלקים שנטשתי בתוכי , כל חלק וסיבותיו , מסע לא פשוט . תוך כדי צעידה גיליתי שהמסע זה לא היה מתאפשר אם לא היו צועדים בו עימי אנשים נוספים, מערכות יחסים, מורים, משפחה, בן זוג והיום גם ילדים. המקומות האבודים שחיפשתי התעוררו בי תמיד מול האחר, לא תמיד היה נעים לפגוש בהם אבל בחרתי לצעוד .בחרתי לשנות , בחרתי להתפתח , בחרתי כל פעם עוד ועוד לפגוש עם שאיפה שבסוף כך גם אוכל לגדול.. הרגשתי לפעמים כמו תינוק שמתחיל את דרכו בעולם צעדתי. עם המון חוסר וודאות ,כאבתי, נפלתי, צחקתי, בכיתי, הרגשתי חוסר אונים , הייתי זקוקה לאחרים... מסע לא פשוט שהוביל לקשרים מיטיבים עם אחרים , לזוגיות כפי שתמיד חלמתי, לשני ילדים שמלמדים אותי יום יום דברים חדשים וגורמים לי עוד ועוד להקשיב ולעבודה בה בחרתי, להמשיך וללוות אחרים, בתוך קשר, לבנות גשרים בתוכם, בתוכי וביננו , כי קשר הוא בעיני גשר לחיים, אז בתחילת המסע וכמו שהבלוג הזה מספר גם היום. בכל יום....כי בחרתי. 

      קשר-גשר לחיים היא גישה שפיתחתי לאורך השנים שמאפשרת ליווי בתהליכי שינוי , במשברי חיים, בתהליכי קבלת החלטות ובחירות בכל תחומי החיים .  הגישה משלבת היבטים  רגשיים ופרקטיים , גוף נפש ורוח , כאשר כולם נשענים גם על פיתוח יכולת ושיפור תקשורת אישית ובינאישית בתוך תנועה של  שינוי , בתוך קשר. הפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית מאפשרת חקירה של אותם חסמים שמעכבים אן מונעים מאיתנו לבחור בחירות נכונות או לנוע לעבר השינויים רצויים. לא פחות חשוב היא מאפשרת לנו  חקירה וגישה  ליכולות למשאבים ולחוזקות  שיש בנו ושלהם אנחנו זקוקים כדי לצעוד במסע .הפסיכותרפיה הגופנית פוגשת גם גוף. ויחד  במסע של קבלת החלטות, של בחירות ושל שינוי מתאפשרת תנועה במקומות שמבלי שנרצה אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב, תקועים ומתוסכלים..

      אני מאמינה שביחד ניתן  לבחון וללמוד את האפשרויות ,את התועלת את החשיבות של השהייה במרחב של  קשר עם האחר ובניית הגשרים להם אנו זקוקים על מנת לנוע באופן אמיתי ומחובר גם לצרכינו עוד בחיינו...

      Mitchell, S. A. (1993). Hope and Dread in Psychoanalysis. New York: Basic Books

      מיטשל,ס'  (2003). בתוך ע. ברמן  , "לתקשר ולא לתקשר" . עצמי אמיתי עצמי כוזב תל אביב: עם עובד. עמ' 235 .

      .

      ©יסמין פז –פסיכותרפיסטית ומדריכה

       בגישה התייחסותית  גופנית

      קשר -גשר לחיים

       

      " הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

      ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

      גשרים לקשר- יסודות
      תאריך: 16/10/2018 10:19:00

      "כשבדידות אינה פחד נולדת שירה.." (נתן זך)

      מגיל צעיר הייתי בשתי מערכות יחסים ארוכות ,אחת של 10 שנים ואחת של שנתיים, עד גיל 30. שתיהן נגמרו לא פשוט עבורי, גם הפרידה עצמה היתה בלשון המעטה לא פשוטה. שתיהן השאירו בי חותם אבל היו לי עוד עשרות מערכות יחסים מיום לידתי , לא זוגיות, אבל כן משפחתיות, חבריות , רבות משאוכל לספור ולזכור את כל מה שארע בהן ,אבל חלקן השאירו בי חותם שאני זוכרת. אינספור חותמים צבעוניים חלקם בהירים ושמחים וחלקם קודרים וכהים, לא אשקר, הכהים יותר ברבות הימים הביאו אותי למקום אחר מזה שהייתי בו לפני ובאופן שנכון הביאוני למקום חדש שגיליתי שאני רוצה.  

      הצבעים הכהים והקודרים נצרבים בדרך כלל באופן חזק יותר, צבע קודר יכול לכסות תמונה צבעונית נפלאה עם מורחים אותו שם, אם נשפך מבלי שהתכוונו או רצינו בכך. הוא דומיננטי יותר. הכאב, האובדן, הנטישה, העלבון, הכעס, האכזבה מפגישים אותנו כנראה עם עוד כאבים ופצעים עמוקים שאספנו , וכשקודר התנועה נכנסת פנימה , בתשומת לב רק לכאב, ואת הרגעים האלה  פחות שוכחים ..

      מודעות היא מילה שמרבים להשתמש בה בעידן הנוכחי  . היא מופיעה בכל מיני הקשרים וכמעט בכל מקום ,ברב התחומים כמשהו שיש לחתור אליו.. שיש להגיע אליו כדי להתקדם, להשיג, להירגע, להאמין, לשנות ולהשתנות... לא משנה באיזה הקשר הרוח נושבת לכיוון ש "צריך להיות מודע" .משהו שצריך "לעבוד" עליו ,לפתח אותו.. במידה  מסוימת זה נכון אולם מה שחשוב יותר הוא שעלינו לשוב וללמוד להקשיב , להקשיב למודעות שכבר קיימת. והיא קיימת ברמה כזו או אחרת בכל אחד מאתנו,שכחנו לעצור להקשיב לה. חלקנו נהיה מודעים לדברים מסוג מסוים וחלקנו לדברים מסוג אחר, חלקנו מתבוננים מזווית אחת וחלקנו מאחרת כאשר ביניהם יש עוד סוגים וזוויות רבות ושונות של  מודעות וכולם צבועים בשלל רב של גוונים וצבעים. שנצבעו מסיפורי חיינו האישיים, מהסובייקט שאנחנו, מהרגע שהגחנו לאויר העולם ועד לרגע הזה. לכל אחד יש מודעות להקשיב לה, כל אחד.. ללמוד להקשיב זו עבודתנו.

      אני מבינה היום שעם ההקשבה יסודות לגשרים בתוכנו מתחילים להיבנות,ומשם אף גשרים לכל תחום שנפגוש במהלך חיינו. הם מתחילים להיבנות בנכונות להקשיב. בראש ובראשונה למודעות זו שקיימת בתוכנו. לא בהשוואה לאחר, לא בכפוף לנורמות חברתיות, לא במה שבחוץ. הקשבה למתרחש פנימה .משפטים כמו  "רע לי בעבודה", "קשה לי עם הילדים", "אני במרדף", "החיים חרא"," צריך להגיד תודה" , "כואב לי כמה שזה חסר", "איך אצליח לשרוד את זה" ,"לא מבינים אותי", "בא לי לעזוב הכול ולברוח" ," אני לא מספיק.." כל אלו ועוד הם קולות של מודעות ערה שלא תמיד זוכה להקשבה, שזוכה להתעלמות שלא בכוונה, כל אלו הם מידע שזקוק שנקשיב לו , מידע שאנחנו זקוקים לו על מנת לחיות טוב יותר..ישנן עוד אמירות ותפיסות שנאמרות מבלי לשים לב, כל הזמן , בתוך תוכנו .בטוחה שלכל מי שקורא יש את אלה שלו. אמירות אלה מבקשות הקשבה. התקדמנו מאוד בהמוני מובנים אבל שכחנו להקשיב למה שקורה במקום הכי חשוב, במקום שיאמר אמת, במקום שהמפגש עם המודעות שכבר קיימת יתרחש ונוכל ליצור את חיינו .המקום היחיד שבאמת יודע, לפעמים מבולבל ,לפעמים לא החלטי , לפעמים נשען רק על חוויות, לפעמים נשען על עובדות אבל יש בו אמת ,המקום הזה הוא אנחנו.

      רובנו נתחיל את למידת מלאכת ההקשבה ממקום של משבר. פיטורין, גירושים, פרידה מקשר משמעותי, אובדן, בגידה, מצב בריאותי או נפשי שהתערער, צורך ותלות באחר , מערכת יחסים שלא מצליחה להתממש ,חרדה ,קושי בתפקוד, עצבנות ועוד. יש כאלה שיפגשו שוב ושוב את אותם חוויות ,בין אם חוויות רכות, בינוניות ואולי מרסקות לאורך שנים ויש אחרים שזה ינחת על ראשם כרעם ביום בהיר ללא הכנה מוקדמת ללא הודעה מקדימה. אבל זה מגיע אם נרצה או לא , המודעות הקיימת מתעוררת ומראה לנו פניה בראש ובראשונה כשאנחנו מוכנים להקשיב לה.

      את שתי מערכות היחסים סיימתי עם אמירה "מוכנה להיות לבד כל חיי מאשר להרגיש לבד בביחד ", בגיל 30 הקשבתי לראשונה לאמירה הזו שאמרתי, בהתבוננות פיקחת לאחור שמעתי כבר אז קול בתוכי שידע שאין לי באמת מערכת יחסים לא הקשבתי לו. הוא גם לחש  שאני לא מצליחה באמת להיות בקשר באופן בו אני יכולה להיות ,באופן בו אני רוצה להיות וגם אז לא הקשבתי לו .עד שמשהו שם לא עבד יותר עבורי, עד שמשהו שם כיבה אותי מבפנים עד שלא יכולתי לשאת עוד , עד שאחרים משמעותיים לי לא יכלו לשאת אותי עוד וזה בעיקר מה שכאב שם בפנים, שלא יכולתי להיות אני כשאהבתי, כשהתקרבתי, כשהייתי בקשר. זה מה שהכניס אותי פנימה , הפנה את תשומת ליבי לשאלה שעלתה בי,  "מי זו?" ואני , לא יכולתי לענות לו, לא ידעתי ,כלום, מלבד אותו כאב והתחלתי להקשיב לו , שם התחלתי מסע , מסע למידה מי אני עוד הרבה לפני הקשר, הרבה לפני שאהיה שוב בקשר, כמו שייחלתי לו, כמו שדמיינתי אותו והוא שב והתנפץ בי ללא אזהרה.

      זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנותרתי לבדי עטופה בצבעים קודרים , חשופה עם מקומות כואבים מלאת  פגיעות, ניזקקות,ועם  חוסר יכולת להכיר בחלקים אלו בתוכי ובתוך מערכות היחסים שנכנסו עד לא אותו רגע לחיי ,יחסים חבריים , זוגיים , כל קשר. כל קשר שנרקם מול ועם האחר. בפעם הזו החלטתי להקשיב וכשהקשבתי לכאב ולחוסר האונים התעורר בי הרצון  למשהו אחר.. רציתי קודם כל אותי. לגלות מי אני, להיות לבד אבל בתוכי, עם עצמי, להכיר בכל חלקיי, גם באלה שצבעתי בשחור, גם באלה שלא רציתי לראות, מפגש של הקשבה פנימה עם התעוררותה של מודעות קיימת שהתחבאה בתוכי החל להתקיים.

      את היסודות של הגשר הראשון שלי התחלתי לבנות אז, כשנשארתי בפעם הראשונה לבדי , לא במובן של לא היו מי שסבבו אותי, אלא לבדי בתוכי. בתוך מי שלא ידעתי מי היא, היסודות החלו להיבנות באותו רגע שכל מה שידעתי, האמנתי , דמיינתי , הרגשתי וחשבתי נשבר לרסיסים , התפורר עד עפר ולרגע לא זיהיתי את עצמי. באותו רגע ביקשתי חזק להפסיק לכאוב ובו בזמן התעורר בי צורך עז ללמוד, להעיז לפגוש...את עצמי,  כדי שמעכשיו אלמד אחרת. לא, אז לא  היו לי יסודות איתנים, ולא רק שלא הצלחתי לבנות גשרים, החלקים הסגורים שבי ניפצו גשרים וקשרים אפשריים לרסיסים. אותם חלקים שמתקיימים בתוך קשר דיברו וצעקו מתוכי גם כשחשבתי שהם ארוזים בתוכי ללא תחנות יציאה , גם כשחשבתי שיש לי עליהם שליטה

      לפני שאעבור הלאה למסקנות שאספתי בדרך אני רוצה רגע להתייחס לחשיפה העצמית שלי בבלוג הזה, תכלס ברב הבלוגים שלי. חשיפה עצמית היא נושא שהעמקתי בו רבות בדרכי האישית ואחר כך בדרכי המקצועית ,גם בשיקום בבריאות הנפש וגם ואולי בעיקר כמטפלת, כאשת מקצוע. אני מכירה את החוקים, העמדות והתפיסות, אני מכירה את התועלת ואת הנזק שחשיפה עצמית  עלולה לגרום ועדיין לאחר שנים של חקירה אני יודעת לומר היום שלא החשיפה עצמה אלא העובדה שאינה לוקחת בחשבון את התועלת, את התרומה  ואת האפשרויות שיתמכו בדרך של זה שאליו אנו נחשפים אינה עומדת לנגד עיננו, אינה נלקחת בחשבון . למרות כל מה שלמדתי אני בוחרת לחשוף ולהיחשף מכיוון שכשאני כותבת היום אינני כותבת עבורי, עשיתי זאת שנים ושמרתי במגירה, לא בשביל זה עליתי לרשת ופתחתי בלוג, אני כותבת כדי לפגוש עוד כמוני שפוגשים את הנושא שעליו אני כותב ברגעים  אלה , שפגשו זאת לא מזמן , פגשו זאת אי פעם .פגשו  את אותו הרגע ההוא שהם בתוכם פנימה, אותו רגע שמודעות ערה והקשבה נפגשים , אותו רגע שעלול להכאיב, לבלבל, אותו רגע של ספק ושל שאלות לא פשוטות , אני כותבת כדי שידעו שאינם  לבדם, כדי שידעו שהכול בסדר ושישנה שם גם אפשרות ללמידה וחקירה, שלהם - של עצמם.  אני לא ידעתי ,אף אחד לא סיפר לי. היסודות שאני בונה בשני העשורים האחרונים היום הם מספיק בטוחים עבורי כדי לחשוף ולספר את הסיפור שלי. בכל  יום אני בונה יסודות וגשרים חדשים ,את אלו שעומדים יציבים אני היום חושפת ומשתפת אחרים, באופן שנכון לי, במקביל בקצב שלי אני ממשיכה כל הזמן לבנות עוד גשרים, גם אצלי הם נבנים ברגעים שמודעות והקשבה נפגשים. רגעים שיש להם היום כל מיני גוונים, גם בהירים וגם קודרים אבל פחות מתערבבים, פחות נשפכים, לא בהכרח מכסים. בכל הגוונים יש אפשרות ללמידה וצעידה למקום נכון יותר.. כי כזה הוא  המפגש עם החיים...

      יסודות נבנים מתחת לאדמה, לא תמיד נראים, לא בהכרח גלויים אבל כל כך משמעותיים לכל מה שייבנה עליהם. גשרים, בתים, בניינים, ערים, מדינות, עולם . מניסיוני האישי גם יסודות לבחירת תחום  עיסוק, מערכות יחסים , זוגיות משפחה והורות. הם יסודות צריכים להיבנות , ייתכן ובמשך חיינו נחליט לקחת איש מקצוע שיבנה גשרים אלו עבורנו, אט אט עם ידע ,ניסיון, הכרות עם תווי השטח שהוא בקיא בהם ועם והצרכים שלנו שהוא יברר עימנו , אנו אכן זקוקים לאפשרות הזו , זקוקים בחיינו שמישהו יעזור לנו בדרך אולם את היסודות שעליהם ייבנה הגשר הפרטי לו אנו זקוקים עלינו לבחור לבנות בעצמנו, כדי שזה יתאפשר עלינו לרכוש ידע פנימי , לפעמים הכרות מחודשת , הבנה, התבוננות, דיוק, כוחות, סבלנות ,מחוייבות ,התמדה והקשבה לגלות בראש ובראשונה מי אנחנו. אין קיצורי דרך. כדי להתחיל לבנות גשרים לכל תחום שנבחר  בחיינו עלינו להשקיע ביסודות, להסכים להכיר את עצמנו, את כל מי שבתוכנו ולהקשיב.

      בלמידה אישית בדרך בה אני צועדת ועם ניסיון אישי ומקצועי כמטפלת שפוגשת עוד אנשים רבים במהלך השנים,,יסודות איתנים נבנים שוב ושוב בכל מפגש בין מודעות קיימת וההקשבה אליה ,בכל רגע ישנה אפשרות למודעות להתעורר אל מול משהו שאינו מיטיב או מעקב אותנו . מהרגע שנלמד להקשיב יהיו אינסוף גשרים שנבנה בחיינו , גשרים שימשיכו וייבנו שלב אחר שלב ,בזמן הנדרש על מנת שחלקי הגשר יהיו לשלם , אולי זה לא יהיה גשר מושלם כמו שרואים בתמונות ,לא יהיה זה  כמו שישי לאחרים, אבל הוא יהיה שלם ונכון עבורנו ממקום של אמת, אמת זו שבתוכנו . מתוך כך    עלינו לקחת בחשבון את האפשרות שזהו גשר שיבנה ויתפרק אינספור פעמים , כן, זה עלול להיות מייגע, גם קשה מנשוא. לפעמים יהיה שם נוף מרהיב ומלא אויר לנשימה , לעיתים יהיה שם סבוך , חשוך ומחניק , יהי ימים קרים וגשומים וייתכן שנתקשה לנשום כי חם ומהביל. אולם כשהיסודות חזקים יש אפשרות להמשיך בבניה , לעשות הפסקה, לחשב מסלול מחדש , לחזור לתוכנית קודמת , יש יסודות ותנועת הבנייה מתאפשרת... תנועת הבניה כמו גם הפירוק ,המנוחה והדיוק אם נחוץ, אולי החלפת המיקום, שינוי הצורה. ייתכן ונזדקק לתוספת של חלקים איתנים חדשים ועימם גם לחלקים גמישים והכל באופן ובקצב שלהם אנחנו זקוקים כדי לאפשר לנו לצעוד עליו בבטחה לעבר מה שבחרנו ומתוך הקשבה לאמת שבתוכנו .יש שיבחרו גשר למקום חדש ושונה בתכלית ,יש שיבחרו גשר חדש למקום מוכר,ויש גם שיבחרו לבנות גשר לעבר ועם האחר, כל אחד ומסעו הוא.

      ואולם כשנבחר להתחיל במלאכת הבנייה חשוב שנדע שהיכולת להיות לבד בתוכנו, להקשיב ולפגוש את עולמנו הפנימי שבמודעות ערה מאותת לנו שוב ושוב לעצור ולהקשיב, ניתנת ללמידה. היכולת להקשיב למה שמתנהל בתוכי תוכנו הינה חלק מאותם יסודות חשובים לגשרים שנגלה לאורכה של הדרך שלהם אנו זקוקים. יסודות שנבנים ממפגש גם עם כל אותם חלקים לא בהכרח נעימים בתוכנו , לא נוחים, מכאיבים. מפגש של אמת עם חלקים כמו חולשה שספגו ביקורת והלקאה עצמית  ,אותם חלקים בתוכנו שצלבו נוכחות של נזקקות והתמסרות, חלקים שפחדו מתלות ופגיעות ,חלקים שלא קיבלו שנים ארוכות אהבה וחמלה, חלקים שלא קיבלו כלל הכרה, הכרה פנימית שלנו וגם של אחרים בסביבתנו . אני מבינה יותר ויותר שאלו החלקים ששיח עימם ועליהם מאפשרים דווקא בהירות ובחירה, גם אם זה לא מרגיש ככה באותו הרגע, אלה בדיוק החלקים שנשוב ונפגוש יום יום במהלך חיינו בין אם נרצה או לא, אלו חלקים שפועמים ,שמכווצים שמהדהדים ומשפיעים עלינו  ועל חיינו ושימשיכו  להפריע לנו בדרך אם לא נקשיב. עלינו ללמוד להקשיב להם בתוכנו בראש ובראשונה ומשם אם נבחר יתחילו להיבנות יסודות איתנים ,יסודות איתנים לגשר. גשר לעצמנו ,גשר לקשר, גשר לחיים .

      גם היסודות אבל בעיקר הגשרים ייבנו הכי מדוייק במסע אישי שפוגש בו גם נוכחות של אחרים, לרגע זה ישמע כסותר את כל מה שכתבתי, אבל זה לא כך, אבל זה כבר לבלוג אחר , אולי הבלוג הבא , כשעל היסודות יתחילו גם פה איתכם להיבנות גשרים..

      ©יסמין פז –פסיכותרפיסטית ומדריכה

       בגישה התייחסותית  גופנית

      קשר -גשר לחיים

       

      "את שני העשורים האחרונים של חיי הקדשתי לנושא הקשר.

      תחילתו של מסעי היה לחזור להיות בקשר עם חלקים שנטשתי בתוכי , כל חלק וסיבותיו , מסע לא פשוט ...." לכרטיס של יסמין לחץ כאן