צור קשר עם יפעת
...Loading...

יפעת פרס

מי אני
האני שלי שעליו אני יכולה לכתוב מורכב מהרבה חלקים – אני אמא, אני בת זוג, אני מטפלת כבר הרבה שנים בתחום הגוף ואחר כך גם בתחום הנפש, אני אדם שיותר ויותר מרגיש בנוח בעולם, יודע לאן הוא הולך, מה עושה לו טוב, מה נכון לו. אני משתדלת (ולרוב מצליחה) לתקשר בצורה שאני רוצה, מרגישה שאני מתפתחת ושמחה בדרך כלל. למה זה משנה? לא בגלל המטפלת שאני אלא בגלל המטופלת שהייתי ועודני... לא תמיד זה היה כך, לא תמיד הרגשתי כך בעולם וכלפי העולם. למעשה זה היה אחרת לגמרי. קשה יותר. 
הנסיון האישי שלי בתור מטופלת ולאחר מכן גם הנסיון שלי בעבודה עם אחרים הובילו אותי להאמין, באמת לעומק בדבר הזה שנקרא "טיפול" באופן כללי, ובפסיכותרפיה גופנית בפרט. 
 אני מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ. 
אני מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. 

אצלי השינוי הגדול התחיל בחופש, בנסיעה להודו לפני בגיל 21 מה שעזר לי להתחיל לגלות 'מי אני', מה אני רוצה, מה נכון בחיי ומה כבר לא, היתה השהות שלי באשראם של אושו בפונה. למדתי מהי מדיטציה והשתתפתי בסדנאות שעסקו בילדות ובאהבה עצמית. בעקבות החוויה באשראם התחברתי אל הרצון לעבוד עם אנשים. התחלתי ללמוד שיאצו ולאחר 3 שנות לימוד הפכתי למטפלת מוסמכת. כבר במהלך הלימודים הרובד הרוחני והאנרגטי נפתח בפניי בחוזקה בעוצמה הרגשתי שדרך הידיים שלי מתרחש איזשהו ריפוי ספונטני ועוצמתי, שעורר אצל אנשים תגובה חזקה.. בעקבות החוויה הזו הגעתי ללימוד שיטת הריפוי האנרגטית שנקראת "רייקי" וסיימתי כ"מאסטר". הטיפולים הגופניים והאנרגטיים הביאו את מטופליי לדבר איתי, להיפתח ולחפש ריפוי לבעיות ולמצוקות שלהם. שוב הרגשתי שמשהו מהותי חסר, לא שלם. חיפשתי שיטת טיפול ודרך שתתאים להבנה ולאמונה שלי שטיפול באדם מוכרח להתייחס לגוף, לנפש, לרוח ולשכל כחלקים של שלם אחד. כשנפגשתי עם הביוסינתזה – שיטת טיפול בתוך הפסיכותרפיה הגופנית – הרגשתי שמצאתי את מבוקשי. יותר מכך, הרגשתי שמצאתי בית. 
בשנת 2007 התחלתי בלימודי וכיום  אני בוגרת התוכנית ללימודי ביוסינתזה וממשיכה להתפתח בכיוונים דומים. כיוון אחד הוא שיטת ה"התמקדות" שעזרה לי להרחיב את האפשרות לעבוד עם כל החלקים של האדם ולקבל מהם מידע רלוונטי לגבי קשיים ובעיות שאיתם אנחנו מתמודדים. אני לומדת כיצד לאפשר לחוכמה של הגוף להיות חלק מחיי וחלק מהטיפול שלי, ובעצם זה כבר לא רק השכל שאני סומכת עליו. הגעתי להבנה שלפעמים הוא פשוט לא מספיק, וחלק מההבנות שמגיעות ממנו לא מביאות את השינוי וההטבה בחיים. 
חלק אחר בי (ובכלל בעולם), שאני ממשיכה לעסוק בו הוא הרוח, ואצלי זה במשך הזמן התגבש למילה אחת – אלוהים. אני חוקרת ופותחת את הנושא – מה זה אלוהים בחיים שלי? מי זה האלוהים שלי? ואיפה ואיך שוכנת בי האמונה? 

 כיום אני מטפלת בקליניקה פרטית בירושלים ובמושב מטע. שיטת הטיפול ה'רשמית' (והעיקרית) היא ביוסינתזה,  ושאר הדברים מוצאים את מקומם באופן טבעי בהתאם לטיפול ולמטופל הספציפיים. 

   

על ביוסינתזה
שיטת הביוסינתזה היא שיטה מרכזית בתחום הפסיכותרפיה הגופנית. משמעותה "אינטגרציה של חיים" והיא נוסדה לפני ארבעים שנה ע"י הפסיכותרפיסט האנגלי ד"ר דויד בואדלה. כיום השיטה מוכרת ומיושמת במדינות רבות ברחבי העולם. 

-מה מיוחד בטיפול בשיטת הביוסינתזה?
תרפיית הביוסינתזה שמה דגש על חשיבות הקשר האנושי. ההנחה היא שריפוי ספונטני ועמוק יכול להתאפשר רק בתוך קשר, ולכן מערכת היחסים בין מטפל למטופל היא חשובה ומקבלת התייחסות במהלך התהליך הטיפולי. 
המטפל בביוסינתזה לא נמצא בעמדת ה"יודע המרפא והחוקר" אלא יותר בעמדת זה שמאפשר חקירה משותפת , תומך ומלווה את המטופל בתהליך הריפוי שלו וחשיפת וגילוי המשאבים והחוזקות שלו .התרפיה לא מתמקדת  בחולי, פתולוגיות, ומכאובים היסטוריים (אם כי כן מתייחסת אליהם, מטבע הדברים). ההנחה היא שדווקא ההתמקדות  בחוזקות ובמשאבים – (יכולות, כשרונות, דמויות, זכרונות ) תאפשר צמיחה והתמודדות עם קשיים בצורה טובה יותר ואולי אפילו קלה יותר.
התרפיה מבקשת לחבר, או בשפתה "ליצור גשר", בין שלושת המימדים של הקיום האנושי: הקיום הגופני, החוויה הרגשית והתפיסה הקוגניטיבית (כאשר זה מתאים למטופל ישנו גם גשר למימד הרוחני). המהות האישית והייחודית מתבטאת בעולם דרך שלושת המימדים האלה, וזרימה הרמונית ביניהם (חיבור בין מה שאני מרגיש, חושב, וחש) מביאה לחווית חיים נעימה ומלאה, ולביטוי עמוק ומספק בעולם: אני מחובר למי אני, לרצונות שלי וליכולות שלי, ואלה מקבלים ביטוי בחיי. 
 בטיפול אנחנו משתמשים בקשר מילולי שמערב חשיבה ושימוש בשכל, ויכולים להוסיף גם שימוש בתנועה, דמיון מודרך, עבודה עם נשימה, התבוננות בגוף וביציבה, מגע ועוד. בחירת הכלים הנוספים שישולבו בעבודה נעשית מתוך התאמה למטופל – הדברים שהוא באופן אישי מרגיש איתם נוח ומתחבר אליהם, אלו שעוזרים לו להביע את עצמו. חלק מאלה ידועים לו כבר וחלק אנחנו מגלים ביחד תוך כדי ההיכרות. 

-למי הטיפול מתאים?
הטיפול מתאים במיוחד לאנשים שכבר עברו טיפול "רגיל" – כלומר כזה ששיחה היא הכלי היחידי בו, אך השינוי לא מתרחש, ישנה איזו תקיעות או הרגשה שזה "לא עובד". 
הוא מתאים לאנשים שיודעים להגיד על עצמם "אני מאוד מודע, יודע ומבין הרבה אבל לא מצליח לשנות, זה לא עוזר לי בתחום מסויים". 
הטיפול בביוסינתזה הוא בדרך כלל ארוך טווח (אבל לא בהכרח). הסיבות שבגללן פונים לכל טיפול אחר רלוונטיות גם כאן: חרדות, חוסר הערכה עצמית, קשיים ביצירת קשרים או בתוך קשרים, קשיים רגשיים (קושי להרגיש, דיכאון, כעס), התמודדות עם משבר, רצון לחיות חיים מלאים ומספקים יותר. 

נסיון מקצועי- מעל 10 שנים.

הכשרה- שיאצו- מטפלת מוסמכת. פרחי באך. רייקי מאסטר. ביוסינתזה- מטפלת מוסמכת. מוסמכת בהתמקדות. לימודי פסיכולוגיה ביהדות.

מחיר- 280 שח.

בביטוח מקצועי- כן. נמצאת תחת הדרכה- כן. 

בלוג

על נפתולי הכתיבה - הבלוג של יפעת פרס
תאריך: 26/1/2017 21:40:00

יש לי זיכרון ברור להפליא מגיל 9 (ועם זאת חלקים ממנו שייכים לדמיון ואינני יודעת אילו): אני בשירותי הבנות מסתכלת במראה, שיערי שחור ארוך וגולש. לידי עומדת אישה מבוגרת יותר ומתאפרת. אני מתבוננת בה ומחשבה חולפת בראשי—כשאגדל לא אתאפר אף פעם. אני אהיה סופרת, סופרת יפה ומפורסמת עם שמלה לבנה ארוכה ומתנפנפת. בדמיוני כיום נדמה לי שלבשתי שמלה כזו  או דומה לה גם אז, אך אינני בטוחה. תחושת אושר מילאה אותי, כשאגדל אוכל להיות כל מה שארצה.

לא סתם חלמתי להיות סופרת, בגיל 10 כשעזבנו לשכונה אחרת הלכתי להיפרד מהספרנית. היא נתנה לי את כרטיסי הספרייה שעל שמי מהשנתיים האחרונות. מאה וחמישים ספרים קראתי בשנתיים האלה, ספרנו ביחד היא ואני. כל הכרטיסיות מולאו בעט רך ובכתב ידה העגול והמסודר מאוד. היא נראתה לי זקנה כל כך, ממש דמות מספר עם שערה הלבן אסוף על עורפה ותנועותיה האיטיות. בכל פעם שהשאלתי ספר הייתי צריכה לעצור ולהתבונן בה כותבת כל פרט ופרט בכרטיסיה הזו—תאריך, שם המחבר, שם הספר, ההוצאה. גופי כבר מדלג לו בפנים, קופץ בזריזות את כל המדרגות אל קומת היציאה ורץ הביתה, שם אוכל לבלוע בשקיקה את הספר החדש והיא בשלה, אות אחר אות. אני זוכרת את צליל ניתוק העט מהדף כשעברה לאות הבאה.

בימים של חופש הייתי לוקחת ספר בבוקר ובאה להחליפו בשעות הצהריים. מתישהו, אני זוכרת שהיא התחילה לפקפק בכך שאני באמת קוראת את הספרים. אז התרחשו השיחות היחידות שלנו, היא כבדרך אגב שואלת על הגיבורים, העלילה ומה שהבנתי. אני לא יודעת אם זכרתי או לא. קראתי, בוודאי, בלהיטות במהירות בהנאה צרופה, גמעתי את המילים. היום אני חושבת שלא הרבה נשאר איתי, ברחתי. זו היתה עיר המקלט שלי.

כשלא קראתי, כתבתי. יומן וסיפורים.

כתבתי על אוגר, חיה שהיא חבר טוב, וכשלא ידעתי כיצד לסיים הרגתי אותו עם כוס תה רותח שנשפך עליו. המורה שלי חשבה שהכתיבה שלי כל כך נהדרת שהוזמנתי לקרוא את הסיפור בקול רם בכיתה ובנוכחות המנהלת (שהתפעלה מאוד אך גם הזדעזעה מסופו הטרגי).

המצאתי דמויות ועלילות. זה היה בנפשי, בדמי.

הרבה הרבה שנים אחר כך אני בסדנת שיווק. רוצה לכתוב וחוששת. משהו קרה לי בדרך. אני חוששת מביקורת, מ"לא מושלם", ממה יגידו. חוששת מהעידן הזה של תגובות מידיות וההשפעה הגדולה שיש לזה עליי. אם אין תגובה, אם השקט מגיע, משהו בי מת. כאילו מה שכתבתי מת. הסדנא הזו היתה מיוחדת, עוררנו את התשוקה שלנו, העצמנו את הקולות שרוצים, דלינו וסימנו את המשאבים והכוחות שלנו. גם שם נזכרתי בי. בת 9 לערך שוכבת על הרצפה, כותבת יומן. כך סתם, כדי לכתוב. אף אחד אף פעם לא ראה ולא יראה, יש שם הנאה וצורך שלי שמתמלא.

משם חזרתי לכתוב,  משהו נפתח והחל זורם מתוכי. השלב של "לשים את זה בחוץ" לא הפך קל יותר. פגשתי את הרצון להיות טובה, מושלמת, גם כאן. לכתוב את הטקסט המדויק ביותר, המקיף ביותר, זה שנוגע בכל הנקודות, שלא מפספס דבר. פגשתי את הפחד מביקורת- לא יכולתי לשאת את המחשבה שאפילו אדם אחד שאני מעריכה יקרא ויעקם את האף, יתאכזב, ישתעמם, יזלזל.

התשוקה בערה, הכול כבר רצה לצאת וכך מצאתי את עצמי כעבור שנתיים עם המון טקסטים לא גמורים שלא הגיעו לשום מקום. הטקסטים והרעיונות ביקשו ממני נראוּת ומקום ולא ידעתי איך. עדיין חיו בי זמנים שאישור ואהבה היו חשובים לי מהכול, זמנים שלוותר על חלקים מעצמי היה שיקול לגיטימי מול חוסר נראות ופידבק שלילי. אבל משהו התעורר—האני שלי, החלקים המוחבאים, הישנים, הפחות מוכרים הרימו ראשם וביקשו להתגלות. לא היה לי נח יותר מתחת למסכה. מדי פעם כשפגשתי אומץ ובצורה אימפולסיבית כתבתי ושלחתי, אחר כך קראתי שוב ושוב תוהה אם עשיתי טעות. זה לא היה מצב סטטי, משהו בפנים הבשיל עוד ועוד, התהפך, הבין שללא השחרור, ללא הסבל, ללא הפחד לא תיתכן כתיבה.

לכן, יחד איתם, כשלעתים אני מחבקת ואמפתית אליהם ובזמנים אחרים דוחפת אותם הצידה בגסות, אני כותבת ויולדת. לא רק מתעברת, לא רק מופרית, הדבר רוצה להיוולד, הוא רוצה חיים, רוצה להיות שם במרחבים חדשים, לחקור את העולם, להתקבל, להשתנות, להשפיע.

את התנועה הסופית בכיוון קיבלתי ממייקל אייגן, הפסיכואנליטיקאי שאני הכי אוהבת לקרוא:

"אני זוכר נקודת מפנה, רגע מלפני שלושים שנה. כתבתי וניסיתי לשים בכתיבה את הכל—חזון , אמת מבורכת, זה עצמו, הכול בכול מכל כול שלא ניתן לומר אותו. בחישכון-למחצה התחוור לי ששום הסתערות לא תצלח. אם ברצוני לשרוד כמחבר, יהיה עלי לקבל את עובדת המוות, הפגימות. דבר שאכתוב לא יהיה בדיוק זה. אם ברצוני לכתוב בכלל, עלי לקבל את מותי כמחבר. עד שהמילים מגיעות לדף, הן כבר גופות מרקיבות. כל מה שמגיע לדף חדור מוגבלות, עיוות-צורה.

החסד המופלא הוא שיש רגעים שבהם זה זורח, שבהם זה קורה—חיים אחרי המוות, דרך המוות. אחרי שנופחים את הנשמה ונכנעים או משנים ציפיות, הקרינה עוברת מנשמה לנשמה."

מייקל אייגן, מתוך "קשרים חבולים"  

לשים את עצמנו בחוץ באמת זו תשוקה של רבים. להוריד מסכות, להשתחרר ממגבלות, לתת לחיוּת לעבור בנו ולזרום החוצה מאתנו. כל מה שהצטרך לוותר, להחביא, להתכחש לחלקים מעצמו מבקש להרגיש שלם שוב. המחיר של לעשות זאת היה בלתי נסבל בעבר והיום הוא כואב ומפחיד מאוד אבל כנראה שנשרוד אותו. כנראה שתחושת האחדות, האמתיות, ההשתחררות שווה אותו.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

"לה לה לנד" - לא ביקורת סרט - הבלוג של יפעת פרס
תאריך: 15/2/2017 19:51:00

***אזהרת ספוילר***

נפגשנו שלושתנו בקולנוע. הוא כבר ראה ורצה לראות פעם שנייה, היא שלחה הודעה כשעה אחרי שיצאנו מהסרט וכתבה לנו שתלך לראות שוב. אני ידעתי שדברים מסוימים התעוררו בי ועוד אהיה איתם זמן מה לפני שהסרט יישכח ממני. שוטטנו ליד דוכני הפופקורן והשתייה הסגורים והריקים מאדם, הכל היה שקט ועייף. אנחנו לעומת זאת, שלושתנו,  חשנו מאוד מטולטלים. הרגשתי רצון לשתוק רגע ולתת לדבר הזה שקרה לי לשקוע פנימה, לתת לו לחלחל לפני שיקבל צורה ומילים. מצד שני לראות אותם שם עם הטלטלה שלהם עורר בי חשק גדול לשמוע אותם ולהבין מה הדבר שקרה להם. האם הוא דומה, האם גם הם ננגעו ככה באיזה אופן עמוק ובלתי מוסבר. תהיתי בעיקר עם עצמי מה בסרט הזה הצליח לחדור כך? אז ביררתי איתם, כלומר התחלנו כולנו לדבר ולהבין שאנחנו מוצפים בתחושות שחלקן נעימות וחלקן מערערות מאוד ומשום מה כל זה מעורר רצון לראות שוב. אולי כדי להבין, לעכל, אולי כדי להתנער מהכאב, או להיפך, לחוש שוב את התרוממות הרוח כשהם שם על המסך מתאהבים בצורה שבה פעם כולנו התאהבנו, פעם אחת או פעמים רבות. ככל שדיברתי עם יותר אנשים הבנתי שאנחנו לא היחידים. חברה אחרת סיפרה לי שגם עליה הסרט השפיע מאוד ולאורך ימים והתחושות שהותיר בה לא הירפו. מה שהיה מעניין בשבילי הוא ההבנה שמה שהרעיד את עולמה היה שונה מאוד ממה שעורר טלטלה בתוכי. בחזרה לשלושתנו – עומדים בסיום הסרט תחת גגון בקור הירושלמי המקפיא, עייפים אבל מחליטים להישאר עוד רגע יחד. הם מעשנים סגריה ואנחנו מנסים להבין את מה שעברנו, את עוצמות הרגש ועומק הנגיעה של זה בנו. 

"לה לה לנד" הוא קודם כל סיפור אהבה. אהבה מתוקה, אהבה אמתית. הבמאי (דמיאן שאזל) מצליח לגרום לנו להתאהב בדמויות ולהתאהב באהבה שלהן. הוא, שראה פעמיים, אמר: "לאורך הסרט נזכרתי בכל האהובות שהיו לי בחיי". איך מייצרים אהבה כזו בקולנוע? אני רחוקה מלהיות מומחית לקולנוע ולכן אספר את מה שהתרחש אצלי. אחד הדברים הראשונים שעוזרים לנו להתאהב הוא שהם יפים. ממש יפים. הם יפים מעל הממוצע, זה ברור, אבל יש משהו נוסף שמחזק את ההתאהבות הזו. יש בהם גם משהו אנושי, "אנטי גיבורי" שכזה, שאפשר להזדהות אתו בקלות. הם מנסים, הם נכשלים, הם מוצגים בתחילת הסרט כ"פחות" מהאנשים המוצלחים סביבם. עוד דבר שהבחנתי בו והיה לי מיוחד הוא הקצב ותשומת הלב לפרטים הקטנים בזמן שמתרחשת ההתאהבות, במיוחד בסצנה שבה הם יושבים באולם הקולנוע ומחליקים ידיים באיטיות והססנות לכיוון של האחר. שם הם מתאהבים, גם אנחנו.

הסצנה הזו בסרט הציפה אצלי (ולא רק) זיכרונות של אהובים ואהבות ישנות, הלב היה נוכח מאוד פתאום, הורגשה עוררות גבוהה, התרגשות ותחושת חיות חזקה. כמה טוב ונכון לאהוב ככה. אז הם מתאהבים וזה חדש. החלומות שלהם דווקא וותיקים יותר – שנים שהם חולמים, שנים שהם משתוקקים למשהו מסוים מאוד. היא רוצה להיות שחקנית והוא להיות בעל מועדון ג'אז.

החלומות שלהם חשובים להם מאוד וחשובה גם האהבה. איכשהו לפעמים בחיים זה לא נפגש, גם כאן לא. המציאות מעמידה בפניהם החלטה שתשפיע על מהלך כל חייהם: היא, שחולמת להיות שחקנית, מוזמנת לצילומי סרט בפריז. אבל החלום על מועדון הג'אז יכול להתממש רק במקום מסוים מאוד ורחוק מפריז. בשלב הזה אנחנו צופים בעוד סצנה מתוקה להפליא, מלאה באהבה כואבת, בה הם מבינים שהם מוכרחים לבחור. חלום או אהבה.

ההחלטה שהם לוקחים ביחד ובהסכמה מלאה היא לוותר על הקשר, לפחות לעת עתה, ולהמשיך לרדוף אחר החלום. ההחלטה לגיטימית ואף מובנת לנו, הצופים. אולי היינו בוחרים כך גם אנחנו. רגע ההחלטה הוא רומנטי מאוד, עיניים דומעות, משפטי אהבה. והשלמה שקטה. "תמיד אוהב אותך" - או משהו כזה. כמה מושלם, כמה לחיות ב'לה לה לנד' לחשוב שלהחליט משהו קשה כל כך יכול להיות מתקתק כל כך.

זו אשליה אחת שלא מדוברת ב'לה לה לנד' - להחליט זה קשה. כמו שכותבת הדסה לכמן במאמרה "קבלת החלטות: פער בין דמיון למציאות ביום שאחרי", החלטה זה רק השלב הראשון ולפעמים אנחנו מתבלבלים וחושבים שזה הסוף. קבלת החלטות, לדבריה, היא תחילתו של תהליך אבל (התאבלות):

יש הפונים לטיפול טרם החלטה בשל הקושי הכרוך בכך. יחד עם זאת, רבים אחרים פונים דווקא לאחר ההחלטה, בשל הקושי להתמודד עם תוצאותיה. שלב זה מתברר קשה אף יותר מהקודם, כי הוא מחייב התמודדות עם תהליך אבל, שכן אובדן הוא חלק בלתי נפרד מכל החלטה, טובה ככל שתהיה. בחירה אפשרית אחת, היא בהכרח ויתור על אפשרות אחרת. היכולת לצלוח אתגר זה בשלום תקבע עד כמה ההחלטה תקדם התפתחות והגשמה עצמית, או תיצור קיבעון ותחושה מתמדת של החמצה. בצומת קבלת ההחלטות יש על פי רוב מעט התייחסות, אם בכלל, לתהליך עיבוד האבל שיידרש לאחר מכן.

החלטה מושלמת, שאין לה מחיר ואין בה אובדן, לא באמת אפשרית במציאות. לעיתים בזמן שבוחרים ישנה מודעות לאובדן, כמו בסרט, אבל בסופו של דבר גם אנחנו וגם הם לא מצליחים לשמור על חוויית ההישג לצד האובדן. בסצנה האחרונה בסרט היא מסתובבת ומביטה בו ושניהם מחייכים, ונדמה כי משהו מזה נשאר – הם יודעים שהם בחרו, ויש הפסד ויש רווח. איכשהו אצלי וגם אצל מי שבאו לראות איתי נשאר טעם מר של הפסד.

כדי שהתחושה תהיה אחרת צריך תהליך של אבל. היכולת להתאבל ולוותר על פנטזיית "הטוב המוחלט", כותבת הדסה לכמן, קשורה בחוויית ילדות שלנו: אם ותינוק נמצאים בשלושת החודשים הראשונים ביחסים סימביוטיים, ולאט לאט יש מעבר מקשר טוטאלי לנפרדות. אם האימא תאפשר לתהליך הזה לקרות באופן טבעי וגם תאפשר לתינוק לחוש ולהביע את רגשותיו בתהליך הזה, תתפתח אצלו הנאה מעצמאות ויתבסס "בוחן מציאות", כלומר ויתור על "הטוב המושלם" לטובת הגשמה עצמית (ועצמאית) במציאות. כדי לחוות ולהשלים אבל אנחנו עוברים דרך חמישה שלבים (מודל האבל קובלר-רוס 2002): 1.הכחשה   2.כעס   3.מיקוח    4.דיכאון 5.השלמה.

בסרט עברנו כמעט ישירות משלב ההחלטה אל שלב מימוש החלום – קצב האירועים פתאום מואץ, אנחנו רואים אותה לבושה ומתהלכת ככוכבת כשכולם בקפה בו מלצרה בעברה מתרגשים למראה ומיד אחר כך האוהבים לשעבר נפגשים במקרה, כשכוכבת הקולנוע העכשווית ובן זוגה (ואנחנו יודעים כבר שיש להם ילדה) נקלעים למועדון הג'ז החדש בערב הפתיחה שלו. כשהיא רואה את השם שהציעה מתנוסס בפתח המועדון היא מבינה במה מדובר. במיידיות הזו, בקצב המהיר ובאי-היכולת להתאבל ולעכל טמון חלק מהסיבה  לתחושת ההחמצה וההפסד. בנקודה כואבת זו לקראת סיום הסרט, אנחנו נחשפים למשאלה הכמוסה בליבנו – הלוואי שהכול יכול היה להיות מושלם. הבמאי מספק לנו מימוש של פנטזיה זו לנגד עינינו במעין קליפ סיום של כל מה שיכול היה לקרות ולא קרה. זה כמובן מעצים את הכאב מאוד. וזה גם משהו שאנחנו עושים הרבה בפנטזיה בחיינו הפרטיים, הראש שלנו מלא ב "איך זה היה אם..."

במקביל הסרט עוסק באשליה נוספת, אני קוראת לה "אשליית הדבר שלא התממש". נאמר והחלום והאהבה יכלו להתקיים יחדיו, נניח ולא היה מכשול, האם באמת היה זה כה מושלם? או נשאר כה מושלם כמו בהתחלה? או כמו בדמיון, מלא אהבה וניצוצות? כשאנחנו חושבים "אם רק היה קורה כך או מתאפשר כך הכול היה טוב..." אנחנו במרחב האשליה. סטיבן א' מיטשל כותב על אשליית הרומנטיקה בספרו "האם יכולה אהבה להתמיד?":

הרומנטיקה מלאה בערגה, תשוקה עזה יוצרת תמיד תחושה של חסך. התנאי המקדים ללהט רומנטי הוא חסר, התשוקה למה שאינו ברשותי. אף על פי כן, אהבה רומנטית מפתה אותנו בביטחון שנראה כאילו צפון בה: אם רק ימצאו האוהבים זה את זה, יהיו יחד, ויחיו באושר לעולם ועד, הם יהיו בטוחים ומאושרים. מטבעה של תשוקה רומנטית לשאוף להתגבר על החסר שהיא יוצרת, לתור אחר שלמות הנקרעת על ידי התשוקה, לחזור לטירה עם העלמה שניצלה מן הדרקון ולהפוך אותה לנסיכה. אנו רוצים להאמין שהארמונות שלנו עשויים אבן ולא חול, שהאהבות שלנו ודאיות ובטוחות ואינן חשופות לשינויי הזמן. אבל אם נחזור לטירה הדמיונית שלנו, גם אביר וגם העלמה, לצערנו, הרבה פעמים מאבדים את קסמם.

גם אם הכול היה מתאפשר, מושלם זה לא היה. היו צצים וויכוחים ואי הסכמות, כנראה שהיו נולדים ילדים, הדברים היו הופכים מורכבים, לעיתים הייתה מופיעה תחושת ריחוק או בדידות ואפילו רגשות קשים. כמו בנושא ההחלטה, גם כאן אין באמת חוויה של מושלם.  

ומה בעניין הגשמת החלומות? שני הגיבורים מגשימים בסרט את חלומותיהם אחרי מרדף של שנים, רצוף כישלונות ואכזבות. לא פעם הם מתלבטים אם לוותר, במיוחד לנוכח המחיר. סצנה קורעת לב במיוחד מתרחשת אחרי שהמחזה שכתבה והציגה בעצמה נחל כישלון חרוץ. היא מחליטה שדי, היא פורשת, ומילותיה המתארות את הדרך שעשתה והוויתורים בדרכה צורבות אותנו ומעלות שאלות נוקבות בנוגע לרדיפה אחר החלום, תחושת הייעוד הנכספת והשאלה הגדולה מכולן: אם ומתי לוותר על החלום. מתי עשינו מספיק? איך אנחנו יודעים שוויתרנו בזמן הנכון? איך אפשר להרגיש שעברנו את הגבול? או לחילופין מתי לא נלחמנו מספיק? וויתרנו מהר מידיי?

אם אני מתבוננת בחלומות שלי לאורך זמן אני רואה כמה הם משתנים כל הזמן בהתאם למציאות. לאחרונה נאלצתי לוותר על חלום גדול מאוד שלי וזה לווה בשבר גדול. כשזה הסתיים הבנתי שאת מהות הגשמת החלום אני יכולה לשמור וכך יכולתי ליצור לעצמי חלום נוסף, אחר. כזה שלא נראה במציאות החיצונית אותו הדבר אבל מרגיש כך מבחינת ההגשמה העצמית והיעוד שלי.

אין לי נוסחת קסם להציע לגבי חלומות ופנטזיות, רק מה שלמדתי אני מתוך כמה חלומות די גדולים שחזיתי בהתנפצותם. יש איזה חלק שמחזיק בחלום, ויש את זה שמחזיק את החיבור למציאות. אם שניהם נוכחים ונשמעים אפשר להרגיש מתי הרדיפה אחר החלום הפכה לסיוט במציאות. כשחלום מתנפץ אנחנו כבר לעיתים בסיכון לטראומה ממשית. היום אני יודעת שחלום לא מתנפץ לו ככה פתאום בדרך כלל. יש סימנים, הבהובים, יש שאלות ותהיות ותחושות בטן לגביו. אם נוכל להקשיב להם ולהחזיק בחלום בו זמנית יכול להיות שהמחיר של לוותר או להמשיך יקטן. 

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.


יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

הודו - המטפלת הראשונה שלי. הבלוג של יפעת פרס
תאריך: 27/2/2017 09:23:00

                          הודו – המטפלת הראשונה שלי

בגיל עשרים ואחת הגעתי להודו. שם הבנתי בצורה עוצמתית וברורה מאוד – שאין לי מושג מי אני...

מי אני, במובנים הכי פשוטים כמו מה באמת מעניין אותי, מה אני מרגישה ולא רק מה אני חושבת (ואם מותר לי להגיד את זה), למה אני כל-כך כועסת הרבה פעמים ואיך זה שאני לא מסוגלת לדמיין את עצמי לבד בשום מקום. הייתה לי, כמובן, איזו דרך שהלכתי בה, לאנשהו, אבל היא לא הייתה שלי, לא היה בה ממני, מהאהבות שלי, מהתשוקות שלי. אז מה שם בהודו איפשר לי בהירות כזו באשר לעצמי שלי?

הייתי לבד, ברשות עצמי, הכול היה פתוח ואפשרי – אבל לא בשבילי. לא ידעתי במה לבחור: מה אני רוצה לאכול, לאן אני רוצה להמשיך מכאן, איזה בגדים יפים בעיניי. ממש כך, הדברים הכי פעוטים שיקפו לי את ה"אני" החסרה שלי. והיה גם אושו Osho)).

לאשרם של אושו הגעתי כחודש אחרי שנחתתי בהודו. המקום הזה היה לי שונה כל כך מכל מה שראיתי והכרתי עד אז. ההגנה שלי הייתה לגלוג אבל זה לא החזיק הרבה זמן. כבר בסדנא הראשונה שמעתי דברים שמצד אחד היכו בי כמו סטירה מצלצלת ומצד שני פתחו בתוכי מרחב בהיר וצלול בראייה שלי את חיי. הדברים היו קשורים באפשרות להיפרדות מהוריי, היפרדות נפשית וגם אנרגטית, לאו דווקא פיזית. הם היו קשורים גם באפשרות לאהוב את עצמי באמת. שנים לאחר מכן קראתי על חלקי העצמי החסרים והקבורים בספרה של סימונה חנוך "אגדות המוות ההפיך" ונזכרתי באותן תחושות מאז:

"עצוב להיווכח באיזו מהירות אנו נוטים לקבור חלקים שלמים מאישיותנו, מתכחשים במשך שנים לעצם זיכרונם, הולכים ומוהלים את התרכיז לנו בהרבה הרבה מים פושרים, עד שאנו הופכים ליצורים מדוללים, מנווטי חברה ומנווטי ציפיות ההורים (אותם הורים פנימיים המתגלמים בבגרותנו בחברים, בסמכויות, באהובים ובמיני אלטר-אגו שאני אוספים בדרך באופן אקראי כמעט)."

כבר אז התובנות הללו הילכו עליי קסם, נשאבתי פנימה ורציתי לשתות את כל הרעיונות האלה, להרוות את צימאון העצמי המיובש שלי. וכך, כל בוקר במשך חודשיים וחצי השקיתי אותו, את העצמי השכוח והאבוד שלי. השקיתי אותו בשקט שהיה שם, באפשרות להיות לבד ממש, בהליכות ארוכות בגינה הטרופית הענקית שסביב האשרם, במילים טובות ומעצימות, בהרבה רכות לכל מה שעברתי, באהבה.

ידעתי שמשהו גדול קורה בוקר אחד כשהתעוררתי לבד בדירה שלי אחרי ששאר החברות שלי כבר נסעו. בחרתי להישאר עוד קצת לבד. "בחרתי" ו"לבד" – פתאום היו זמינים לי. ירדתי לרחוב הראשי של העיר והרגשתי שהתעוררתי. אני שומעת את קולות ההמולה, מריחה את הריחות העזים, צועדת בגלימת האשרם הארוכה ומרגישה קיימת. נוכחת.

זו לא תהיה קלישאה אלא אמת להגיד שהייתי מאושרת.

אני זוכרת משפט שאמרתי לחברה שם בהודו והיה האני ה"חדש" הזה: "עכשיו אני מתעסקת בעצמי". פתאום הייתה לי הזכות הזו להגיד שאני חשובה, שאני חשובה לי, שמותר לי להחליט מי נכנס אליי פנימה ומתי. שם התחלתי לעשות קשר בין איך שגדלתי (הסביבה, ההורים, החֶברה) לבין מי שהייתי אז. הבנתי שזו לא הייתה בחירה שלי, אלא יותר כמו חוסר ברירה. מי שהייתי אז כיסה על האמת.

מאז התחלתי להפריד בין שלי ולא שלי. רצונות, מחשבות, רעיונות, פעולות – מה בא מתוכי ומה הגיע מבחוץ ו"אימצתי" לא מרצון. חברה אמרה לי לא מזמן: "את חזרת משם אחרת, כל החיים שלך הפכו שונים מאז." זה נכון.

הודו הייתה המטפלת הראשונה שלי. היא טיפלה בי יפה – היא אהבה אותי, חיבקה אותי, אפשרה לי לזוז לאן ומתי שרציתי, היא נתנה לי חירות, הרשתה לי שמחה ותמיכה. כשהייתי בהודו סבא שלי האהוב עליי מכל בני האדם אצלי בעולם נפטר. פגשתי שם גם עצב עמוק ומצאתי דרך לגעת בו באמת. אני זוכרת שעליתי על הגג של הגסט-האוס, הדלקתי נר ודיברתי אתו. נפרדנו. זה היה רגע מיוחד מאוד כי משהו שם אפשר לי להתבודד עם הכאב, לתת לו מקום ולהמשיך אחרת. ידעתי שהוא איתי. (אחרי חודש בערך הוא הגיע אליי בחזיון בתוך מדיטציה, מחייך וקורן עם עיניו הכחולות הצלולות. הוא בא לי להגיד לי "הגעתי, אני בסדר" ).

כשחזרתי משם באמת חזרתי אחרת, בכל-כך הרבה מובנים אבל בשניים בעיקר: ביחסים עם המשפחה שלי ובדרך שבחרתי ללכת בה. בדרך הלכתי עם הלב שלי ובמשפחה התחלתי לשים גבולות ולשחרר רגשות תקועים. העזתי ועודני מעזה לקחת מקום בעולם. מותר לי לחלום, מותר לי לרצות ולפעול, מותר לי לבחון מה נכון לי, מי נכון לי. אני יודעת מה אני מרגישה ויודעת שזה ממש בסדר להרגיש כל רגש שהוא... כשבאה הרשות לכעס הגיעו גם השמחה והנחת, התאפשר לי לחוש סיפוק, התאפשר לי להיות טובה ו"גדולה" בלי להרגיש אשמה, בלי להתכווץ (ואני עדיין עובדת על הגודל שמותר לי להגיע אליו).

הריפוי של הפצע שלי הפך למעין שליחות, ייעוד. בשבילי לתמוך בגדילה של אנשים זה הדבר הכי מרגש שיש. לראות מישהו מתחיל לזהות "זו המסכה שלי",  "אלו הרגשות האמיתיים שלי" וגם "אפשר להרגיש אותם וזה טוב, ממש טוב", ומותר לי מותר לי מותר לי...ואפשר, אפשר, אפשר.

החיים יכולים להיחוות אחרת. (על הנסיבות החיצוניות אין לי שליטה). אני הודו של המטופלים שלי, כך אני מבינה פתאום. לפעמים הצעירים מביניהם באמת נוסעים לשם באיזשהו שלב. אני האישור שלהם לכך שהם עולם ומלואו – הם מעניינים וחשובים ומסקרנים ויש להם בפנים הרבה ידיעה, ותשובה ועוצמה. לאט-לאט הם מעיזים יותר, כל אחד לפי הסיפור שלו. כל אחד ומה שאבד לו בדרך.

"רק העצמי האמתי יכול להיות יצירתי, ורק העצמי האמתי יכול להרגיש ממשי. בעוד שהעצמי האמתי חש ממשי, קיומו של עצמי כוזב מוביל להרגשה של חוסר ממשות או לתחושה של חוסר תוחלת.

העצמי הכוזב, אם הוא נוחל הצלחה בתפקודו, מסתיר את העצמי האמתי, או שהוא מוצא דרך לאפשר לעצמי האמתי להתחיל לחיות."

דונלד ו' וויניקוט, מתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

מעוררי השראה - הבלוג של יפעת פרס
תאריך: 20/3/2017 21:32:00

מעוררי השראה

הדילמה של הגיבור היא כיצד יידע אם עליו לציית לאיסור או להפר אותו. כיצד יידע מהו הקול שהוא שומע: קול של העצמי שמכיר במגבלות כוחו של האדם ומציב בפניו איסור שיש להישמע לו, או קול העצמי ששולח לו איסור, כדי לחייב אותו להתבגר באמצעות המרד הקדוש של הפרת האיסור.

רות נצר, מתוך מסע הגיבור

יושבת מול המחשב. הבלוג החדש כמעט מוכן, אני צריכה לסיים אותו היום ויש גם את המאמר שאני כותבת כבר די הרבה זמן. חוזרת לשניהם, קוראת אותם. משהו בי אוהב אותם, הוא אומר "זה מעניין, זה באמת העולם שלך, זה מביא אותך. יש בזה אומץ וזה כתוב טוב." בימים שזה הקול הדומיננטי אני מסיימת לכתוב את הבלוג ומתקדמת עוד קצת במאמר עד שאני מתעייפת.

בימים כמו היום, והם לא נדירים, יש קולות אחרים, חזקים: "למה את לא יכולה פשוט להיות כמו שאת 'אמורה' להיות? את רוצה להיות מטפלת רצינית ומוערכת, ומטפלות כאלה לא כותבות בלוגים וגם לא מאמרים מהסוג הזה."

ועוד הוא אומר: "תמצאי כבר את הדרך להיות 'בסדר', הרי שאלת וענו לך שככה זה לא בסדר, ככה לא עושים את זה, ואפילו גיבו במחקרים ובתאוריות. ומי את מול כל החכמים האלה? מי את שתבואי ותגידי "בא לי אחרת"? את עושה לעצמך נזק עם כל החופש הזה שפורץ את כל הגבולות", הוא ממשיך לדבר בתוכי. "שימי את השכל שלך, את הידע אל תביאי את עצמך, זה לא קשור לכאן – לעולם הטיפול. בעולם הטיפול המטפל צריך לשמור, להסתיר, לחשוב טוב מה הוא כותב ועל מי. עדיף שתעשי כמו כולם, כך הכי בטוח" הוא מייעץ לי.

כשהתחלתי לכתוב הייתי כולי בחוץ, חשופה ולפעמים מדממת. ולא, זה לא היה לי טוב. לא כיוון שאני מטפלת אלא כי חציתי את גבולות העצמי שלי, את קווי ההגנה הפרטיים והאישיים מאוד שלי. ניסיתי גם אחרת: את הדמות המקצועית, היודעת, וכביכול לא הייתה אמורה להיות בעיה – אני קוראת המון וכל הזמן, אני לומדת, לוקחת קורסים, מתפתחת ובעיקר אני מטפלת הרבה ובעקביות כל השנים מאז שנכנסתי להתמחות ואפילו לפני. אז מה הקושי פשוט לכתוב על זה?

זה הרגיש לי ריק, זה הרגיש לי שהשארתי את עצמי בבית. זה היה כל כך 'נכון' חיצונית ו'טוב' ו'מוצלח' אבל אני קצת מתתי. כשאני כותבת את זה, מיד מגיע קול שאומר "נו, אז אולי ה"אני" הזה באופן כללי לא כזה מוצלח? אולי פשוט נשפר ונאלף ונשפץ אותו? יש לו כל כך הרבה פוטנציאל. הוא יכול בקלות כמעט להפוך לאחר – ל"אני" הנשגב הזה, המבוקש כל כך." וזה מן דיאלוג פנימי שבשיאו אני פורשת בלי לעשות כלום. מניחה להכל, מחכה לזמנים של שלום פנימי.

בזמן האחרון אני מוצאת איזה מן שביל ביניים. לא, הוא לא השביל הראשי. לא, הוא לא מוסכם ומאושר על ידי הרוב במקצוע שלי. אבל יש בו ממני ויש בו גם חלקים 'חיצוניים' כביכול שאני אוהבת. אני מביאה גם את עצמי, את חיי, את המסע שלי. מה שאני מביאה נבחר בקפידה רבה. אני בוחרת את הסיפורים והשיתופים כפי שבוחרים פירות אצל הירקן. אני נוגעת בהם, ממששת, מריחה, אני בודקת האם הבשילו מספיק, האם הם מוכנים לאכילה ומה תהיה החוויה של לנגוס בהם. האם ימתיקו את פיו של מישהו, האם יעלו חיוך, אולי יעוררו געגוע ישן לעצמי שלו, יפצירו בו לחפשו. את הבוסריים שבהם אני משאירה בסל, את הפצועים וגם הרקובים אני שומרת לעצמי. אלא שיש בהם השראה יתגלגלו הלאה לידיכם. אני מרגישה שככה זה מדוייק לי. אם אני מחפשת את הצד המקצועי שלי ובו בזמן מתחברת לקריאת הנשמה שלי – זה מה שיוצא. אני, מעורבבת עם טקסטים מלאי השראה שנוגעים בי עמוק.

וכשאני כותבת את הקריאה של הנשמה שלי, את הייעוד שלי, אני כותבת גם עליהם, על אלו שברוב חסד מאפשרים לי לעבור יחד איתם חלק ממסע חייהם – המטופלים שלי. כשאני כותבת הם לא באים אליי אחד אחד, זה לא הסיפור שלהם או הדמות שלהם, רק את ההשראה שלהם אני מעלה על הכתב. הדרך שהם עברו מלמדת בצורה שאין אחרת את עומק התקווה לשינוי, את גודל האפשרות לחיות באמת, לאהוב ולהיות חופשי.

***

מורי הדרך מסמלים את כוחות הנפש הפוטנציאליים, שתפקידם להנחות את תודעת האגו, לשרת את האגו ולפתח אותו. מורי הדרך מסמלים פונקציות אגו שעוזרות בשליטה עצמית, בתבונה, במודעות, בהחלטה ובבחירה, בתכנון ובראייה לעתיד, במינון נכון ובתיווך בין תחומי הנפש. מורה הדרך, שמסייע לתפקודי האגו, הוא שליח של העצמי, שמחבר את האדם עם גדולתו הפוטנציאלית ועם מהותו הייחודית העצמית. מורה הדרך הוא האנשה של הפונקציה הטרנסצנדנטית בנפש, שמאפשרת את הדיאלוג בציר אגו-עצמי. כפי שכותב המשורר לאוראנו אלבאן: אלוהים הולך לפניהם תמיד אך אינו מנחה/ כי אם בורא לפני האדם את לב המסע.

רות נצר, מתוך מסע הגיבור (עמ' 113)

היום, כששוב אני שומעת את הקולות שמושכים לכיוונים שונים אני עוצרת ולא זזה. אני לא כותבת אבל גם לא סוגרת את המחשב, אני נותנת לזה להציף אותי וזה לא קל. בהתחלה הכל הופך אינטנסיבי ורועש ועכור אבל אז משהו משתנה. פתאום עולים לי מי שפגשתי בדרך ושעבורי הם דוגמא, מקור כוח, השראה. אני נזכרת במורים, מטפלים, מלווים שלי. היום אני מבינה משהו עצום ואני מבינה אותו בבפנים שלי, לא בראש. ולכן אני כותבת עכשיו.

אלו שפגשתי בדרכי ובחרתי להכניס לחיי לא היו 'כמו שצריך', 'בסדר' או 'רגילים'. הם כולם היו חלוצים או אמיצים, הם הלכו עם הלב והקריאה הפנימית שלהם. הם 'מוזרים' באיזשהו אופן, או פרצו גבולות אישיים או חברתיים. היום האנשים האלה נותנים לי כוח והבנה שהלכתי אחריהם ואיתם בדיוק בגלל זה, כי חיפשתי מישהו שיחזיק לי את היד בדרך הלא פשוטה שאין לי ברירה אלה לצעוד בה. הייתה אחת שלימדה אותי שאפילו בגיל חמישים אפשר להתחיל לשנות את חיינו, ועוד הרבה יותר מזה – שאפשר להתחיל להשפיע על כל הסובבים אותנו מאותה הנקודה. היא הפכה מאדם נורמטיבי לחלוטין שעבר משבר לאישה שמשפיעה על חיים של מאות אנשים בדרך הריפוי האנרגטית שבה היא צועדת. ואני זוכרת שהיא סיפרה לי שהיו חברים שלא נשארו, שהשינוי שלה הפחיד אותם. היא אמרה לי "קחי בחשבון שתאבדי כמה אנשים בדרך."

 את הספר "לדרוש אלוהים" קיבלתי במתנה מבן הזוג שלי אחרי טראומת הלידה הראשונה שלי, כשמצבי הנפשי היה קשה ומעורער. הספר הרעיד את עולמי, הוא חיבר אותי חזרה לאלוהים דרך הזכות לכעס גדול עליו. הוא מעז להביא דרך חדשה ורעננה לקשר שלנו עם אלוהים ועם הדת. בזכות הספר הכרתי את המחבר שלו. כשישבתי בקורס שלו למדתי שאפילו על אמיתות עתיקות וקדושות מאוד אפשר ומותר לערער. והערעור הזה שלו עליהן החזיר את היציבות לחיי.

המשותף לכל האחרים שעדיין מלווים אותי באיזשהו אופן ביומיום הוא שהם העזו להיות חריגים בנוף המוכר. התנועה שלהם בעולם הייתה לכיוון עצמם וגם החוצה מהמוכר, הרגיל. הם עזבו קרקע בטוחה ומוגנת לטובת משהו לא ידוע שהרגיש קרוב לליבם, הם היו מוכנים לספוג ביקורת והרמת גבה מהסביבה הקרובה ביותר שלהם, הם לקחו סיכון כי לא הסכימו להתפשר על גבולות צרים מדי, הם ערבבו שמן ומים, הם סללו דרך מיוחדת וייחודית להם.

ומה אני מערבבת? זו תהייה שעולה בי. אולי מקצועיות וסיפור אישי, אולי ידע וניסיון חיים, אולי את המותר עם האסור, אולי גוף ונפש, אולי רגש ורוח, אולי את כולם יחד עד שזה כבר לא ערבוב אלא עיסה אחת חלקה ושלמה. אני לא עושה זאת כמרד, לא כנגד. אני עושה זאת כי היצירתיות שלי ושבי פורצת כך. לא אוכל להפסיק לעשות זאת כדי לרצות מערכת מסוימת או להתאים. החיות שלי טמונה בשילוב הזה, כי בלהיות רק אחת מהם, חלקים שלי מוכחשים, מוסתרים ואני שוב קצת מתה. אני עושה זאת כי זו האפשרות היחידה שלי, כרגע, לכתוב. כשאני כותבת אני נולדת, אני חיה, אני גדלה ומתפתחת. כשאני כותבת אני באמת כאן איתי, ובאמת כאן איתכם.

אני מתיישבת לכתוב ושמה את מעוררי ההשראה שלי בתוכי. שמה וצועדת בדרך שלי. המעניין הוא שעבור חלק מהם הדרך הזו היא 'לא נכונה' ואני מחייכת ויודעת שכפי שהקשיבו הם לעצמם ולאמת שלהם כך אעשה גם אני. זה הדבר היחיד כרגע. גם הוא כמו כל דבר יכול וצפוי להשתנות. שינוי הוא מבורך כשהוא מחובר. ה"אני" שלי הוא לא דבר קבוע אבל יש לנו ידיעה מה הוא "אני" ומה לא. האני שלנו משתנה כל הזמן ועם זאת יש בו משהו עקבי. מה שנכון לי היום אולי ישתנה בעתיד, מתוך ההווה שלי שיוצר את האני העכשווי שלי אני יודעת – להביא אותי זה אני.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו.

למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

רוצה להיות אותנטית-הבלוג של יפעת פרס
תאריך: 7/4/2017 12:39:00

רוצה להיות אותנטית

היא  פוסעת אל חדר הקליניקה ואני שמה לב ל"וואו" חרישי ופנימי אצלי. היא יפהפייה, לא מהסוג הקלאסי. יש בה משהו שקשה להסיר את העיניים ממנו.  נודפת ממנה איזו תחושה של חופש, של מרחבים. יש בה משהו פראי כמעט ואני שמה לב שלעומתה אני מרגישה אסופה ומהודקת מידיי. לבושה מידיי, מחושבת מידיי אולי. החיים שלה גם הם כאלה חופשיים, חיים של ספונטניות, של טבע ומדבר. היא אמנית עם נפש חופשיה. היא עושה מה שבא לה עם מי שבא לה. היא לא חייבת שום דבר לאף אדם. היא באה והולכת כאוות נפשה. ויש גם אותו, אהוב ליבה. הם ביחד כבר שנים, זה לא מסתדר עם התדמית שלה אבל החיבור שלהם עוצמתי. הוא עוגן בשבילה, בסיס, הוא תחושת הבית החמים שאין לה בשום מקום אחר. ועדיין, זה לא פשוט, לעיתים היא כל כולה שלו ולעיתים היא רק רוצה להרגיש כציפור חופשיה. אם מגיע משהו מפתה היא לא רוצה לומר לו "לא". 

היא חושבת על עצמה כאמתית. אותנטית. "אותנטית" אני חושבת. אם זה אותנטי זה וודאי טוב. הכי חשוב להיות אותנטי כלומר להיות אמתי, לא מזויף, נאמן לעצמך.

אם כך- אז מה הסיבה שהיא כאן, בטיפול?  אנשים נפגעים ממנה, עוזבים, הולכים, כועסים. גם הוא. בכל פעם אומר שלא ייתן לה לחזור, שדי, הספיק לו. היא לא מבינה מה הסיבה, האם הם היו רוצים אותה מזויפת? משקרת?

אותנטי( לפי וויקיפדיה) - מושג פילוסופי-פסיכולוגי המתייחס לנטייה או למצב סובייקטיבי בו הפרט חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות.

כשאנחנו מתחילות לעבוד מתגלים קולות נוספים שלה, יש גם קול קטן וכמעט בלתי נשמע שאומר שאולי לא טוב לה כל זה. אולי ללכת ולבוא לא עושה לה טוב. לפעמים הייתה רוצה לדעת לאן היא שייכת באמת, להרגיש איזו קביעות . "חסרה לי קרקע" היא אומרת. "אבל, אם אקשיב לחלק הזה בי" היא מהרהרת בקול רם - "לא אהיה אותנטית יותר. וזה נורא."

אני מתחילה לחשוב שלא סתם יש כאן עניין עם אותנטיות ובודקת אולי יש איזה זיכרון סביב חוסר אותנטיות.

אימא שלה היא כזו מזויפת, היא תמיד הרגישה את השקר אצלה. הכי חשוב היה לה "איך זה נראה" ו"מה יגידו". היא עשתה הרבה כאילו. "אף פעם לא ידעתי מתי היא באמת אוהבת ומתי זו הצגה בשביל מישהו אחר. לא ידעתי אם היא בכלל אוהבת. אותי." הדיבור על אימא שלה מעלה אצלה איזו הבעה של סלידה ותנועה של רתיעה והתכווצות. אני מפנה את תשומת ליבה. "כן, הבטחתי לעצמי שאני אף פעם לא אהיה לא אותנטית. בשביל אף אחד ושום דבר. זה הדבר הנורא ביותר" .

"אז להיות אותנטית זה לפעול תמיד את מה שאת מרגישה באותו הרגע? להיות אותנטית זה לעשות רק את מה שאת אוהבת? להיות אותנטית זה משהו שקשור רק בך, בפנימיות שלך ולא באחר?" היא שותקת.

בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה", סטיבן מיטשל טוען שהשאלה החשובה ביותר שיש לשאול בטיפול היא: "באיזו מידה חווייתו-העצמית של האדם וביטויו-העצמי הם משמעותיים ואותנטיים?". אבל מה זה אותנטי? מיהו האדם האותנטי שאנחנו רוצים לטפח? מיטשל ממשיך ואומר שהעצמי שלנו פועל בין חיוניות ספונטנית וביטוי עצמי מצד אחד ובין הצורך, ההכרחי להישרדות, לשמור קשרים בטוחים ומוכרים עם אחרים מצד שני. במילים פשוטות יותר, אנו נעים בין הרצון שלנו להרגיש, לומר, ולפעול את העצמי שלנו בחופשיות ובין הרצון והכמיהה להיות בקשר בטוח ואוהב עם הקרובים אלינו. איכשהו שני הרצונות הללו עלולים להתנגש לעיתים. "הצורך בביטחון", ממשיך מיטשל, "מוביל לעיסוק באופן שבו אני מציג את עצמי בפני אחרים. אם אני מבטא את הרגשתי, את מחשבותיי,  או את מצבי הנפשי בספונטאניות, האם אני גורם לאחר, שבו אני תלוי ביותר, להיות חרד, כועס או צפוי להתרחק? האם עליי להסתיר את החוויה הספונטנית שלי? להסוות אותה? להציג אותה באריזה מסוימת, אולי בדרכים שונות בפני אנשים שונים?".

המטופלת שלי הגיעה למסקנה שאותנטי משמעו לבחור תמיד באמת המוחלטת שלה ולהגיד אותה. אבל אם זה נכון, האם לא נהיה תמיד בודדים? ובאיזשהו שלב כבר לא יהיה למי להביע את כל האותנטיות הנפלאה שלנו?

לפעמים אדם חי חיים שלמים בתחושת ריקנות, חוסר סיפוק ואפילו דיכאון ובתהליך טיפולי הוא מגלה ששכח את עצמו. החיים בתור ילד אילצו אותו לוותר על חלקים גדולים ואותנטיים שלו ובטיפול הוא עושה איתם קשר. הוא מגלה שהוא כועס, לפעמים אפילו זועם ויחד עם זה הוא מבין שלכעוס זה מפחיד כי "מי אוהב מישהו כעסן?". מישהו אחר, שדווקא הכעס מוכר לו היטב, מגלה, כשהוא מסיר כמה שכבות, כמו מנקה אבק מן המדף, שיושב שם עצב. יושב על המדף ואין קונים. הוא לא רצוי כי "להיות עצוב זה לא נעים לאף אחד. מי רוצה לשמוע על הצרות שלי כל הזמן?". מצד אחד הרגשות שלו מתבהרים והם דורשים מקום ומצד שני הוא מנסה שוב לדחוף אותם עמוק, הוא מנסה למצוא פתרונות מה לעשות איתם. הוא חושב שאולי למדוט על חמלה לבני האדם יעזור, הוא מנסה לפנות לקול ההיגיון ולומר להם שאין בשביל מה ושזה חסר טעם, הוא שואף להיות "טוב יותר" אבל המחיר כבר כאן. אם שוב יפנים ויעלים את כל מה שבא, הוא יודע, הריקנות תחזור גם השעמום יבוא. להכחיש את עצמו, את יצרו, את מהותו כבר אי אפשר.  אז הוא מרגיש וגם אומר, אפילו שם גבולות, לא מתנצל. הנה, הוא אמתי ולא כוזב יותר (את המונח "עצמי כוזב" טבע וויניקוט).

כשאדם פוגש באמצע חייו את העצמי האמתי שלו הוא לעולם לא רוצה לאבד אותו שוב. ואז הוא מגלה, או שבעצם הוא נזכר, שאנשים לפעמים נעלבים מהאמתיות הזו, מרגישים נרמסים, מורחקים. בוודאי חשים לא נראים ולא חשובים מול העצמי האמתי הכל-כך קדוש הזה.

האם זה לא בדיוק מה שהמטופלת שלי חוותה מול אימא שלה? האם להיות "אותנטי" בכל מחיר זה לא פוגעני ו"אלים" לסביבה כמו להיות מזויף?

המטופלת שלי יושבת מולי ובאוויר מרחפות שאלות—האם הבחירה היא בין להיות קשובה לגמרי לקולות הפנימיים שלי לבין להיות לגמרי בחוץ, כוזבת? או שאולי ישנה אפשרות שלישית, אחרת?

האם יכול אדם לשלוט במידה מסוימת על ההשפעה שלו על רגשות האחרים, ולקיים קשרים בטוחים ויחד עם זאת להיות אמתי, אותנטי?

לדעת מיטשל, הגדרה מלאה יותר של אותנטיות "דורשת תהליך של עיבוד השיקולים והאילוצים החברתיים לכדי חוויה אישית ואינדיבידואלית במובן העמוק ביותר. מה שקובע הוא באיזו מידה מתאזנים ומתיישבים שיקולים פנימיים וחיצוניים, עצמי ואחר. העניין המרכזי (בטיפול ובכלל) הוא בדיוק אותה התגברות על התחושה כי עלינו לבחור בין היות עצמנו תוך 'שימוש' באחרים לבין בגידה בעצמנו תוך הסתגלות לאחרים."

 אז, אם נרד רגע מהמילים הגבוהות, נוכל לומר שהאמת, או אולי העצמי האמתי, יושבת איפשהו במרחב שביני ובין האחר.

היא ואני מנסות לבדוק איך אפשר ואם בכלל להיות אותנטי ולהרגיש מחובר לאמת שלי ועדיין להישאר בתוך קשר. הקולות שאותם היא פועלת, אותם קולות אותנטיים שלה אומרים לה לפעמים שהיא צריכה מרחק, שצפוף לה, שחסר לה מרחב.  והמחשבה שהיא חייבת להיות אמתית מכריחה אותה מיד להגיש לו אותם. הקולות שלה נזרקים לעברו בכל זמן נתון. לפעמים הוא עייף, לפעמים הוא עסוק או מוטרד. הקולות שלה כואבים לו ומשהו בו מרגיש מותקף וגם ננטש. עכשיו היא הולכת. ואחר כך היא רוצה לחזור.

מתישהו הוא כבר כועס, ולא מסכים. מה אפשר לעשות? אני בודקת איתה האם תוכל למצוא מקום לקולות האלה קודם כל בתוכה. עוד לפני שיגיעו אליו. האם מוכנה לפגוש אותם בעצמה? מה הם אומרים? מה הם רוצים? ממנה?

בפעמים הראשונות זה מעורר אצלה התנגדות, וזה מובן לי, זה ברור לי כמה חשובה לה ההרגשה של לא לוותר על עצמה בשביל שום דבר ואף אחד, כמה העצמי שלה הוא קדוש. ההנחה שלה היא שזה או-או, או שאני מוציאה הכול ועכשיו או שאני בעצם נכנעת, מוותרת על עצמי. והכי מפחיד- מזויפת.

על כך כותב יוג'ין ג'נדלין, אבי שיטת ה"התמקדות" (Focusing):

"גופכם—התגובה המיידית שאתם חשים גופנית—מניח כנראה שאם אתם צריכים להפסיק לשפוך החוצה, אתם מוותרים ומתאימים עצמיכם. רבים מאתנו נאלצו להתמודד עם הקושי כיצד לא להתאים את עצמינו, כיצד להשתחרר מפחדינו, כיצד להתגבר על נטייתנו לשים עצמינו בצד. זה עדיין עשוי להרגיש לא פשוט להתנגד לנטיות אלו, לשמור על התכנית החדשה של לחיות מתוך עצמינו. לכן כל דבר שנדמה כמו "התאמה וריצוי" מרגיש  מרתיע, קטלני לרוח החיים שבתוכנו שמנסה להיות. או כך זה נראה מבפנים. אני פוגש אנשים רבים אשר כבר הפכו חזקים למדי. לא רק באופן חיצוני, הם חזקים גם מבפנים. למרות זאת, הם תופשים עצמם כלא יציבים, כאילו שהם צריכים להדוף את הרתיעה הזעירה ביותר מלהביא עצמם החוצה. כאילו שזה עלול למוטט אותם ולסגור אותם פנימה."

לאט, נכנסת עוד אפשרות. לא לזרוק עליו. לא לוותר עליה.

לעצור.

לבדוק.

קודם בתוכה- מה הצורך, מה החלק רוצה עכשיו. "הוא צריך ספייס". אפשר לשאול מה זה ספייס בשבילו? אני שואלת.

זה מעניין- משהו חדש. אולי זה רק ערב אחד, שניים. אולי זה ללכת לישון עכשיו כי בא לה. אולי זה להגיד לו "אני לא מסוגלת עכשיו, היום , להכיל את מה ששלך"

ועוד צעד אחד, ונראה אולי זה עדיין אותנטי- אפשר לבדוק איתו , אהוב ליבך, מתי הוא יכול לדבר? האם הוא פנוי? לומר לו שיש לך משהו ממש חשוב להגיד אבל את רוצה שיוכל להקשיב, להבין.

"כן, זה בסדר, עדיין אותנטי- אם זה יקרה בשעות הקרובות. לא מאוד דחוף"

ג'נדלין קורא לזה "התייחסות מאפשרת": המקום בו האני הכל-כך חשוב שלי והאחר יכולים להיפגש. עם מעט פשרה, עם מעט ויתור. בלי  להקיא על מישהו אחר את הכול, ובלי לרצות אותו ולאבד את עצמי. אותנטי. אמתי. עדיין בקשר.

"ה"אני" שאנו כיום מרגישים כעצמינו היה מושתק, לא הובא קדימה. אולי זה היה טבעי ולא נחווה  כמכאיב. אך כיום אנשים מוצאים את השכבות העמוקות יותר בקלות. כך שהבעיה שלנו היא די חדשה. התייחסות מתוך איך שאנו באמת ובתמים מבפנים, הינה דבר חדש. אין פלא שאין אנו יודעים עדיין כיצד לעשות זאת ביחד.

אני דוחה את הנחת היסוד אשר נטענת לעיתים כה קרובות, שאם רק נחלוק את רגשותינו, נביע עצמינו בכל הכנות במידת האפשר, יתפתחו יחסים אמתיים. אל לנו להתאכזב ולהתבלבל כאשר זה אינו קורה.

אל לנו לחוש מובסים אל מול התגובה הרעה שאנו חווים בעקבות "שפיכה החוצה" וכמו כן אל מול החומר הרע המושלך אל תוך הנכונות הפתוחה שלנו לקבל. אין דבר שאינו נכון כאן. אנו לא נצפה שיחסים אמתיים יתרחשו רק בעקבות "השתפכות החוצה".

האפשרות לשפוך החוצה, כאדם אשר נמצא כאן – אכן הייתה צעד. רובינו הגענו לשלב הזה. אני מעוניין ללמוד יותר על השלב הבא: כיצד יכולים שנינו להיות נוכחים, חיים מתוך עצמינו, במְקום שרק אחד מאתנו, או אף אחד מאתנו, יהיה נוכח? זהו שלב שהחברה שלנו עדיין לא הגיעה אליו. זוהי טריטוריה חדשה. אנו הם אלה אשר עובדים על זה. במקום לחוש מובסים מול כל המלכודות, אנו יכולים לחוש כחלוצים."

.

  • סטיוון א.מיטשל, תקווה ופחד בפסיכואנליזה, תרגום: אורה זילברשטיין, הוצאת תולעת ספרים, 2003.
  • הציטוטים של יוג'ין ג'נדלין לקוחים מתוך מאמרו"Fitting in, Pouring out and Relating"  בתרגומה של ענת מירון, המובא באתר Focusing של ענת מירון ויפעת אקשטיין
  • ·         (http://www.hitmakdut.org.il)

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו.

למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

שמיים שחורים וכוכב - יפעת פרס
תאריך: 24/5/2017 21:36:00

תהייה שעולה בי, או נכון יותר מתדפקת על דלתי ולא מניחה—איך זה שילדים מבתים הרוסים, פולשים, מכאיבים, מגיעים לטיפול? איך זה שהם מוצאים כוחות ואמונה? איך זה שהם מוכנים להשקיע בטיפול זמן, כסף ואת האמון שאין להם בעולם? מה מניע אותם? מה נשאר שם "לא נגוע," טהור, שרוצה לצמוח, רוצה אחרת, מחפש אדמה טובה?

כתשובה אפשרית (ולא בלעדית) אני רוצה להציע שמה שנשאר הוא מה שלעתים מכונה "הגרעין", "המהות," או "העצמי האמתי," ויש לו עוד  שמות רבים.

ברגעים מיוחדים בקליניקה אפשר כמו לגעת בו. באחד הימים מיה יושבת אתו בין שתי כפות הידיים שלה. היא מחזיקה אותו בעדינות ובעיניים משתאות מלאות ברוך. איזו פליאה לגלות שיש מה ששרד שם, ונמצא תחת ההריסות. זה הגרעין שלה היא מרגישה. הליבה, המהות, הנשמה.

כשהגיעה אליי היא לא ידעה שהוא שם, היא רק ידעה שאולי, אולי יש מה לעשות עם החיים שקיבלה, עם מה שאנחנו קוראים גורל, עם הקלפים שחילקו לה. היא לא אהבה אותם, למעשה החיים עד עכשיו היו לה לא ממשיים באיזשהו אופן. היא כמו הלכה והצטופפה סביב הגרעין הקטן הזה שבתוכה, לא היה שם הרבה מעבר לזה. כשהיא קטנה ומצומצמת ככה זה פחות כואב, פחות פולש, לפעמים לא מורגש.

אולי כך בעצם היא שמרה כוחות לאחר כך, ליום בו תוכל לחפש אדמה אחרת לגדול בה. היא באה לבדוק איך זה כאן, והנה הוא בידיים שלה ויש ברגע הזה הבטחה, שלא הכול אבוד. הגרעין שלה בידיים שלה.

ג'יי וקתלין הנדריקס כותבים בספרם "במרוצת החיים" על רעיון "המהות": "בשימוש שאנו עושים במונח, המהות הינה אותו חלק בבני האדם, שהוא בהיר, בעל מרחבים והינו חופשי מהתניות. המהות בניגוד לאישיות, קשורה באורח בל יינתק לעולם ולאנשים אחרים. זוהי מודעות טהורה. ככזו, שום מאמץ אינו מובנה לתוכה." 

בדומה, טוען דויד בואדלה, אבי שיטת ה"ביוסינתזה" (הנסמכת על תיאוריית השכבות של וילהלם רייך), שהשכבה הפנימית ביותר היא הגרעין (האמצעית היא הצל, שם נמצא כל מה שהודחק, והחיצונית זו שכבת המסכה—שכבת ההתאמה שלנו לכללים וקודים חברתיים, שם נמצאים דפוסי האישיות שלנו),  ובגרעין הזה נמצאים האימפולסים הספונטניים ליצירת קשר ומגע.

אני מציעה להקביל בין רעיון הגרעין שקיים תמיד לבין מושג ה"עצמי האמתי" שטבע וויניקוט. וויניקוט מסביר איך קורה שהעצמי האמתי 'יורד למחתרת' ובמקומו נוצר "עצמי כוזב" מזויף ולא אותנטי:

"כשהאם אינה מצליחה להתאים את עצמה בצורה טובה-דיה , התינוק מפותה לתוך ריצוי, ועצמי כוזב מרצה מגיב לדרישות הסביבה, שאותן נדמה שהתינוק מקבל. דרך עצמי כוזב זה בונה התינוק מערך יחסים כוזב, ובאמצעות הפנמות הוא אפילו מצליח ליצור רושם שהוא אמתי. (...) לעצמי הכוזב יש תפקיד אחד חיובי וחשוב מאוד: להסתיר את העצמי האמתי, דבר שהוא עושה על ידי היענות מרצה לדרישות הסביבה". בדומה לבואדלה, גם וויניקוט מאמין שהעצמי האמתי הוא בעל מחוות ספונטניות, אימפולסים ורעיונות אישיים.

אבל מה קורה לעצמי האמתי הזה כאשר העצמי הכוזב תופס את מקומו?

דויד בואדלה אומר באחד הראיונות המצולמים אתו שהגרעין אף פעם לא נעלם. הוא יכול להתחבא, להסתתר אבל הוא תמיד שם. הגרעין הזה הוא כמו האור שלנו והוא אף פעם לא באמת כבה. אך כשהגרעין קבור עמוק מאוד, לעשות אתו קשר הופך מאוד מאתגר— רוב הזמן המטופל מאמין שאין שם כלום. אליס מילר מצטטת את אחד מהמטופלים שלה שמתאר זאת כך: "הייתי במעין בית עשוי זכוכית, שאמי תמיד יכלה להשקיף לתוכו. בבית עשוי זכוכית אי אפשר להסתיר דבר בלא שתסגיר את עצמך, חוץ מאשר לטמנו מתחת לאדמה. אבל אז גם אתה עצמך אינך רואה אותו."

לעיתים אנחנו, כמטפלים או כמלווים, צריכים להחזיק עבור המטופל את הידיעה שהאור שלו שם. כפי שכותב יוג'ין ג'נדלין, אבי שיטת ה"התמקדות," אנחנו נמשיך להקשיב ולהאמין שמשהו אמתי וחי שם בפנים למרות קולו החלוש והבהובו הקלוש:

"It is like a person lost beneath the ruins of gutted building. As we walk through we might hear a tapping from far down. Surly we would not walk by just because it is slight".

שרון יושבת מולי והיא רוצה למות. היא רוצה למות אבל במקום זה, או בנוסף, היא באה אליי. יש חלק שרוצה למות. שהתעייף כל כך. שאין לו כוח יותר לסחוב את הזיכרונות הרעים, את ההתמודדות, את החייב והצריך של החיים. היא רוצה למות כי אז הכול יפסיק. כי היא תוכל לנוח. כי לא תצטרך לעבוד כל כך קשה בלרפא את עצמה. היא מפקידה בידיים שלי את האור הקטן, קטנטן וקלוש שעוד נשאר לה, שהיא עוד רואה. היא מפקידה אותו בידי וקורסת אל הכורסא. בא לה שהכול ייגמר. היא עשתה תאונה קשה השבוע. האוטו טוטאל לוס. היא פונתה באמבולנס ועשו לה המון בדיקות.

אמרו לה שהכול בסדר.

היא שותקת- ואז לוחשת "הלוואי והייתי מתה. או לפחות נפצעת ממש קשה. הכול היה מפסיק אז."

היא מרימה אליי עיניים יפות ספק כואבות ספק מנותקות. קשה לי לדעת. אני מחזיקה את הנר שהוא הבהוב החיים שלה בידיים שלי. היא יכולה לעשות "פו" אחד והוא כבה. חושך.

בחלקים החשוכים שלה אני לא נבהלת, אני שם, מקשיבה לכאב וסבל. אבל מחזיקה את הנר. בדרך פלא לפעמים היא מבחינה בו. כמו נצנוץ מופיע בעיניה.

"בא לי" היא אומרת על משהו. ואני, שבדרך כלל כל-כך סולדת מהביטוי הזה, מתמלאת עונג.

בא לי—יש שם משהו שרוצה משהו. בא לה לחזור לצלם. היא עשתה את זה לפני כמה שנים. ואז באו הקולות שאמרו "ומה תעשי עם זה?", והיא, שכבר הייתה לא שמחה כל-כך, הניחה גם לזה להישמט מידיה.

ואיך זה יהיה לחזור לצלם? לכמה דקות היא שם, בדמיון, לאן תלך ומתי. היא אוהבת את השעות של לפנות בוקר. את היער. הבהוב הנר הופך ללהבה קטנה. אני נשארת עם זה כמה שאפשר. אנחנו שוחות באור הזה, טובלות בו, ומחפשות לו דימוי וצורה רגע לפני שהחושך חוזר.

לפעמים הם אומרים לי—את מאפשרת, את עשית, בזכותך...וזה מפליא אותי.

אתם באתם, בטחתם, סמכתם, האמנתם ואפשרתם. הגרעין שלכם הביא אתכם לכאן ולימדתם אותי מה לתת לו שיצמח. ואני שוב ושוב מלאת פליאה מול מה שנשאר לא הרוס גם אחרי טראומה קשה, מה שאוסף את הכוחות, המשאבים ועוזר להם לנוע אל האור, לעבר חיים.

סיון יושבת מולי, קשה לומר יושבת—היא בהיכון. כל הגוף שלה דרוך. שתי הנעליים שלה על הספה ולפעמים היא יושבת על מסעד הכורסא. היא זזה הרבה וכל התנועה שלה אומרת—אני תיכף לא כאן. באתי רק לרגע, לא בטוחה למה. העיניים שלה פוגשות את שלי רק לשניות ספורות במשך כל השעה. איכשהו הנוכחות שלה עוצמתית מאוד ועם זאת היא לא באמת נכנסה בדלת. "אני  לא סומכת על אף אחד, גם אתך זה לא יקרה". כולה אומרת לי אל תגעי, אל תתקרבי, זה חסר סיכוי.

אז יש את זה, את השדר שלה, את הטראומה שלה, ואת איבוד האמון הטוטאלי שלה בבני אדם. זה לא קרה ביום, זה ברור. שנים שהיא ניסתה ונכוותה. התקרבה ונבגדה. בסוף היא וויתרה. ובכל זאת אני מוצאת את עצמי תוהה וגם אומרת "את לא התאשפזת כאן בכפייה. את מגיעה, שבוע אחרי שבוע, תמיד בזמן, משלמת לי מכספך."  יש משהו בך שנשאר מאמין, שרוצה "להיות כזאת נורמלית, רגילה," כמו שאת מבקשת ממני. יש בה משהו שלא נשבר, שרוצה, כל-כך רוצה שאיתי זה יהיה אחרת, שהפעם לא תתרסק, לא תתאכזב. יש תנועה בתוכה אליי וזו התנועה שלה אל עצמה—אל החיים שהיא כמהה אליהם.

ג'נדלין כותב :

 "when a client reports having no self, being dead or absent inside, I say: 'I know there is a you way under there, and we won't stop 'till we find it.' I say it briefly and I never argue about it. I affirm it quietly once or twice, without any expectations of agreement. Something inside may hear."  

יפעת פרס - מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו.

למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

לחיות ולא להיות- הבלוג של יפעת פרס
תאריך: 11/6/2017 22:14:00

לחיות ולא להיות

כשתחושת הריקנות שלה מגיעה אני מרגישה את שתינו קופאות באימה. רק לא ריקנות. זה כזה שחור ובולע את הכול. זה לא נותן לנשום ולא נכנס אור. "להיות עם הריקנות" עולה בי זיכרון של שיעור כשאני עוד תלמידה וחושבת שזה קל. "בואי נבדוק אם אפשר להיות אתה, עם הריקנות הזו" אני מציעה. לא. זה אי אפשר. היא רק בורחת ממנה – בגוף, במילים, בנשימתה, בשמלתה הצבעונית, בצחוקה המצטלצל. לא. לשום ריקנות אין מקום כאן.

ריקנות זה למלא, לטשטש, למוטט.

ואני מתחילה לדבר בקצב שלה, נענית לקריאתה לא להשאיר אותה לבד עם כל הריק הזה. ומלא מלא מילים באוויר וזבוב דופק על החלון, מנסה להיכנס או לצאת, לא ברור לי. והמילים כמו חלולות, משמיעות הד, לא מצליחות לגעת. גם הן נשארות בחוץ אצלי, או בפנים אצלה. בכל מקרה אנחנו, לא נפגשות.

ושאלה אחת אני מצליחה לשאול שבאה מתוכי והולכת עד אליה: "מה יקרה אם נשתוק, אם יהיה פה שקט?"

היא מביטה בי ולרגע אחד משהו חודר את הריקות. עיניה, כאובות, מתמלאות בנוזל החיות שקוראים לו דמעות.

היא נזכרת—בשקט יש פחד. יש אותם, צועקים ושותקים אחר כך. כמו נצח שותקים. והמתח, היא לא עומדת בו—היא נזכרת באחותה רצה ביניהם, מנסה לחבר שוב את מה שנפער.

ואני מבינה למה היא מבקשת ממני "רק לא שתיקה". שם המון רגשות. כואבים מדיי. זיכרונות. רעים מדיי. היא מרוקנת אותם לפח האשפה, את הדמעות מניחה בנייר. מרוקנת עצמה מתחושה, ממגע עם עצמה. כך עדיף—ריקנות מבורכת.

                                                            ***

מה זה חיים ?

מבחוץ הם קיימים,

לפעמים יותר לפעמים פחות.

אם נסתכל מבחוץ זה הכול שם- המסלול ברור ויש את המישהו שהולך בו.

זו לא תמונה מעוררת דאגה.

אם יש מסלול ויש הולך זה משתיק את רובם.

אם למדת מקצוע, אם את קמה בבוקר לעבודה, אם התחתנת והבאת ילד או שניים.

אם בחגים את בחופשה ואחר הצהריים בקניון.

אם יש לך חברות לדבר איתן ובן זוג לישון אתו. אם הכול כמו שצריך אז את חיה את החיים.

כן?

לא בטוח

כי גם אם כל זה מתקיים ובואו נודה זה בדרך כלל גם לא כזה מושלם ישנה שאלה

האם לחיות זה בהכרח להיות?

האם אני מרגיש ממשי? קיים?

האם אני נמצא? מורגש?

האם אני  יודע שיש לי גוף? ולב? ונשמה?

האם פגשתי מישהו באמת? הרגשתי את סבלו? את שמחתו?

האם נתתי למישהו לדעת אותי? על פחדי? כעסי? חלומותיי

ויותר מכך

האם לי נתתי? האם אותי ידעתי בכלל?

האם אמרתי לי "שלום

מה שלומך?

אני כאן בשבילך.

אולי אתה צריך אותי איתך?  אולי זקוק ליד? לכתף לשים את ראשך?"

האם אפשרתי לי לפתוח סדק בחומה?

ואם לא?

האין זה ש

ברורה התחושה

שאני חי אבל אינני

כאן.

                                                            ***

"חלפו שנים עד שלורה התחברה לתחושה שהיא-עצמה חסרה. אי-היותה בתוך חייה שלה היה הדבר שתהתה לגביו מאז ילדותה המוקדמת, אף שלא באופן מפורש. תחושה אילמת של לא-ממש-להיות-שם הובנתה לתוך תחושת החיים. היא התרגלה כל כך להיעלמות-למחצה לנוכח מהלומותיה של אמה וההעדר של אביה, עד שלא הבינה אפילו שהיא איננה נמצאת שם, והמשיכה בכך עם ויל. היא התרגלה לחיות בשקט ובערפול קהה-חושים. אולם היא הייתה שם בפחדה, בכעסה, וברגעיה הטובים. היא הייתה נוכחת בהמתנה שלה. לורה המתינה שנים להופיע באופן מלא יותר, וקיימת תחושת הוויה מרומזת בהמתנה ללהיות."

מייקל אייגן, מתוך קשרים חבולים, עמ' 150.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן


בדיוק בגודל - הבלוג של יפעת פרס
תאריך: 10/7/2017 09:48:00

בדיוק בגודל

"שק גדול וכבד על הכתפיים" – היא ענתה לשאלתי.  זו הייתה הפעם הראשונה או השנייה שנפגשנו. 

תחושת השק על הכתפיים מוכרת לי מאוד.  גם אני בטיפול הראשון שלי שיתפתי את המטפלת בתחושה שאני מסתובבת עם שק גדול וכבד, שק שמושך אותי למטה, שמקשה עליי ללכת ולנשום.

היא יושבת על המזרון מולי, הכתפיים שלה רחבות, גם שלי היו. רחבות ועבות הצוואר קצר ועבה גם הוא. כתפיים שהתפתחו בהתאם לצורך לשאת משקל כבד כל כך בגיל צעיר כל כך.

הגוף אומנם גדל עם השנים אבל המשקל נשאר כבד, המשא לא תואם את היכולת.

אני מזמינה אותה להניח את השק הדמיוני בינינו. לחוש את גודלו ומשקלו.

"מה יש שם בפנים? את יודעת?" היא לא ידעה. וגם לא שיערה שהרבה מזה כלל לא שלה.

עלה פחד מלפתוח את השק, שלא תראה דברים שלא רוצה. שמחתי על הפחד הזה, שבמהלך כול הזמן שנהיה ביחד יהיה השומר, המנחה – כמה, מתי ובאיזה קצב. שדברים לא יצאו משליטה, לא יציפו, לא יכאיבו מידיי.

כמה שנים אחורה – אני בלימודים, בסדנא של ארבעה ימים. אני לא זוכרת בכלל מה היה התרגיל, רק זוכרת  תרגיל בדמיון מודרך. דמיינתי שאני ספק ציפור גדולה, ספק ברבור זקוף וארוך צוואר. כיוון שהמסגרת היא לימודי פסיכותרפיה גופנית, אני ממש הופכת בגופי לציפור הזו. מרגישה את אזור השכמות מתעורר לחיים, פורשת זרועות שהופכות לכנפיים אדירות ואני עפה, אני ענקית, אני נוגעת בשמיים, אני מאושרת.

ובום.

אני מתרסקת.

בסוף התרגיל אני בהתקף חרדה נוראי. יוצאת מהכיתה בבכי ובנשימה מואצת. לא מבינה מה קורה.

לאט אני נרגעת. רק במרחק של שנים משם אני מבינה שהגוף שלי חווה משהו חדש. התוודעתי לעובדה שיש לי כנפיים. אני יכולה לעוף, אני חופשיה, אני זקופה,  גדולה, מרשימה.

אז, זה היה הרבה מידיי. הגוף שלי נבהל, קרס.

זה אומנם היה מהר וחזק מידיי אבל החוויה נרשמה בגוף, האפשרות נפתחה.

אז מה מקצץ לנו את הכנפיים?

הרבה דברים.

אחד מהם הוא אחריות יתר. מדוע אנשים "לוקים" באחריות יתר? גם לזה יכולות להיות הרבה תשובות. לעיתים זה בגלל שאכן הייתה מוטלת על כתפיהם עודף אחריות בתור ילדים. לעיתים האחריות הזו הייתה לטפל בהוריהם – להיות אנשי סודם, לשמוע מהם על כאביהם, צרותיהם, כישלונותיהם. הילד מרגיש שמניחים בידיו הקטנות משקל שאין ביכולתו לשאת, אבל הוא מוכרח. כשההורה ממש חסר אונים והילד חש זאת הוא הופך עצמו להורה של ההורה. מנחם, מנסה לפתור, דואג, מכיל. מן היפוך תפקידים שכזה. אבל לא רק הגוף של הילד קטן, גם נפשו. והוא צריך לגדול מהר כדי לא לקרוס, לא לחוש כל הזמן בעוול ובקושי העצום במצב שכזה. הוא גדל נפשית – ילדים שלעיתים אומרים עליהם ש"נולדו בוגרים". וגם גדל פיזית – כתפיו יכולות להיות רחבות, זרועותיו מפותחות, וצווארו קצר, מכובד המשא.

כל עוד אנחנו חשים עצמנו כילד הזה, השפוף מעודף משא על גבו, כל עוד אנחנו נושאים באחריות לא שלנו, לא נוכל לעוף.

אחריות יתר יכולה להיות אחריות לאופן שבו הפעולות שלי בעולם משפיעות על האחר: האם האחר מקנא, מרגיש קטן, מאוכזב ממני, מאוים. וגם – אחריות יתר על תחושה טובה של האחר: לשמח מישהו, לרצות אותו, לחוש ולמלא את צרכיו ולוותר על שלי, לא להביע כעס על מישהו, לא לומר "לא", לא לשים גבול כדי לא להעליב. ובנוסף – 'לעשות חשבון' למישהו: מה יגידו, מה יחשבו, זה אמור ולא אמור להיות, "כולם עושים אחרת". למנוע כמה שאפשר מביקורת להגיע אלינו (במקום להדוף אותה).

אנחנו צריכים למצוא דרך אחרת לבנות את כלי הטיס הזה שהוא אנחנו.

 איך משתחררים מאחריות יתר?

"אחריות פירושה להיות היוצר הבלעדי של הדבר. להיות מודע לאחריות, פירושו להיות מודע לכך שהאדם הוא היוצר הבלעדי של עצמו, של גורלו, של אסונו, של רגשותיו וגם של הסבל והייסורים שלו." ארווין יאלום, פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית, עמוד 183.

אנחנו שואפים להבין מה מהמשא שלנו, מה מהאחריות קשור בנו ובחיינו, ולהפריד זאת ממה שאיננו באחריותנו, שלקחנו עליו אחריות מוגזמת, מיותרת, לא לנו. אנחנו אנשים בוגרים ויש מידה של אחריות בחיינו. ילדים שגדלו מהר מידיי ימשיכו לשאת על גבם את שק אחריות גדול מידיי, ומכוח ההרגל והאמונה ש"ככה הם" או "ככה העולם" ייקחו על עצמם עוד ועוד. הם ימשיכו ויגדילו את תחומי האחריות שלהם ואפילו ירגישו שזה הערך שלהם בעולם. מי הם בלי לדאוג ולטפל בכולם? מי הם שיעצרו ויפרידו את הצרכים שלהם ושל האחרים? מי הם שיפרחו, יעופו, ינסקו?

צעד ראשון יהיה להיפרד מהעול שהושם עליהם בגיל צעיר.

"פרידה מההורים אינה רק פרידה מתלות רגשית בהורים ובדעותיהם, אלא גם היפרדות מהזדהות לא מודעת עם תכונותיהם, עם עמדתם כלפי החיים, ועם קומפלקסים (כמו שתלטנות, חרדות, תחושת נחיתות או עליונות), שההורים שבויים בהם ומועלים מתוכם, ולא רק כלפי הילד אלא כלפי החברה והעולם בכלל." רות נצר, מסע הגיבור, עמ' 173.

הפרידה היא לא רק מהורינו האמתיים אלא מכל מי ש'מינינו' להורינו בבגרותנו – החברים, המורים, הקולגות, הבוס בעבודה. אנחנו שואפים להיות מסוגלים להרגיש את עצמנו בנפרד מהאחר. להיפרד ממה שלא שלנו מפנה מקום ליצירתיות, לשמחה, לתשוקה, לרצון לעשות. זה מצמיח כנפיים. זה לא אומר להיות חסר אחריות או קל דעת – אלא להיות עם המשקל הנכון של כל דבר בחיינו. כשאנחנו נפרדים מאחריות לא לנו, משהו הופך קל יותר. במקביל, אנחנו מקבלים אחריות חדשה. האחריות לחיינו. השחרור מכל מה שלא שלנו ו"לא אנחנו"  לא יביא עמו מיד את הידיעה של מה שכן. אנחנו נצטרך לקחת אחריות על מה שנעשה מעצמנו, ועל מה שלא. זוהי האחריות האמתית, ובפוטנציאל שלה היא מצמיחה לנו כנפיים.

"אוטו ראנק...כתב שכאשר אנו מגבילים את עצמנו ואיננו מאפשרים לעצמנו לחיות חיים אינטנסיביים מידיי או מהירים מידיי או לחיות בהתאם לציפיות שלנו, אנחנו מרגישים אשמים על החיים שלא נעשה בהם שימוש טוב, על החיים שלנו שלא חיינו אותם. " עמ' 234.

כבר עשור שאני פותחת את השק ומוציאה את מה שלא שלי, שלא לרוחי. בשק מתפנה מקום. לפעמים אני מוסיפה אחריות משלי, הבלוג הזה הוא אחת מהן. אחריות נכונה שמרגישה טוב.

לפני כמה ימים הרגשתי שאני בדיוק בגודל. שלי. המעשים שלי בעולם מתאימים ליכולת שלי, לקצב שלי, לרצון שלי. האחריות שלי היא על חיי (וילדיי). אני לומדת להכיר בגודל וביכולות שלי. יודעת שיש עוד גדילה ויודעת שאני כבר לא ילדה. כמעט בכל תהליך של חיבור לעצמי אני חשה זוג כנפיים ענקיות, שלי, ומתרגשת מחדש על היכולת שלהן לשאת אותי אל עבר החיים שלי. 

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

(לא) רק אהבה תביא אהבה - הבלוג של יפעת פרס
תאריך: 14/8/2017 21:46:00

כשאתם חושבים על המילה טיפול. מה עולה לכם?

פחד? בכי? זיכרונות רעים? התמודדות? חולשה? כאב?

ומה אם אגיד לכם—

אהבה.

"כשהמטופל שלי בגר, הוא לא היה יכול לשאת את ההכרה שהרגישות גורמת לך להיחשף לאימה שכזו, וניסה להשתיקה ואף למחוק אותה באמצעות שנאה, שרק גרמה להצטברות של קשיים. מגן של שנאה עמד כעת בינו לבין עצמו, והבקע הזה בלב הרגישות הפך בלתי נסבל: "אני קובר את הרגישות בשנאה, ובכל זאת, אין דבר שכואב לי יותר מהשנאה שבה אני קבור". מתוך העצמי הרגיש, מייקל אייגן.

דורון מגיע אליי כי הוא כועס. הוא כועס כל הזמן אבל כל זמן שהוא בשליטה זה לא מטריד אותו. הוא עובד קשה מאוד בלשלוט בכעס הזה. העניין הוא שזה לא תמיד מצליח. מידי פעם זה בורח לו. מידי פעם הוא מוצא את עצמו שואג על מישהו בעבודה או על אחד החברים שלו. לפעמים, כשהוא לבד הוא יכול להתרגז כל כך ולשבור משהו.

דורון מנהל יחסי שנאה עם הכעס שלו. הוא היה רוצה שאעזור לו להיפטר ממנו. הוא קורא הרבה ספרים רוחניים שמספרים לו איך בנאדם מאוזן אמור להיות. אני אמורה לשנוא את הכעס שלו יחד אתו, ולגרש אותו. להשמיד אותו. כך הוא יוכל להפוך להיות אדם חומל מלא באהבה, כמו בספרים. כמו שהם אומרים.

אני דווקא חושבת שהכעס הזה מעניין ואפילו יש לו תפקיד. נכון, לפעמים הוא לא ממושמע אבל זו לא סיבה לזרוק אותו.

כשאני מציעה את האפשרות לתת מקום לכעס הוא מסרב. "מה יצא לי מזה?" זו שאלה שאני שומעת שוב ושוב כשמדובר בכעס. כשכעסנו כילדים והכעס לא עשה את פעולתו בעולם—לא שינה, לא הפסיק את העוול, לא הועיל אלא להיפך, הביא לכעס עלינו, או לאשמה, או פשוט לא נשמע—אז הסקנו שאין למה לכעוס וכלאנו אותו. זה הצריך הרבה כוח ומאמץ, כעס הוא חייתי בבסיסו. כשכולאים אותו הוא מגלה את אופיו הפראי, הלא מאולף.

דורון השקיע המון מאמץ כל חייו לכלוא את הכעס והמחשבה לשחרר אותו מעוררת בהלה, ולא סתם. הוא יודע, הכעס יתנפל כמו חיה רעה וככזה הוא יכול להיות אלים עד מאוד, קטלני.

תחילה היינו צריכים להכיר במאמץ האדיר של ההחזקה הזו, ובעייפות שהיא מביאה. אחר כך להכיר בעובדה שלמרות כל המאמץ הכעס לא נעלם, הוא רק התחזק. הפך קשה יותר ויותר לשלוט בו. הכעס הוא שם ולא הולך לשום מקום.

אז איך כועסים בלי לשרוף? בלי להישרף?

לאט ובטוח. עם נשימה. עם הפסקה. עם עוד מישהו איתך. עם הקשבה. בתחושה שאפשר רק קצת ולעצור. ואפשר גם בדמיון. שם אפשר הרבה.

עכשיו הוא כועס איתי. הוא כועס את כל מה שלא כעס אף פעם. ולכעס הזה יש הרבה מה להגיד ולספר. הוא מסמן לנו את כל הפעמים שעברו את הגבול שלו, שעשו לו עוול, שחווה אי צדק. הכעס הופך למישהו חכם שאפשר להקשיב לו.

וכמעט בלי משים,

אהבה.

הוא כועס ופורק ומשתחרר מעול של שנים

והוא מתאהב.

עוד לפני שהוא מתאהב אני מרגישה שהוא מתרכך. הישיבה שלו מולי משתנה—הוא נינוח יותר, לפעמים בתנוחה של חצי שכיבה. הקול שלו כמו מאט ומעמיק. העיניים שלו מספרות לי איך הוא היום ואני נזכרת שבתחילת הדרך הסתכלתי בעיניו והרגשתי אותו רחוק. הוא מאפשר לי לראות. הוא מאפשר לי לדעת. הוא מאפשר לי קרבה.

היו לו חברות בעבר, הוא אפילו חושב שאהב חלק מהן, אבל הפעם הוא מאוהב. זה קצת מביך אותו כל הרוך הזה, והרצון להיות קרוב, והמחשבה על עתיד איתה. הלב שלו נפתח. יש משהו נעים שם באזור, בכלל כולם אומרים שנרגע קצת, שהשתנה.

הכעס עוד מגיע. בטח. הכעס עוד לעיתים לא מספיק מאולף בעיניו. הוא פחות מפחד ממנו, יותר מקשיב לו. יודע שזה התיקון של חייו.

הלב כמחסן—אנחנו מאחסנים רגשות וסוגרים. הרגשות נערמים. מתישהו אין שם אויר. אין יוצא ואין בא.

אם אפתח את הדלת להוציא אהבה, אולי יברח הכעס? אז אסגור... הם מתחילים לצעוק שם בפנים. חם להם ומחניק. מידי פעם חייבים לאוורר שם.. פותחים פתח קטן לאוויר—מי שאגרסיבי יותר, זה שעומד מאחורי הדלת ודוחף את כולם אחורה הוא זה שיוצא. לרוב זה יהיה כעס שרתח והפך לזעם. לעיתים זה יהיה דווקא הפחד שבחוסר חמצן הפך לחרדה... האהבה היא עדינה יותר, אין לה סיכוי מול כל הבריונים האלה. היא נשארת במחסן.

יש פחד לפתוח את דלת המחסן, כל הדברים עלולים ליפול לי על הראש. אז מה עושים?

איך הייתם מסדרים מחסן?

דבר ראשון הייתי מדליקה את האור, פותחת קצת את התריס. מתבוננת.

יש כעס שם, ושם, ושם.

ועצב פה מקופל בפינה.

וקצת טינה. וגועל מזמן, מזמן...

אה, וגם בושה שמנסה שלא יראו אותה.

אחד אחד, בסבלנות רבה, נוציא אותם לטיול אל מחוץ למחסן. נדאג שירגישו בטוחים. ניתן להם יד. נעזור להם כמו לאדם ששהה בחושך זמן רב ועיניו מסונוורות מהאור הבוהק.

כשיהיה קצת אויר שם ופחות לחוץ היא פתאום תבוא, עדינה וביישנית. בהתחלה היא תציץ מעבר למשקוף הדלת. העיניים שלה רכות, חומלות. אהבה. היא תצא אל השמש והצבע יחזור לפניה. הלחיים סמוקות מעט, חיוך ביישני.

כשהיא תרגיש שיש לה את הרשות היא תוכל לקבל צורה של התלהבות—היא תקפוץ באוויר ותגיד "תראו אותי, תראו!" אולי היא תיראה כמו התרגשות—לב דופק, עיניים נוצצות, או תשוקה, עם האנרגיה החיה הזורמת בכולה, העוצמה, והקול שצועק "אני רוצה, אני רוצה!"

כשהמחסן  מאוורר כולם יוצאים ונכנסים כאוות נפשם. כל הרגשות כולם.

"אתם עשויים לחשוב שאם תניחו לרגשות שלכם להיות שם, הם יתפתחו לממדים מפחידים או יצאו משליטתכם, אך תגלו שבדיוק ההפך קורה. הרגשות שלכם נעשים חזקים ומכאיבים יותר כשאר לא מאפשרים להם להיות שם. כשמניחים להם להיות שם, הם פותחים בשיחה אתכם, והשיחה הזו מובילה לשינוי כפי שתראו." כוחה של ההתמקדות,  אן ווייזר קורנל.

ואני רק אוסיף שלעיתים השינוי הזה מוליד אהבה.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

אצלי זה יהיה אחרת- הבלוג של יפעת פרס
תאריך: 12/9/2017 22:02:00

אצלי זה יהיה אחרת

רק בגיל 28 היא הבינה שהוא תמיד כעס על כל דבר ובכל מצב. היא עלתה בחדר המדרגות האפלולי והצר, כל הדרך לקומה חמישית ברגל. היא הרגישה את הלב שלה דופק ואת הבטן מכווצת. היא עלתה אבל בכלל רצתה לרדת, לברוח משם.

היא דפקה על הדלת וכבר יכלה לדמיין את הפנים שלו כשתגיד לו. היא כל כך הייתה צריכה חיבוק, מישהו שירגיע, וידעה שעליה לצפות לדבר ההפוך בדיוק. הוא יצעק, אולי יקום וינופף בידיו. הוא לא ישאל לשלומה, לא יתעניין במה שעובר עליה עכשיו, דקות אחדות אחרי שזה קרה. לא.

היא החליטה כבר, היא רק תגיד לו ותלך.

היא נכנסת וזיכרון ישן מלפני 12 שנים כמו בועט בראשה. אז, היא נכנסה חיוורת בדלת, היא ישנה אצל חברה וקמה רואה הכול שחור. את הדרך הביתה עשתה בזחילה. כשנכנסה ידעה שהוא שם אבל הכול היה עדיין שחור. שחור בעיניים ולבן של רוח רפאים בפניה. הוא כבר התחיל להתרגז ולצעוק, המזל היה שהיא הייתה שם, הפעם, סופסוף צועקת עליו "תראה את הילדה, היא תיכף מתעלפת". היא תפסה פיקוד והצילה אותה.

לא היום. היום היא נכנסת, והוא שם. היא אומרת משפט אחד מהיר שמתחיל ב"הכול בסדר, כולם בסדר" וממשיך ב"עשינו תאונה קשה, האוטו למטה וגם הן". היא צריכה חיבוק ותחושה חזקה של תיעוב עולה במעלה גרונה כשהוא מתחיל לצעוק "מה, ואיך, ולמה".

היא מסתכלת עליו ואומרת "אני בת 28 ונמאס לי לפחד ממך. כל רגש שלך מתורגם לכעס. אתה כועס במקום להיבהל, כועס במקום לדאוג, כועס במקום לפחד". היא מסובבת את הגב ויורדת כל הדרך למטה, נשבעת לעצמה בפעם המיליון – אצלי זה יהיה אחרת.

בגיל 33 היא אצלי. לא מבינה מה קורה לה. היא לא מפסיקה לבכות, אכולת אשמה, מלקה את עצמה. היא אומרת לי "זה כאילו אצלי בתוך הוורידים, הכעס הזה" יש לה תחושה נוראית שאין שום אפשרות להיות אחרת. איך זה קורה לה? היא יודעת מה לא נכון, היא יודעת מה היא רוצה להיות, היא נשבעה שלא תהיה כמוהו. אז למה?

יותר מכל מפחיד אותה להיות כמוהו. והנה היא אט אט הופכת הוא. הכעס משתלט ותוקף, ללא שליטה. כשאנחנו מביטות וחוקרות את כל הרגעים שבהם היא מתפרצת בכעס, היא מבינה שגם אצלה זה כך – גם היא כועסת על הכול, גם היא לא יודעת לזהות חוסר אונים, עצב, ייאוש. כל דבר שקורה אחרת ממה שציפתה, כל אירוע חריג בנוף היומיום, כל סטייה – מעוררים בה זעם.

כשהיא מספרת לי עליו עוד ועוד במהלך המפגשים שלנו אני רואה כמה רחוק הלכה ממנו. אני מפצירה בה להסתובב אחורנית לרגע, הפעם כדי להכיר בכול מה שכבר שינתה, בכול מה שהצליחה להביא אחר וחדש לה ולמשפחתה. ההכרה הזו נותנת לה נשימה. כן, היא לא רק "רעה" ו"קשה". בבריכה של חוסר, אין מים להרוות את מי שמולך. זו בריכה של רגשות אנושיים ואנחנו ממלאות אותה במה שחסר או לא היה מספיק ממנו – בעיניים רכות, באמפתיה, בקבלת האנושיות שלה, בהסכמה להיות עלובה, בהסכמה להיות טובה.

לתת משהו שלא נתנו לך אף פעם זה הדבר הקשה ביותר בעולם. ליצור יש מאין רגשי זה לגדל את עצמך מהתחלה. התהליך הראשוני הוא למלא, למלא, למלא. כדי שתוכל לתת את מה שחסרת, אתה צריך למצוא את זה עבור עצמך. להעניק לך. רק אז תוכל להעביר את זה הלאה.

"ההגנה על הילד הפנימי הפגוע היא הדרך להפוך להורים חדשים לעצמכם. היא אפשרות לילד שבכם להשיב לכם את ה'אני' העצמי האמתי שלכם. ההיתרים החדשים וההגנה שאתם מספקים לילד הפנימי שלכם יהוו את גרעין ההתנסויות המתקנות".

ג'ין אליסלי קלארק וקוני דאוסון, מתוך "השיבה אל הילדות" מאת ג'ון בראדשו

יש לה יותר לתת עכשיו: יש בה חמלה, היא מרגישה, ורצון להיות קרובה, ועמדה יציבה ובטוחה יותר בעולם. יש בה אהבה ורכות. תמונת החיים שלה מתבהרת. פעם היא הייתה כמעט שחורה. אבל מאיזושהי סיבה, איתה זה אחרת. דווקא איתה, הראשונה שלה, זו שהפכה אותה לאֵם, זו שלה היא ציפתה כל כך, ושמחה בה ללא גבול. דווקא איתה זה לא מרפה – הכעס, הזעם, התגובות הקיצוניות, איבוד השליטה, והאשמה שמותירה אותה מרירה ומרוקנת מכוחות ומתקווה בכל פעם מחדש.

"אני רוצה שזה יהיה אחרת. אני הבטחתי לעצמי שאצלי זה יהיה אחרת. איך זה שהרבה משתנה אבל לא זה? איך זה שאיפה שהכי חשוב והכי כואב זה לא משתנה?"

"כאשר אנחנו חושבים על רווחת ילדינו, אנחנו מתכננים להעניק להם כל מה שהיה חסר לנו [...] ואז, כאשר נולד הילד הראשון, אנו ניצבים בפני המציאות: הורות היא הרבה יותר מאשר חלום של אהבה[...] יש ימים שאנו מוצאים את עצמנו עושים בדיוק מה שנשבענו שלעולם לא נעשה[...] או שאנו מוותרים. עלינו ללמוד מיומנויות חדשות, ולא פעם אלה מיומנויות שלא למדנו במשפחות שמהן באנו."

ג'ין אליסלי קלארק וקוני דאוסון . מתוך "השיבה אל הילדות" מאת ג'ון בראדשו

מה אנחנו עושים כשאנחנו מכריזים שלא נהיה כמותם? כמו ההורים שלנו?

קודם כל אנחנו מתרחקים מהם. מהרעיונות שלהם, מהתפיסות שלהם, מהדפוסים, מההתנהגויות, מהתגובות, מהאמת שלהם. במקומות מסוימים זה מצליח – במקומות מסוימים אנחנו רק צריכים להחליט. להבין מה לא ולעשות את מה שכן. היא יכולה, למשל, להחליט שהיא כן מבקשת סליחה אחרי שפגעה. והיא יכולה להחליט שלא משנה מה, היא תאמר לה שהיא אהובה. והיא יכולה להחליט להשתולל ולצחוק ולרקוד איתה. היא יכולה להחליט לחבק אותה אחרי שנפצעה למרות שהכעס עוד בתוכה. וזה קורה. זה מצליח.

אבל להחליט לא לאבד שליטה איתה, לא להגיב חזק, לא לעשות ולהצטער – זה לא עבד לה.

היא הלכה כל כך רחוק ממנו והגיעה לאותה הנקודה. היא כל כך רצתה לא לכעוס עד שהיו לה התקפי זעם אדירים. היא כל כך רצתה לא לשנוא עד שהמחשבות שלה הפכו רוויות רעל, היא רצתה להיות רכה וחשה עצמה כמו מפקד בצבא.

"מחקרים בתחום התפתחות הילדים מראים שלביטחונם של ילדים בקשר עם הוריהם יש קשר הדוק להבנה של ההורים לגבי החוויות שהיו להם עצמם בשלבים מוקדמים של חייהם. בניגוד למה שרבים חושבים, החוויות בילדותנו אינן קובעות את גורלנו. אם הייתה לכם ילדות קשה, אך הצלחתם להבין את חוויותיכם אלה בילדות, אינכם נידונים ליצור שוב את אותם יחסי גומלין שליליים עם ילדיכם. "

מתוך "הורות מו השורש אל הלבלוב", מאת ד"ר דניאל סיגל ומרי הארצל.

לא להיות הוא היה בשבילה להיות ההיפך ממנו. אבל מי היא?

כל עוד היא, מצד אחד, פחדה מהכוח שלה, ומצד שני הכוח הוא זה שניהל אותה – זה לא היה יכול להיות אחרת. כל עוד היא לא ידעה מה רוחש מתחת לכעס – זה לא היה יכול להיות אחרת. כל עוד כל הכעס הזה, מאז, היה אצור בה ולא מצא פורקן – זה לא יכול היה להשתנות. כל עוד היא לא הודתה בפני עצמה שמה שהיא בעצם מבקשת זה תיקון שיארך חיים שלמים, אבל יהיו לו פירות רבים בדרך – זה נשאר אותו הדבר.

כל עוד לא הייתה בה האהבה וההבנה לעצמה ולמה שעברה, היא לא יכלה לתת אהבה והבנה מבלי להיבלע.

"אם הורים מבינים רק את החוויה שלהם עצמם, ולא מתחברים לחוויה של בנם או בתם, הם יתקלו, ככל הנראה, בקושי לפתח יחסים קרובים ומשמעותיים עמם. לעומת זאת, אם הורים מעניקים תשומת לב רק לנקודת המבט של בנם או בתם ומתעלמים מהחוויה הפנימית שלהם עצמם, סביר מאוד שיהיה להם קושי לקבוע גבולות. אצל ההורים עלולה להתפתח תחושת טינה, מכיוון שהם חשים שילדיהם תובעניים יתר על המידה. אם הורים שוכחים להתייחס למצב הפנימי שלהם עצמם, וחושבים רק על צורכיהם ורצונותיהם של ילדיהם, הם עלולים לחוש כועסים ומותשים, והילדים  עלולים להרגיש חוסר ביטחון, בשל היעדר גבולות. "

הורות מן השורש אל הלבלוב/ד"ר דניאל סיגל ומרי הארצל.

כשהיא הכירה בכל אלו, נפתח רווח קטן, סדק, בינה ובין הדבר הזה שלא רצתה בו. הרווח אפשר לה, לעיתים, לבחור אחרת – להתרחק, לבקש עזרה, לנשום ולפעול שונה. ברווח הזה לפעמים יכולנו לזהות מתי היא באמת חווה עכשיו כעס, ומתי זה דבר אחר, ממש כמו אצלו. היא הופתעה לגלות שאם היא עוצרת לרגע בעין הסערה, במקום זעם מופיעות דמעות.

במקום לכעוס היא כאבה.

היא חשה כמה חסרת אונים היא וקטנה וכמה קשה לה להרשות לעצמה לחוש את כל זה בלי לפעול. היא גם הבינה בצער שזה ייקח זמן. כל הזמן שלא היה לה כשהייתה ילדה. היא מגדלת את עצמה מחדש עכשיו והיא מרגישה כמו בת שנתיים שמנסה לווסת את עצמה. לפעמים זה חזק ממנה וזה מרגיש שחזרה אחורה, אבל היא למדה לסמן ולזכור ולהעריך את כול אותם הפעמים שהייתה אחרת ממנו.

הפעמים שהיא הייתה היא.

"והסוף של כל החיפושים שלנו

יהיה להגיע אל המקום שבו היינו בתחילה,

ולהכיר את המקום לראשונה"

ט"ס אליוט

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

לשחק בחוץ - הבלוג של יפעת פרס
תאריך: 23/10/2017 10:12:00

*****לכל האנשים שחולמים לצאת החוצה ******

שעות שהוא מסתגר שם בחדר. יושב על המחשב. גם אם היה רוצה לצאת החוצה אין לו עם מי. היא לא מבינה אותו.

היא לוחצת—לך לשחק בחוץ. כשהייתי בגילך היינו כל היום בחוץ. שיחקנו קלאס וכדורגל. שכבנו על המדרכה כשלא היה חם מידיי, והצטופפנו תחת גגון בגשם. היא זוכרת כמה טוב זה היה. עיניה נוצצות. שלו כבויות.

כאן בחדר בטוח ומוגן. אין פנים של אף אחד, אין לא בסדר.

כאן בחדר אין נכון ולא נכון, אין אני פחות, אין היא לא אוהבת.

כאן אין כישלון, אין הפסד, אין ביקורת.

מה? את לא זוכרת?

שלפעמים הם לא שיתפו אותך. לעגו, הקניטו, עקצו.

מה את לא זוכרת?

אותך, לפעמים, רצה הביתה מייבבת.

לא זוכרת שנשבעת שלא תחזרי לשם אף פעם?

היא רוצה לומר לו... מחפשת את המילים--

נכון, לצאת החוצה זה מפחיד ולא בטוח לפעמים.

נכון, שם הלא ידוע,

ואפשר לפגוש כאבים.

אבל בשום אופן, למרות כל מה שהיא עברה,

הדמעות, העלבונות, התחושה שלא שייכת, בשום אופן היא לא הייתה מוחקת.

את הזמנים שהתגלגלו מתפוצצים מצחוק, את הסודות שלחשו אחת לשנייה באוזן.

את הטעם המתוק של לחלוק

איזה ממתק קטן שקיבלת עם עוד הרבה פיות.

בשום אופן לא הייתה יושבת כאן בבית, בתוך החדר

ולא קופצת, נופלת, רצה, מרוגשת.

ולא מגלה שהיא אוהבת.

היא הייתה בחוץ, זה מה שהיה,

והיא קיבלה-

להכיר את עצמה.

מי חברה טובה,

עם מי כיף לעשות שטויות,

למי לא תספר דבר.

היא למדה ונכשלה והתחשלה, צמחה, גדלה, פרחה.

*********

בעולם המבוגרים, "לשחק בפנים" מקביל ל"לשחק בתוך הראש". כשיש לנו רצון לשחק בחוץ, לצאת החוצה כמו לכתוב בלוג, מדריך, ספר, להעביר סדנא, לבנות קורס אנחנו מבלים קודם כל הרבה זמן בלשחק בפנים. אנחנו מדמיינים איך זה יהיה, אנחנו מרגישים את כל הפחדים, אנחנו מכינים את החומר, קוראים, כותבים, מדברים, מתייעצים.

אנחנו מפחדים לשחק בחוץ.

אנחנו מחכים לרגע שבו נרגיש שלצאת החוצה יהיה בטוח טוב. בטוח נצליח, בטוח יענו לנו בחיוב כשנציע למישהו לשחק אתנו. בטוח ירצו בנו, ויאהבו ויעריכו.

אנחנו מחכים לרגע "הנכון", אבל מה הוא?

הרגע שלא תהיה בו סכנה, שלא נפסיד, שלא נתאכזב. שלא נכאב.

שלא נסורב

שלא נרגיש לבד.

אבל הרגע הזה—הוא לא חלק מהמציאות של המשחקים בחוץ. הרגע הזה אף פעם לא יגיע בשלמותו.

כשאנחנו מחכים לרגע הנכון, לרגע שהכול יהיה מושלם, לרגע שהכול יהיה מוכן, שהכול יהיה ידוע

אנחנו מפסיקים לשחק את משחק החיים.

אנחנו מוגנים

אבל ספונים.

להתפתחות הפנימית יש גבולות ומגבלות. היא אף פעם לא תוכל להחליף את ההתפתחות שמתרחשת כשאנחנו בחוץ. לא יהיו לנו כל התשובות לפני שהתחלנו ללכת. לא נוכל לעשות צעד ראשון בחוץ ולהרגיש יציבים ולא רועדים.

 ********

בסוף היום היא רוצה, נורא רוצה, שמישהו יזמין אותה אליו. היא רוצה לשחק עוד.

ולפעמים מישהו ניגש אליה

לפעמים היא ניגשת והראשון מיד אומר "כן!!"

לעיתים הם מבולבלים, לא יודעים. "אני אשאל את אימא".

לפעמים היא עוברת אותם, אחד אחד. "אפשר לבוא אליך? רוצה לבוא אליי?"

היא רוצה לשחק.

ואני מהצד מתכווצת, מרגישה את הלב שלי כואב. כואב את הסירובים שלי, הקשיים והכישלונות שלי.

אבל היא בסדר.

רצה אליי מאושרת והולכת.. אליו.

או באה אליי בדמעות, מאוכזבת, כועסת.

אבל היא רוצה לשחק, בחוץ.

בשום אופן היא לא הייתה מוותרת.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

בשבחי הבריחה - הבלוג של יפעת פרס
תאריך: 21/11/2017 22:37:00

****מוקדש לאנשי העבודה הפנימית****

היא כבר לא זוכרת בכלל ממה הם ברחו באותו היום. מה שנשאר איתה הוא הטעם המתוק והמענג של הביס מלא השוקולד בפה והמוזיקה שקראה לגוף שלה לזוז. בשבילה בריחה זו מילה גסה.

מאז שהיא קטנה היא ככה – רצינית ועמוקה כזאת. היא הפרופסור של המשפחה, זאת עם כל התשובות. גם כשהשאלות היו קשות מדי, לא חשבו להקל עליה. היא הבינה שהיא אמורה ויכולה להתמודד עם כל דבר. היא חזקה ויודעת. היא זוכרת שבגיל 12 אמא שלה שאלה אותה "איך יכול להיות שהוא מת והשמש עוד זורחת כל בוקר?" היא הסתכלה על שמי הבוקר דרך חרכי התריס והרגישה חסרת אונים. היא הבינה שמוות זה דבר שאין בו הגיון, שזה דבר שמאמלל מאוד את אמא שלה ויושב כבד-כבד על כתפיה הקטנות של ילדה בת 12.

אולי כבר אז היא החליטה שיהיו לה תשובות. להכל. היא תחקור ותעמיק גם במקומות שאנשים נוטים לברוח מהם. היא לא מוכנה להרגיש שוב כה קטנה, כה חסרת אונים מול העולם הזה והחלטותיו השרירותיות.

במשך השנים היא אספה ופיתחה הרבה שיטות להתבוננות ולחקירה פנימית, והיא באה אליי כדי ללמוד עוד. היא רוצה לטפל בהכל, להבין עד הסוף. "אני רוצה טיפול שורש" זה משפט שחוזר אליה שוב ושוב.  רק שם, מתחת לכל השכבות, רק אם תעמוד מול זה ולא תברח, תסתכל לזה בעיניים, תישיר מבט, רק אז היא תדע שזה פתור, כל הסיפור הזה שלה.

בריחה זו בושה. בשבילה לברוח מעיד על חולשה, על וויתור. תמיד יש משהו חכם ומוצלח יותר לעשות. כשהיא מתיישבת מולי היא באה לעבוד. לא לנוח, לא לשים ראש. היא מסלקת את כל הקולות של הבושה והפחד: "הם לא רלוונטיים פה," היא אומרת, "אני רוצה לדבר על הכול. ואם אפשר אז עכשיו." והיא באמת מדברת, ועובדת, ומשתפת פעולה והדברים אצלה מתבהרים ומשתפרים כל הזמן. זה מרגיש לה שהתעלומה הזו שנקראת החיים בכלל והחיים שלה בפרט כמעט מפוענחת, היא הסתכלה לכל הדברים בעיניים ולא פחדה מכלום, לא נכנעה ולא ברחה. כמה כוחות יש לה. התחושה שהיא יכולה לתת "פייט" ראוי לכל מה שנקרא בדרכה מעוררת אצלה תחושת עילוי ושליטה. היא מתחזקת מאוד, מרגישה חסונה אל מול העולם הלא פשוט לפעמים. זה אצלה בידיים.

 וכמה לא צפוי זה היה בשבילה כשהגיע הדבר הזה ששובר אותה. היא ניסתה עליו את כל הטריקים שלה- להתבונן עליו, להקשיב לו, לעשות מקום, לנשום, להכיל, להסתקרן, למדוט, לשתוק. וכלום. השבר לא מחלים. היא מתפרקת. וזה מבהיל.

היא מגיעה אליי מבועתת. "כלום לא עוזר לי," היא בוכה. כלום לא עוזר לה להרגיש יותר טוב. כבר שבוע שהיא ככה. היא משתגעת כי יש אצלה קול שצועק עליה: "מה כבר קרה? אפשר לחשוב... צאי מזה, זה בקטנה, זה יעבור." אבל זה לא עובר.

אז היא מנסה גם לדבר עם כל החברות שלה וזה עוזר, אבל רק לכמה רגעים, והתחושה הנוראית שמביאה אצלה דמעות מרות חוזרת, והאגרוף הזה בבטן רק הולך עמוק עוד ועוד. היא נבהלת ממה שקורה לה "איך הגעתי כל כך נמוך? הרי עבדתי כל כך קשה."

ההבטחה הזו, שאם תהיה טובה ולא תברח, אם תתמודד ותרגיש ותשהה ותפעל ולא תדחיק, ולא תתנתק ולא ולא... -- ההבטחה הזו פתאום כמו מתפוצצת לה בפרצוף. כי הנה היא כאן, וכלום, אבל כלום לא עוזר לה עכשיו. ומה כבר קרה?

כשהיא מולי אני חשה את הזעם שבתוכה, על המציאות הזו, האכזרית.

על זה שלפעמים פשוט הולך, נוטש. האלוהים שלה.

מותר לכעוס, היא כבר יודעת. מתחת לכעס הזה מגיחות דמעות, תחושה של השפלה, של בושה.

היא נזכרת בה – ילדה. היא נזכרת בו עומד מולה והיא כזו קטנה. היא זוכרת שבהתחלה היא עוד ניסתה להילחם בו אבל זה לא עזר. גם לברוח לא היה לה לאן. פעם אחת אמנם ברחה, ישנה אצל חברה שלושה ימים... וחזרה. לא הייתה לה ברירה.

כשאני שואלת "לו הכל היה אפשרי אז, מה היית עושה?"

היא עונה:

"בורחת

ולא חוזרת אף פעם."

ובדמיון ,שם הכל אפשרי, היא אכן בורחת. היא רצה, המון זמן היא רצה. והתחושה היא של שיכרון חושים, משחררת, ממסטלת. לברוח מרגיש כל כך טוב, כל כך נכון, הרגליים שלה נטענות בעוד ועוד כוח. וכשהיא סופסוף  מגיעה היא מוגנת. מותר לברוח.

במפגש הבא שלנו היא נכנסת בצעד שמרגיש לי קל יותר--

"את יודעת מה עשיתי?", היא מחייכת וממשיכה: "ברחתי. קניתי את המגנום הכי טעים ונסענו באוטו. איזו בריחה מתוקה זו הייתה. זה נתן לי כוח, לא האמנתי, חשבתי שארגיש רע אחרי זה כי להדחיק זה  לא פתרון, את זה אני יודעת. אבל... זה החזיר לי את החשק לחיות, הדבר הפשוט הזה של לבקש ממנו – בוא איתי, בוא נברח. והיה טעים וכיף, והמוזיקה , זה החזיר לי את האמונה שיהיה בסדר."

יש לה שם רע, לבריחה, ולא בצדק, אך אין זה פלא בעולם שמקדש עבודה פנימית, חקירה, התבוננות, תובנות, למידה והתקדמות. אולי בכל זאת, ישנה אפשרות נוספת בין הדחקה ובין התמודדות או "עבודה." אני קוראת לזה "בריחה מודעת," בריחה מתוך החלטה. כשאני יודעת ממה אני בורחת, כשאני יודעת שלעמוד מול זה יהיה יותר מדי עכשיו, כשאני מבינה שלנוח רגע ייתן לי את הכוח להתמודד עם הדברים אחר כך—בריחה יכולה להיות בחירה נבונה.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

אם לא ניקח בחשבון - הבלוג של יפעת פרס
תאריך: 9/1/2018 21:14:00

******אם לא ניקח בחשבון******

אף שבאופן פיזי המוות הורס אותנו, רעיון המוות מציל אותנו.

ארווין יאלום /"פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית".

הפגישה שלי עם המוות האירה בי את הזיכרון שנמשכתי אל סופי בזמנים אחרים, קדומים יותר.

הפגישה הזו הובילה אותי למסע ארוך. תחילתו בחרדה גדולה ומרוצה אדירה, רחוק, כמה שיותר רחוק.

המשך הטיול הזה הגיע אל מחוזות החיבור להבנה העמוקה שאני רוצה לחיות, מאוד. 

ואז לניסיונות להבטיח את חיי כאן בכל דרך אפשרית ושוב האשליה שהכול בשליטתי.

וכיום בהבנה שהמוות הוא חלק מחיי, כמו שהוא חלק מחיי כולנו. הוא מפחיד אך לא מחריד, הוא נגיש לי והוא עוזר לי לחיות חיים מלאי תשוקה. ככל שאני מרשה לעצמי להכיר בעובדת הסופיות של חיי אני חיה יותר, מעזה יותר, אוהבת יותר, נאמנה לעצמי יותר.

אנחנו רוצים לחיות חיים מלאים ומספקים, אנחנו רוצים לממש את עצמינו, למצוא את ייעודינו, לאהוב את עשייתנו, לנוע קדימה, לבחור, לרצות, להשתוקק. אנחנו רוצים שיהיו לנו כוחות לכל ותוהים איך מתחברים למה שמניע את כל אלו. אני מציעה שאפשרות אחת וטובה היא להתחבר לתשוקת החיים (להתחבר לרצון, לאהבות ותשוקות ישנות ואף ילדיות, לתחושת יעוד, לדמיין את התחושה כשזה יקרה וכדומה) אבל זוהי רק חצי הדרך. להתחבר לחיים באופן העמוק ביותר מבקש מאתנו להתייחס לעובדה שחיינו --- סופם ידוע מראש.

ההצעה היא לא חלילה לפעול מתוך פחד או חרדה שכן אז פעולותינו מטרתן לשכך את כאב הידיעה, והן אינן מחוברות לתשוקה אלא נחוות יותר כמו בריחה . ההזמנה שלי היא לפעול מתוך מקום שיודע ומודע באמת לכך שחיינו הם רק כאן עכשיו, ומעבר לזה אין יודע.

אני כותבת על החיים. כדי לכתוב על החיים אני צריכה לכתוב על מוות. אני מזמינה אתכם לשים לב לחלקים בכם שרק רוצים לברוח מהטקסט הזה, מהמוות שאני כותבת עליו. אנחנו רוצים לחיות באמת אבל לא להרגיש את המוות. מוות זה לא נושא פופולארי. מה פופולארי? הגשמה עצמית, משמעות, סיפוק, ייעוד.

כל אלו חשובים. ההכרה במוות מאפשרת אותם, מזרזת אותם, נותנת להם איזה הסבר.

אם לא ניקח בחשבון שנמות- לא נחיה באמת.

ההכרה הזו במוות לא מתאפשרת לנו סתם כך, אנחנו כבני אדם עושים כל מאמץ אפשרי כדי להימנע מהידיעה הזו, מההבנה שאנחנו לא מיוחדים כלל, ושגורלנו עומד להיות כגורל כל מי שסביבנו. שישנו איזה שעון חול שאנחנו מרגישים בתנועת החול בתוכו אך לא יודעים מתי היא תיפסק. אנחנו לא רוצים לדעת את זה. התרבות שלנו לא רוצה שנדע את זה. הכול סביבנו נועד לטשטש את העובדה הזו.

לפעמים מחלה קשה - היא באה להזכיר לנו. אנחנו חוזרים להרגיש את החול שאוזל. לעיתים גם בתוך מחלה אפילו הסופנית ביותר אנחנו עדיין בורחים, לא מאמינים, לא עומדים רגע ומכירים באפשרות שנמות.

אז ממש באופן הפוך לאינסטינקט שלנו -- כדאי לנו להגות בו, במוות. 

לקחת אותו בחשבון. 

לעשות זאת מאפשר לנו חיים, מעניק לנו חיים קרובים יותר לאלה שאנחנו באמת חושקים בהם.

לחשוב על המוות עלול לעורר פחדים, הפחדים הללו רלוונטיים לחיים שלנו היום.

כשנחליט להעמיק בו נרצה ממש לברר --מה הכי מפחיד אותי במוות:

שלא אעשה את כל מה שרציתי?

שלא אספיק מה שקיוויתי?

שלא אהיה עם ילדיי?

שהסביבה שלי תושפע מהמוות שלי?

שאחווה כאב פיזי?

שלא יזכרו אותי? שלא אשאיר אחרי סימן?

כל אחת מהשאלות האלה היא כעין מפתח היכול ללמד אותנו משהו על חיינו כיום, וגם מפתח להכיר בכך שלא הכול אפשרי, לא הכול אספיק, לא הכול יקרה.  ולכן אהיה חייב לשאול עצמי --אז מה באמת חשוב ? לי?

אביבית

35 שנים שהמחלה הזו איתה. 35 שנים היא לא מוכנה. בשום אופן היא לא מוכנה.

כשאני מציעה שנודה בזה, שזה כך, "את חולה" , היא מסרבת בכל תוקף, היא כועסת. הפנים שלה הופכים לפתע לפני ילדה קטנה, זועפים ומכווצים  "לא אני לא מוכנה". אני מנסה ואומרת בקול רך: "בוודאות היית חולה כל הזמן הזה, עד היום" והיא מגניבה אנחה קטנה ועונה "נכון, זה נכון".   להודות שהיא חולה, אולי לתמיד, בשבילה זה לוותר. לוותר על הכעס עליו, שהעניש אותה כך, בחומרה. לוותר על ה--- "למה דווקא אני?" שהפך הזהות שלה.

בשבילה להודות בזה זו תמצית הכישלון.

אבל ההודאה, הכניעה להבנה שזה מה שהיא קיבלה, אלו החיים שלה, יש בה גם אפשרות חדשה --- לחיות.

אם תקבל את עובדת היותה חולה היא תוכל להתחיל להתארגן סביב המחלה הזו, היא תפסיק להתאכזב בכל פעם שהיא תרים את ראשה. היא כבר תהיה מיומנת בהתנהלות אתה.

אם היא לא תיקח בחשבון שזה באמת קרה לה,

אם היא לא תיקח בחשבון ש - כן אלו החיים שלה כבר 35 שנה,

היא תמשיך לכעוס, להתנגד, להתעצב, להתאבל על כל מה שלא היה ולא קיבלה. ושהגיע לה. באמת הגיעה לה.

אני מסכימה.

אבל אם היא תיקח בחשבון את כל אלו- הרבה מקום יתפנה לה שם בפנים.

כשהיא מכירה בזה, מוכנה לקרב את האמת הזאת אליה, היא מתחילה להתאבל. על מה שהיא קיוותה, על הדמיונות שלה לחיים "כמו של כולם", להתאבל על עצמה, על מה שהיא לא יכלה להיות- רגילה. האבל הזה מזכיר לה חלום: היא בלוויה שלה, יש שתיים כמוה אחת מתחת לאדמה ואחת שבאה ללוויה. היא רואה את עצמה מתה בעודה בחיים ולא יכולה להציל.

ההתכחשות למחלה קברה אותה בחיים, היא רק חיכתה כל השנים שזה ייגמר, שהיא תחייה באמת, עוד מעט, ובנתיים השנים חלפו והחיים שלה נותרו ריקים, ממנה.

ההבנה הזו היא בוודאי לא פשוטה לה, הרי להכיר בכך יהיה להכיר בכל השנים המבוזבזות, השנים שהיא אולי, יכלה לחיות. ויש כאן איזו צומת האם להמשיך להתכחש לזה או אולי בזמן שנשאר לה, לשנות.

הפחד שהיא תמות עם התחושה הזו שיש לה היום עוזר לה להחליט לנסות, היא מוכנה.

היא כבר מוצאת כוחות, רצונות מתעוררים. היא מוכנה לראות מה כן יש לה. אולי אפילו יש לה לתת משהו למישהו.

זה מפתיע אותה.

לאט היא מוכנה גם לקחת אחריות על מה שמשפיע על המחלה הזו - אולי בכל זאת יש לה איזושהי אחריות שם, אפשרות שונה. להקל, להמעיט, אולי להחלים?

ושם היא פחות כועסת עליו, על אלוהים. שם היא מוכנה להפסיק לשאול ,"למה אני?"

ולומר "מה אני? מה תפקידי? מה ביכולתי? "

היה עוזר אם שברי (השבר שלי) היה מגיע אליי עם דף הסבר ממך:

הרינו להודיע שנפלה החלטה מאת אל נורא עלילה

והיא לא בידך. ואין אשמה. ואי אפשר לעשות מאומה.

כדאי, ורצוי, להתמסר לכאב ולצער שחלקו עובר.

וחלקו נשאר. לפחד, שעל חלקו ניתן להתגבר, וחלקו הוא אימה עם חוסר אונים גמור. והיא מצבנו.

והיא בסדר גמור.  יאיר כספי/"ניסיון" 

אם לא ניקח בחשבון שלא הכול בידינו ובשליטתנו, כלומר שמה שיש ומה שקיבלנו אולי לא ישתנה אף פעם - נשקיע את מרבית המאמץ שלנו בלמצוא דרכים לפתור, לתקן, להחזיק בקיים ולא נוכל פשוט להיות. לא נוכל לחיות את הרגע עם אחריות מסוימת אך עם מידה של נשימה. נשימה שתאפשר לנו קלילות, הנאה פשוטה וטעות. ההכרה במוות מביאה את ההכרה בקשה מכל--- חלקים שלמים בחיינו לא באמת בשליטנו. כשאנחנו מסרבים להבין שישנה אפשרות שאין מה לעשות, כלומר ממש אין, כלומר הדברים הם פשוט ככה עכשיו, אנחנו במאמץ יתר, והכוחות שלנו אוזלים בניסיון להפוך את הדברים, לשנות. 

אם לא ניקח בחשבון שיש דברים שאין להם "למה" אלא רק "ככה"- כל הזמן נחפש את הסיבה. נשאל שוב ושוב:

 "למה אני" .

או "למה דווקא אני".

אם לא ניקח בחשבון שחלק מהדברים אינם ברי תיקון, אינם הפיכים - נחפש כל חיינו תשובות לשאלות ישנות, לחלב שנשפך, לארמון הרוס בחול.

אם לא ניקח בחשבון שלחלק גדול מהקיום שלנו אין חוקים, נוסחאות ואמת אחת - נמשיך ללכת עיוורים אחר אשליות שמבטיחות לנו שאם רק נעשה כך וכך הכול יהיה בסדר, לא נחלה, לא נמות, לא נכאב, לא נכשל, לא נרגיש טיפשים, לא נרגיש קטנים.

אם לא ניקח בחשבון שאף פעם לא הכל ידוע -  אנחנו עלולים לחשוב שיש זמן. שאפשר לחכות.

אז מה כן ניקח בחשבון?

אם ניקח בחשבון שמה שיש עכשיו ואנחנו לא רוצים בו, לא ביקשנו אותו כלל, יכול להישאר כך לתמיד- נוכל להשלים איתו, לחיות איתו, לגדול מתוכו.

כשיהיה מוכן לדעת את מה שהסתיר מעצמו, יגלה כי לאיש שנדחה נותנים שתי אפשרויות לבחור ביניהן: האפשרות הראשונה היא להקדיש את חייו למחיקת הדחייה, להסתתרות ממנה, לתביעת פיצויים עליה, למאבק להבאת האשמים לדין, לדרישת הסבר והתנצלות מאלוהים, להשגת פטור מאחריות בוגרת בשל חסכי ילדות קשים, או לפחות לבקשת התחשבות ורחמים או לייאוש ואובדן תקווה גמורים.האפשרות השנייה היא לשאת זיכרון כואב שמציף אותו מעת לעת, מאיים להחזירו לגיא צלמוות שלו, ולזכור שהתחושה העולה בו על ערכו העלוב אינה מציירת את מעמדו בעולם ואינה ביטוי ליחסו של אלוהים כלפיו, היא רק משימה מחורבנת שהוטל עליו לעמוד בה, ללא הסבר.

"ניסיון"/יאיר כספי.

ואם ניקח בחשבון שנוכל גם להחלים, להשתנות, שהדברים יכולים להיטיב- נוכל לשהות בתקווה. לאסוף כוחות.

 איך ניקח הכול בחשבון? את מה שכן ואת מה שלא?

נסכים להיות בלא נודע, באי הידיעה. נסכים להרגיש את שני הקצוות :

של האפשר

והאי אפשר

של השליטה

והכישלון, החולשה

נחזיק ביכולת לשנות, להשפיע, לעורר

וגם בכך שאנחנו קטנים, לא יודעים מתי זה ייגמר.

כל קושי הוא הזדמנות שניתנת לכם, הזדמנות לגדול. צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה. לא תוכלו לגדול אם תשבו בגן פרחים יפה ומישהו יגיש לכם אוכל מדהים על מגש כסף. אבל אם אתם חולים, אם אתם סובלים, אם חוויתם אבדות ובכל זאת אתם לא טומנים את הראש בחול, אלא מאמצים את הכאב ולומדים לקבל אותו, לא כעונש או כקללה, אלא כמתנה שיש לה מטרה מאוד מאוד מסוימת – אז אתם גדלים. 

"המוות חשוב לחיים" / ד"ר אליזבת קובלר רוס.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה. 

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. 

למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

עיניים גדולות
תאריך: 25/4/2018 23:25:00

עיניים גדולות

אני עוצמת עיניים ונכנסת פנימה לתוך תחושת העומס, הלחץ, והמילים שרצות אצלי בראש :"את לא מספיקה כלום". 

בגוף אין הרבה אוויר, ויש מן בזזזזזזזז כזה מסביבו. אי שקט או אולי רב רעש.

קשה לי להעמיק בתחושות האלו אבל הן מלוות אותי כבר זמן רב מידיי. אני רוצה להבין.

אני כבר יודעת שאם זה כך תמיד זה לא סתם. מה הסיבה שהעשייה שלי מלווה ברעש כזה כל הזמן? בתחושות לא נעימות? בכיווץ?

אפשר כמובן להגיד, וזה יהיה נכון ,שאובייקטיבית אני נורא עמוסה. משהו בי כבר יודע שאת המציאות של עשייה מרובה יכולה ללוות תחושה שונה. אני מחפשת להרגיש טוב.

אבל איך?

לפני שנרגיש טוב לפעמים נצטרך לצלול לפחות טוב.

בקליניקה יש לי משפט כמעט קבוע "אני יודעת שזה מנוגד לכל האינסטינקטים שלך, ולכל מה שלימדו אותך, אבל בואי נראה אולי אפשר דווקא לשהות פה קצת.. דווקא להזמין את התחושה הקשה אלינו, לומר לה --- בואי, שבי. "

זה באמת אחד הדברים היפים ביותר שקיבלתי ואני מעבירה הלאה.

"אני יכולה לומר לכם בביטחון מלא שכן ראיתי זאת מאות פעמים, וזה אף פעם לא אכזב: כאשר תניחו לרגשותיכם להיות כפי שהם, הם יוכלו להשתנות. אם תנסו לשנות אותם, הם יישארו בלי שינוי." אן וייזר קורנל/"כוחה של התמקדות

אז דווקא לשם - לעומס, לאי נשימה, ללחץ אני נכנסת ועוצרת. אני מניחה למה שעולה להיות בדיוק כפי שהוא. לא מנסה להבין או לשנות, אני רק מקשיבה. 

בהתחלה מגיעים הדברים הצפויים, המוכרים המשעממים שגורמים לנו לחשוב ש "ככה זה, אלה החיים".

אבל, אם ניתן לזה זמן, מתחת יש עוד. למעשה שם נמצא הכול.

אני שומעת קול "את רוצה יותר מידיי. את מתעסקת ביותר מידיי דברים. את לא תסיימי את זה בחיים.

הנה תראי שוב התחלת ולא סיימת. לאן כל זה הולך בדיוק? "

אווווווווו אוקי, זה חדש. הרבה ביקורת יש פה על העשייה שלי, על הרצונות שלי, על הבחירות שלי, על הקצב שלי.

"עיניים גדולות"

שנים שלא שמעתי את זה. תמיד קראו לי כך. עיניים גדולות - רוצה הרבה ולא מסיימת.

אז, זה היה על הצלחת. תמיד לקחתי הרבה ולא סיימתי. תמיד חשבתי שאוכל לאכול הכול ולא הצלחתי.

תמיד הרגשתי אשמה כשזרקתי. ובכלל אשמה שיש לי עיניים גדולות.

שיש לי תאווה.

איפוק.  כמה אנחנו מעריכים איפוק.

איפוק באוכל.

איפוק ברגשות.

לפני שאכלתי ככה, או לפחות העמסתי ככה על הצלחת -- קראתי ככה.

בלעתי ספרים בשקיקה. בגיל 9 קראתי את כל הספרים בספרייה - פעמיים.

לפני זה אהבתי ככה. עם כל הלב עם כל הנשמה.

עיניים גדולות. זו לא מחמאה. יש בזה בושה.

תמיד היו לי עיניים גדולות. אני רציתי לטרוף את העולם. בשלב מסוים כשזה לא התאפשר הסתפקתי באוכל.

לא שבעתי באמת. העמסתי ולא סיימתי ולא שבעתי. זה משהו אחר בתוכי שחיפש להתמלא.

משהו מתחיל להתבהר אצלי בגוף, בנשימה, אני מבינה  שחזרתי לאכול את החיים.

יש לי עיניים גדולות, זה נכון.

המון דברים מעניינים אותי. ערימת הספרים ליד המיטה שלי יכולה להעיד בכמה תחומים בו זמנית אני מתעניינת. לעיתים קוראת עד הסוף לעיתים עד האמצע.

יש לי הרבה תכניות, המון חלומות. אני מעמיסה על הצלחת: קורסים, סדנאות, מפגשים, אנשים, כנסים. אני בודקת מה נעים לי, מה טעים לי, מה מתאים לי. מחלק אני נפרדת מהר חלק נשארים כל החיים.

לקול הזה שאומר "עיניים גדולות" אני עונה:

מותר לי.

מותר לי הרבה, מותר לי רחב, מותר לי תשוקה ותאווה.

מותר לטרוף את החיים, מותר להנות ולהתנסות.

"מותר לרצות מה שאתם רוצים. אין משהו שצריך לרצות או לא לרצות. אם אתם קשובים לאנרגיה האצורה בכם, תרצו להרחיב את האופקים ולהתפתח. מותר וצריך לספק את צורכיכם. כדאי לבקש מה שאתם רוצים." ג'ון בראדשו/ "השיבה אל הילדות".

אני כן אשים פה כוכבית קטנה בסוף*

ואגיד שאם אתם מזהים עצמכם כדומים לי אתם לא לבד. מסתבר שהעולם היום פתוח להכיל אנשים כמונו קצת יותר. לא מומחים לשום דבר (ולפעמים כן) אבל יודעים הרבה. לא רוצים להצטמצם, לבחור, להתבדל. כאלה של הכול מהכול.

יש לנו מקום ויש לנו איכויות משלנו. מהניסיון שלי ואם אתם מוצאים את עצמכם מזדהים, יש ערך דווקא לבחור ולהחליט על דבר או שניים שכן מתחייבים אליו ועושים אותו עד הסוף. זה נותן תחושה גדולה של מסוגלות וסיפוק וזה מבלי לוותר על הרשות לאכול מהשאר.

ואם מסקרן אתכם להתנסות מעט בהתבוננות ובשהייה הזו עם הרגשות שלכם זה בשבילכם:

"הקדישו רגע לבדיקת מה שאתם מרגישים עכשיו וראו אם אתם יכולים להניח לתחושה פשוט להיות שם. תחושה טובה, רעה או לא זה ולא זה. כעס, עצב, או פחד. שעמום, חוסר מנוחה או שמחה- פשוט שימו לב מה אתם מרגישים עכשיו, וחישבו אם אתם יכולים לומר, "כן, זה מה שאני מרגיש".

אן וייזר קורנל/ "כוחה של התמקדות"

לפעמים רק הדבר הפשוט הזה יביא אתו שינוי, תחושת הקלה והנשימה תיפתח (תיקחו פתאום נשימה עמוקה יותר) ולעיתים זו תהיה רק התחלה של משהו עמוק יותר.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל. 

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

אפשר לחיות באמת ? חלק ראשון
תאריך: 12/6/2018 23:11:00

אפשר לחיות באמת? חלק ראשון

****חיים של עצמי כוזב ****

יש ריקנות בעולם שלה. תחושה שהיא לא שייכת. אין מגע, אין אינטימיות. המון אנשים מסביבה, הרבה חברים ותחושה עזה של בדידות. לא רוצה שירצו ממנה דבר, לא רוצה להיות חייבת. רוצה להיות חופשיה, ללכת כשבא לה. לא רוצה התמסרות, לא רוצה זוגיות.

אבל הבדידות—היא הורגת. לעשות קשר זה להיחשף, זה סיכוי שיראו משהו לא יפה שלה. זה מסוכן. כלום לא נוגע בה. אין טעם, בשביל מה. הם כולם רוצים ממנה משהו, מסוים. זו לא היא שם. לא יודעת מי היא. הולכת מהם—ריקנות. חוזרת—ריקנות.

תמיד הרגישה שונה. למדה את המשחק. מה צריך כדי להיות "כמו כולם". משחקת טוב, זה עובד—מבחוץ. מבפנים היא עדיין שונה. אחרת. מוזרה. מי ירצה אותה כמו שהיא באמת? למה שירצו את כל זה? אין מוצא. לא יודעת מה היא רוצה. אין עצב. אין תשוקה. יודעת מה צריך, יודעת "מה הם". לא שמחה.

חיוך תלוי על שפתיים בוכיות. שריון עוטף לב שבור, אטום. שמש שקרנית. חמה מבחוץ, מקפיאה מבפנים. 

*****העצמי הכוזב של דיוויד ****

הפרדוקס--

"פרדוקס ההתחזות הוא שככל שאתה משקיע יותר זמן ומאמץ במטרה להראות מרשים או מושך בעיני אחרים כך אתה מרגיש פחות מרשים או מושך בתוך-תוכך—אתה מתחזה. וככל שאתה מרגיש יותר כמו מתחזה, כך אתה מתאמץ יותר להעביר דימוי מרשים או מעורר חיבה של עצמך כדי שאחרים לא יגלו איזה אדם חלול ומתחזה אתה באמת.

מבחינה לוגית, הייתם חושבים שברגע שבן תשע-עשרה אינטליגנטי לכאורה נעשה מודע לפרדוקס הזה הוא מפסיק להיות מתחזה ופשוט מסתפק בהיותו הוא עצמו (מה שזה לא יהיה) כי הוא כבר הבין שלהיות מתחזה פירושו נסיגה אינסופית מעגלית שבסופו של דבר תותיר אותך מפוחד, בודד, מנוכר וכו'. אבל היה הפרדוקס מהסדר הגבוה יותר שהיה אפילו חסר צורה או שם—לא הפסקתי, לא יכולתי. "

הבחירה המדומה--

"ובאותו זמן עוד פן שלי או חלק בתוכי תפס שמהפרספקטיבה הזאת הבעיה הבסיסית שלי הייתה שבגיל צעיר בחרתי איכשהו לקשור את גורלי בזה של קהל הצופים המשוער של הדרמה של חיי במקום בדרמה עצמה".

למה? למה עצמי כוזב?

"אתן להוריי החורגים הרגשה טובה כי הם תמיד נטו להרגיש טוב כשאחד מהילדים עשה משהו עם אופי, כי זה מסוג הדברים שהם לא יכלו לראות אחרת אלא כשיקוף שמאיר את עצמם באור חיובי בתור מעצבי האופי של ילדיהם".

(כל הציטוטים לקוחים מתוך "ילדה עם שיער מוזר", מאת דיוויד פוסטר וואלאס)

בסיפור לא כל-כך ברור מה ההורים של דיוויד ביקשו ממנו ואיך הפך למתחזה/לעצמי כוזב. אנחנו מקבלים רמז על כך כשהוא מספר שהם (הוריו) הרגישו טוב כשמישהו מילדיהם עשה "משהו עם אופי". אופי "טוב" או ראוי לשבח ואהבה יכול להיות שונה בכל משפחה. כאן העידוד והשבח קשורים בלהיות מסוגל להתגבר על הצרכים שלך, ללכת הכי מעבר להם שאפשר מה שמתאפיין בשליטה והתגברות על קשיים. בסיפור של דיוויד על אחותו הוא הכי נדיב, בסיפור עם קורס המדיטציה הוא המודט הכי חזק, הכי מאריך זמן ומתגבר על חולשת הגוף. אולי יש כאן משהו בעמדת ה"חייב להוכיח" שקשור בעובדת היותו מאומץ והצורך שלו להוכיח שהוא ראוי לאהבה שלא כמו אחותו הלא מאומצת.

כבר בתחילת הסיפור אנחנו מבינים שהדובר הוא דיוויד המת, זה שהתאבד. ואולי אפשר לחשוב על הבחירה להתאבד כאקט ראשון שאינו ריצוי או מרד. אקט ראשון של זהות עצמית מחוברת. התחושה הגדולה של השחרור בקריאת דבריו של דויד המת, נובעת משם. סופסוף הוא פעל את עצמו.

******עצמי כוזב בטיפול******

אלונה נמצאת אצלי 8 חודשים בטיפול. באחד המפגשים היא אומרת: "אני כאן ואנחנו עובדות ואני מרגישה יותר רע אבל איכשהו זה מרגיש יותר טוב."

אני מציעה לה: "בואי ננסה להעמיק ב'רע' ו'טוב' הזה"

היא שותקת ונכנסת פנימה, מזמינה את עצמה לבדיקה הזו: "הרע—אני בוכה כל הזמן. עצובה. אני עם כל ה"שיט" הזה בחיים וזה קשה."

"והטוב? " אני שואלת, והיא משיבה:

"איכשהו זה גם מרגיש טוב.

אמיתי

בחיים

כאילו אני סופסוף חיה. אני סופסוף אני."

****לחפש את העצמי האמיתי—מי אני לא****

במקרים רבים התנועה הראשונה לחיפוש העצמי אצל ילדים מרַצים או כוזבים תהיה תנועת הדיפה. מרד. אני מתחיל לזהות את עצמי דרך מה אני לא. אני לא כמו ההורים שלי, או—אני לא מי שההורים שלי רצו שאהיה. ה'אני' המבוקש משתנה ממשפחה למשפחה ולכן משתנות גם תוצאות המרד. באחת מתבקש ילד שקט, בעל דמיון, שמעסיק את עצמו ולא מטריד את מנוחת הוריו יותר מדי. באחרת דווקא יאהבו ויטפחו ילד הישגי, מוחצן, ומוצלח. מרד מביא אותנו לקצה השני של הסקאלה. אם ציפו ממני להיות משכיל, מוצלח ואמיד, המרד שלי יכול להיות (מודע או לא מודע) לנטוש את כל הציפיות האלה ולחיות חיים של נווד חסר השכלה.

לפעמים קורה דבר עצוב—החיים נגמרים במרד וה'אני' מוגדר דרכו. במצב כזה הרבה דברים יכולים להיראות שונה מאוד מאיך שהיינו פעם או ממה שציפו מאתנו, אבל מה קורה בפנים? האם ה'בפנים' הספונטאני והאמתי של מישהו יכול להיות מרד במישהו אחר?

 "...ילד זה עלול בבגרותו להוסיף ולאחוז בעמדה המנטלית של מרד, ועמדה כזאת לא תאפשר לו להגיע להישגים המתקבלים מתוך פעולת המימוש של יצירתיות. בשני המקרים, של הילד המציית ושל הילד המורד, אין חופש: במקרה הראשון אדם חש שהוא מציית לנדרש ממנו ואין הוא נאמן לעצמו. במקרה השני האדם נאמן לעצמו במחיר של הפניית עורף. הוא פועל מתוך סירוב לאהבה או לחילופין, [...] הוא זוכה לאהבה במחיר של אובדן הכושר היצירתי."  
                                                    (אסתר פלד, מתוך "להרבות טוב בעולם")

שלב החקירה והגילוי הולכים לאיבוד ואיתם שמחת החיים וההנאה, האפשרות לגמישות, לשינוי, לגדילה. ה'אני' תקוע במרד ותקוע בכלל.

"החופש מצוי בדרך האמצע: לא המרד ואף לא הציות, אלא יצירה המשוחררת משניהם." /אסתר פלד.

****תהליך גילוי העצמי האמתי דרך התמקדות****

 אני זוכרת הדרכה על מטופלת בה המדריך שלי אמר לי- " 'התמקדות' במקרה הזה היא לא הטכניקה הטיפולית; היא הריפוי עצמו."

העצמי האמתי הוא משהו קבור וחבוי,  אבל גם משהו שמתהווה כל הזמן.

 "כאשר באמצעות עבודת האבל מושג בסופו של דבר השחרור מהאינטרויקטים (ההורים המופנמים), נחשפת כמות מפליאה של עצמיות שהצליחה לשרוד תחת שכבות של התחזות, הכחשה וניכור עצמי. ואולם נשגה בהבנת אמירתו של וויניקוט אם נחשוב, כי מאחורי האני המזויף גנוז אני אמתי שלם ומפותח. [...] אין הילד יודע מה הוא מסתיר."   (אליס מילר, מתוך "הדרמה של הילד המחונן")

את החלקים הקבורים אנחנו רוצים כמו "להוציא אל האור." אנחנו רוצים לראות אילו רגשות/התנהגויות/מחוות וכולי היו אסורים, ומה העצמי עושה כדי לא לפגוש אותם (לדוגמא, מחליף כעס בפחד, מנומס מאוד כשחש אי-צדק, מוותר על עמדתו מפחד שלא יאהבו אותו ודומיהם). עוד היבט בגילוי או ביצירה של עצמי אמתי אותנטי וחדש יהיה דרך החיבור לגוף. העצמי הוא בגוף. הגוף, אם נקשיב לו, מספר את האמת. אם ניתן לו מקום וזמן יגיד לנו מי אנחנו עכשיו, ברגע זה. הגוף יכול להכיל מורכבות רגשית של הרגע הזה.

איך ניתן רשות לתחושות הגופניות שעולות מול אדם או סיטואציה, או, לחילופין, איך נעשה מקום לעצמי האמתי?

דרך תחושות—נלמד להפנות קשב, סקרנות ואמפתיה למה שמתעורר אצלנו בגוף.

דרך כאן ועכשיו—נעבור מ'חשיבה על' להתבוננות במה מתרחש בתוכי ברגע זה ממש.

דרך עצירה—התחושות העמוקות העולות מגופי ולא ממוחי זקוקות לעצירה כדי להתגלות.

דרך ה'לא ידוע' / 'לא יודע'—ניתן הרבה מקום וכבוד דווקא למקומות שבהם נגמרות המילים, מסתיימת הידיעה ומגיעה תחושה מעורפלת.

דרך סקרנות—למה שעוד לא ידוע, עוד לא נאמר.

דרך שהייה—התעכבות על מה שכמעט דילגנו עליו, על מה שבדרך כלל נדמה לנו כלא חשוב.

דרך אי-הזדהות—ה'כוזב' איננו 'לא אני'. אני לא אמורה לגמרי להפסיק לשמוע אותו, אבל אני יוצאת מההזדהות שלי איתו. אני מפסיקה לקרוא לו 'אני'. ה'אני' שלי מתרחב.

***העצמי המלא –השלם****

בסיום הטיפול היא אומרת לי "לשים את הפגם הזה שלי בחוץ, דווקא לומר את זה לאנשים, להפסיק להסתיר, ולעשות כאילו 'הכול בסדר' הפך את קולות השנאה והביקורת לפחות קשים, פחות חזקים. איכשהו מה שהכי פחדתי ממנו, להציג את עצמי כלא מושלמת בעולם, עזר לי לאהוב את עצמי יותר. זה עזר לי להרגיש מחוברת יותר לאחרים, ולהרגיש שייכת יותר בעולם. הפחד הגדול ותחושת הסכנה בלשים את עצמי בדיוק כפי שאני בחוץ—עם ה'יפה', וה'טוב' ועם ה'פגום' וה'מכוער'—עברו אחרי שהעזתי לעשות זאת.

 גיליתי, שהמחיר כבד פחות מהמחיר של תחושת השקר והזיוף."

לחיות באמת—לא לפחד מהגודל שלנו, מהעוצמה, מלהיות מרשימים באמת. ובמקביל להיות אנושיים, לא יודעים, מובכים, חסרי אונים, קטנוניים, עצבניים.

בסוף החודש יפתח קורס 'התמקדות' במושב מטע ובירושלים. אאפשר להתעניין ולהרשם גם לקורסים בנובמבר 2018. 

https://lp.vp4.me/8487

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

אפשר לחיות באמת? חלק שני
תאריך: 20/6/2018 21:07:00

אפשר לחיות באמת? חלק שני

***מלחמת הגוף על העצמי האמיתי***

וכשאנחנו לא מקשיבים, לא אמתיים, מזייפים, מרצים, מעמיסים- עבודה, רגשות מודחקים, אוכל, מתח. כשאנחנו לא 'אנחנו', כשאין אפשרות ללכת לכיוון אחר, כשיש הרבה גדרות עם שלטים של 'אסור', 'זה לא', 'סכנה' , 'אין כניסה', יש מצוקה בגוף.

אם יש לנו "מזל" הגוף שלנו יצא למלחמה. ה"צל" שלנו , כל מה שאין לנו קשר אתו, לפעמים מגיח מהחושך אל האור בדמות של מחלה.

מחלה שמביאה בעוצמה קדימה את כל החלקים האסורים.

את הנזקקות והתלות,

את החולשה,

את החרדה והבושה,

את חוסר השליטה.

היא מנסה להוציא אותו החוצה

את מה שהתחבא.

המחלה הזו נחווית כאויב מר,

כגורל אכזר.

החלק ה"מואר", ה"מסיכה" ה"אני"

נלחם בה, שונא אותה , בז לה

חווה אותה כבגידה.

ויש מלחמה.

בין האני הרצוי והצל המצוי.

מלחמה של חושך ושל אור.

אבל החושך, המחלה הזו, מנקודת מבטה

היא הגיבורה, היא זו שלא וויתרה

היא זו שבאה להגיד- יש כאן זיוף,

יש כאן חיים שלמים, לא אמיתיים.

היא זו שקוראת לכל החלקים כולם

לבוא, היא עושה להם מקום.

אם תפגוש שם מי שיהיה מוכן,

לראות את הטוב שבה, את השליחות שלה,

לעיתים היא תירגע, אם היא

תרגיש שיש לה מקום ויש לה תכלית

היא תוכל לצעוק פחות חזק, תשקיט.

אבל- היא אף פעם לא תלך ממש

יש לה תפקיד בעולם

היא באה

להציל,

להעיר

 את העצמי האמתי.

**המחלה שלה**

 לפני המחלה הזו ולפני האירוע הגדול שקדם לה מסתבר שהיא חשבה שהיא הכול יכולה.

אומניפוטנטיות- היא שמעה את זה פעם ראשונה אצל המטפלת שלה. "יכולת כל"- תכונה של מי שיש לו כוח אבסולוטי, בלתי נדלה וללא גבולות. כביכול.

זה לא היה חדש לה שהיא חזקה, ויציבה. היא יודעת וזכרה את כל הפעמים שאמרו לה "לא מתאים לך להיות עצובה".

היא הייתה צריכה לדעת הכול, להתמצא, לפתור. הידע אצלה, גם התקווה. כשראו אותה תמיד אמרו "כמה את חזקה, מרשימה, מלאת ביטחון עצמי".

היא לא ידעה. היא מבפנים לפעמים הרגישה שהיא עדיין ילדה, שהעולם גדול עליה, שזה כמו משחק, אבל עם המון מאמץ, שלה.

אז לפני האירוע הגדול שלה, היא הייתה בטוחה שהיא הכול יכולה. היא ידעה בדיוק מה הולך לקרות, איך היא תגיב, הכול היה מתוכנן לפרטי פרטים. הייתה הרבה עבודת הכנה אבל היא עשתה באמת כל מה שאפשר. תשעה חודשים היו לה.

בזמן האירוע היא בשום אופן לא יכלה לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. היא הלכה עם התוכנית שלה למרות שהאמת היא, שכמעט מיד התחילו סימנים. אם הייתה מוכנה לראות אותם אולי היה נחסך ממנה השוק.

אבל אם היא הכול יכולה אז גם ללדת זה בשליטה שלה.

הרבה הרבה שעות אחר כך היא הייתה מרוסקת. מדממת פיזית ונפשית

הייתה לה תחושה ששברו אותה. של תבוסה. היא פגשה את הצל שלה שם. אבל היא לא רצתה.

להודות, להשלים -שלא הכול, שלא תמיד היא.

זה הרגיש כמו תאונה,

היא התנגשה בעצמה.

הצל שלה שלרגע היה באור – החולשה, החוסר אונים, האנושיות, הפגיעות, הקטנות,

הוא לא וויתר לה.

אם לא כך אז כך.

היא חלתה. שלושה שבועות אחר כך היא חלתה.

כרונית. אוטואימונית. מסוכנת. לא הפיכה.

הצל הוא כאן.

תראי הוא צועק, תראי אותי. עשי לי מקום

בך.

באתי להציל אותך,

ממך.

"מאוחר יותר אגלה שכל המחלות אף האכזריות שבהן, הן צורה של ראווה. בבסיסן יש מחאה נגד מחסור באהבה, ואיסור על כל מילה או מחווה שיעידו על המחסור הזה. הסוד שלא נאמר, שלא מובע במילים, יכול להפוך למחלה. הנפש הילדית החנוקה באיסורים מסירה את ההגנות הגופניות ומניחה למחלה להיכנס כדי לתת לה הזדמנות להביע את הייאוש. המחלה היא מטאפורה. היא מחאה של ילד שהומרה בייצוג. "

"ריקוד המציאות" – אלכסנדר חודורובסקי

** הדיכאון של אביגיל**

"הכי היא לא יכלה לסבול כשרציתי אותה" היא מספרת לי. רק אל תבקשי אותי – לא ביום , לא בלילה.

אל תהיי תלותית, ילדותית, אנושית.

היא למדה להסתיר, שוכבת במיטה, נוטשת את עצמה. לא קמה אליה.

לא קוראת בשמה. "אמא" מילה ריקה, עקרה.

לאט שנאה את עצמה. תיעבה את החולשה, את הפחד,

את הכמיהה לחיבוק לקרבה. היא הגעילה את עצמה.

כל כך הרבה ממנה נשלח לחושך שבגיל 19 היא כולה הפכה לחשכה.

דיכאון עטף אותה, ללא הפוגה. היא הפכה לנזקקת, תלותית באמת. לא מתפקדת.

כל החלקים שלה צועקים= עשי לנו מקום, אנחנו כאן, תראי.

הדיכאון שלה לא השאיר להם ברירה,

עכשיו יש לה שם עם מחלה,

מחלה עם שם

ואישור מהרופא להיות זקוקה.

***מצאנו עצמי אמתי ומה עכשיו?***

העצמי האמתי הגמיש-

"האמת מגיעה בגלים. אנו בוחרים חלק מהם, או שחלק מהם בוחרים בנו, כדי לבלות עמם זמן. אנו מסובבים אמת (מערכת אמיתות) לכיוון זה או אחר, והולכים מסביבה, רואים אותה ממספר נקודות מבט, פרופילים שונים. לעתים אמת נראית גדולה מאוד, אך היא מתכווצת ככל שאנו חיים עמה. היא לא מגיבה היטב לכביסה. אמיתות שלא יחסנו להם חשיבות רבה יכולות לצמוח, ואנו עשויים לצמוח איתן. ישנם אינספור פלירטוטים עם אמת זו או אחרת, כיף לזמן מסויים, התרוממות רוח במשך זמן מה. לפעמים ישנם זחווגים טובים- אמיתות שתומכות בנו ומפתיעות אותנו במשך עשרות שנים. מערכת אמיתות טובה מאפשרת לנו להמשיך לסובב את הזהויות שלנו. כל אחד מרגעי האמת מאפשר לנו לחוות היבט נוסף של מי שהננו (או שאיננו). לעבוד על האמיתות שלנו משמע לעבוד על הזהויות שלנו (ולהפך), כמו קדר או פסל. "

מייקל אייגן/"תחושות מוות נפשי"

****תפילת העצמי הכוזב****

"בקשה לנס"-

"אני מבקש שתעשה אותי אהוב. אהוב כשאני קם בבוקר, ואהוב כשאני ישן. אהוב כשאני אוכל, ואהוב כשאני הולך. אהוב בלי סיבה. אהוב ללא הצדקה.

אני רוצה להיות מקובל. אני רוצה להיות שייך. אני רוצה להיות עטוף. אני רוצה להיות מנושק. אני רוצה להיות מישהו שאליו העולם נמשך.

אני רוצה שיראו עלי. שיגיד כל מי שרואה אותי ברחוב: "פה גר ילד אהוב".

יאיר כספי/ "הילד שכמעט הציל את אמו" 

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה. 

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

הריפוי הפשוט של השיקוף
תאריך: 4/9/2018 22:02:00

***הריפוי הפשוט של השיקוף***

בשיעור החמישי במספר בקורס הן יושבות אחת מול השנייה ומתרגלות. הראשונה היא המתמקדת, היא זו שמשתפת ומדברת. השנייה היא המלווה או השותפה. כל תפקידה הוא להיות בנוכחות ולהקשיב. זהו תפקיד פשוט, המבקש ממנה מעט מאוד: להיות מחוברת לגופה ולנשימתה, להקשיב ברכות ובאמפתיה, ובזמנים מסוימים להחזיר את דברי המתמקדת, כלומר לשקף. אך שתיהן מטפלות, ולכן המשימה הפשוטה הזו היא לא פשוטה כלל. יש כאן בקשה להניח לכל רצון לקדם, להשפיע, לזרז, לתת, להבין או לפרש.

במקום זאת, המלווה מתבקשת לסמוך התהליך שהמתמקדת יודעת לעשות בעצמה. בשונה מלסמוך על תאוריה, הבנה או חוכמה שברשותה, היא צריכה כעת לסמוך על תנועת החיים הטבעית של המתמקדת (שהיא זו שמניעה את התהליך), ועל כך שכל מה שהיא זקוקה לו כרגע הוא עד. עד שמהדהד את מילותיה בחזרה.

כשהאחת מתחילה לדבר, השנייה שותקת. רק לאחר כמה דקות מגיעות גם המילים שלה, והן רק חוזרות על מה שכבר נאמר, ללא שום דבר חדש. היא מחזירה ברכות, בשקט, ובטון יורד את מה ששמעה.

בסוף התהליך, הראשונה מספרת על חוויה חדשה ומפתיעה אל מול השיקוף הפשוט הזה: "הרגשתי שהנוכחות של המלווה שלי היא מעין חבל הצלה הכרוך על מותני. המילים שחזרו אליי אפשרו לי בכל פעם לרדת עוד טיפה לעומק ללא פחד. הרגשתי מוחזקת ועם זאת נשארתי עמוק בפנים בתוך התהליך שלי. קצת כאילו היא כלל לא הייתה שם."

כבדרך פלא ביום שבו כתבתי שיעור שנשא את השם—"השיקוף בהתמקדות" נתקלתי במאמר של וויניקוט "פירוש בפסיכואנליזה."[1] במאמר וויניקוט מתייחס, בין השאר, לחשיבותו ולהשפעתו של השיקוף, שמכונה אצלו "פירוש משיב/חוזר"—החזרת הדברים שנמסרו מידי המטופל, בקולו של המטפל. וויניקוט מתאר זאת כחלק מחובת המטפל להיות קשוב למטופל במקום שבו הוא נמצא, ובדרך כלל לא הרבה מעבר לכך.[2]

כשאן וויזר-קורנל מספרת על התקופה בה למדה "התמקדות" היא נזכרת שהייתה לה נטייה עוד מילדותה לעזור, לתמוך, "להיות טובה." בתור מקשיבה היא ניסתה לעזור גם למתמקד שמולה, אבל אז היא נוכחה לדעת שדווקא האיכות הזו שלה עוצרת את התהליך. במקום הזה, היא מספרת, היא הבינה לעומק את עיקרון השיקוף/הקשבה בהתמקדות: זוהי הקשבה אקטיבית, המחזירה באמפתיה את מה שנאמר ללא תוספות וללא ניסיון "לקדם" את התהליך.

"In Focusing, people take their own steps. The listener takes the step that the focuser just took, and no more." [3]

וויזר-קורנל, תלמידתו וממשיכת דרכו של ג'נדלין, מדגישה ששיקוף הוא בעצם הקשבה. אנחנו רוצים לדעת להקשיב היטב ולהיות בנוכחות אמפטית עם המטופל ורק אז אנחנו משקפים. איכות השיקוף שלנו בעצם משקפת את איכות ההקשבה שלנו.

"כשהמתמקד מדבר, אתם סופגים פנימה (take in) את מה שהוא אומר. תנו לעצמכם לפחות את הזמן של נשימה אחת, כדי שזה ייספג. כדי לקלוט את מה שהוא אומר. אחר כך אתם אומרים בחזרה את התמצית של מה שהוא אמר, מה שאולי יהיה להגיד חזרה את המילים המדויקות, או מילים מעט שונות. אתם רק משקפים חזרה את המקום בו הוא נמצא. הם עושים צעד, ואתם עושים איתם את אותו הצעד.

חשוב מאוד לזכור: כשותפים, אתם לא המומחים! אתם לא אלו שיגרמו לכך שהתהליך יתקדם היטב! אתם מהווים תמיכה חיונית שמאפשרת למתמקד לעשות את עבודתו הפנימית."[4]

התפקיד הזה, הכמעט משוחרר מאחריות ואשר סומך על צמיחתו טבעית של התהליך והמטופל הזכירו לי שוב דברים שקראתי אצל וויניקוט, הפעם בהקשר של אימהות והטיפול בילדים:

"כעת ברצוני להבהיר דבר אחד: גדילתו והתפתחותו של התינוק אינן תלויות בך. כל תינוק הוא יצור המתקיים ומתפתח באופן טבעי. בכל תינוק קיים ניצוץ חיים, והדחף לחיות, לגדול, ולהתפתח הוא חלק ממנו, משהו שהילד נולד אתו ומוסיף לשאת בתוכו בדרך שאין צורך שנבינה."  [5]

קארל רוג'רס לא היה הראשון שהשתמש בטכניקת השיקוף אבל הטכניקה שלו שנקראה "reflection of feelings" נלמדה והפכה נפוצה ברחבי העולם. לשיקוף של רוג'רס הייתה מטרה שהגדיר אותה  ותוצאה נלווית למטרה זו. לדברי רוג'רס בשיקוף מובלעת שאלה למטופל: האם הבנתי אותך נכון?" / "האם ההבנה שלי תואמת את עולמך הפנימי?"  המטרה של השיקוף אם כך היא לעזור למטפל להבין טוב יותר את המטופל. התוצאה הנלווית לשיקוף אותה מציין רוג'רס היא חידוד והבהרת הדברים שנאמרו על ידי המטופל.

אבי ה"התמקדות" יוג'ין ג'נדלין שהיה שותפו למחקר של רוג'רס  הרחיב את יכולות הריפוי של השיקוף. במחקרו גילה שכאשר מטופל מקבל הנחייה ולומד כיצד לבדוק את השיקוף שהושמע באוזניו, אל מול תחושותיו הגופניות ( ולא אל מול המילים שנאמרו) בעצם משפיע על האפשרות של שינוי בטיפול. לפי המחקר של ג'נדלין הטיפול של מטופלים ש"השתמשו" בשיקוף בצורה הזו היה "מוצלח" יותר והביא לשינוי. עבור ג'נדלין מטרת השיקוף היא לתת למטופל הזדמנות לבדוק את שאמר מול תחושות גופו ולהרגיש האם זה מדויק או שמא מצריך דיוק ומילים נוספות/אחרות.[6] וויזר קורנל מוסיפה לעבודת השיקוף  של רוג'רס וג'נדלין איכות נוספת והיא הגדלת היכולת להישאר בנוכחות (יש "אני" גדול שנמצא ומקשיב באמפתיה וללא הזדהות למשהו בתוכו/חלק בתוכו).

וויזר-קורנל, באותו מאמר, "קצב ההקשבה" מסכמת את התגובות האפשריות לאחר שהמטופל (או המתמקד) לוקח את המילים פנימה את גופו:

  1. הכרה—התחושה של "כן, נכון." תחושה שמישהו שמע והבין אותי עכשיו.
  2. לקיחת המילים חזרה אל הגוף ומתוך כך דיוק נוסף של המילים או הוספה על מה שכבר נאמר. (כיוון שלא היו מדויקות כשנאמרו או שחל שינוי בתחושות)
  3. תיקון ודיוק השיקוף של המטפל שהשיקוף שלו הדגים את אי הבנתו את המטופל או השמטה של פרטים שחשובים מאוד למטופל.

ויניקוט בספרו "עצמי אמתי, עצמי כוזב" כותב שחלק ממטרת הפירוש היא להראות למטופל עד כמה הוא הובן או לא הובן על ידי המטפל. ..."אם אינני מפרש, המטופל מתרשם שאני מבין הכול. במילים אחרות, אני שומר על איכות חיצונית מסוימת בכך שאינני ממש פוגע במדויק—או אפילו בכך שאני טועה."  [7]

בספרו "הפסיכולוגיה של השיגעון" הוא אף אומר שהשבת הפירוש מעניקה למטופל  הזדמנות לתקן אי-הבנות.

לסיכום, מתוך דבריו והתהליך שעובר וויניקוט ומתוך הדגש הגדול מאוד ששמה אן וויזר-קורנל על שיקוף בתהליך ה"התמקדות" אנחנו יכולים בהחלט לומר שלשיקוף, ובמיוחד לשיקוף שהמטופל יודע ומבין "מה לעשות אתו" יש ערך רב מאוד ואפילו— "...אפשר להרגיש שהשיקוף חזרה למטופל של מה שכבר אמר או מסר אינו בזבוז זמן, אלא יכול בהחלט להיות הדבר הטוב ביותר שהאנליטיקאי יכול לעשות באנליזה של אותו מטופל באותו יום מסוים." [8]

ובאופן אישי יותר—אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם מול מטופלים בזמן שלמדתי "התמקדות" היה שהמטופלות שלי התחילו לבכות. כל מה שעשיתי בתחילת הדרך שלי בהתמקדות עם מטופלים, או מה שבעצם שהשתנה הייתה הדרך בה אני מקשיבה ואחר כך גם משקפת. למדתי איך שיקוף "התמקדותי" מאפשר למטופלת לפגוש את עצמה באופן אחר מזה שהייתה מורגלת בו. השיקוף הכמעט מדויק, הרך והאמפתי עם הידיעה שלי מה חשוב שהיא תשמע בחזרה מתוך כל המלל, חולל שינוי ביחס שלה אל עצמה ואל התחושות שלה ואפשר חיבור ופורקן רגשי חדש.


[1] דונלד ו' וויניקוט. "פירוש בפסיכואנליזה." מתוך הפסיכולוגיה של השיגעון. תרגום: יפעת איתן פרסיקו. תל-אביב: עם עובד, 2018. עמ' 254-58  

[2] שם. אילן ברנט. מבוא ל"פירוש בפסיכואנליזה." עמ' 254.

[3] Ann Weiser Cornell "The Power of Listening". In The Radical Acceptance of Everything. Calluna Press 2005. Pg 147-164

[4] מתוך תרגומה של דנה גניהר למאמר של אן וויזר-קורנל בשם "קצב ההקשבה."

[5] ד.ו ויניקוט. "התינוק כיצור המתקיים בטבע" מתוך הילד, משפחתו וסביבתו. מאנגלית: יהודית כפרי. ספריית פועלים, 2004. עמ' 23

[6] Ann Weiser Cornell "The Power of Listening". In The Radical Acceptance of Everything. Calluna Press 2005. Pg 147-164

[7] דונלד ו' ויניקוט. "מטרות הטיפול הפסיכואנליטי" מתוך עצמי אמתי, עצמי כוזב. תל אביב:עם עובד,2009. עמ'214-220.

[8] דונלד ו' וויניקוט. "פירוש בפסיכואנליזה." מתוך הפסיכולוגיה של השיגעון. תרגום: יפעת איתן פרסיקו. תל-אביב: עם עובד, 2018. עמ' 254-58  

  

*** בנובמבר יפתח קורס "התמקדות בסיס למטפלים" במושב מטע (50-45 דקות מהמרכז. 25-30 דקות מירושלים).

16 מפגשים בני 4 שעות. 2400 ש"ח בהרשמה מוקדמת עד אוקטובר ואחר-כך 2600 ש"ח. נובמבר-מאי

לפרטים ולהרשמה - 050-2099967 או למייל yifatperes@gmail.com

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

הדרך בחזרה לעצמי
תאריך: 27/9/2018 22:20:00

הדרך בחזרה לעצמי

בבוקר יום כיפור אני שוכבת בערסל וקוראת את וויניקוט. קוראת על החזרה לעצמי האמתי, על רגרסיה ועל תיקון. על תהליך טיפולי מעמיק וארוך המאפשר, בתקווה, ריפוי והשלמה של מה שהוחסר, מה שנלקח ואולי אפילו של מה שעוד לא נולד. באחד המאמרים הראשונים בספר וויניקוט כותב על השפעת טראומת הלידה על התינוק והאדם כבוגר ועל אפשרות הריפוי דרך "לידה מחדש" בתהליך הטיפולי. כוונתו כמובן לא ללידה במובן הפיזי שלה אבל אצלי עולים וצפים זיכרונות מהכשרתי כפסיכותרפיסטית גופנית. שם חווינו והתנסינו בשחזור הלידה הפיזית שלי ושל חברי לכיתה. עשינו זאת דרך בנייה של תעלת לידה כשאנחנו משמשים קירותיה ואחד מאתנו מגלם את האם המחכה לתינוקה. לצופה מהצד מחזה זה יראה בוודאי הזוי אבל הנה וויניקוט בדרכו שלו מתייחס גם הוא לטראומת הלידה והשלכותיה.

"התפתחות רגשית מתחילה ללא ספק לפני הלידה, ואפשר לשער שקיימת לפני הלידה גם יכולת לתנועת התקדמות כוזבת ולא בריאה בהתפתחות הרגשית. בבריאות הפרעות סביבתיות בדרגה  מסוימת הן גירוי בעל ערך אך מעבר לרמה מסוימת הפרעות אלה אינן מועילות שכן הן מחוללות תגובה. בשלב מוקדם זה של התפתחות כוחות האני אינם מספיקים כדי לאפשר תגובה ללא אובדן זהות. "[i]

כך כותב וויניקוט ואני קוראת בתשומת לב למתרחש בגופי. אני שמה לב שבית החזה שלי פתוח ומתרחב ממילה למילה, הכתיבה והמילים שלו הן השראה עבורי. מאידך, בחלקו התחתון של הגוף ישנו כיווץ מציק. מחשבות טורדות את מוחי, האם הריפוי שאני כמטפלת מציעה אי פעם יהיה כה עמוק וכה נפלא. האם אוכל אי פעם להבין עד תום את דבריו שהם כמו מנגינה לנפש. אני נשארת עם כמיהה ותהייה. התרחבות וצמצום. רצון עז ללמוד עוד וקול בתוכי שקורא לי לברוח רחוק.

בצהרי יום כיפור אני חוזרת לקרוא. הפעם ישובה בכורסא אוחזת את "ריקוד המציאות" של חודורובסקי. נפשי כמו נשרפת בלהט מילותיו ואש פעולותיו. ספר שאפילו התגלגלותו לידיי הוא סוג של כישוף שכן חודורובסקי, כך מסתבר הוא אבי ה"פסיכומאגיה". בן הזוג שלי נמשך אל הספר הזה ולוקח אותו לידיו בחנות הספרים מבלי לדעת מאום מתוכנו. נפשו נמשכת תמיד אל הנסתר, המיסטי והנה הספר הזה נקרא במהירות ומשאיר תחושה שהביא עמו משהו חדש שלא נראה דומה לו. וכך הוא מגיע אליי וגם אני נמשכת אל עולמות הקסם, הנס והמאגיה.

אצלי בחיים כמו תנועה של גלים. גלי המיסטי, המכושף והרוחני וגלי האינטלקט וההיגיון. גל ועוד גל ונשמתי מחפשת את דרכה, ובעמוד הזה היום אני נעצרת ונשימתי נעתקת. הן מילותיו של וויניקוט מהבוקר כאן אך בעטיפה אחרת. אומנם ריפוי אך שונה במהותו.

ריפוי באיבחה, כמו סטירת לחי. ריפוי של טארות ושבירת הרצף ההגיוני המציאותי.

אחרי שקראתי פעמיים:

" אם מישהו מבקש להביע את המשקעים הנפשיים, את נחשי האפלה שמכישים אותו מבפנים, הייתי מציג בפניו את התאוריה הבאה:

התאטרון הוא כוח מאגי, חוויה אישית ובלתי ניתנת להעברה. הוא שייך לכולם. די בכך שתחליט לחרוג מאופן פעולתך הקבוע בגרת החיים כדי שהכוח הזה ישנה את חייך. הגיעה השעה להתנתק מההתניות, ממעגלי הקסם השליליים, מהתפיסות השגויות שלנו את עצמנו. הספרות מקדישה היום מקום נכבד לנושא "הכפיל", מישהו זהה לך שמנשל אותך אט-אט מחייך, משתלט על הטריטוריה שלך, על מערכות היחסים שלך, על משפחתך, על עבודתך, עד שהוא הופך אותך למנודה ואפילו מנסה לרצוח אותך. במציאות, אתה הוא הכפיל, ולא המקור. הזהות שנדמה לך שהיא אתה,, האגן שלך, אינו אלא העתק חיוור, חיקוי של האני המהותי שלך. אתה מזדהה עם הכפיל המגוחך והכוזב הזה ולפתע מופיע המקור. האדון בא לתבוע את המקום הראוי לו. באותו רגע האני המוגבל שלך חש מאוים, מרגיש שהוא בסכנת מוות, וזה אכן כך. כי האני האמיתי עתיד להעלים את הכפיל. דבר לא שייך לך. יש לך סיכוי להתקיים אך ורק אם האחר, הטבע העמוק שלך, יופיע וימחק אותך. זהו קורבן קדוש שמחייב אותך להתמסר כל- כולך לאדון, ללא חרדה. אתה חי בכלא של רעיונות מטורפים, רגשות מעורפלים, תשוקות מלאכותיות, צרכים חסרי תועלת: למה שלא תאמץ נקודת מבט שונה לחלוטין? למשל, מחר תהיה בן אלמוות. תתעורר בבוקר ותצחצח שיניים כמו בן אלמוות, תשוטט בעיר כמו בן אלמוות.. במשך שבוע, עשרים וארבי שעות ביממה, ובלי שום צופה מלבדך, תהיה האיש שלא ימות לעולם, תשחק אישיות אחרת בחברת ידידך ומכריך, בלי לספק להם כל הסבר. כך תיעשה מחבר- שחקן- צופה, המופיע לא בתיאטרון אלא בחיים (....)" הפכתי  ליועץ שמדריך בני אדם כיצד להשתחרר מהאישיות הפיקטיבית שסיגלו לעצמם ולפעול באופן אותנטי בקומדיה של החיים. "   [ii]

אני בתוך עצמי. גלים שוטפים אותי. מי אני, מה העצמי שלי. שואלת את בן הזוג שלי:

"מה הכי היית אומר, שאני לא? מבחינת האיכויות שלי". שאלה שאפילו לנסח אותה קשה לי.

"קלת-דעת" הוא עונה.

ואני צוללת פנימה. הן הייתי כה קלת דעת. בנעוריי כבדה הייתי ואחר כך כמעין פריקת עול פרצתי מוסכמות, התנסיתי, פעלתי ללא מחשבה. "חייתי את החיים" אולי אפשר להגיד.

מתי התהפכו הדברים? אני יודעת. יש כמה נקודות עצירה שכאלה. כאב, דקירה, טראומה, אכזבה, מרה, נפילה, בגידה, שוק. משהו נעצר בי בחריקת בלמים.

הכובד הישן חזר ויש שיגידו שתמיד היה שם חיכה להשתלט מחדש, חיכה שכל ניסיונותיי העקרים להשתחרר יושמו ללעג והוא יוכל לצעוד חזרה בגאון.

ודווקא אז במקום של "קלות הדעת" בגיל עשרים ואחת החלטתי לומר "לא" לדרישות מהבית, לבקשות חיצוניות של לפעול רצונות ומשאלות של אחרים. החלטתי לצאת למסע של חקירה עצמית ובמקום לשים פעמיי אל אוניברסיטת ירושלים, שכרתי דירה בתל-אביב, קיימתי את שבועתי לעצמי שנולדה בגואה שבהודו- לעולם לא אחיה יותר רחוק מהים. כך חלפו להן  שבע שנים קרוב קרוב לים.

ומה היום? לא קלת דעת אני והריפוי של חודורובסקי מבקש את מה שנשכח, מה שנקבר תחת עצמי כוזב ואני יודעת שהקלות או הקלילות שלי, ההתלהבות והתשוקה שבי לא נעלמו אבל עברו התמרה, ובכל זאת, גם הכבדה. ואני מרגישה שבשנה הזו הריפוי שלי יהיה להיות שונה, לחפש את מה שנעלם ממני ונשמתי קוראת לו.

בערב כמעט בצאת יום כיפור אני מוצאת את המילה "חופשיה". כל מה שחיפשתי אז, דרך קלות הדעת היה להשתחרר, להיות חופשיה באמת.

ושוב גל. לפני כחודש אחרי שנים רבות, כמעט עשור של התלבטויות, החלטות וביטולים אני מחליטה הפעם לשים פעמיי אל ספסליה הווירטואליים של האוניברסיטה הפתוחה כדי להגשים חלום, שלי, ללמוד פסיכולוגיה. זו מימושה של כמיהה עזה שלא נתתי לה חופש מלא עד היום, ניסיתי למלא אותה בספרים, מאמרים והדרכות אך תחושת הסיפוק בוששה לבוא. דווקא לכבוש ספסל מרגיש לי היום כאקט של שחרור גדול. של הרשות להיות חופשיה.

חפשיה להיות אני, לצלול אל המיסטי, להעמיק במחשבתי ולהביא את עצמי. גם כאן, אקט של חופש מחודש, שאלו הם לא ניצניו הראשונים אבל שוב מחדש החליטו להגיע למלוא תפרחתם, למלוא מימוש הפוטנציאל הגלום בהם.


[i] דונלד ו' ויניקוט. " זיכרונות לידה, טראומת לידה וחרדה". מתוך הפסיכולוגיה של השיגעון. תרגמה מאנגלית: יפעת איתן-פרסיקו. תל אביב: עם עובד. 2018. עמוד 70-90. 

[ii] אלחנדרו חודורובסקי. "התיאטרון כדת" מתוך ריקוד המציאות . תרגמה מספרדית: מיכל שליו. תל-אביב:בבל 2018. עמוד 167-256. 

*** בנובמבר יפתח קורס "התמקדות בסיס למטפלים" במושב מטע (50-45 דקות מהמרכז. 25-30 דקות מירושלים).

16 מפגשים בני 4 שעות. 2400 ש"ח בהרשמה מוקדמת עד אוקטובר ואחר-כך 2600 ש"ח. נובמבר-מאי

לפרטים ולהרשמה - 050-2099967 או למייל yifatperes@gmail.com

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.


יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן