צור קשר עם נויה
...Loading...

נויה אברמוביץ - פסיכותרפיה תעסוקתית ועסקית


חוקרת את נושא ההצלחה במרחבים דיגיטליים, אמא גאה של הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, יועצת שיווק מורשה מטעם מעוף ומשרד התמ"ת, פסיכותרפיסטית גופנית בהתמחות תעסוקתית ועסקית. מקפידה לעבוד כמה שפחות, ללמוד כמה שיותר, ללכת לים ולישון צהריים.

מודל עבודה משולב תהליך העמקה פנימי, לצד פרקטיקה עסקית ומקצועית.

שילוב שכזה בין מבנה אישיות פסיכופיזי, חיבור לנרטיב משפחתי/בין דורי, הבנה מה עומד מאחורי הבחירה ומה הפנטזיה והשאיפה לתיקון ואיך ואיפה זה מושלך על העסק. 
 אחר כך שלב של עבודה פנימה  ומשם התנועה החוצה בהירה יותר ועם הרבה פחות סבל וקונפליקטיים.

 מה שיפה בחיבור שבין האישי לעסקי, זה גם הרקע שלי שמשלב בין שתי העולמות, גם החיבור לשינויים של העולם החדש וגם התנועה הזו שקורית תוך כדי ובה מתפנה מקום לעבודה  פרקטית/עסקית יותר מדויקת, מתאימה ונכונה לכל מבנה ולסיפור. 

**חשוב לציין שכל מקרה לגופו***

זה המודל עבודה שלי. אני חוקרת אותו, נושמת אותו ואוכלת את הראש בעניינו. 

מודל העבודה  משלב 2 תהליכים מקבילים -  אישי ועסקי: 

ברמה האישית: גדילה, הצלחה, ערך עצמי, לקיחת מקום,  אני במרכז, פחד ובושה מהצלחה.
ברמה העסקית: חשיבה משותפת להכנסה מיידית, בניית תוכנית עבודה לפיתוח עסקי ואסטרטגיית שיווק.
המודל נשען על תאוריות גוף-נפש מעולם הפסיכותרפיה הגופנית, עבודה עם טראומה, ותיאוריות מהגישה האקזיסטנציאלית, נושאים עיקריים המעסיקים את גישה זו, הם מימוש עצמי, האבסורד, חופש הרצון, משמעות החיים ובדידות קיומית. בשילוב נסיון של מעל 10 שנים בתחום היזמות, מכירות ושיווק והשראה ממנטורים עסקיים בארץ ובחו"ל. 

האני מאמין שלי הוא שעל מנת לגדול באמת, עלינו לעבור 4 שלבים עיקריים הנעים בין העולם האישי והמקצועי לסירוגין:

למצוא פתרון זמני ומיידי למצוקה שאיתה מגיעים (כלכלית ו/או אישית)
עבודת עומק בנושא העצמי. בדגש על: מבנה אישיות, זהות, לקיחת מקום וריפוי פצעים נרקיסיסטיים.
התייחסות קונקרטית לדילמות מקצועיות.
חזרה לאישי להמשך התפתחות וגדילה ושימור.

קליניקה בבכרם מהר"ל

.עלות מפגש : 350 ש"ח לשעה  / 450 למפגש בן שעה וחצי

ניתן  להגיע ל 20 שעות מסובסדות על-ידי משרד הכלכלה והמסחר, דרך מעוף לעסקים 

  לקח לי שנים להבין - שעל מנת להצליח לגדול באמת. עליי להניח לרגע לפרקטיקה ולהתמקד קודם כל בעצמי.

כי מה שעומד ביני לבין מי שהייתי רוצה להיות, זו אני!



בלוג

לומדת לעוף - הבלוג של נויה אברמוביץ'
תאריך: 7/7/2016 12:45:00

"כשילדה קטנה משתוקקת לעוף. איננו אומרים לה "ילדים אינם עפים".

אנו מרימים אותה מעל ראשנו ומציבים אותה על גבי הארון, כדי שתרגיש כאילו היא עפה….

אין אנו מאלצים את התינוק להכיר במציאות, הילד מגיע בהדרגה להבנה שעולם אינו כפי שדמיין לעצמו וכי הדמיון אינו זהה בדיוק לעלום. האחד זקוק לשני"

(ויניקוט 1964 )

חינכו אותי להאמין שאני יכולה להיות כל מי שארצה להיות.  

אבל בטוח.

ואם אפשר, גם בלי לקחת סיכונים.

שאני יכולה הכל, אבל רצוי עם ידועות מראש.

שאני יכולה לחלום, אבל מסוכן לבצע.

אז העדפתי להישאר בחלומות.

ונאבקתי  להוכיח שאפשר גם להגשים.

לקחתי על עצמי תפקיד לחפש את הדרך.

דון קישוט של חלומות ומציאות.

בראש, הייתי כל יכולה. מפליגה רחוק, עפה גבוה.

במציאות, משותקת. מעדיפה להסתגר בעצמי.

מנסה לזוז. אבל הגוף בקיפאון מוחלט.

אין נשימה. אין תזוזה.

הכל חנוק בפנים.

ועכשיו.

לוקחת אויר ויוצאת אל העולם.

ככה, כמו שאני.

בלי להתחבא.  

רועדת, מבולבלת, מהססת.

מה יהדהד לי משם?

אין לי מושג.

מוכנה לקחת את הסיכון

כי הפחד לגדול משתק.

והמחיר הוא החיים עצמם.

זה הבלוג שלי.

לצאת החוצה. בלי מסיכות, בלי יומרות. בלי הבטחות.

פשוט לצאת.

ולראות מה יוליד לו יום...

נויה אברמוביץ' - חוקרת את תחום ההצלחה ומימוש העצמי. מעל 10 שנות נסיון בתחום השיווק והמכירות. אמא גאה של הפורטל לפסיכותרפיה גופנית. יועצת שיווק ומדיה חברתית - מטעם מעוף ומשרד התמ"ת. אלופת הארץ בהתנגדויות ומקפידה לישון צהריים.  קליניקה בכרם מהר"ל ובתל-אביב

להאיץ את הגדילה
תאריך: 14/7/2016 13:34:00

"אם לא נפנים שהעבר משפיע על ההווה..נחזור ונשחזר את חוויות הילדות שלנו שוב ושוב…" (אליס מילר)


כשאני חושבת על גדילה.

מתכווצת לי הכתף כלפי מעלה.

זה הסימן שלי, שאני עוד לא מוכנה.


בבית, 

הייתי הקטנה. 

״שהקטנה לא תשמע״,

״שהקטנה לא תבין״,

״שהקטנה לא תראה״.

אבל ראיתי.

יותר מידי ממה שילד אמור לראות.

ילד שמפנים מוקדם מידי שעליו לטפל בעצמו, או באחרים.

ילד שלא מקבל מספיק מקום לכאב שלו,

זה ילד שנאלץ לגדול.

וברוב המקרים,

זה קורה מהר.

ולא תואם את הקצב שלנו.

והגדילה,

אי אפשר באמת להאיץ אותה.

מלכתחילה לא היינו אמורים לגדול כלכך מהר.

אבל זה מה שקרה.

אני פוגשת את השאלה הזו בכל יום, בכל שעה.

בחיים. ביחסים. בעבודה.

קונפליקטים של כאבי גדילה.

אנחנו גדלים מבחוץ מכורח הנסיבות ומשהים את הגדילה מבפנים.

בורחים לפנטזיה. לכל מה שיכולתי להיות אם רק ואז ואולי.

והחיבור,

החוט המקשר.

נעלם.

או שאולי

הוא מעולם לא היה.

ואת הגדילה הרי לא ניתן להאיץ.


אז אני מציעה פתרון זמני,

להקל על כאב ברמה מיידית.

כמו אקמול, או תרופת הרגעה.

וניתן מקום

לתהליך הטבעי.

נחזיק אותו כמו תינוק חדש שבא לעולם.

נשקה אותו,

כמו צמח שרק בוקע מהאדמה.

נטפל בו כמו שהיינו רוצים שיטפלו בנו.

נתייחס אליו כמו אל הילד שלנו.

הילדה שהיינו.

כמו שהיינו אמורים לגדול.

ובמקביל.

נשמר עוד קצת  מהקצב הישן,

עד שנהיה מוכנים לפרידה.

ונגדל...

נויה אברמוביץ' - חוקרת את תחום ההצלחה ומימוש העצמי. מעל 10 שנות נסיון בתחום השיווק והמכירות. אמא גאה של הפורטל לפסיכותרפיה גופנית. יועצת שיווק ומדיה חברתית - מטעם מעוף ומשרד התמ"ת. אלופת הארץ בהתנגדויות ומקפידה לישון צהריים.  קליניקה בכרם מהר"ל ובתל-אביב

שאלה של שינוי - הבלוג של נויה אברמוביץ'
תאריך: 23/7/2016 16:52:00

2007, אני חוזרת לארץ משהות ארוכה לא כאן. אין לי קרקע, אין לי מקום, אין לי ממש זהות וגם לא כיוון לנשוב עם הרוח. אני אבודה ומבינה שמשהו חייב להשתנות. אז בדרך לא דרך, בלי שום הכוונה, או כלים, אני מתחילה את המסע אל עצמי.

כמעט 10 שנים אחרי, ביום של יאוש קיומי. אני נוחתת אצלו על הכורסה ומרשה לעצמי רק לקטר. מנסה להבין מה אנחנו עושים כאן. אצלו ובכלל?

הוא שואל אם אני באמת לא רואה את השינוי וזה רק מכעיס אותי יותר.

שינוי...


המילה הכי פחות אהובה עליי בשפה העברית היא שינוי.

השבוע דובר כאן הרבה על שינוי. שאלות של שינויים חלפו באויר ביני לבינם.

אני לא אוהבת שינויים, הם מגרדים לי בגוף ועושים לי נזלת.

אם מישהו אומר לי כמה השתניתי, מבחינתי הוא לא מכיר אותי כלל וכלל.

אני יכולה להרחיב  את הבחירות שלי ולבחור בתגובות אחרות.

אני יכולה לשנות את הדרכים שעליהן אני הולכת ולהגיע למחוזות אחרים.

אני יכולה לשנות דפוסי יחסים, דפוסי עבודה, הרגלים.

אפילו הגוף שלנו לא משתנה. הוא גדל, קטן, מתרחב, מצטמק. אבל לא נהיה פתאום גוף של מישהו אחר...

אגב, ידעתם שהאף והאוזניים שלנו, הם האיברים היחידים בגוף  שלא מפסיקים  לגדול?

לשאלתו, עניתי שלא.

לא השתניתי כלל וכלל. אני נשאר אני וכל זה.

השינוי היה בהחלטה לצאת למסע אל עצמי,

ללמוד לתקשר, לדעת מה להגיד ולמי ומתי.

לנסות להבין ולפגוש את עצמי במלוא הדרי.


לא תמיד זה מצליח לי. אבל הי….

לפחות אני עוד מנסה :)


ואת? ואתה? איפה מתחיל המסע אל תוך עצמך?


rumi2307.png


נויה אברמוביץ' - חוקרת את תחום ההצלחה ומימוש עצמי. מעל 10 שנות נסיון בתחום השיווק והמכירות. אמא גאה של הפורטל לפסיכותרפיה גופנית. יועצת עסקית מטעם מעוף ומשרד התמ"ת. אלופת הארץ בהתנגדויות ומקפידה לישון צהריים.  קליניקה בכרם מהר"ל ובתל-אביב


תהיות על מעמד העובדים החדש - הבלוג של נויה אברמוביץ'
תאריך: 2/8/2016 18:04:00

יומיים בשבוע אני לובשת על עצמי את החליפה המשרדית ויושבת לעבוד על המחשב. ניהול אתר, תוכניות עבודה, דוחות טיפול, חשבוניות, הצעות לשת"פ ועוד שאר ירקות.


לפני מספר שנים עברתי צפונה ומצאתי את עצמי עובדת בבית לבד, כמהה לחברה אנושית להתחכך בה. אז יצאתי החוצה. לאחד משלושת בתי הקפה שיש באזור שלי. בהתחלה הייתי יושבת לבד. אני והמחשב.

עכשיו  זה שונה. תופעה של מצוקת שקעים פנויים מתפשטת בקפה.  חבורה של אנשים במקצועות שונים ומגוונים, מתאספים על הבר  בכל בוקר. שותים קפה, מקלידים, מתייעצים, משתפים, נפגשים. אני כבר לא עוף מוזר בנוף הצפוני. יש עוד אנשים כמוני ונראה שהם הולכים ומתרבים. גן-עדן עלי פרברים.

השוק משתנה. וזה לא רק בתחושה שלי. לאחרונה  קראתי מאמר באתר Entrepreneur,  שמדבר על השינוי בשוק העבודה בשנים האחרונות. בשנת 2016, קיימים מעל 53.7 מליון פרילנסרים בארצות הברית בלבד. העסקים הקטנים והבינוניים מהווים כשליש מההכנסה למדינה. 41% מבעלי העסקים, עשו שינוי מקצועי בשנה האחרונה לכיוון ייצור עצמאי. השוק משתנה, אנשים מחפשים להגדיל הכנסות, יותר ויותר מעסיקים מבינים את הפוטנציאל הגלום בהעסקת פרילנסרים ויותר אנשים זזים ממודל העבודה הקלסי אל עבר  ייצור יצירתי ועצמאי. שואפים לעשות את מה שהם אוהבים ולהתפרנס מזה.

ומה קורה בארצנו הקטנטונת?  לפי משרד התעשייה והמסחר ונכון ל-2013, מספר העצמאיים בישראל עומד על כ - 254,377 והם מהווים 99% מההכנסה הלאומית. אייל דץ, במאמרו "מעמד האובדים", קורא לשינוי הזה, המעמד היצירתי. שידוע יותר בשמו - דור ה Y. הכל זז במהירות האור. דור ה X, מפנה את מקומו בשוק העבודה, אל דור ה Y. דור שדורש מימוש עצמי ותשוקה בחיים האישיים והמקצועיים שלו, דורש יחס שוויוני, דורש להגשים חלומות, לחיות את החיים במלואם. הדור זה, שאינו קשור למקום עבודה או מגורים אחד, אוהב את האתגר שבשינוי ובאותה נשימה, מתמודד עם ערכים מבית על יציבות ופחד משינויים בתוך נוף של אי וודאות. וכאן למעשה נוצר קונפליקט. קונפליקט שלרוב מעורב בתחושות של אשמה ובגידה המקשה על הדחף לגדול ולחיות ולהישאר נאמן לעצמי ולחיות.


השבוע בבלוג  אין גוף. רק תהיות שעולות מקריאה.

שאלות על מימוש ותשוקה. על הסתגלות לשינוי.

כיצד אפשר למצוא איזון בין הדרישה מבפנים לדרישה מבית?

איך אפשר לחיות בשלום בין שני צדדים שלעתים מנוגדים אחד לשני?

על הסיכוי האמיתי להיות חופשי באמת מתחושות של אשמה ובושה בתהליכי גדילה הקשורים למקום בו אני מרשה לעצמי לתת ולקחת...

עכשיו תורכם.


מקורות להמשך קריאה

Entrepeneur Journal, We're Turning Into a Freelance Nation. Here's What That Looks Like - https://www.entrepreneur.com/article/272707'

http://goo.gl/NpdLFH,   אייל דץ, "מעמד האובדים", מגזין TIMEOUT

 http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=30362, דור ה Y בישראל, מגזין אנשים

http://www.economy.gov.il/Publications/PressReleases/Pages/2016-0045-152.aspx- אתר משרד התמ"ת, הרשות לעסקים קטנים ובינוניים

https://www.youtube.com/watch?v=jHpbdQCMnwQMillennials or Generation Y, Who They Are and Why The're Hated

נויה אברמוביץ' - חוקרת את תחום ההצלחה ומימוש עצמי. מעל 10 שנות נסיון בתחום השיווק והמכירות. אמא גאה של הפורטל לפסיכותרפיה גופנית. יועצת עסקית מטעם מעוף ומשרד התמ"ת. אלופת הארץ בהתנגדויות מקפידה לקרוא ספר בשבוע, ללכת לים ולישון צהריים.  קליניקה בכרם מהר"ל ובתל-אביב


חלקים שלא הסכמתי לפגוש - הבלוג של נויה אברמוביץ'
תאריך: 19/8/2016 13:42:00

**השבוע פגשתי אצלי מקומות שלרוב אעדיף לא לראות. פגשתי את המומחיות שפיתחתי עם השנים, לברוח מעצמי.

האמת, זה היה מעורר הערצה. כל הכבוד לעצמי. איזו נחישות מרהיבה. מיומנות בריחה סטייל הודיני.


לרוץ על נפשי בכל פעם שאני פוגשת אותי. או לפחות חלקים ממני.

כאילו חלק אחד שלי רוצה לצאת, להתמסר. וחלק אחר, מבקש להישאר עוד קצת שמור, סגור ומסוגר. מכורבל בשבלול.

אני רוצה לצעוד עוד צעד קדימה. אבל הגוף שלי עומד במקום. רועד...

המילים נתקעות, לא מצליחות לצאת בפשטות.

משהו מבפנים מתחיל להסס, לשאול שאלות.

מעבר בזק לפעולה, כדי לא לפגוש את הרגש. מעבר חד לראש, כדי לא להרגיש את הגוף.

תירוצים וסיפורי אלף לילה ולילה, כדי לא לחיות באמת.

 וממה התחמקתי בעצם? את זה כבר הספקתי לשכוח...

כל מה שזכרתי היה,

שיש שם משהו שלא בא לי לפגוש.

עכשיו, ולעולם לא.

 ואני,

אני רק רציתי פשוט

ולנוח.

אבל המאבק בעצמי כבר נהיה מעייף.


בסופו של דבר הסכמתי,

אבל רק לדקה.

הסכמתי לפגוש אותי לקצת ולאט.

ללחוץ יד לקנאה לזעם. ללטף לרגע קטן את הכאב והצער.

והרגשתי כל-כך אמיצה ושמחה.

כי הסכמתי

לרגע קטנטנן.

להסתכל על עצמי,

על כולי.

בלי לברוח.

**רק שתדעו שאני ממש סקרנית לדעת, איפה הנושא של בושה ופחד פוגש אתכם בחיים.

    אשמח אם תשתפו קצת בתגובות, או אפילו שלחו לי מייל noyaab@gmail.com


נויה אברמוביץ' - חוקרת את תחום ההצלחה ומימוש עצמי. מעל 10 שנות נסיון בתחום השיווק והמכירות. אמא גאה של הפורטל לפסיכותרפיה גופנית. יועצת עסקית מטעם מעוף ומשרד התמ"ת. אלופת הארץ בהתנגדויות מקפידה לקרוא ספר בשבוע, ללכת לים ולישון צהריים.  קליניקה בכרם מהר"ל ובתל-אביב.

לחיות בחופש - הבלוג של נויה אברמוביץ'
תאריך: 1/9/2016 16:22:00

החודשים האהובים עליי בשנה, הם, אוגוסט עד אוקטובר. זו תקופה שבה קצב העבודה יורד. אנשים בחופש, מתארגנים לקראת החגים ואני מוצאת את עצמי עובדת פחות שעות, אבל היקף ההכנסה שלי גדל. ככה זה  כבר שנים. דווקא במקום שבו אני נאלצת להאט את הקצב, דברים קורים מעצמם וגל של התחדשות ואנשים שוטף אותי בנעימות. זה המגדלור שלי בשאר השנה - להשקיע יותר זמן בעצמי. בסופו של יום, זה מניב את הרווח הגדול ביותר. ערכי וכלכלי גם יחד.


אני אישה שזקוקה למשאבים מסביבי. כמה שיותר. ממלאים, מספקים, תומכים. המשפחה שלי, מוזרה ומורכבת ככל שתהיה, היא העוגן הראשי שלי. החברים שלי, הם אותם חברים כבר שנים, אני נפגשת כבר שנים עם אותו המדריך (החתיך, יש לומר)  והמטופלים... המטופלים שלי, הם חלק ממני. כל אחד מהם משקף אליי חלקים בתוכי ודרכם אני נשארת בקשר, גם עם עצמי. כזו אני, לא יכולה להישאר בתהליך שבו אני לא מאוהבת. לא ביחסים ולא בעבודה. כדי לאפשר את כל זה, אני חייבת להשקיע במשאבים האלה, לטפח אותם ולהתמסר אליהם. וכשהמשאבים האלה כוללים את עצמי, זה אומר גם לפנות כמה שיותר זמן לדברים שעושים לי טוב.

וכך יצא, שאני מקדישה המון שעות ביום במחשבה ונסיון  לפיצוח הנוסחה ומטרת העל שלי: לחיות בחופש. להרגיש שאני חיה בקוקוס, עובדת, אבל בפנסיה. לא צריכה לחכות 10 חודשים כדי להגיע לספטמבר אוקטובר, לברוח כמה שיותר רחוק, להתנתק  ולהיזרק באיזה חוף אקזוטי. (כמו שהיתה השגרה שלי  עד לפני 5 שנים בערך). השלב הראשון היה לעבור לגור כמה שיותר קרוב לים, אחר כך, הגיעה העבודה האמיתית. להרשות לעצמי לחיות באמת, בדיוק כמו שאני רוצה, מבלי להרגיש אשמה.

אתם מבינים? אנחנו מבלים 90% מהזמן שלנו כאן בעולם הזה, בפחד, בושה ואשמה.

בשנה האחרונה הקדשתי המון זמן בלשוחח עם התחושות האלה והפחד שלי מלחיות באמת. הראש שלי רצה לטרוף את החיים, אבל הגוף התכווץ וקפא. עד שבלית ברירה, הסכמתי לפגוש אותם לשיחה. וככל שדיברתי איתם יותר, פגשתי עוד חלקים שכבר היו להוטים לצאת החוצה ולקבל ביטוי. האמת היא, שהתעייפתי מלרצות עד כאב דברים. אז התמסרתי.

לפתע פגשתי חיים שלמים.

חיים שהיו שם כל הזמן.

ככל שההתמחות שלי הולכת ומקבלת צורה ומסגרת ברורה, אני מוצאת את עצמי מבינה יותר ויותר, עד כמה המשאבים האלה שאספתי בדרך, חיוניים לי. עד כמה לאהוב את האנשים שלי ואת העבודה שלי, הם חלק בלתי נפרד מהנוסחה הזו של חיים בחופשה.

אוגוסט הזה היה מרהיב ונשגב. יותר מכל אוגוסט אחר שהיה. יותר מכל השנה. יותר מכל דבר שהכרתי. לראשונה בחיי, הרפיתי מהכמיהה. הרשיתי לעצמי להיכנס למים. מים שכלכך הרבה שנים פינטזתי על הרגע שאוכל להיכנס לתוכם, להרשות לעצמי לצוף על הגלים  ולתת להם  לשאת אותי לאן שילכו...


נויה אברמוביץ' - חוקרת את תחום ההצלחה ומימוש עצמי. מעל 10 שנות נסיון בתחום השיווק והמכירות. אמא גאה של הפורטל לפסיכותרפיה גופנית. יועצת עסקית מטעם מעוף ומשרד התמ"ת. אלופת הארץ בהתנגדויות מקפידה לקרוא ספר בשבוע, ללכת לים ולישון צהריים.  קליניקה בכרם מהר"ל ובתל-אביב.




הטרגדיה של ההצלחה
תאריך: 9/8/2018 17:10:00

Coldplay, 2017. אי שם באירופה

מעל 50,000 איש, הגיעו ומילאו את האיצטדיון. מעל 50,000 איש ידעו את כל המילים של השירים ורצו להרגיש כמה שיותר קרובים לשמיים. זה היה מרגש. חשבתי על סולן הלהקה ואיך בודאי הוא מרגיש לקבל כלכך הרבה אהבה. ברגע אחד, מרגש במיוחד, מצאתי את עצמי מרחפת. נמצאת לא נמצאת במקום. מרגישה את הכאן ועכשיו, את ההתרגשות, השיא והעונג.

הסתכלתי עליו לרגע. ושאלה אחת קטנה עלתה אל ראשי. "האם זה מה שאת רוצה?" התשובה שעלתה, הייתה כמעט מיידית. "לא".

והופתעתי.

מי לא היה רוצה לקבל כלכך הרבה אהבה?

הטרגדיה של ההצלחה

שאלת ההצלחה, לא חדשה לי. אני חוקרת אותה כבר כמעט עשור מחיי. פוגשת עשרות אנשים בשבוע שרוקדים את מחול האהבה/שנאה אל מול האפשרות להצליח ולהיות מי שהם רוצים להיות.

ועדיין, הלא המוחלט הזה שעלה מתוכי, קצת הפתיע.

ההצלחה היא מושג סוביקטיבי וכל אחד יגדיר אותה אחרת בהתאם לסיפור ולמשאלות של עצמו. אבל מצאתי שיש נתון נוסף שעד לאותו הרגע, באותה הופעה מרגשת, פחות לקחתי בחשבון. הצלחה היא דבר סוביקטיבי. אבל ההצלחה הזו שרבים מדברים עליה, מהי באמת? האם היא באמת רק תפיסה סוביקטיבית שתלוייה בפנטזיות וכמיהות שלא מומשו? האם כל אלה באמת שלי? או אולי בכלל שייכים לתפקיד משפחתי שאני מנסה לשחזר/לשמר/להימנע ממנו?  (הקיפו את התשובה הרלוונטית עבורכם)

חגית, מעצבת תכשיטים בת 38. עד לפני 3 שנים עבדה כמנהלת לוגיסטיקה בחברת היי-טק גדולה. בגל הפיטורים האחרון, החליטה שלא לחפש עבודה חדשה ולתת הזדמנות לתחביב שלה מזה כ 15 שנה, עיצוב תכשיטים, להפוך למקצוע. עד כה, היא מכרה בעיקר במעגלים קרובים ונתנה אותם מתנות. "אבל עכשיו", היא אומרת. "יש לי הזדמנות להיות ולהגשים את מי שאני. אני רואה את זה קורה. אני רואה שאני יכולה וגם מצליחה להתפרנס, זה כבר לא רק תחביב. כשאני מדמיינת איך אני רוצה שזה יהיה, אני מרגישה שמחה וסיפוק גדול. אבל משהו שם לא עובד. כל הסרטונים והתמונות שאני מעלה בפייסבוק. זה לא מספיק. זה לא מביא מספיק מכירות. אני רוצה יותר, אני רוצה להיות גדולה. אני רוצה להרגיש שהצלחתי וזה מרגיש שאני אפילו לא קרובה לשם..." 

אני שומעת אותה. שומעת את ההתרגשות שבקולה, אבל הגוף שלי לא שקט. אני שואלת אותה איך היא רואה את ההצלחה שהיא מדברת עליה. מה זו הצלחה בחוויה האישית שלה? איך היא תדע שזה קורה?

 "אני מדמיינת שזה קורה", היא עונה, "אני מתעוררת בבוקר ורוצים אותי. הטלפון לא מפסיק לצלצל, האפליקציה לא מפסיקה להשמיע התראות של מכירה. אנשים שולחים לי מיילים והודעות והם בהוקרת תודה על זה ששיניתי להם את החיים. הכסף, לא משנה אפילו. ברור שהייתי רוצה גם להרוויח הרבה, אבל זה לא העניין. זה משהו בתחושה הפנימית. הם רוצים, הם באים, הם מזמינים תכשיטים. אני מצליחה לגעת באנשים והם שמחים. אני נוגעת בהם, רואה אותם ומכינה להם משהו מיוחד שאין לאף אחד אחר מלבדם והם בהוקרת תודה. אני שומעת את הצלילים ממש...עוד כסף נכנס, עוד לקוחה מרוצה. כמו מוזיקה נעימה שמסמנת לי, שהצלחתי. אני מרוויחה כסף, מתפרנסת ממה שאני באמת אוהבת לעשות. והדברים קורים מעצמם..."

"ומה קורה לך בגוף כשאת מתארת את החוייה הזו של ההצלחה?" אני בוחרת לשאול אותה.

"מוזר שאת שואלת", היא עונה. "כי בהתחלה באמת הרגשתי ממש טוב. נינוחה. מרחפת ממש. יכולתי להרגיש את זה קורה. אבל ככל שפירטתי יותר, משהו לא הסתדר לי בגוף. נהיה לי כאב ראש פתאום לא קשור וכפות הרגליים שלי כאילו התחילו להינעל, לרצות להיעלם אל תוך הרצפה. כאילו, ככל שדמיינתי את זה קורה, משהו בי חיפש לברוח ולחפש הגנה" .

בסיפור של חגית, חווית ההצלחה, באה לידי ביטוי באהבה וסיפוק. האהבה והסיפוק שלה מהידיעה שהיא נגעה באנשים, דרך היצירה והאומנות והסיפוק של הלקוחות מהשירות שהיא נותנת להם, מהיכולת שלה לראות אותם ולהתאים להם משהו במיוחד עבורם. חגית רוצה להרגיש שהיא משמעותית. שחווית הקניה אצלה, שינתה למישהו את החיים. מישהו מאושר ולה יש חלק באושר הזה. 

חגית יודעת, מה היא תחושת הצלחה עבורה ועדיין, היא יודעת מה עליה לעשות כדי שזה יקרה. ועדיין, זה לא קורה. ויותר מזה, משהו בחווית השלמות והעונג, מעורר בה חרדה. חרדה שהיא מזהה, רק כאשר היא מפנה את תשומת הלב גם לגוף. ובמציאות, כשההזמנות מגיעות, במקום השמחה והעונג שהיא מדמיינת, היא מוצאת את עצמה מחבלת, ממסמסת, נעלמת ועל אף שאין זה מה שהיא רוצה באמת, היא נשארת בתחושה של חוסר סיפוק ואכזבה.

חווית התסכול של חגית והפער בין תמונת ההצלחה והמציאות, מחוברים בקשר בלתי נפרד אל הסיפור שלה והתפקיד המשפחתי שלה, שבחרתי שלא להרחיב עליהם הפעם. אל הכמיהה לתיקון וניראות. אל פנטזיית הצלה של אמא דיכאונית ואבא שלא באמת נוכח, מול אשמה קיומית שעולה מהאפשרות שלה להצלחה. 

  "הקונפליקט נמצא במקום שבו כל ההוויה, כל האנרגיה, כל המשאבים של הקיום שלנו, הולכים אל המקום שבו אנחנו מנסים כל הזמן לשמר את הפרסונה. את הפרסונה שאנחנו חושבים שההורים שלנו רוצים שנהיה, כי ככה הפנמו שאנחנו נקבל אהבה ובאותה נשימה, אנחנו לא באמת משחררים את הכמיהה שיקבלו אותנו כמו שאנחנו. וכאן נוצר הקונפליקט..." (אלכסנדר לואן)

כשזה מגיע ליציאה החוצה. לגדילה מקצועית, לשיווק. התחושה של המאמץ, שכיחה ביותר.

רוב הסיפורים מגיעים בסופו של דבר למקום שבו אנו מנסים בכל דרך אפשרית, לשמר פרסונה שאותה הפנמנו כילדים, שדרכה נזכה באהבה, שדרכה יראו אותנו. כשאני שואלת על חווית ההצלחה, לרוב אני שומעת תשובות שאינן מחוברות לחוויה גופנית של שמחה ועונג. לרוב הגוף מאותת משהו לגמרי הפוך, כשמתארים  את כל הפנטזיה במלואה. משהו בתפיסה של ההצלחה, מחובר הרבה פעמים לחוויה של תיקון מעורבבת עם כמיהה לריפוי. וזה דומה ביחסים, זה דומה במעגלים חברתיים וזה דומה גם  במישור המקצועי/עסקי. ועיקר המאמץ הולך על ניסיון ולהיות מי שרצו שנהיה, או ליתר דיוק, מי שהפנמנו שכדאי שנהיה.  

כשאנחנו מדמיינים הצלחה, היא לרוב תהיה מחוברת באופן לא מודע, למה שאנחנו חושבים שישחרר אותנו ולא תמיד מחוברים ו/או מקשיבים לצורך האוטנתי שלנו, שלא קיבל מקום. התוצאה תהיה, נסיון בכל מחיר לתיקון ותחושה של מאמץ מתמיד. מאמץ מתיש, שלמעשה, מניע אותנו לשמר משהו שהוא לא באמת אנחנו וכתוצאה, לא מאפשר מקום אמיתי לנוח בו. במילים אחרות, רצינו תיקון וריפוי, אבל בפועל החלפנו את ההורים בלקוח/בקהל/בבן-זוג. (גם הפעם, סמנו את התשובה המתאימה)

במציאות, המשמעות של הגדילה טומנת בחובה גם טרגדיה ואובדן. אם אני אגדל לאדם שהכשירו אותי להיות, אאבד את מי שאני. אם אני אגדל להיות מי שאני, אסתכן בלאבד אהבה. הצמיחה והגדילה בעיני, קודם כל מחוברת לחוויה פנימית של חופש, להפנמה, לתהליך ארוך של אובדן ופרידה. עליי להפנים ולהסכים לאבד את המשאלה שיראו אותי/שיאהבו אותי/שיקבלו אותי (שוב, סמנו את התשובה המתאימה). עליי להפנים שמה שאבד, לא יחזור ולהסכים לפנות מקום למשהו אחר שאני עוד לא מכירה ולשם כך, עליי להסכים להיות מי שאני, חופשייה מחרדה, מבושה ואשמה. עליי להסכים לשהות במרחבים לא מוכרים ולגעת בכל הפצעים, כדי לפנות מקום לדברים חדשים. כדי לפנות מקום לעצמי.

וזה מפחיד. כלכך מפחיד, שרוב הזמן, נעדיף לשחזר את המוכר והידוע ובכך, נמנע מעצמנו לראות את הפוטנציאל האמיתי שגלום בצמיחה והצלחה. 

במילים אחרות, אם אני רוצה שדברים יקרו, עליי להבין מה אני משחזרת ואיפה, עליי להסכים להיות ההורה של עצמי ולהניח את העבר בעבר. רק לאחר שההבנה על האובדן מופנמת וכל חלקי הסיפור מתחברים, יש פניות גדולה יותר להבין איך אני רוצה לגדול ולהגדיר מחדש את חווית ההצלחה הסוביקטיבית. ואז, ורק אז. מתפנה מקום לעניינים פרקטיים של גדילה, יציאה ושיווק.

************

בבלוג הזה תמצאו חלקים מן האמת שלי לאפשרות של צמיחה. עם מינימום חרדה, בושה או אשמה. תמצאו את האמת שלי על חיים בשמחה והנאה. כולי תקווה, שתצליחו למצוא כאן גם חלקים מן האמת שלכם.

אם אתם בדרך, ספרו לי. 

אם אתם עדיין מחפשים אותה, כתבו לי. 

אם אתם כבר שם, רוצו לחגוג את זה! 

נויה אברמוביץ'- חוקרת את תחום ההצלחה ומרחבים דיגיטליים, אמא גאה של הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, פסיכותרפיסטית גופנית בהתמחות תעסוקתית ועסקית. מקפידה לעבוד כמה שפחות, ללמוד כמה שיותר, ללכת לים ולנוח בצהריים.

רשימת קריאה מומלצת:

ארוין יאלום, פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. הוצאת כנרת.

תומס אוגדן, על אי היכולת לחלום. הוצאת עם עובד.

The Language of the Body: Physical Dynamics of Character Structure.

How the Body Reveals Personality.

Alexander Lowen M. D

Bioenergetics press 2003


  לקח לי שנים להבין - שעל מנת להצליח לגדול באמת. עליי להניח לרגע לפרקטיקה ולהתמקד קודם כל בעצמי. כי מה שעומד ביני לבין מי שהייתי רוצה להיות, זו אני!

   " לא יכולתי לבחור במנחה טובה יותר – נויה היתה מקצועית ביותר , חדת אבחנה , שאלה את השאלות הקשות והמעוררות חשיבה . ידעה לשקף לי את המציאות בצורה פוקחת עיניים . אני מודה שזה היה לעתים תהליך קשה מבחינה רגשית אך יחד עם זאת אין ספק שהתהליך היה בנוי בצורה נכונה , מדויקת – מתהליך פנימי ליציאה החוצה לשוק העבודה. מה – being   לעבר ה – doing. אין ספק שגם סגירת הקבוצות הלא כדאיות כלכלית לא היתה קורית ללא הייעוץ עם נויה – הביטחון שלא בכל מחיר ולהתנהל נכון , ולחשוב כלכלית על העסק שלי הם תוצר ישיר לשיחות עם נויה. אני מודה בכל ליבי על האפשרות להיות חלק מהמתהליך הכל כך מצמיח הזה – והמלצתי עליו לאנשים רבים." סמדר אביטל, מיילדת אימהות. דולה פוסט-פארטום 

מודל העבודה שלי משלב 2 תהליכים מקבילים: אישי ועסקי: 
ברמה האישית: גדילה, הצלחה, ערך עצמי, לקיחת מקום,  אני במרכז, פחד ובושה מהצלחה.
ברמה העסקית: חשיבה משותפת להכנסה מיידית, בניית תוכנית עבודה לפיתוח עסקי ואסטרטגיית שיווק.
המודל נשען על תאוריות גוף-נפש מעולם הפסיכותרפיה הגופנית, עבודה עם טראומה, ותיאוריות מהגישה האקזיסטנציאלית, נושאים עיקריים המעסיקים את גישה זו, הם מימוש עצמי, האבסורד, חופש הרצון, משמעות החיים ובדידות קיומית. בשילוב נסיון של מעל 10 שנים בתחום היזמות, מכירות ושיווק והשראה ממנטורים עסקיים בארץ ובחו"ל
האני מאמין שלי הוא שעל מנת לגדול באמת, עלינו לעבור 4 שלבים עיקריים הנעים בין העולם האישי והמקצועי לסירוגין:

למצוא פתרון זמני ומיידי למצוקה שאיתה מגיעים (כלכלית ו/או אישית)
עבודת עומק בנושא העצמי. בדגש על: מבנה אישיות, זהות, לקיחת מקום וריפוי פצעים נרקיסיסטיים.
התייחסות קונקרטית לדילמות מקצועיות.
חזרה לאישי להמשך התפתחות וגדילה ושימור.

נויה אברמוביץ': חוקרת את נושא המימוש העצמי בעולם התעסוקה החדש ועובדת בקליניקה פרטית, במודל משולב של פיתוח אישי ועסקי בקליניקה בכרם מהר"ל. אמא גאה של הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, יועצת עסקית מורשה מטעם מעוף ומשרד התמ"ת , מקפידה לעבוד כמה שפחות, ללמוד כמה שיותר, ללכת לים ולישון צהריים.

לגדול ולהפסיק להתבייש
 תהליך אישי ועסקי משולב
 להתייעצות ותיאום פגישה, הכניסו פרטים בתיבת צור קשר (כאן, בצד שמאל) ואחזור אליכם בקרוב.

מקבלת בקליניקה בכרם מהר"ל (חוף הכרמל)