צור קשר עם ענת
...Loading...

ענת גיחון M.A


ענת גיחון M.A

שמי ענת, ולפני שאני מטפלת, מדריכה ומורה, אני קודם כל אמא, בת זוג, חברה. אף אחד מהקשרים בחיי אינו מובן לי מאליו, באף אחד  לא זכיתי בקלות, ובכל אחד מהם אני משקיעה לא מעט  מחשבה ובעיקר רגש.  מאז שאני זוכרת את עצמי מצאתי שאין דבר מעניין, מסקרן ומרגש יותר ממפגש - לפגוש ולהבין אנשים, לא רק מתוך הקשבה, אלא גם מתוך התבוננות. עוד כילדה אהבתי להתבונן בהבעות ובתנועתיות של אנשים, ולטוות מתוך כך בדמיוני את סיפור חייהם...

מראשית חיי גדלתי בסביבה מורכבת, בה תפקידי היה להיות שם עבור האחרים סביבי, קצת להשאיל את עצמי למענם. לכן הבחירה לעסוק בטיפול, שעיקרו מפגש, בניית קשר שבו אני ממצבת את עצמי באופנים להם המטופל זקוק – קצת משאילה חלקים מעצמי עבורו – היתה בחירה מתבקשת.

תחילה למדתי את מדעי הנפש – פסיכולוגיה, לימודים שהיו מעניינים ומרתקים, אבל העיסוק בתחום המילולי כחלק מהובלת תהליכי שינוי הרגיש לי מצומצם. כאילו שחלק משמעותי ממי שאנחנו, החלק שמתייחס לביטוי שמעבר למילים, נשאר מחוץ לחדר הטיפול. חסרה לי ההקשבה לגוף, להבעה הרגשית, לביטוי חי, וחיפשתי מענה לחלק זה. מכיוון שאני מאד אוהבת מוסיקה, מאד אוהבת לשיר ומאד מאד לרקוד, כשניפתחה בארץ תוכנית ללימודי תרפיה אקספרסיבית, כשלוחה של לסלי קולג' שממוקמת בבוסטון, מסצוסטס, הרגשתי שמצאתי את מה שחיפשתי. תוך כדי לימודי התואר השני בתחום זה, עם התמקדות בתרפיה בתנועה, אותם המשכתי בארה"ב, נחשפתי לאנליזה הביואנרגטית – שיטת טיפול שמשלבת התייחסות אל הגוף הממשי ועבודה איתו– עם נשימה, ביטוי רגשות כמו כעס, כאב, שמחה תוך שימוש בגוף ובקול, בתהליך טיפולי דינאמי-אנליטי. שילוב זה נראה לי שילוב נכון, כמעט הכרחי למפגש עם כל חלקי עצמנו, מפגש שהוא חלק משמעותי בתהליך הטיפול. את התחושה שהגעתי הביתה קיבלתי הרבה בזכות עבודה עמוקה על עצמי במשך לא מעט שנות טיפול בשיטה זו, במקביל ללימודים בתוכנית הכשרה שמסמיכה מטפלים שממוקמת בניו-יורק.

עם סיום התמחותי ושובי ארצה הקמתי את המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית,מכון שמהווה מרחב ללימוד ועיסוק בתחום, ובמשך שנים עמדתי בראשו. כיום אני משמשת יו"ר ועדת ההוראה ומורה בכירה בתוכנית ההכשרה למטפלים של מכון זה.
 
במקביל לעבודה במוסדות מובילים לבריאות נפש )בי"ח שלוותה ומרפאת רמת-חן באזור המרכז,ומרכז "משעולים"  לטיפול קבוצתי בילדים בירושלים(  פתחתי קליניקה פרטית בתל-אביב ובמבשרת ציון שבאזור ירושלים,אזור מגורי, ומזה כ-30 שנה רוב עבודתי מוקדשות לטיפול. 

כמו כן לימדתי ועדיין מלמדת את שיטת הטיפול בתוכניות מובילות בארץ לתרפיה בתנועה, כמו לסלי קולג, סמינר הקיבוצים, ומדרשת "בית וגן", ובמסגרות פרטיות.
כחלק מהתפתחותי כמטפלת סיימתי את תוכנית "הידברות",תוכנית פסיכותרפיה למטפלים מתקדמים של המכון הפסיכואנליטי הישראלי.

בשלוש השנים האחרונות  אני מוסמכת כמורה בינלאומית, ושייכת לצוות ההוראה של המכון הבינלאומילאנליזה ביואנרגטית,ומעבירה סדנאות הוראה בארץובחו"ל.

אודות הטיפול.

כשמטופל בוחר לעבור את המסע המרפא במחיצתי הוא יפגוש אותי, כפי שאני, ממשית, בלי מסכות. יחד עם זאת המרחב שאנחנו בונים ביחד קיים למענו, והוא נמצא במרכזו.  בעבודתי אני שמה דגש על בניית קשר משמעותי עם המטופל, כשאני נמצאת עבורו בנוכחות קשובה, תומכת ומכילה, קשר שיספק מצע למפגש  עם כל אספקט בעצמו - רגשי, גופני, התנהגותי, מנטאלי ורוחני, שיאפשר לו לאט לאט  לפגוש בעזרתי את מציאות חייו באופן המלא ביותר שניתן בכל רגע. אני מאמינה שמפגש כזה הוא תנאי מקדים ליצירת כל שינוי.

הגישה שלי היא אינטגרטיבית, וכוללת שיחה, הזמנה להקשבה והתבוננות בתחושות ובתהליכים גופניים -נפשיים, כולל חקירת דפוסי חשיבה ואמונה, תבניות של יצירת קשר, על חלקם ניתן ללמוד מאלמנטים בקשר שנוצר בינינו. דגש מיוחד מושם על חקירת השפעת ארועים משמעותיים במהלך חייו של המטופל על תפיסתו את עצמו ועל אופני התארגנותו בעולם,  יחד עם הפעלה גופנית, במינונים ותיזמונים שמתאימים לו. הפעלה זו כוללת עבודה עם נשימה, קירקוע, הרפייה, ביטוי רגשות בעוצמות שונות, ועוד. המתמקדות בהפעלה הגופנית היא בריכוך מתחים שריריים שהם בבסיס ארגון גופני הגנתי שנאלצנו לפתח במהלך חיינו כדי להגן על עצמנו מתחושות כאב, עלבון, זעם וכו מחד, ובהעמקת יכולת הביטוי הרגשי מאידך. חלק משמעותי בתהליך הטיפול מוקדש לעיבוד מעמיק של סוגיות שעולות מתוך ההפעלה הגופנית, מהמפגש הטיפולי בכאן ובעכשיו ומתוך התנהלות חייו היום יומית של המטופל.

מטרת הטיפול היא הגדלת יכולתו של המטופל להיות בקשר המלא ביותר עם עצמו ועם סביבתותוך שאיפה לפיתוח הפוטנציאל הייחודי שחבוי בו מחד, יחד עם הרחבת היכולת ללמוד לקבל יותר את מיגבלות מציאות חייו ואת הפער בין המושלם לבין מציאות זו. הרחבה והעמקה של יכולת ההכלה והקבלה העצמית, תוךהעמקת תחושת  הבטחון והמקורקעות, את רמת ההנאה, החיות והחיוניות שלוואת יכולתו לקיום קשר אינטימי מספק.

אני מנוסה בעבודה עם מגוון רחב של אנשים, של נושאים ושל קשיים – החל מסוגיות של חיפוש אחר זהות עצמית, קושי בביטוי עצמי, של יצירת קשר אינטימי וזוגיות, של טיפול בטראומות התפתחותיות , מיניות וטראומות של אלימות, קשיים רגשיים כמו דכאון וחרדה, ועוד. בשנים האחרונות אני מתעמקת בחקר ספקטרום התנועה האגרסיבית , בסוגיות כמו אסרטיביות, ביטוי כעס, תוקפנות וזעם ומקיימת סדנאות בנושא.

מסגרת עבודתי היא פרטנית, זוגית, קבוצתית וסדנאית.


מהי האנליזה הביואנרגטית

 "The more alive your body is, the more you are in the world." (Alexander Lowen, 1975.)

 האנליזה הביואנרגטית  היא גישה טיפולית אנאליטית שפותחה באמצע המאה הקודמת ע"י ד"ר  אלכסנדר לואן לפי תורתו של ד"ר וילהלם רייך, פסיכואנליטיקאי שהניח את היסודות לחשיבה  קלינית ותיאורטית המאופיינת בהתייחסות אל הגוף הממשי  כמהות יסודית בתהליך הטיפולי. אלכסנדר לואן, תלמידו של ווילהלם רייך, ואחריו תאורטיקאים נוספים בתחום המשיכו לפתח את הגישה של התבוננות על הגוף והאנרגיה הסומאטית ומרכזיותם בתיאוריה ובקליניקה. לאורך השנים, ההתפתחות התאורטית באנליזה ביואנרגטית מושפעת ומקיימת דיאלוג קרוב עם הפסיכואנליזה ועם גישות התייחסותיות, ותחומים משיקים כמו נוירופסיכואנליזה, פסיכולוגיה התפתחותית וגישות טיפול בגוףנפש שנוגעות  בפרדיגמות פסיכוסומטיות. 

 הנחת היסוד באנליזה  הביואנרגטית היא שתהליכים גופניים-אנרגטיים הם בבסיס חווית העצמי ובבסיס כל קשר בין-אישי וקשר עם העולם. תהליכים אלה, שביטויים ומורכבותם משתנה במהלך ההתפתחות, מקורם בתנועה פעימתית של התרחבות והתכנסות, החל מרמת התא ועד לרמת האורגניזם השלם. הנשימה היא ביטוי לתנועה פעימתית ולמרכזיותה בחיי הגוף והנפש. באנליזה הביואנרגטית תופעות טיפוליות והתפתחותיות מהותיות כמו אמפטיה, מיכל ומוכל, התמזגות ונפרדות,  ויסות, שיקוף, צורות חיות, מוסברות באמצעות תהליכים אלה.

 האנליזה הביואנרגטית מתמקדת בהתבוננות וחקירה של תהליכים פסיכוסומטיים התפתחותיים ובהתפתחות הארגון האדפטיבי (character), שהוא תולדת  המפגש בין העצמי האותנטי לבין סביבתו המשמעותית במהלך התפתחותו. ארגון זה, שהוא בעל פן גופני, רגשי ומנטאלי, יוצר מצב פסיכולוגי  וביולוגי של הימנעות מהרפיה לתנועת חיים ספונטאנית.  הוא מתבטא  בשריון של רקמות הגוף (armoring), שמתוחזק על ידי מערכות שלילה עצמית כמו בושה, אשמה ושנאה עצמית

בטיפול מושם דגש על יצירת מרחב שבתוכו מתאפשרת התהוות של תנועה טרנספורמטיבית עבור העצמי הגופני . המטפל מתבונן בהבעות המילוליות והלא מילוליות, באופן שבו הן באות לידי ביטוי במפגש, כולל  בהיבטים של העברה והעברה נגדית, תוך הקשבה להדהוד האנרגטי-סומטי בין גופו לבין גוף המטופל.  מתוך תהליך זה מתאפשרת המסה של השריון הכרוני של רקמות הגוף, העצמת רמת החיות והחיוניות ופתיחה של תנועת חיים שקפאה בזמן - בטראומה התפתחותית או באירועי חיים טראומטיים.

כל מפגש בין מטפל למטופל הוא למעשה מפגש בין שני גופים המכילים בתוכם היסטוריה ייחודית של מכלול חוויות שבאות לידי ביטוי בצורות חיות מאפיינות (character) . צורות חיות אלה עומדות בבסיס המצע המתפתח במסע המרפא .

 מטפלים באנליזה ביואנרגטית הם גם מטפלים מוסמכים באחד ממקצועות בריאות הנפש.

ארועים

התנועה האגרסיבית כאספקט מרכזי בבניית וביטוי העצמי
תאריך: 29/1/2016 00:00:00
מיקום: חיים לבנון 91, רמת אביב

התנועה האגרסיבית כאספקט מרכזי בבניית וביטוי העצמי 
מנחה: ענת גיחון
 

התנועה האגרסיבית מהווה את אחד הביטויים המשמעותיים של תנועת החיים בגוף, והיא מהתופעות הבסיסיות שעומדות במרכז החשיבה הביואנרגטית.
"אג-רסיה", במשמעות המילולית, הוא "הכוח שלוקח אותנו קדימה, לקראת...". כוח זה תומך בלקיחת העצמי למפגש עם החוץ לשם מילוי צרכיו ורצונותיו, שמתקיימים בדואליות של קרבה ונפרדות, ביחד ולחוד, אל האחר וממנו. קיומה של טעינה אגרסיבית חיה בגופנו הוא תנאי הכרחי לבניית נפרדות, הצבת גבול בין "אני" ל"לא אני" מחד,  ולקיום קרבה, אינטימיות ומיניות בריאה.
הפרעות בהתקשרות בשלבי התפתחות שונים יפגעו במלאות הביטוי האגרסיבי - סביבה שתגרום להסתרת  סקרנותו, יוזמתו, יצריותו תוקפנותו הבריאה של הילד, תאלץ אותו לבנות דרכי ביטוי חלופיים לטעינה זו. במקרה זה היא עשויה להיות מופנית כנגד העצמי במערכות שלילה-עצמית כמו אשמה ובושה, ולהפוך למופעים כמו זעם, ביקורתיות, מניפולטיביות, שנאה, אלימות והרסנות, שהם האספקטים הפתולוגיים של אגרסיה.
בסדנא תשולב למידה תיאורטית של סוגיות הקשורות לתחום זה עם עבודה גופנית ביואנרגטית  ועיבוד החומרים שיעלו מעבודה זו.  הקבוצה ומפגשים בין אישיים ישמשו כמרחב לחקירת  סוגיות שקשורות בכל ספקטרום התנועה האגרסיבית בעצמי ובתוך קשר.

הסדנא תתקיים  ברח' חיים לבנון 91, רמת-אביב
ביום שישי  29.1, 12.00-17.30 וביום שבת 30.1,  10.00-18.00
 
מחיר: 650 שקלים
 
פרטים נוספים והרשמה: טל': 052-2870664,
דואל: 
anatgihon@gmail.com
 
ענת גיחון 
M.A.
 
מטפלת  בתנועה, מדריכה ואנליטיקאית ביואנרגטית.
ממקימות המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית, יו"ר ועדת ההוראה  ומורה בכירה בתכנית ההכשרה למטפלים של מכון זה.
חברה בסגל ההוראה של הארגון הבינלאומי לאנליזה ביואנרגטית.
בוגרת תוכנית "הדברות"  למטפלים מתקדמים של המכון הישראלי לפסיכואנליזה.
מקיימת קליניקה פרטית ברמת אביב ובמבשרת-ציון.
מלמדת בתוכניות הכשרה לתרפיה בתנועה (סמינר הקיבוצים, מכללת ירושלים) ובמסגרות פרטיות.


בלוג

הפחד מביטוי עצמי -הבלוג של ענת גיחון
תאריך: 27/11/2017 23:03:00

הגענו לעולם עם צרכים, רצונות, רגשות, שתורגמו למשאלות אותן ביטאנו  – תחילה דרך הגוף והקול, אח"כ נתנו לקול משמעות דרך מילים. היינו זקוקים לסביבה שתגיב אלינו באופן מסוים – קשוב, מקבל, מכיל, לפעמים כזה שמציב לנו גבולות שהיו חשובים עבור תחושת הבטחון שלנו. אבל אם התגובה היתה תגובה ששוללת את מה שהיינו זקוקים לו, וחזרה על עצמה, מכיוון  שהבטחת הקשר עם הסביבה שהיתה אחראית לקיומנו, בעיקר בינקותנו ובילדותנו, היתה צורך קיומי, למדנו לעצור, לחסום, למסך כל ביטוי שעשוי לאיים, לפחות בעיני רוחנו. על המשך קיום קשר זה, תוך אילחוש הכאב, הכעס , העלבון וכו שחשנו ושאותם רצינו לבטא.  למעשה היפנמנו את המסר שקיבלנו מהסביבה, ולמדנו לשלול את תנועת החיים שלנו, להגיד לעצמנו לא – לא לרצות, לא להזדקק, לא לכעוס, לא להיות יותר מדי, לא להיות חלש ופגיע, וכמובן לא לבכות...וה"לא" הזה ממשיך להתקיים בנו עד היום, ובלי שנשים לב, די מנהל את חיינו. ....

מכיוון שאנחנו חיים קודם כל בגוף שלנו – כל "לא" כזה מלווה בכיווץ – אנחנו, לרוב באופן לא מודע, מצמצמים את הנשימה שלנו, כי כשנושמים באופן מלא יותר מרגישים יותר, כולל את התחושות הלא נעימות... וזה קורה על ידי כיווץ של שרירי מערכת הנשימה – הסרעפת, שרירי בית החזה...

או כשעולה בנו בכי, קולות שהוטבעו בנו שאמרו שהבכי שלנו מכביד ומעיק, או שלבכות זה להיות חלש ורכרוכי, מהדהדים בנו, ואז מערכת שרירים מסוימת, כמו הגרון והסרעפת גורמת לנו לעצור אותו...

או כל פעם שמתעורר בנו כעס, שהוא הדיפה של מה שמאיים לפגוע בנו בצורה זו או אחרת, ושבכך יוצר ניפרדות, ולו רגעית, (למרות שניפרדות היא פן חשוב בגדילה שלנו, ביכולת לעמוד על שלנו,...) אנחנו אומרים – אם אכעס – לא יאהבו אותי, ינטשו אותי; או אפר את החוזה הבסיסי לפיו אני אמור להיות תמיד נחמד וזמין, ואז אנחנו עוצרים את ביטוי הכעס – מהדקים את הלסתות, מכווצים את הכתפיים, הזרועות, הרגליים – כל אותם אברים שהיו אמורים להשתתף בביטוי הכעס.

אמירת ה"לא" לעצמנו, מלווה בכיווץ גופני– של הגרון, של בית החזה, של האיזור שאחראי על הושטה, על הדיפה, על בכי, על צעקה, קרתה לא רק כשהיינו מול מי שהיינו זקוקים לאישור שלו,  אלא שעם הזמן, בכל פעם שמתעורר בנו רגש או תנועה ספונטנית, מבלי שנשים לכך לב – מתעורר בנו קול ששולל תנועה זאת, ויחד איתו מתרחש כיווץ קטנטן של תאים בגופנו, של שרירים, שעוצרים את התנועה שבאה יחד עם הביטוי הרגשי. (המילה האנגלית לרגש מכילה את המילה תנועה– e-motion). לאט לאט כיווצים ועצירות אלה מצטברים למעין שריון, שלמרות שבעומק נועד להגן עלינו – היום הוא חוסם את היכולת להיות, פשוט, מי שאני – להנות, לשמוח, לכאוב, לכעוס כשצריך, להיות חי ומיני. וחלק מהאנרגיה שנועדה לביטוי מופנית כנגד עצמנו, ובאה לידי ביטוי בחרדה, בדכאון, בתחושת ריקנות...

בטיפול אנחנו מנסים לשנות גורל זה – החל מקיום קשר טיפולי, שמעצם מהותו נועד לקבל ולתמוך באותו ביטוי רגשי שבעבר חסמנו. 

אנחנו משתדלים לרכך באופנים שונים, על ידי הפעלה גופנית או סוגים שונים של מגע,  את ההשתריינות הגופנית שנועדה בעבר לתמוך בחסימת הרגש שלא קיבל רשות לבוא לידי ביטוי.

אנחנו מנסים באופנים שונים לעודד זרימת חיות בגוף ואת הביטוי הרגשי שנחסם - עובדים על העמקת יכולת הנשימה; משתמשים בעבודה קולית שלמשל מסייעת לביטוי של עצב, כשהמטופל חווה אותו,  לבוא לידי ביטוי לא פעם בבכי. אם מתעורר כעס או זעם בגוף המטופל, אנחנו לא רק מדברים עליו, אלא גם מנסים למצוא דרך לבטא אותו, לפרוק אותו.

על ידי ריכוך ההשתריינות הגופנית ואמירת "כן" לביטויי הרגשי – אנחנו אומרים "כן" לחיות, לאותנטיות, להנאה, ולרשות לאהוב. 

על השתלמות שנתית בנושא התנועה האגרסיבית, בהנחיית ענת גיחון , אפשר לקרוא כאן.

אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר



האם מותר לי להיות? - גבול ואגרסיה – חלק א'
תאריך: 20/2/2018 10:15:00

האם מותר לי להיות? – גבול ואגרסיה – חלק א'

כתבה: ענת גיחון

אילנה מתנצלת המון. זה קורה בדרך כלל כשלא ברור לה איך האופן בו ביטאה את עצמה  פגש את השני; אולי משהו שאמרה או עשתה גרם למי שבקשר איתה לאי נוחות, או הכעיס אותו. 

מאד קשה לה לדעת מה היא רוצה, חושבת, מרגישה;  להביע את דעתה, להיות. לפני כל החלטה שצריכה לקבל, היא מתייעצת, לוודא שלא תטעה. היא מאד תלויה בתגובות הסביבה, ומתקשה לבטא את רצונותיה. לא תמיד ברור כמה בכלל מרשה לעצמה שיהיו לה כאלה. כשכבר מעזה – מסתכלת על בן\בת שיחה, גם עלי, שמטפלת בה כבר הרבה שנים ועברה איתה כברת דרך ארוכה ורבת מהמורות, מצפה לאישור. קשה לה לקבוע תוכניות בלי אישורו של בעלה, וכשהוא או מישהו אחר מבקש ממנה משהו, גם אם עייפה וממש לא מתאים – לא מעזה לסרב. 

היא לא מהווה מיכל טוב עבור עצמה. קשה לה להכיל כל טעינה, ולו הקטנה ביותר, אי-ודאות או תיסכול, להתאפק, לחכות. ומאד מאד קשה לה כשלא מתפנים אליה מיד, כשמבקשים ממנה להמתין, כשלא עונים מיד לסמסים או הודעות ששולחת. גם אם לא מראה זאת – היא חווה כל השהייה, שהיא סוג של גבול, כדחייה. כסימן לכך שהיא לא ממש חשובה, אהובה, רצויה. 

וכשחוויות כאלה מצטברות – אז היא מתפוצצת מזעם. מבטאת את עצמה בעוצמה, באלימות, ללא כל שיקול דעת. ברגעים אלה היא מזכירה את אימה, אשה מורכבת ואימפולסיבית, שאחרי גירושיה השתמשה באילנה, ביתה היחידה, כמעין שלוחה שלה. אילנה , שאביה  לא שמר איתה על קשר רציף, היתה צריכה להתאים עצמה לחלוטין לגחמות של אימה, לוודא שלא תינטש גם על ידה. היא הפכה להיות ילדה ואחכ אישה לגמרי מרצה, כשבמחשכי גופה ונפשה אגרה זעם עצום, בעיקר על כך שאסור היה לה  לדעת מי ומה היא, ומי ומה היא לא. להיות היא, של עצמה. להציב גבול בינה לבין העולם. 

אין קיום בלי גבול. לכל דבר, חי כדומם, יש גבול, שתוחם ושומר על שלמותו, ושמתווך, מפגיש ומפריד בינו לבין הסביבה. הגבול של יצורים חד תאיים, ושל כל תא בודד היא הממברנה שעוטפת אותו, דרכה נכנסים חומרי הזנה ונפלטים חומרי פסולת, תוך כדי הפעימה שלה. הגבול המיידי של אורגניזמים מורכבים, כמו אורגניזמים אנושיים, היא מעטפת העור עם שכבת השרירים שמתחתיו. אבל למעשה אספקטים שקשורים לקיום הגבול שלנו יוצאים מעבר לפני שטח הגוף, בעזרת אברים שקולטים ומגיבים אל ומשפיעים על הסביבה שלנו, כמו אברי החושים – ראיה, שמיעה, ריח טעם, מישוש, וגם הקול והבעות ומחוות שמתווכות בין הפנים לחוץ.  למעשה אברים אלה יוצרים מעין מרפסת או חצר סביב הבית שאנחנו לעצמנו, שטח שמגיב לכל מפגש עם הסביבה – לפעמים בהתרגשות, שמחה, כשלמרחב זה  נכנס גירוי נעים בזמן רצוי, או לפעמים ברתיעה, כיווץ, כשהגירוי שמתקרב אלינו לא נעים, או כשהכניסה למרחב שלנו לא מתאימה לנו.

גבול תמיד נבנה ונחווה בתוך קשר. ללא קשר – אין תחושה של גבול.  גבול נוצר ממפגש עם אחר, מגדיר אותנו מולו, נותן לנו צורה, אומר – זה אני. אני לא אתה, וגם לא מי שאתה רוצה שאהיה.

היכולת לחוש את עצמי כצורה עם גבול, להנכיח ואף לתבוע את הגבול שלי – היא סוגיה מורכבת אצל רבים מאיתנו. קיום עם גבול עשוי להגביר את תחושת הנפרדות ואת חוויית הבדידות שעשויה להצטרף אליה, מגביל את אשליית ההתמזגות והכל-יכולות, יוצר סופיות, מזכיר לנו מוות. כשאני מציב גבול אני מוותר על המשאלה לאומניפוטנטיות ועל הרווחים המשניים שבאים יחד עם הצגת עצמי כמי שמוכן לתת עצמו "ללא גבול". למי לא מוכרת החוויה של קושי לסיים אינטראקציה, לשים גבול כשנדמה לנו שמי שמולנו יחוה את הצבת הגבול כדחייה...

לקושי להציב גבול יש גם מרכיב קיומי –  מראשית חיינו הצורך העמוק ביותר שלנו, מעבר לחמצן ולמזון, היה הבטחת קיום הקשר עם הדמויות המשמעותיות שמבטיחות את קיומנו. 

אם המסר שקיבלנו, באופן ישיר , או, לרוב, עקיף או סמוי, שקיום הקשר הזה מותנה בכך שנוותר על אספקטים בעצמנו, נהיה מי שמצפים מאיתנו להיות להבטחת קיום קשר זה, ושהצבת גבול בינינו לבין הסביבה, על ידי ביטוי כעס, אסרטיביות, בקשה לפרטיות וכו' עשויים לפגוע בתחושת הבטחון שקשר זה עם מבטיח - הרי שזה הדבר הראשון שנוותר עליו. אפשר להסתכל על התהליך של בניית גבול ואיכותו, כדיאלוג אנרגטי עם העולם, דיאלוג שקורה בד בבד עם התנועה הפעימתית שלנו . (סטנלי קלמן, "Bonding"). כשיש לנו, כאורגניזם, רשות לקחת לעצמנו חמצן והזנה מטבולית ורגשית, בתוך סביבה קשובה, נוכחת ומכבדת – אנחנו  מתפתחים להיות אורגניזם חי, אנרגטי, שיוצא החוצה לעולם לשם סיפוק צרכיו. 

ככל שהתנועה שלנו החוצה ושל העולם אלינו מלאה ומווסתת - תחושת מלאות המעטפת, הגבול שלנו מתבססת. לעומת זאת אם רמת האנרגיה שלנו נמוכה, מידת היציאה החוצה לעולם והמפגש של העולם אותנו פחות מלאה וחיונית, הרי שגם  התחושה של המעטפת, של הגבול, תהיה פחות נוכחת.  

כשהיציאה שלנו החוצה לעולם נענית בתגובה לא קשובה, לא מכבדת; או שהתנועה אלינו תהיה לא מותאמת לצרכים שלנו  נצטרך לבנות גבול עבה ומוצק הרבה מעל לצורך; זה יוכל לקרות ממש ברמה הפיסית, בשריון המעטפת השרירית, או באלחוש, בהתנתקות; במקרים חמורים יותר – נוותר לחלוטין על בניית קיר מפריד, ונתאים את עצמנו לחלוטין לסביבה, תוך וויתור על עצמיותנו, כמו במקרים קיצוניים של false self.

תחושת הגבול שלנו קשורה בתחושת העצמיות, והיא תורמת לה - ככל שיש תחושה ברורה יותר של איפה אני מתחיל ואיפה נגמר, של "זה אני" ו"זה לא אני " - יש יותר נוכחות ברורה ובטוחה של עצמיות, של מי אני. ולהיפך – תחושת גבול דק, מחורר, עביר, או נוקשה מדי – תשפיע על חוויית הבטחון והנוכחות שלנו. לתחושת גבול נוכח יש קשר לחוויית המוכלות, השלמות ובאופן עמוק לחוויה של כבוד-עצמי – של חיים תוך הקשבה מתמדת לעצמנו, לצרכים שלנו. חוויה זו דורשת ידיעה גופנית ברורה שתמיד נוכל להגן ולהדוף התערבות לא מכבדת או פוגעת. זה אחד התפקידים המרכזיים של התנועה האגרסיבית.

החל מחודש אפריל תתקיימנה בהנחייתי פעילויות שקשורות באספקטים השונים של התנועה האגרסיבית כפן משמעותי בבניית וביטוי העצמי –  סדנא מתמשכת בת 10 מפגשים לעבודה אישית על סוגיות אלה; סדנא  והשתלמות למטפלים.

אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר


כמה מילים עלי: חלק גדול מהאנשים שאני פוגשת בקליניקה מגיעים אלי כדי לטפל בסבל שנגרם כתוצאה משנים בהן היו צריכים, להישרדותם,  להתאים את עצמם לציפיות הסביבה מהם, ולקבור את הרשות להרגיש ולבטא רגשות כמו זעם, כעס, אסרטיביות, וגם עצב וכמיהה לקשר. לכן בניית מרחב  בטוח, שיאפשר מפגש עם וביטוי של עצמנו בלי חשש שנחסם, היא הדבר המרכזי שמנחה אותי בשלושים שנות עבודתי הן כמטפלת ומדריכה והן כמורה וכמנחת סדנאות. עוד עלי – בכרטיס המטפל שלי בפורטל, או www.anatgihon.co.il 

האם מותר לי להיות? – גבול ואגרסיה – חלק ב'
תאריך: 23/4/2018 13:17:00

האם מותר לי להיות? – גבול ואגרסיה – חלק ב'

כתבה: ענת גיחון

כאמור, אין קיום בלי גבול. לכל דבר, חי כדומם, יש גבול, שתוחם ושומר על שלמותו ושמתווך, מפגיש ומפריד בינו לבין הסביבה.

גבול תמיד נבנה ונחווה בתוך קשר. ללא קשר – לא תהיה חוויית גבול.  

חוויית גבול בטוח נבנית מראשית חיינו בתוך קשר נוכח ומכבד, שמסייע בבניית תחושת בטחון בעצמנו. חוויה זו  דורשת ידיעה גופנית ברורה שתמיד נוכל להגן ולהדוף התערבות לא מכבדת או פוגעת, שזו למעשה המשמעות של כעס.

התפתחות תחושת הגבול.

מרגע היווצרנו אנחנו חיים בדיאלקטיקה שבין לבדות וביחד, באיכות ומינונים שמשתנים מרגע היווצרנו ולאורך חיינו. חוויית גבול היא חלק מדיאלקטיקה זו.

היווצרות של תחושת גבול מיטיבה דורשת דיאלוג אם\סביבה – עובר\תינוק באיכות שיוצרת חוויית מוכלות, מותאמות שמסייעת בבניית תחושת המעטפת המיידית. דיאלוג זה  מותנה באנרגיה שמופנית לתינוק מרגע היווצרו, לאורך התפתחותו ברחם ולאחר לידתו; בהקשבה לצרכיו, בהשאלה של האם אספקטים של עצמה לשרות התינוק, היותה עבורו "זולת-עצמי" במגע קשוב ונוכח של האם בגוף התינוק, ובד בבד – ברשות להפעלת כוח של התינוק לתוך גוף האם. גם תהליך זה קורה למעשה כבר מתחילת הקיום, כשהעובר דוחף את עצמו לדופן הרחם, נדחף לתוך תעלת הלידה, ומאוחר יותר, באופנים משתנים, לתוך גוף האם.  שימוש בכוח לתוך התנגדות מסייע בבניית תחושת המעטפת הגבולית שלנו. 

גבולות העצמי מתפתחים באופן משמעותי במקביל להתפתחות תחושת נפרדות. תהליכים התפתחותיים שמעורבים בצורה ברורה יותר בהתפתחות זהות נפרדת ממשיכים מהחצי השני של שנת החיים הראשונה עד בערך שנתיים וחצי, או אפילו מאוחר יותר. כשתינוק מתחיל, בגיל כששה חודשים, לדחוף את גוף אימו עם הגפיים שלו, כהתחלה של מה שמרגרט מהלר קראה לו שלב הספרציה-אינדיבידואציה, זוהי למעשה התחלה של הצורך לראות אותה באופן חד יותר  ממרחק מסוים, יחד עם הצורך שלו להפנות את תשומת ליבו יותר החוצה. התהליך הזה מתפתח לאבחנה ההולכת ומתבהרת מול הסביבה והאובייקטים המשמעותיים שבה של "זה אני – זה לא אני", בעזרת תנועות עם כוח ועוצמה, תנועות בליסטיות שמערבות בעיקר מוטוריקה גסה של זריקה, דחיפה, בעיטות; תוך שימוש בקול שלו באיכות דוחפת, שימוש בשפתו המתפתחת למחות, נשיכה, יריקה וכו'. בבריאות, ההתנהגות נעשית יותר ויותר מכוונת מטרה, וכך גם איכות התנועה האגרסיבית. עם ההתפתחות, איכות תנועתית זו עוזרת לאורגניזם להגדיר את עצמו, את העצמיות שלו ביחס לאחרים המשמעותיים, את העוצמה שלו, וליצור בהדרגה את תחושת גבולותיו.

בספרו "pleasure", אלכסנדר לואן משתמש בשפה, וקושר בין "no-ing" -"knowing" – הוא משווה בין היכולת לאומר "לא", כלומר לדחוף משהו שנחווה כמכשול, להיות אסרטיבי, להציב גבול  - ליכולת למודעות עצמית, להכרה של האדם את עצמו. "היכולת לשלול, להציב גבול הוא מרכיב של ידיעה עצמית, ומרכיב חשוב ביצירת תחושת עצמיות סולידית. ידיעה היא פן של אבחנה". באותו הקשר,  לואן גם מקשר בין הפונקציה הזו לבין הגבול הפיסי – העור ושיכבת השרירים שמתחתיו, שמשמש כפונקציה מגינה כנגד פלישה מבחוץ. אם העור לא טעון בחיות, האורגניזם מוצף בקלות ע"י גירויים שבאים מבחוץ. ה"לא" מתפקד מהרבה בחינות כממבראנה שמקבילה לממבראנה הפיסיולוגית, עוזר לאורגניזם לא להיות מוצף ע"י לחצים חיצוניים, ועוזר להגדיר את גבולותיו .

תחושת הגבול, הממברנה שעוטפת את העצמי, תלויה בטעינה האנרגטית, ונמצאת בקורלציה עם היכולת להציב גבול, לאסרטיביות, לאומר "די" ו-"לא". מנסיוני הקליני ניתן לראות לא פעם מעין רפיסות וטונוס שרירים נמוך אצל אנשים שמתקשים בהצבת גבול. חשוב לזכור שביטוי של אופוזיציה, התנגדות, הכרחי לתחושת זהות ולשמירה על גבולות בטוחים, פיסית ורגשית. זו למעשה דרך לאומר – אני - אני, אני לא אתה, יש לי גוף, מחשבות רצונות ודעות משל עצמי.

כעס כביטוי של גבול

כשיש מכשול בביטוי של צורך על ידי האדם - מתעורר כעס, שמטרתו, כמו בכל משפחת היונקים, להדוף את המכשול ולהגן על העצמי מפני פגיעה בשלמותו. ללא אפשרות כזו להגן על הגבול שלנו – נחוש חסרי אונים או נקפא בפחד. במצבים טראומטיים, החלק של התקיפה בציר "תקיפה-או- קפיאה"  הוא כוח חיים חיובי.

למעשה אפשר לאומר שאחת הפונקציות של התנועה האגרסיבית היא  ליצור סוג של גבול בינינו לבין סביבה שבצורה זו או אחרת נחווית כעשויה לפגוע בנו. גם בפן השלילי שלה, כמו זעם, שנאה וכו', אגרסיה עוזרת לשמור על האורגניזם מפני חוויות בלתי נסבלות, ובכך היא משמשת כסוג של גבול.   

גוף שיכול לבטא כעס באופן חופשי, זקוק לקרקע התפתחותית, שמתחילה מקיומו של גוף אחר קשוב, נוכח ואמפטי, שיכול לא רק להיות נוכח עבור הילד באופנים המשתנים במהלך ההתפתחות, אלא שגם יכול להכיל ביטוי של כעס, מבלי להתכווץ או לסגת לתוך עצמו בתגובה  לביטוי זה, ומבלי לגנות אותו. וויניקוט התייחס לאספקט זה במאמר The Use of the Object, (בספרו Play and Realit), כשטען שאחד האספקטים המשמעותיים בהתפתחות היא היכולת של ההורה לשאת את ביטויי הכעס ואף השנאה של ילד, בצורה שמאפשרת לילד לעבור מתחושת אומניפוטנטיות לתחושה אמיתית יותר של עצמיותו.

מצד שני יש חשיבות רבה בהנכחת ההורה את עצמו  כגבול שומר לביטוי זה, נוכחות שתאפשר לילד לחוות אותו באופן חופשי, אך גם לדעת שיש מי שיעצור אותו. בלי גבול זה יכולה להתפתח בילד תחושה של הרסנות מחד ושל אשמה מאידך, שתגרום לו להשתמש בגוף שלו בצורה מוגזמת וחוסמת.

חשוב להדגיש לא רק את החשיבות של קיום גוף שיכול לבטא כעס, ושל סביבה שמאפשרת ביטוי זה, אלא גם של יכולת הכלה שלו (שזו תופעה אנרגטית שונה מחסימת ביטוי זה, בעיקר תוך שימוש בנשימה וקרקוע). זהו למעשה חלק מתהליך הסוציאליזציה – איך נוכל לבנות גוף שמסוגל לחוש טעינה, אך לווסת ולפרוק אותה בסיטואציה מתאימה, שתזכה אותנו בתגובה המתאימה ביותר עבורנו. זו אחת המטלות ההתפתחותיות המשמעותיות ביותר, ובמקביל אחת המשימות החשובות בקשר ובתהליך הטיפולי.

טיפול.

אחת הסוגיות שאני מוצאת כמשמעותיות בעבודה טיפולית היא עבודה על בניית יכולת בהעמקת חוויית הגבול, ברשות להצבה שלו ובביטוי של כעס, כחלק מתהליך זה.

למעשה ניתן לאמר שאותם מרכיבים הכרחיים לבניית עצמיות בריאה, בעלת יכולת הכלה עצמית, חוויית בעלות עצמית , אסרטיביות ויכולת הבעה של כל ספקטרום הרגשות, דהיינו סביבה קשובה ואמפתית מחד, אך גם כזו שיודעת לפגוש, להכיל ולהגיב לביטויים של אגרסיה, תוקפנות ווזעם בלי דחיה או נקמנות, צריכים להתקיים בקשר הטיפולי.

תוספת משמעותית לעבודה על סוגיות אלה היא היכולת לעבוד בסטינג הטיפולי עבודה גופנית, אנרגטית והבעתית ממשית.

סדנא מתמשכת לעבודהטיפולית בסוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית.

 תתקיים בימי שלישי בשעות  19:00 עד 22:30.  מחיר:275 ש"ח למפגש.

בימים אלה מתגבשת קבוצה לפתיחת סדנא מתמשכת, של עשרה  מפגשים עוקבים, לעבודה טיפולית בסוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית. בסדנא הקבוצה, מפגשים בין אישיים, בשילוב עבודה גופנית ביואנרגטית  ועיבוד החומרים שיעלו מעבודה זו, ישמשו כמרחב לחקירה וטיפול בסוגיות שקשורות בכל ספקטרום התנועה האגרסיבית בעצמי ובתוך קשר, כמו הצבת גבול, אסרטיביות, כעס, זעם, כוחנות, אלימות, מיניות ואגרסיה  ועוד. 

הסדנאות, בהנחיית ענת גיחון, תתקיימנה  ברח' חיים לבנון 91, רמת-אביב, בקבוצה של לא יותר מעשרה משתתפים.

פרטים נוספים והרשמה: טל': 052-2870664, דואל: anatgihon@gmail.com

אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר

כמה מילים עלי: חלק גדול מהאנשים שאני פוגשת בקליניקה מגיעים אלי כדי לטפל בסבל שנגרם כתוצאה משנים בהן היו צריכים, להישרדותם,  להתאים את עצמם לציפיות הסביבה מהם, ולקבור את הרשות להרגיש ולבטא רגשות כמו זעם, כעס, אסרטיביות, וגם עצב וכמיהה לקשר. לכן בניית מרחב  בטוח, שיאפשר מפגש עם וביטוי של עצמנו בלי חשש שנחסם, היא הדבר המרכזי שמנחה אותי בשלושים שנות עבודתי הן כמטפלת ומדריכה והן כמורה וכמנחת סדנאות. עוד עלי – בכרטיס המטפל שלי בפורטל, או www.anatgihon.co.il 



נשימה – התנועה האגרסיבית הראשונה
תאריך: 20/5/2018 18:07:00

"וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". (בראשית פרק ב' פסוק ז' )

התנועה האגרסיבית הראשונה שבן אנוש עושה עם הגחתו מרחם אימו לאוויר העולם היא של יניקת אוויר לתוך הריאות והיא שבונה את התשתית הראשונית לבניית כל ספקטרום התנועה האגרסיבית, החל מיוזמה, הבעה, אסרטיביות, הצבת גבול, ביטוי כעס ועד אינטימיות מינית. 

התנועה השנייה, במצב תקין, היא של יניקת  חלב משד האם. מכיוון שהחיות של גופנו תלויה בכמות החמצן והאספקה המטבולית שנקבל, שתי תנועות יניקה אלה מהוות את הבסיס לתדלוק חיינו. 

כאמור, תנועת הנשימה– לקיחת חמצן נקי מהחוץ, הכנסתו לריאות ומשם, דרך מערכת הדם לתאים, והוצאת הרעלים מתאי הגוף והעברתם דרך מערכת הדם לריאות ומשם החוצה – יחד עם פעולת משאבת הלב - היא שמחזיקה אותנו בחיים.  זהו הדבר הראשון והאחרון שאנחנו עושים בחיים החוץ-רחמיים שלנו.  גם פעולת ההחייאה  הראשונה שנעשה כדי להחזיק או להחזיר אדם לחיים, מעבר לווידוא פעילות משאבת הלב, היא הנשמה.

אבל הנשימה לא רק שומרת עלינו בחיים – היא גם אחראית לחיות שלנו בכל ממד אפשרי. לא בכדי נשימה ונשמה, משכן הרגש והרוח- הן  בעלות שורש דקדוקי משותף. יש קורלציה בין עומק ופתיחות הנשימה שלנו ליכולת  של גופנו לפעום באופן חי ואגרסיבי, ומתוך כך - לרמת החיות וחיוניות שלנו. ומכיוון שלנשימה תפקיד חשוב בויסות החיוניות שלנו - יש לה תפקיד מרכזי גם בשליטה על רגשות– ככל שהנשימה עמוקה ומלאה יותר נבנית באורגניזם אנרגיה שהמהות הפונקציונאלית שלה היא יותר חימצון והזנה של תאי הגוף, וכתוצאה מכך יותר תנועתיות בתאים ובנוזלים הבין-תאיים בכל מערכות הגוף. התרחשות זו מעצימה את תחושת החיות שבנו, היותנו "נפש חיה",  את יכולתנו לחוש, לחשוב ולהרגיש, ואת האימפולס לצאת החוצה לעולם בביטוי עצמי, תנועתי, רגשי ומנטאלי, חי, עמוק ומלא.

חיות תנועתית זו עשויה להגדיל הן את תחושת הלכידות,  ההכלה והבעלות העצמית בתוכנו. אלכסנדר לואן, שפיתח את האנליזה הביואנרגטית מתוך תורתו של האנליטיקאי וילהלם רייך, דיבר על היכולת למודעות עצמית (self awareness), לבעלות עצמית (self possession) ולביטוי עצמי (self expression) כאבני היסוד בחוויית עצמיות בריאה. אפשר לאומר אם כן שליכולת שלנו לנשום נשימה מלאה ועמוקה יש השפעה ישירה על, וקשר גומלין עם חוויית העצמיות שלנו ועם התהליך של "היעשות עצמנו." 

כדי לסייע לנו להסתגל למצבי החיים המשתנים, הנשימה שמספקת לנו עמידות בחיינו הרגשיים, המנטאליים והפיסיים צריכה להישאר חופשית.

התנאי ההתפתחותי ליכולת זו היא גדילה בסביבה שמהווה קרקע אנרגטית טובה –מספיק, קרקע חיה, מכילה, מזינה ותומכת דיה, שבה מתאפשר לילד ללמוד בהדרגה לווסת בעצמו את התנועה שלו ממנו אל החוץ  ומהחוץ אליו. 

כאשר לילד אין מרחב מכיל ומרגיע דיו כדי לחוש מעוגן בסביבה ולצאת אליה בביטוי עצמי בביטחה, הוא נאלץ  להשתמש בגוף של עצמו  להחזקה עצמית. כדי שיוכל לשרוד את חייו עם האחר המשמעותי, הוא צריך לחסום את התחושות, ביטויי הרגשות והמחשבות שהסביבה לא מסוגלת להכיל. תנועת הנשימה היא התנועה המרכזית שנחסמת בתהליך זה של החזקה עצמית,  בעיקר על ידי צמצום וכיווץ של מערכת השרירים שאחראים על מערכת הנשימה. כיווץ זה, גם אם שימש כמערכת הגנה שסייעה באילחוש רגשות ותחושות שנחוו כבילתי נסבלים, הופכת במהלך החיים כשריון שמצמצם את יכולתנו לחוש, להרגיש ולבטא את עצמנו, ולצאת החוצה לעולם לסיפוק צרכינו.

עבודה  שמתייחסת לנשימה בצורות שונות היא אחת מאבני  היסוד של הטיפול הביו-אנרגטי - היכולת לנשום ביחד עם עוד גוף חי היא אספקט משמעותי  בבניית הקשר הטיפולי.  זהו גם כלי שמאפשר  את העמקת תחושת החיות והיכולת להרגיש, וע"י כך את יכולתו של המטופל לפגוש את עצמו בהקשרים שונים בתוך המפגש הטיפולי ומחוצה לו, לצאת החוצה לעולם בביטוי עצמי מלא בכל תחום אפשרי.

סדנא מתמשכת לעבודהטיפולית בסוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית.

 תתקיים בימי שלישי בשעות  19:00 עד 22:30.  מחיר:275 ש"ח למפגש.

בימים אלה מתגבשת קבוצה לפתיחת סדנא מתמשכת, של עשרה  מפגשים עוקבים, לעבודה טיפולית בסוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית. בסדנא הקבוצה, מפגשים בין אישיים, בשילוב עבודה גופנית ביואנרגטית  ועיבוד החומרים שיעלו מעבודה זו, ישמשו כמרחב לחקירה וטיפול בסוגיות שקשורות בכל ספקטרום התנועה האגרסיבית בעצמי ובתוך קשר, כמו הצבת גבול, אסרטיביות, כעס, זעם, כוחנות, אלימות, מיניות ואגרסיה  ועוד. 

הסדנאות, בהנחיית ענת גיחון, תתקיימנה  ברח' חיים לבנון 91, רמת-אביב, בקבוצה של לא יותר מעשרה משתתפים.

פרטים נוספים והרשמה: טל': 052-2870664, דואל: anatgihon@gmail.com

עוד אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר

אם תרשה לי לשנוא אותך בלי להתפרק - אוהב אותך
תאריך: 21/6/2018 10:13:00

נ' גדלה במשפחה מורכבת – בת משותפת יחידה לשני הוריה, שלכל אחד מהם בת, נדוניה מקשרים קודמים, מורכבים בפני עצמם. אמה של נ', שבעצמה מעולם לא חוותה אמהות חמה ומזינה, היתה אדם קר ומרוכז בעצמו. היא נאלצה להפוך לאם חורגת לילדה בוגרת בכמה שנים מביתה הביולוגית, אחרי שביתו של בעלה איבדה את אימה ועברה לגור עימם.

אביה של נ', שרוב משפחתו ניספתה בשואה אחרי עלותו ארצה, היה איש רגיש ואמן מחונן. הוא נחשב על ידי כל מכריו כעדין ומקסים, "אחד מל"ו הצדיקים". את החלקים הקשים, התקפי זעם אלימים ומפחידים, שמר למשפחתו. נ' התפתחה ברחם חרד ואח"כ בבית מתוח ולחוץ, ומרגע שנולדה התפקיד שלה היה לחבר בין כולם ולהכניס אור לבית המורכב הזה, גם אם במחיר איבוד עצמיותה. רוב הזמן היתה "חמודה",  כמעט ולא העזה לבטא רגשות שליליים, שלא לדבר על תוקפניים, מכל סוג שהוא. אחרי ששתי אחיותיה הבוגרות, שלא הצליחו בלימודיהן בבית ספר וגם לא היו סמל להתנהגות מופתית, נשלחו מהבית, בזו אחר זו, ללמוד בפנימיה, החלה לסבול מהתקפי חרדה, מחשש שגם היא תישלח מהבית, אם תעז גם  "להתנהג לא יפה".

אי אפשר להגזים בחשיבות של קיום סביבה שמאפשרת לתינוק, לפעוט ולילד לבטא, בתנאים מוגנים,  רגשות חזקים מכל סוג שהוא, כולל תוקפנות, כעס, זעם, אפילו  שנאה, כתנאי להתפתחות תקינה. בהקבלה ניתן לאמר שתנאים דומים צריכים להתקיים גם בסביבה ובקשר הטיפולי.

כשלון של ההורה לספק מיכל מיטיב לאגרסיה ולביטוי הרגשות השליליים וההרסניים של הילד, מכריח אותו להסתיר רגשות אלה. הסתרה זו תשאיר את הילד, גם בבגרותו, עם דרגות שונות של מערכות שנאה עצמית, עם אשמה, ולעיתים גם עם חוויה שהוא מלא שנאה, רוע והרסנות.

ד. ו. וויניקוט, אחד הפסיכואנליטיקאים החשובים של המאה הקודמת, עסק רבות בקשר בין אגרסיה לבריאות נפשית, תוך התמקדות בחשיבות היכולת של הורה להכיל ביטויי תוקפנות של התינוק והילד כתנאי להתפתחות תקינה. במאמרו "אגרסיה בהתייחסותה להתפתחות רגשית" (מתוך הספר: "עצמי אמיתי – עצמי כוזב") ויניקוט מדגיש את חשיבות יכולת האם להכיל את הביטוי התוקפני, שמתקיים באופן טבעי בכל אחד מאיתנו מתחילת קיומנו – גם בשלב העוברי, שבו העובר בועט, לפעמים בכוח רב, וגם בשלב החיים המוקדם, שבו התינוק מושך, דוחף, יונק בחוזקה, כביכול מתקיף את גוף האם, מבלי להיות מודע לתוצאות מעשיו ולכך שהוא מכאיב לה. אם הרשות לביטוי זה תיפגע, היכולת ליצור מאוחר יותר קשר אינטימי שלם, אינטגרטיבי, בלי צורך לפצל בעצמי ובאחר בין טוב לרע -  תיפגם. 

רכישת היכולת לקיום קשר קרוב ואינטימי במהלך חיינו – להיות "עם" , ולא "ליד", קשורה ליכולת להשתמש ולאפשר השתמשות, לא במובן של ניצול, אלא במובן של להיות שם בשביל האחר, להשאיל את עצמי עבורו, ולתת לאחר להיות שם בשבילי.

במאמר חשוב ואהוב עלי במיוחד, אחד האחרונים של ויניקוט, שנקרא "השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות" (בספר "משחק ומציאות", עמ' 106 – 113), הוא אומר: "כדי להשתמש באובייקט, (להיות יכול להעזר באמת באחר, להרפות במחיצתו בביטחה), על הסובייקט (האדם-תינוק/פעוט/ילד/בוגר ) לפתח יכולת  להשתמש באובייקטים..." לדבריו, יכולת זו אינה מולדת, "ואין לקבל את התפתחותה באדם כדבר מובן מעליו. התפתחותה היא עוד דוגמא לכך שתהליך הבשלה תלוי בסביבה מאפשרת".

כדי שתהליך זה יקרה, האוביקט – האחר, בדרך כלל ההורה – צריך, באופן פרדוקסלי, להפוך תחילה לנפרד ומציאותי יותר, כזה שניתן לחוות כיישות בזכות עצמה, יישות עמידה. תהליך זה יכול להתרחש כשהפעוט מורשה לבטא כלפי ההורה כעס, זעם, ואפילו אימפולסים הרסניים, וכשההורה, מצידו, יכול לשאת ביטויים אלה בלי נקמנות.  "סובייקט (תינוק/ פעוט) הורס אובייקט... אובייקט (הורה) שורד ועומד בהרס שלו בידי הסובייקט", ואז הסובייקט יכול לחוש: "שלום אובייקט. הרסתי אותך. אני אוהב אותך. יש לך ערך בעיני מפני ששרדת ועמדת בכך שהרסתי אותך".

חוויה זו תלויה ביכולתו של האובייקט (ההורה, הסביבה המשמעותית) לשרוד, כלומר לא לגמול בנקמנות, לרצות לפגוע ולהשפיל בחזרה. תהליך זה אינו קל עבור ההורה, וקיומו אינו מובן מעליו, וכרוך בהרבה תחושות של חוסר אונים. הוא קשה במיוחד למי להורה שלא זכה לעבור תהליך דומה בילדותו שלו. היכולת של ההורה "לשרוד" תהליך זה מאפשרת לילד שלו מעבר מקיום בתחושה של היותי "כל יכול" אך בודד, להכרה במגבלותי ולקיום קשר אמיתי ועמוק יותר.

תהליך מקביל מתרחש בטיפול. וויניקוט טוען שכפי שיכולת ההורה לשרוד ביטויי כעס זעם ושנאה שמופנים אליו ע"י הפעוט הם תנאי הכרחי להתפתחות וגדילה, הרי שכדי ששינוי אמיתי יתרחש בטיפול, על המטפל להרשות למטופל לבטא רגשות אלה כלפיו, ולשרוד זאת. הוא אומר: "שינויים אמיתיים לא תלויים בעבודת פרשנות. הם תלויים ביכולת המטפל לשרוד את ההתקפות מצד המטופל, מבלי להגיב באיכות נקמנית."  

נ' עברה כמה קשרים טיפוליים משמעותיים, בכולם חזר הדפוס שהכירה מבית הוריה – הצורך לרצות, להיות נחמדה ואהובה, ואף פעם לא להעיז לסכן את הקשר בכעס או בתוקפנות ישירים, למרות  שלא פעם ביטאה תוקפנות סמויה, לא ישירה.

כשהגיעה לטיפולי, ההזמנה לבטא תוקפנות בעזרת מחוות והבעות גופניות וקוליות, החלה לשחרר משהו מההחזקה הכרונית שנבנתה מראשית חייה בכתפיים, גרון, סרעפת, זרועות, אגן רגליים, כדרך לא רק לעצור את ביטויי התוקפנות, הזעם ואף השנאה שחיו במרתפי גופה ונפשה, אלא אף לאלחש אותם. היא יכלה לתת לעצמה  לבעוט , להכות באגרופים לתוך כריות, לחבוט במחבט טניס, לבטא מילים תוקפניות כחלק מתרגיל, ואחר כך חשה הקלה וחיות רבה יותר. אך עדיין, בעומק,  היתה עסוקה בצורך לרצות אותי, בחרדה עמוקה בכל פעם שחשבה שהיתה "לא בסדר", ובפחד עמוק מקרבה אמיתית.

שינוי משמעותי ועמוק יותר התרחש אחרי שבאחת הפגישות, בתגובה לכשל אמפתי שלי, לכך שלא זכרתי ארוע חשוב שהתרחש בחייה באותם ימים, כעסה עלי, באמת. וצעקה עלי, באמת. לא כחלק מתרגיל. צרחה שאני עושה את עצמי שאיכפת לי, שאני סתם מציגה, שאי אפשר באמת לסמוך עלי, שעכשיו הוא רואה מי אני באמת. שבעצם אני בסופו של דבר עסוקה רק בעצמי, משתמשת בה, רק רוצה את הכסף שלה.

הזעם המפתיע שלה הקפיא וכיווץ אותי. לא ציפיתי לו. אבל באותו זמן היה לי ברור שמשהו חשוב ונכון קורה. שגם אם קשה, אפילו מבהיל, אני צריכה רק להמשיך לנשום, ולהמשיך להיות שם עבורה, במלואי. עם כל מה שמרגישה. ידעתי שהיא סוף סוף מאפשרת לי לחוות מעט ממה שחוותה כל פעם שאביה התפרץ עליה או אחיותיה באחד מהתקפי הזעם שלו. ויותר מכל – שהיא צריכה לדעת שהזעם שלה, שעד לאותו רגע לא איפשרה לאיש לפגוש- נסבל, לא הופך אותה למפלצת בלתי נסבלת, כמו שחשבה על עצמה.

לאט לאט היא נרגעה. אמרתי לה שאני ממש יכולה להבין  שכועסת  עלי על כך שלרגעים שמטתי אותה, שלא זכרתי ארוע כה חשוב בחייה. יכולתי להרגיש שמשהו חדש, לא מוכר, וגם לא צפוי קורה עבורה. ששתינו שרדנו...

חשוב לי להדגיש: מפגש עם הרגשות השליליים – תוקפנות, זעם, שנאה ותחושת מפלצתיות בעצמנו הם אחד האספקטים הקשים והבלתי נסבלים ביותר במסע הטיפולי. חוויה זו ודאי מוכרת למי שעבר מסע כזה  ולמי שליווה מטופלים שהעזו לגעת במחוזות אלה. לעולם לא נוכל להגזים אם נדגיש, שוב ושוב, את הקריטיות שבאופן שבו המטפל מציב את עצמו מול המטופל בעבודה על סוגיות אלה – עם חמלה, אמפתיה ויחס מכבד, בניסיון לעזור למטופל להבין את מקורות רגשותיו ואת האופן שהם באים לידי ביטוי, ובמתן רשות ועידוד לאפשר ביטוי מחודש של רגשות ומחוות אלה, שהפעם ייפגשו איכות אחרת של מבט, מגע, טון דיבור.   עמדה זו קריטית כיוון שאם המטופל שמעיז, כמו צב שמציץ משריון, להרשות לעצמו ביטוי מחודש, יפגוש שוב תגובה דומה ולו במקצת לזו שחווה בעבר - אפילו מידה קטנה של שיפוטיות, יש סיכוי שעצירת תנועה זו תוגבר. אם המטפל, בגלל הפגיעות וחוויות העבר שלו עצמו, יגיב באופן מגנה, סדיסטי או משפיל, הוא  למעשה ישחזר בכך את הדינאמיקה ההיסטורית שעצרה את התנועה .

כאמור, מרחב טיפולי בו משולבת התייחסות והפעלה גופנית – אנרגטית בתוך קשר שמאפשר מפגש עם והכלה את מגוון ביטויי הספקטרום האגרסיבי של המטופל, יכול לספק קרקע מחודשת לחקירה, החייאה, עיבוד, והעמקת האגרסיה הבריאה.

בימים אלה מתגבשת קבוצה לסדנא מתמשכת, שתחל מרצף של שמונה עד עשרה מפגשים ושתעסוק בסוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית. בסדנא הקבוצה ומפגשים בין אישיים, בשילוב עבודה גופנית אקספרסיבית ועיבוד החומרים שיעלו מעבודה זו, ישמשו כמרחב לחקירה וטיפול בסוגיות שקשורות בכל ספקטרום התנועה האגרסיבית בעצמי ובתוך קשר, כמו יוזמה, הצבת גבול, אסרטיביות, כעס, זעם, כוחנות, אלימות, מיניות ואגרסיה  ועוד.

הסדנא תתקיים בקבוצה קטנה, של 6עד 01משתתפים, בימי שלישי בשעות  19:00 עד 22:30.  מחיר:275 ש"ח למפגש.

ההצטרפות לסדנא מותנית במפגש אישי עם המנחה.

הסדנא מתאימה גם בשילוב עם טיפול פרטני.

ב-20 ביולי, בשעות 9:30 עד 16:30 תתקיים סדנא שתעסוק בספקטרום התנועה האגרסיבית. סדנא זו , שתהיה התנסותית ודידקטית, מיועדת למי שמעוניין להכיר את הפרדיגמה שקשורה בספקטרום התנועה האגרסיבית, כמו גם למי שמעוניין להכיר את תחום העבודה טרם הצטרפותו לקבוצה.

מחיר: 400 ש"ח.

שתי הסדנאות תתקימנה ברח. חיים לבנון 91, רמת-אביב. פרטים בטל. 052-2870664.

עוד אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר

בבושקה - הבלוג של ענת גיחון
תאריך: 26/6/2018 10:29:00

על מדף בקליניקה שלי מונחות בשורה "בבושקות" ("מטריושקות" ברוסית) – בובות צבעוניות עשויות מעץ, שכשפותחים אותן, פוגשים את אותה בובה בדיוק, אבל בגודל קטן יותר,  בתוכה עוד אחת, עוד יותר קטנה, וכך , עד שמגיעים לפיצפונת, שנמצאת בלב הקונסטרוקציה הזו.

מעבר לזה שאני אוהבת אותן, אסטטית, ומעבר לנאיביות הבוטה שבה הן מעוטרות, הן גם תזכורת חשובה עבורי, ולכן גם עבור מטופלי, למי שאנחנו – גוף.\נפש בוגר\ת, שבתוכנו  חיים עוד גופנפשות, בגילאים שונים.

אני כבר מזמן לא ילדה, אבל לא פעם יכולה למצוא את עצמי, בתגובה למראות, צלילים, ריחות, בגיל אחר, כביכול במציאות אחרת. פיסת טבע מסולע מחזירה אותי באחת להיות ילדה חולמנית, שהיתה יושבת שעות, לפחות ככה זה הרגיש, על סלע בשדה מול הבית, ומנסה לדמיין איך העולם נראה מנקודת מבטן של הנמלים... או ריחות – קרם של פעם, (ולוטה של חברת "שמן" למשל...), שמחזיר אותי לחדר האמבטיה בבית הורי, כשזה רק הקטר שגורר אחריו קרונות עמוסי זכרונות, נעימים יותר ופחות מאותו בית...  או ריח של בושם של פעם, ואני מתבגרת, מאד לא בטוחה בעצמה, במראה, בגופה, אבל בסתר מקווה ש"ההוא" בכל זאת ישים לב אלי...

גם אם אנחנו פוגשים את העולם בדרך כלל עם המעטפת החיצונית – ה"בבושקה" הגדולה, בעצם כל כך הרבה פעמים אנחנו מונעים על ידי ה"שכבות" הארכיאולוגיות, או הגאולוגיות, שבפנים – חוויות טובות שבנו אותנו ועד היום מזינות אותנו,  ואליהן אנחנו מתגעגעים. אבל לא פחות מזה רצונות, כמיהות ומאוויים שמכיוון שלא היה מי שיפגוש אותם באופן מיטיב, שייענה להם, הם ממשיכים לנכוח  במרתפי נפשנו, מחכים שמישהו יראה אותם, יעזור להפשיר את התנועות שקפאו בזמן, יפגוש אותן ויתן להן מענה... לא פעם מה שמחכה לקבל רשות לבוא לידי ביטוי הם רגשות שלא העזנו לבטא – לספר שאנחנו מרגישים לבד ולבקש שיהיו איתנו, יתנו חיבוק; להגיד שקשה לנו עם חברים בכתה, שאנחנו מושפלים, מבויישים, לבקש שיעזרו לנו. להגיד שאנחנו צריכים שיתנו לנו זמן עם עצמנו, לשכב בשקט ולקרוא, ולא להטיל  עלינו עוד ועוד מטלות, כל פעם שאנחנו במנוחה. להגיד שאנחנו לא מסכימים בשום אופן שיכנסו בלי רשות למרחב שלנו – חדר, מגירות ואפילו גוף.... להרגיש שמותר להשתולל , לצרוח, בלי לחשוש שנפריע. או שהרעש יהרוג את אבא .אמא החולה... להרגיש שמותר לנו להיות מי שאנחנו, לא מי שרוצים שנהיה – שמחים, עצובים, כועסים, זועמים, אפילו שונאים, בלי חשש שנאבד את מקור האהבה והבטחון שלנו.

תהליך טיפולי, שמקבל את הזמן ש"מגיע" לנו לשהות בו,  שקורה בתוך קשר מיטיב, הוא הזדמנות לתת לשכבות האלה להפשיר, ולזכות בתגובה שונה מזו לה זכינו בזמן אמת. בין היתר משום שקשר טיפולי בנוי כך שהמטופל נמצא במרכז, ולא אמור להיות מכוון אל, לראות גם אותנו, את צריכנו, כמו שקורה בכל סוג קשר אחר.

אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר

התנועה האגרסיבית כמרכיב בפעימתיות
תאריך: 24/7/2018 10:31:00

התנועה האגרסיבית כמרכיב בפעימתיות

כשמסתכלים על אורגניזם אנושי, ולמעשה על כל בעל חיים, אנחנו רואים שני צירי תנועה בסיסיים, שנמצאים ביחסי גומלין – אחד מהליבה החוצה, לכיוון מעטפת הגוף והחוצה ליצירת קשר עם העולם, לסיפוק איזה שהוא צורך, ובכך מתאימים להגדרה הבסיסית של לואן את התנועה האגרסיבית. והשנייה – בציר האורכי - של הרפיה, התמוססות, היתמכות ע"י הקרקע, תנועה שמושפעת מכוח המשיכה. ציר אורכי זה הוא למעשה הציר האורכי המקרקע. המשמעות של קרקוע היא "היכולת של גל אורכי לזרום דרך הגוף, מאפשר לאדם לחוות את עצמו באופן מלא ביחס לבסיס תמיכה". (לואן, 1975, עמ. 195). תמיד יש יחסי גומלין בין אגרסיה וקרקוע – כל תנועה החוצה זקוקה לקרקע כמשענת. 

הדיאלוג בין תנועות מהליבה החוצה לבין אלה שבציר האורכי, הוא למעשה בסיס הפעימתיות, שהיא המציאות, תנועת החיים הבסיסית של כל קיום חי, והגורל שלה הוא מה שמכתיב קשר.

הפעימתיות היא  התנועה של כל תא בגופנו, של המערכות הבסיסיות כמו מערכת הנשימה, עיכול, דם, מין וכו', וגם התנועה העמוקה ביותר שלנו כישות. בתנאים אופטימאליים האורגניזם מתרחב לעבר מעטפת גופו, כדי לצאת למפגש עם החוץ, ואחרי זמן מתכנס לעכל את אותו מפגש. אחרי התכנסות זו, בתנאים אופטימאליים, נצא למפגש מחודש רק מתוך צורך פנימי שיתעורר בנו, ולא בתגובה לצפייה שמופנית אלינו מבחוץ. זהו למעשה הבסיס האנרגטי לקיומו של "עצמי אמיתי" (בשפתו של וויניקוט), אותנטי ומווסת, כזה שמונע מבפנים, שבא בד בבד עם קיום של כבוד לעצמי. זה גם תיאור הבסיס האנרגטי ליחסים בריאים עם אחר.

כל תנועת "יציאה  לקראת"  זקוקה לבסיס, קרקע שלתוכה נוכל לסגת ולהרפות, שעליה נוכל לנוח. לאחר. אפשר לאומר שכל תנועת חיים מתנהלת בתוך קשר, החל מהרמה הראשונית ביותר, התאית, ועד לזו של אורגניזם שלם. קיומו של קשר חי ומספק הוא התנאי להתפתחות התנועה האגרסיבית הבריאה.  מכיוון שהצורך בקשר חי ותומך, החל מראשית היווצרותנו, הוא תנאי חיים ראשוני, (אחרי אספקת חמצן וחומרים מטבוליים לגופנו), כשהקשר הזה מאוים , למשל כשנרגיש שהתנועה שלנו מאיימת על האובייקט,– התנועה תחסם. אפשר לאומר שזה הבסיס האנרגטי לויתור על חלקים בעצמנו, ובמקרים קיצוניים ל-"עצמי כוזב".

בימים אלה מוצעות שתי פעילויות שעוסקות בספקטרום התנועה האגרסיבית:

סדנא להכרות עם הפרדיגמה שבלב התנועה האגרסיבית-  תתקיים ביום שישי, ה-3.8.2018, בשעות 9:30 עד 16:30. מחיר: 375 ש"ח.

בסדנא תשולב למידה תיאורטית עם עבודה גופנית ביואנרגטית  ועיבוד החומרים שיעלו מעבודה זו. מתאימה גם למי שמעוניין להצטרף לסדנא הטיפולית.


סדנא מתמשכת לעבודהטיפולית בסוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית.

 תתקיים בימי שלישי בשעות  19:00 עד 22:30.  מחיר:275 ש"ח למפגש.

בימים אלה מתגבשת קבוצה לפתיחת סדנא מתמשכת, של עשרה  מפגשים עוקבים, לעבודה טיפולית בסוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית. בסדנא הקבוצה, מפגשים בין אישיים, בשילוב עבודה גופנית ביואנרגטית  ועיבוד החומרים שיעלו מעבודה זו, ישמשו כמרחב לחקירה וטיפול בסוגיות שקשורות בכל ספקטרום התנועה האגרסיבית בעצמי ובתוך קשר, כמו הצבת גבול, אסרטיביות, כעס, זעם, כוחנות, אלימות, מיניות ואגרסיה  ועוד.

הסדנאות, בהנחיית ענת גיחון, תתקיימנה  ברח' חיים לבנון 91, רמת-אביב, בקבוצה של לא יותר מעשרה משתתפים.

פרטים נוספים והרשמה: טל': 052-2870664, דואל: anatgihon@gmail.com

עוד אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר

חשיבותה של "תמיכה מלמטה"– וינייטה טיפולית
תאריך: 11/8/2018 19:14:00


אני עומדת מול נועה (שם בדוי), מטופלת חדשה יחסית בשנות השלושים לחייה, ארכיטקטית מצליחה, גרושה ללא ילדים. בחורה נאה, אקזוטית, בעלת מבנה גוף צר וגרום משהו.  כמה דקות קודם לכן, בעודנו ישובות, היא שיתפה אותי בתחושות  קשות של בדידות, בחוסר בטחון עמוק בעצמה וביכולותיה.  יום קודם לכן העזה לחשוף בפני מעסיקיה, באופן חריג את מה שהגדירה כהעדר פרגון מצידם, ואנחנו הרחבנו לצורך העז שלה באישור ובתמיכה מבחוץ. 

אני מזמינה אותה להקשיב לתחושות שהיא מזהה לאורך גופה, להתמקד בחוויית המפגש בין כפות רגליה לרצפה, ולמידה בה היא יכולה למסור את משקלה לקרקע.

בתגובה היא מציינת שכפות רגליה נחוות כרדומות, שאין לה תחושה ברורה של עצמה מעליהן, כולל לא של רגליה שנשענות על הרצפה כמשאב תומך.  בעודי קשובה לתחושה שהיא מתארת, אני מזהה את אותה איכות  עליה היא מדווחת גם במבט שלה, שנחווה כלא ממוקד וחסר הבעה ספציפית. בתגובה אני חווה את הנשימה שלי רדודה ומכווצת מעט.

אני מציעה לה להניח כדור גומי קטן מתחת לכפות הרגליים , ולעסות אותן לסירוגין, תוך הפעלת לחץ על הכדור,  כאפשרות להעיר אותן;  ולהעמיק במקצת את החיות לאורך הרגליים ע"י כך שתאפשר לעצמה  לכופף ולישר את הברכיים באיטיות, תוך שהיא דוחפת קלות את הרצפה בכפות רגליה במשך כמה דקות. התרחשות תנועתית  זו עוזרת  להעמיק את תחושת החיבור שלנו לקרקע, ומלאות חוויית הקרקוע שלנו.  בעקבות זאת היא מציינת שהמפגש בין כפות הרגליים לרצפה חי וברור יותר, אבל שעכשיו היא חווה באופן ברור יותר תחושת חולשה וחוסר יציבות ברגליה, ושאין לה בכלל תחושה של הרצפה ככתובת להישען עליה. אני  לא מופתעת מתגובתה - חווית הקרקוע שלנו, המידה בה אנחנו יכולים להתמסר, לחוות את עצמנו ביחס לבסיס תמיכה, מושפעת פעמים רבות מאיכות חוויית ההחזקה בשלבי החיים המוקדמים, כשגוף האם נתפס כקרקע הראשונה של התינוק. מתוך היכרותי את סיפור חייה, אני יודעת שכבת קיבוץ שגדלה בלינה משותפת וכבת להורים מאד לא יציבים ועקביים  בהיעדרותם, נועה  לא חוותה  מעולם קרקע אימהית מיטיבה. היא למדה להסתדר בעולם, כשהצרכים העמוקים לתמיכה, קרבה חום ורוך מודחקים במרתפי הגוף-נפש שלה, הדחקה שנתמכת במעטפת גופנית בנויה ממארג שרירים בעלי טונוס גבוה במיוחד, נשימה רדודה שמוחזקת ע"י בית חזה שקוע, ואגן צר ומכווץ. כיווץ זה ניזון גם ע"י מנגנון מפותח ביותר של שלילה עצמית, בושה ואשמה, תוך נטייה לביקורת עצמית מתמדת כלפי כל מה שהוא לא מושלם, לפי קנה המידה המאוד תובעני שלה מעצמה.

בעודי עומדת מולה ציינתי לעצמי, ולא בפעם הראשונה, שהבעת פניה לא תואמת את ההבעה של גופה- פניה נראות צעירות בהרבה מגילה, בעלות הבעה ילדותית, ואילו הבעת שאר גופה תואמת את גילה הביולוגי.

אני מוצאת את עצמי נזכרת  בדימוי של"מטריושקה" – (מה שאנחנו קוראים "בבושקה")- אותן בובות סלאביות, שבכל אחת בובה קטנה יותר ובתוכה עוד אחת, כשהבובה האחרונה היא ממש פצפונת. הרבה פעמים אפשר לראות, כשמסתכלים על גוף חי את כל הרבדים ההתפתחותיים הללו, כשאחת מהבבושקות הקטנות יותר מנכיחה את עצמה  בהבעה גופנית מסוג כל שהוא. כלומר לעיתים חלקי גוף של מטופל, קולו או תנועותיו, נראים כשייכים לתקופת חיים אחרת, כאילו קפאו בגיל מוקדם.

מחשבה זו מתקשרת לאלמנט משמעותי  בחשיבה הביואנרגטית. ניתן להסתכל על התנועה ההתפתחותית, הספונטאנית של העצמי, כתנועה שתמיד זקוקה לתגובה קשובה ואמפתית מהסביבה המשמעותית, באופנים שמשתנים במהלך ההתפתחות. באין תגובה כזו, התנועה הספונטאנית נעצרת, נחסמת ע"י מתח, כיווץ וצמצום גופניים, ויוצרת מעין ארגון הגנתי, שהוא גופני, רגשי, התנהגותי ומנטאלי מעיקרו, שגם "אוגר" בתוכו זיכרונות גופניים ורגשיים.

 בהקשר של הפער בין פניה לגופה של נועה, הרבה פעמים חלקי גוף שלא חוו מפגש מספיק ומספק עם האחר המשמעותי, כמו קפאו במקומם, כאילו שהעצמי  משמר את הכמיהה הרגשית, פעמים רבות כמו  של אותה בבושקה פצפונת, עד שיתקיים מפגש שיאפשר את מילוייה. אני מאמינה שלקשר הטיפולי תפקיד חשוב במילוי תגובה זו.

 אני ממשיכה להתבונן בנועה ורואה בעיניה, שמביטות בי באופן ממוקד יותר, הבעת נזקקות. תוך כדי כך אני שמה לב שאת תחושת הכיווץ שהרגשתי קודם בחזה מחליף גל של חום ורוך כלפיה.

תחושה זו מנחה אותי להציע לה לשכב על המזרון כשאני יושבת למרגלותיה ותומכת  בכפות רגליה, תוך שאני מזמינה אותה להתמקד בנשימה. לאט לאט אני מזהה התעוררות של תנועתיות סביב הסרעפת, הלסתות והפה,  ותוך דקות ספורות היא פורצת בבכי שאיכותו תואמת את הגיל שראיתי בפניה כשעמדתי מולה. נראה שהמגע והתמיכה שלי בכפות רגליה, אפשרו לה להרפות לתוך הכאב שבחסר העמוק ולכמיהה הלכודה במתחים שבגופה.  האיכות הילדית של בכייה הזמינה אותי לעבור לשבת למראשותיה ולתת החזקה לחלק גופה העליון, תוך יצירת קשר עיין קרוב יותר איתה. אחרי שהייה ממושכת בתוך המצב הזה יכולנו בהדרגה להמשיך להחזיק את התהליך דרך עיבוד מילולי של החוויה.

אין לי ספק שנ' תזדקק לעוד הרבה מפגשים חוזרים ונשנים שיאפשרו לה בסופו של דבר להפנים פונקציה של קרקע חיה, כמו זו שלא חוותה בילדותה, לפני שתוכל להרגיש את הקרקע תחתיה ואת העולם סביבה כמקום שאפשר לסמוך ולהישען עליו.

שמי ענת, ולפני שאני מטפלת, מדריכה ומורה, אני קודם כל אמא, בת זוג, חברה. אף אחד מהקשרים בחיי אינו מובן לי מאליו, באף אחד  לא זכיתי בקלות, ובכל אחד מהם אני משקיעה לא מעט  מחשבה ובעיקר רגש.  מאז שאני זוכרת את עצמי מצאתי שאין דבר מעניין, מסקרן ומרגש יותר ממפגש - לפגוש ולהבין אנשים, לא רק מתוך הקשבה, אלא גם מתוך התבוננות. 

עוד אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר

.

דובון "לא- לא"
תאריך: 22/9/2018 19:13:00

"בית קט עומד ביער, יש חלון בו, יש לו שער, אך הבית מה מוזר, הידעת מי שם גר? שמה גרה לה בנחת, משפחה אחת מוצלחת – גר שם דוב, דובה, דובון – מה שובב הוא הקטון"... כך, בתמונה פסטוראלית שכזו, נפתח ספר הילדים הקלאסי  "דובון לא-לא", (או בשמו המקורי "מעשה בדובון לא-רוצה") שנכתב על ידי יצחק  אבנון, ושעליו גדלו, ועדיין גדלים, דורות של ילדים. הספר נועד כנראה לטפל בסרבנות האופיינית להתנהלות ילדים בגיל בו הם מתאמנים על בניית נפרדות בינם לבין סביבתם, תוך שימוש נרחב במילות שלילה. השאלה מה תרומתו של ספר זה ושל הגישה החינוכית שהוא מייצג, לקושי של רבים מאיתנו בדיוק בתחום זה – ביכולת להגיד "לא" כשלא מתאים לנו, להציב גבול מול האחר, בעיקר כשאנחנו גם תלויים בו... .

כאמור, בתחילת הסיפור אנחנו למדים שבבית הקט גרה משפחת דובים - אמא דובה, אבא דוב, ודובון אחד קטון, שהוא כנראה שובב גדול... וכדי שנבין את משמעות  היותו "שובב" -  המחבר מפרט: "מתפנק הוא, משתגע, להורים אינו שומע, לא לאם ולא לאב...כל היום האם קוראת  לו – הוא בחוץ רק משוטט לו, ותמיד הוא רק עונה: "לא רוצה!" רק "לא רוצה!".

מסתבר שהדובון  לא רק שובב.  כשאמא, שטרחה להביא לו דבש מהכוורת, כדי ש"דוב גדול, חזק יהיה", מזמינה אותו להכנס הביתה לאכול, –"לא רוצה! – הוא מתחצף." כלומר הוא נתפס כמי שמעז להמרות את פי הסמכות שמעליו, שזו משמעותה של חוצפה...

חסרת אונים, "בוכה האמא, מתעצבת, -אוי לי, אוי לי! ... – רע ילדי, רשע כזה, רק יאמר לי: לא רוצה."   כלומר ילד, ( גם דובון...) שמרבה לאמר להוריו "לא רוצה", אמירה שבגיל מסויים, היא ממש הכרחית להתפתחות תקינה, מוגדר כאן כרע ורשע... 

נמשיך במסע. הדובון כבר לא שמע את דבריה. "את השער הוא פתח, מין הבית חיש ברח". אבל אז מגיע לעזרתה של האם "מלאך טוב וזך כנפיים".  המלאך מתואר כך, ולכן קשה לייחס רוע או אכזריות לשיעור שהוא עומד להעביר את הדובון, שבנתיים "כלום לא הרגיש ושמח רץ בכביש... שיחק, צחק בלי הרף", כיאה לילדובון חיוני למדי...

 ואז, כשהתחיל להחשיך, והדוב "אל אימו רצה לשוב" – לא מצא את הדרך.  נסו לדמות בנפשכם איך מרגיש ילדובון  ברגע כזה, כשבחוץ מחשיך, הוא לבד, ורוצה לאמא... הלך לאיבוד...

בהתפתחות תקינה, מראשית חייו, מתקיים חוט סמוי שמחבר בין הילד לאימו  בהבעות פנים, בביטוי קולי ובמגע, כשגופה וחיקה מהווים מקום בטוח עבורו. כשילד מתחיל במסעות קטנים, שעם הזמן הולכים וגדלים, לחקור את סביבתו, האם משמשת עבורו כנמל בית לחזור ולהיטען בו, היטענות שתומכת בתחושת הביטחון שביציאה מחודשת לעולם.  ניתן לראות תהליך זה באופן ברור כשהילד שלומד  לזחול מסתכל מדי פעם אחורה לוודא שאמא נמצאת שם, לעיתים חוזר אליה להיטענות, ואז יוצא שוב לדרכו, תהליך שבאופנים כאלה ואחרים ממשיך עד לבגרותו, מול הוריו ודמויות משמעותיות אחרות.

בסיפור שלפנינו הילדובון, שכנראה הרגיש מספיק בטוח בעצמו, כמו שקורה לא פעם בשלב בו פעוטים נהנים מיכולותיהם בלי להיות מודעים למגבלותיהם ולמגבלות המציאות, התרחק יותר מדי, ולא מצא את הדרך בחזרה. החוט הסמוי ניתק. מה הוא עושה? עם הרבה תושייה, הוא פונה לעזרה למבוגר/ת הראשון שנקרה בדרכו. "הנה שם אשה עוברת, לספר רצה לגברת כי ביער הוא תועה". אבל אז הוא מגלה שכל שיוצא מפיו זה "לא רוצה –".הילד הנואש ממשיך לרוץ אחריה, אך לא מצליח לבטא את עצמו. יכולת הביטוי הקולי והמילולי שלו, היכולת ליצור קשר עם הסביבה לביטוי צרכיו ורגשותיו,  נחסמה!.  "אז הבין מה זה היה לו, כי קרה דבר נורא לו: לדבר פתאום שכח, דיבורו מפיו נלקח." הדובון מפוחד, אך עדיין לא מתייאש – "הנה הוא דופק על דלת. מה לך?- אשה שואלת. לא רוצה – הוא מבקש. לך מכאן – תאמר – טיפש!  הדובון לא הסתיר את המצוקה שלו – "אל הכפר דובון בורח, הוא בוכה ומתייפח, (ביטוי רגשי שבדרך כלל פותח את לב הסביבה וגורם למבוגרים לגשת ולטפל בילד), אבל בגלל שכל מה שיוצא מפיו, בצעקה הוא "לא רוצה" - ...לא רק שלא ניגשים אליו, אלא הוא זוכה ללעג -   "כל איש עליו צוחק".    הדרמה רק הולכת ומחריפה – כשמנסים להבין אותו "מה אתה דובון, צווח? לאכול תרצה, לישון? והדובון רק מצליח לילל – לא רוצה... – " אז כלים לזרוק החלו מכל דלת, כל חלון, ברח לך, דובון-טיפשון. וזורקים עליו ממעל, סיר, מקל, צלחת, נעל – על הארץ הוא שוכב, - לא רוצה!-הוא מייבב." רק להזכיר – אנחנו, יחד עם פעוטות בני גילו של אותו דובון, שומעים בנתיים לא על חווייה נוראית שקרתה לדובון קטן ומסכן כי היה בר מזל. זהו עונש מתוכנן, ביד מלאך זך כנפיים, פרי עטו של מחבר מן השורה הראשונה, שרוצה להראות לילדים קטנים מה יקרה אם יהיו "חצופים, רעים רשעים, שמעיזים לא לרצות את מה שהוריהם רוצים עבורם..."

והוא ממשיך -

חסר אונים, בודד, מתגעגע, הדובון חושב "את ראשי איפה אשימה? מי ישיב אותי אל אמא?" ואז מתחולל  המהפך – הלקח נלמד... . "אם אני אשוב לאמא, כל אשר תגיד אסכימה – הדובון בלב חשב – ילד טוב אהיה עכשיו".  ומכיוון ש"מלאכים יודעים מיד מה חושב לב כל אחד, המלאך אז שוב הופיע, ומהר כנף הניע, בדובון נגע על פיו, דיבורו הוא לו השיב". הדובון ה"תמה", שיכולת הביטוי שבה אליו, מצלצל שוב בדלת, הפעם מצליח להסביר שתעה בדרך ושהוא רוצה אל אמא. כשהדובי מובא הביתה, למרות שבנה הדובון נעדר שעות רבות,  אמא עדיין לא התרצתה! היא לא פוגשת אותו בפנים מאירות, אחרי כל התלאות הנוראות שעבר. היא לא שכחה..."אמא אז ראשה הניעה: - רע אתה, דובי, מאד, תעשה לי רק צרות." הדובון המותש, אחרי התלאות שעבר, מניח את ראשו בחיקה, לוקח אחריות מלאה על ה"עוולות" שגרם לה ומבטיח: "סילחי לי, אמא, מעכשיו, לא אהיה עוד בן שובב." ואז מגיע ההפי –אנד, לפחות לפי תפיסתו של הסופר, שכתיבתו תאמה לגישה חינוכית מאד נפוצה, שרבים מאיתנו ומהורינו גדלו עליה – "ומאז היום והלאה, הדובון בכל שמע לה: גם אוכל וגם שותה, לא יאמר עוד: לא רוצה..."

הסיפור הזה נחשב עד היום לקלסיקה בסיפרות הילדים, ומופיע בהוצאות שונות. אחד השלבים ההתפתחותיים המשמעותיים ביותר בתהליך הפיכתו של ילד לאוטונומי, לגיבוש עצמיותו (ועצמאותו), הוא השלב שמרגרט מאהלר קראה לו שלב הספרציה-אינדיבידואציה. אחד המאפיינים של שלב זה הוא הצורך העמוק, לביטוי "אפוזיציוני"- לסרבנות. כדי שיוכל להרגיש ש"אני אני, אני לא אתה", הילד זקוק, באופן מובהק, לסביבה שתאפשר לו ביטוי של אופוזיציה, נגטיביות וכו. "לא רוצה" – הוא בעצם קיצור של "אני בוחר במשהו שונה, אחר, ממה שאת/ה ,אמא,אבא, דמות משמעותית אחרת, חושב שטוב, נכון עבורי. בזה אני מבטא את עצמי, מגדיר את רצונותי ואי רצונותי שלי, ומתחיל לשרטט את מי שאני, כנפרד, כאוטונומי. נכון, זהו שלב מאד לא קל עבור ההורים, כי הם צריכים לתת לילד תחושה שיש מקום לבחירה שלו, שהם מכבדים אותה, מחד, אך שעדיין הוא לא יכול לנהל את העולם; שיכול להיות שיש דברים שהוא רוצה או לא רוצה לעשות, אבל לפעמים אין ברירה. אנחנו, ההורים, שומעים אותך, מכבדים אותך, אבל לפעמים יכול להיות שנצטרך להחליט עבורך. והכי חשוב – שאנחנו נהנים מהיכולות והעוצמה שלך, לא נבהלים ממנה, ובטוח לא משתמשים בתלות שלך בנו לגרום לך להרגיש שאתה רע!

אך מה הסיפור הזה מלמד את הילד ששומע אותו? שאם הוא רוצה לשמור על הדיאדה אני –הורה, על קשר בטוח עם נמל הבית נוסך הביטחון, הוא צריך מאד להיזהר מלבטא את רצונותיו ואי רצונותיו, הרבה פעמים לחסום אותם, כי אם לא הוא מסתכן באובדן החוט הסמוי שמחבר אותו אליו. שאם יעז להיות "הוא" לבטא את התנועה האוטנטית שלו, את רצף הביטוי האגרסיבי הכה חשוב להפתחות תקינה, בעיקר אם ביטוי זה שונה ממה שמתאים לסביבותו, לא רק שיגרום לה סבל – הוא יאבד אותה. לכן עדיף לו לאבד את עצמו – "רק אם אאלף את עצמי, אוותר על הביטוי שלי, שמוגדר כחצוף, רע, רשע, אזכה חזרה באהבה ובתמיכה שמגיעה לי".

התנועה האגרסיבית כתומכת קרבה ונפרדות - סדנאות בהנחיית ענת גיחון,  מ.א.
 
 
"אג-רסיה", במשמעותה המילולית, הוא "הכוח שלוקח אותנו קדימה, לקראת...". כוח זה תומך בלקיחת העצמי למפגש עם החוץ לשם מילוי צרכיו ורצונותיו, שמתקיימים בדואליות של קרבה ונפרדות. קיומה של טעינה אגרסיבית חיה בגופנו הוא תנאי הכרחי לבניית נפרדות, הצבת גבול בין "אני" ל"לא אני" מחד, ולקיום קרבה, אינטימיות ומיניות בריאה. הפרעות בהתקשרות בשלבי התפתחות שונים יפגעו במלאות הביטוי האגרסיבי - סביבה שתגרום להסתרת  סקרנותו, יוזמתו, יצריותו ותוקפנותו הבריאה של הילד, תאלץ אותו לבנות דרכי ביטוי חלופיים לטעינה זו.

 מרחב טיפולי בו משולבת התייחסות והפעלה גופנית – אנרגטית בתוך קשר שמאפשר מפגש עם והכלה את מגוון ביטויי הספקטרום האגרסיבי של המטופל, יכול לספק קרקע מחודשת לחקירה, החייאה, עיבוד, והעמקת האגרסיה הבריאה.

בימים אלה מוצעות מספר פעילויות שעוסקות בסוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית:

  1. סדנא להכרות עם הפרדיגמה שבלב ספקטרום התנועה האגרסיבית.

בסדנא תשולב למידה תיאורטית עם עבודה גופנית ביואנרגטית  ועיבוד החומרים שיעלו מעבודה זו. מתאימה גם למי שמעוניין להצטרף לסדנאות המתמשכות.

הסדנא תתקיים ביום שישי, ה- 2.11.2018, בשעות 9:30 עד 16:30.  מחיר: 400 ש"ח.

  1. סדנא מתמשכת לעבודהאישית בסוגיות שקשורות בתנועה האגרסיבית כתומכת בקרבה ונפרדות.

בסדנא הקבוצה, מפגשים בין אישיים, בשילוב עבודה גופנית ביואנרגטית  ועיבוד החומרים שיעלו מעבודה זו, ישמשו כמרחב לחקירה וטיפול בסוגיות שקשורות בכל ספקטרום התנועה האגרסיבית בעצמי ובתוך קשר, כמו הצבת גבול, אסרטיביות, כעס, זעם, כוחנות, אלימות, מיניות ואגרסיה  ועוד.

הסדנא תתקיים אחת לחודש, בימי שישי אחה"צ בשעות  13:00 עד  16:30 מחיר:350 ש"ח למפגש*.

תאריכי המפגשים: 30.11.18,   28.12.18,   25.1.19,   22.2.19,   29.3.19,  3.5.19,    7.6.19* (בגלל שתאריך זה צמוד לחג שבועות, במידת הצורך הוא יוזז בשבוע, בתיאום עם המשתתפים.)

  1. .   קורס - סוגיות הקשורות בעבודה טיפולית עם אגרסיה על גווניה השונים.

בקורס, שמיועד למטפלים,  תשולב למידה תיאורטית של סוגיות שונות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית עם עבודה התנסותית תוך התמקדות בסוגיות שעולות מעבודה טיפולית.

הקורס יתקיים אחת לחודש, בימי חמישי בערב בשעות 19:30 עד 22:30. מחיר: 300 ש"ח למפגש*.

תאריכי המפגשים: 13.12.18,   17.1.19,   14.2.19,   14.3.19,   11.4.19,   16.5.19,   13.6.19.

*למשתתפים בשתי הפעילויות המתמשכות תינתן הנחה.

הפעילויות תתקיימנה  ברח' חיים לבנון 91, רמת-אביב, בקבוצה של לא יותר מעשרה משתתפים.

פרטים נוספים והרשמה: טל': 052-2870664, דואל: anatgihon@gmail.com.

אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר



בושה כפוגעת במלאות התנועה האגרסיבית
תאריך: 24/10/2018 22:55:00

א' הגיעה אלי לטיפול לפני שנתיים. בשיחת הטלפון המקדימה הציגה עצמה כרווקה בת שלושים ואחת, שפונה לטיפול בגלל קושי ביצירת קשר אינטימי משמעותי. כמו כן ציינה שלמרות שסיימה לימודים גבוהים בהצטיינות, היא מתקשה במציאת עבודה שתממש את הפוטנציאל הגלום בה.

כעבור יומיים הגיעה בחורה נאה, שברגע הראשון נראתה נמוכה מכפי גובהה האמיתי. כשנכנסה לחדר שמתי לב שהליכתה מהוססת, כאילו חוששת לתת לרצפה לשאת את מלוא משקלה. חלק גופה העליון מעט כפוף כשהכתפיים אסופות ביחד. מה שמשך את תשומת ליבי במיוחד היתה הבעת עיניה – הן נראו כמציצות לכיווני, בשילוב של היסוס, ביישנות, פחד וכמיהה גדולה. עם הזמן, כשסיפור חייה נפרם אט אט, מחוות גופניות אלה קיבלו יותר משמעות.

היא בת בכורה שנולדה לאמה כשהיתה צעירה מאד, בשנות העשרים המוקדמות לחייה, כתוצאה מהריון לא מתוכנן. אחרי הלידה ולמעשה לאורך רוב שנות ילדותה, אמה טיפלה בצרכיה הפיסיים במסירות, אך באופן מעט טכני. למרות שמעולם לא הוגדרה כך, נשמע שהאם היתה אישה דכאונית שלא הצליחה לחוות ולהביע חום לבתה. באחת הפגישות, כשהתבוננו יחד בתמונות מילדותה המוקדמת, שלה עם אמה, ראיתי אשה שמסתכלת על בתה בסוג של ניתוק ואדישות, ללא ההתמוססות, החום  והרוך שכל כך חשובים להתפתחות בריאה. העיסוק בסוגיית המבט – הן בזה שלה והן באיכות המבט אותו חוותה בילדותה קיבל משמעות עמוקה יותר ויותר עם התקדמות תהליך הטיפול. לא פעם כשהזמנתי את א' ליצור עימי קשר עין, יכולתי להבחין ביתר בהירות באיכות של כמיהה, שמתחלפת די מהר לפחד. בתוך דקות ספורות נהגה לדווח  על תחושת בושה עמוקה, בושה שלקח לנו זמן לפענח.

א' יכלה לזהות שבכל פעם שהתעוררה בה כמיהה לקרבה שהופנתה אלי, חשה פחד ואחריו נמלאה בבושה עמוקה.

את הצירוף של הזדקקות, כמיהה, רציה, יחד עם תחושת בושה עמוקה מצורך זה, אני מכירה – מעצמי, ממטופלי.  מה גורם לתנועת חיים כל כך בסיסית, פשוטה, אולי החשובה ביותר בהנעה אותנו לפעולה, הטבעית ביותר במהלך התפתחותינו, לעורר בנו בושה???

 בראשית חיינו אנחנו חווים את העולם סביבנו מנקודת מבט אגוצנטרית – אנחנו מרכז העולם, הסיבה לכל. כשתינוק זקוק לחום, קירבה ומבקש זאת בצורות שונות ובקשתו לא נענית; או כשהורה מסתכל שוב ושוב על יוצא חלציו במבט קפוא, עוין, או אדיש,  – הילד לא יודע לאמר לעצמו – זה מה שההורה שלי מרגיש, וזה לא קשור אלי. התינוק ואחכ הילד מתרגם מבט זה כנובע ממנו. אמא מסתכלת אלי באיכות נמנעת כשאני זקוק לה, כי כנראה שמשהו בהזדקקות שלי לא טוב, מעיק, מכביד. ואז התחושה היא שאני מעיק, מכביד, ואני צריך להתבייש בהזדקקות שלי.... וכך הוא מוצא את עצמו עם נזקקות שלא נענתה, ועם תחושת בושה עמוקה בעצמו, בהיותו נזקק. כך רבים מאיתנו, וכך גם א'...

במקרה של א' התייחסתי לבושה שנובעת מהסטוריה רצופת חוויות של אי הענות לצרכים בסיסיים, שגורמת לילד לפרש את המסר שמקבל מהסביבה כאילו שצרכים אלה, בעצם קיומם, פגומים, ולכן הוא פגום.

אך לא פעם גרימת בושה משמשת כדרך לשלוט ולנהל אדם אחר. כולנו מכירים מערכות ערכים, כמו למשל נורמות חברתיות, דתיות וכו, שמעוררות בנו אשמה ובושה. הרבה פעמים הדרך לשלוט באחר, בעיקר אם הוא ילד, היא דרך ביוש שלו. לרובנו חוויות של אנשים שניסו במהלך חיינו להקטין אותנו ולגרום לנו להרגיש רע. הדרכים לכך רבות. המטרה ברורה – כשגורמים למישהו להרגיש קטן, נחות, חסר משמעות – אנחנו מקטינים את הכוח שלו ומורידים את היכולת שלו לייצג את עצמו, ומגדילים את יכולתינו לשלוט בו ולנהל אותו. דינמיקה זו  של החלשה והקטנה, קיימת מאז ומתמיד בחברות פטראירכליות, בחברות שבהם יש חזק ששולט על החלש, של כיבוש, ביחס לנשים במקומות רבים, וגם בדינמיקה משפחתית. אחד הגורמים לתחושה השלילית לה אנחנו קוראים בושה נובעת מהתכוונות שלילית של האחרים כלפינו במהלך ההתפתחות שלנו, כשבמקום להיות מכוונים אלינו, להשאיל עצמם כזולת עצמי למילוי צריכנו, הקטינו אותנו בדרכים ישירות או סמויות, מודעות או לא מודעות, הקטנה שפוגעת בחוויית הנרקסיזם, תחושת הערך העצמי הבריא שלנו ונועדה להשתמש, לשלוט בנו לצרכיהם.

פעמים רבות בושה מוזכרת ואף נחוויית יחד עם אשמה. חווייה של אשמה נובעת מתחושה שפגענו במישהו אחר, כלומר שהפגימות היא בפעולה.   זהו רגש שמזמן התנצלות ושיקום.  כשהשיקום נעשה והצליח – האשמה תיעלם. בבושה – תחושת הפגימות היא בעצמי – מי שאני פגום, דוחה, רע, לא בסדר. חוויית בושה עמוקה קשורה לא פעם לתחושה שאינני ראוי להיות בקשר עם האחר, ולכן בפחד שהסביבה המשמעותית – הורים, בני זוג וכו – ינטשו אותנו... 

אספקט משמעותי בחוויית בושה קשורה בנראות. בסיפור הבושה הקדום ביותר, סיפור אדם וחווה, אכילת התפוח שעוררה מודעות לניראותם, לעירומם, עוררה בם בושה, שהביאה אותם לכיסוי ערוותם, ודנה אותם לעולם לגירוש מגן העדן של חיי נצח, תמימות וחוסר מודעות, ולסבל. ) בראשית, ג'). כולנו כמובן מכירים את חוויית הבושה שקשורה בגוף בכלל, ובגוף המיני בפרט...

 לעומת זאת אחת התגובות האינסטינקטיביות לבושה היא של הסתתרות – השפלה או הפניית העיניים הצידה, כיסוי הפנים, שמיטת הראש כלפי מטה, משיכת הכתפיים  קדימה ולעיתים קריסה של כל חלק הגוף העליון. האדם כביכול רוצה לשקוע לתוך הרצפה, "שהאדמה תבלע אותו". (הלן רזניק- סנס, 2018).

התהליך הגופני שנחווה במצב של בושה תואם לרגש זה, והוא של כיווץ בעל אופי מאד מסוים, של התכרכמות, של נסיגה מהתרחבות לעבר הסביבה ומשיכת מעטפת הגוף פנימה מפני השטח, לכיוון מרכז הגוף. זוהי תנועה שמשקפת  אימפולס להקטין את עצמנו, להעלם, גם בתקווה להעלים את ההזדהות עם החווייה  שבאה עם תחושה זו, וגם צימצום קשר עם אחרים, שהוא כלעצמו מעצים רגשות לא נעימים אלה.

התארגנות זו מנוגדת להתארגנות  שמאפשרת קיום אגרסיה בריאה בגופנו. אגרסיה מוגדרת ככוח שתומך ביציאה שלנו לעולם לביטוי עצמנו ולמימוש צרכינו, בסקרנות, יוזמה, ביטוי אסרטיבי, יכולת הצבת גבול, מיניות ועוד. הביטוי הגופני של כוח זה הוא של התרחבות, הזדקפות, התפשטות של אנרגיה מתוך הליבה לפריפריה, ליצירת קשר עם העולם;  ביטוי כוח זה מערב מחוות של הושטה, דחיפה, בעיטה, וביטוי קולי מלא וחזק.  ניתן לראות שההתארגנות הגופנית והרגשית של  קיום אגרסיה בריאה בגופנו נוגדת את ההתארגנות הגופנית במצב של בושה. לכן קשה לטפל ולשקם את הביטוי האגרסיבי הבריא שלנו, מבלי לעבד חוויות של בושה.

בימים אלה מוצעות מספר פעילויות שעוסקות בסוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית:

ב-30.11.2018 תתקיים סדנא להכרות עם הפרדיגמה שבלב ספקטרום התנועה האגרסיבית.

בנוסף, תתקימנה שתי פעילויות מתמשכות - סדנא מתמשכת לעבודה אישית בסוגיות שקשורות בתנועה האגרסיבית כתומכת בקרבה ונפרדות -תתקיים אחת לחודש בימי ששי אחה"צ,  (מפגש ראשון ב-28.12.2018);

קורס - סוגיות הקשורות בעבודה טיפולית עם אגרסיה על גווניה השונים, יתקיים בחמישי בערב אחת לחודש (מפגש ראשון – 13.12.2018).

לפרטים נוספים ליחצו כאן.

עוד אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר

האמבה כמשל...
תאריך: 15/11/2018 19:50:00

וילהלם רייך היה פסיכואנליטיקאי שחי במחצית הראשונה של המאה הקודמת, שרצה לספק את היסודות הביולוגיים לפסיכואנאליזה אליהם פרויד התייחס בראשית דרכו. הרבה מהגישות הטיפוליות שמתייחסות לאחדות הגופנית- נפשית, נשענות על התיאוריה שלו, שמבוססת על נסיון למצוא קשר בין מצבים רגשיים ותחושתיים לבין תנועה פיסיולוגית. אחד התחומים שרייך התמקד בהם היתה חקירה של זרימת האנרגיה בגוף בתגובה למצבים רגשיים, ולהתארגנות האורגניזם בתגובה לאיכות המפגש של הסביבה את צרכיו. להתארגנות זו קרא קרקטר. מוקד חקירה מיוחד היה זרימת האנרגיה במצבי נעימות ועונג, שהיא זרימה מתרחבת ממרכז הגוף לפריפריה, והתנועה ההפוכה בחרדה, של כיווץ והתכנסות, מהפריפריה למרכז. בהקשר למופע זה, רייך חקר גם את הכיווצים השריריים שיחד עם השריון הקרקטרולוגי, מנעו את הביטוי הרגשי החופשי של האורגניזם.

כדי להמשיג תופעות אלה רייך נעזר בעבודות של שני מדענים גרמניים – מקס הרטמן, ביולוג, ולודוויג רומבלר, זאולוג, שבאמצע שנות השלושים חקרו תנועתיות של אמבות ביחס לסוגי גירויים שונים. בסידרת ניסויים הרטמן ורמבלר חשפו אמבה לסדרת גירויים (כימי, מכני, תרמי, חשמלי ואופטי). תלוי במשך ובאיכות הגירויים האלה, האמבה הגיבה באחת משתי דרכים – או שנמשכה לגירוי, או שנמנעה ממנו ואפילו "עשתה את עצמה כמתה". החוקרים התבוננו בצורה של זרמי הפלסמה שבתוך האמבה. זרמי פלסמה מהמרכז לכיוון פני השטח של האמבה ניצפו במקביל להתקרבות שלה לגירוי, שכנראה נחווה כנעים, וזרימת פלסמה לכיוון מרכז האמבה והתרחקות מפני השטח שלה קרתה במקביל להתרחקות מהגירוי, שכנראה נחווה כלא נעים.

רייך ראה בתנועות האלה של האמבה, שהיא יצור חד תאי, ביטוי אנלוגי לנעשה בגוף האדם – הן בכל תא ותא, באיברי הגוף, שהם קבוצת תאים, או בנו כגוף, שניתן להסתכל עליו כתא אחד גדול... התרחבות ויציאה אל העולם, שזו המשמעות הבסיסית של התנועה האגרסיבית, שמאפיינת סיטואציות נעימות, והתכנסות למרכז התא\גוף והתרחקות מהעולם, שמאפיינת מצבי חרדה.

פן נוסף של ניסוי זה מסביר את תופעת התקבעות ההצטמצמות הרקמתית והתנועתית כתוצאה ממפגש מתמשך עם סביבה שמייצרת בנו תחושה שלילית. כאמור, התנועה הבסיסית של האמבה (כמו של כל תא בגופנו ושלנו כיישות) היא תנועה פעימתית של התרחבות והתכנסות. כשהאמבה התרחבה ופגשה בגירוי לא נעים, היא התכנסה. אחרי מספר פעמים של מפגש כזה, תנועת ההתרחבות של האמבה התחילה להצטמצם, כדי לא לפגוש את הגירוי הלא נעים. מסתבר שבמקרים שבהם הגירוי הלא נעים נמשך יותר מפעמים ספורות, תנועת ההתרחבות נשארה מצומצמת. האמבה למדה להצטמצם כדי להגן על עצמה, והגנה זו נשארה גם הרבה אחרי שהגירוי הלא נעים הוסר.

ניסוי זה מתאר בצורה מוחשית את מה שקורה לרובנו, בצורה זו או אחרת, במהלך חיינו – אנחנו מגיעים לעולם עם גוף חי ופועם באופן מלא, מצויידים ביכולת לביטוי עצמי אותנטי, בתנועתיות חופשית, ביכולת לקחת את עצמנו החוצה למילוי צרכינו ורצונותינו, ליזום, לחקור, לווסת קירבה ומרחק בהתאם לצרכינו, להושיט עצמנו לקשר ולהציב גבול, כל אלה ביטויים של האגרסיה הבריאה שלנו.  כדי שגופנו, התנועתיות ויכולת הביטוי שלנו יישארו פתוחים וחופשיים, אנחנו זקוקים לסביבת התפתחות שתענה לצריכנו באופן מיטיב-דיו. כשהסביבה מגיבה אלינו באופן שנחווה על ידינו כשלילי – עויין, מתעלם, פולשני, משפיל, תוקפני וכו – התגובה שלנו, כמו זו של האמבה, היא של כיווץ והצטמצמות. מכיוון שאנחנו חיים במערכות יחסים בעלי איפיונים מסוימים, ברוב המקרים החווייה השלילית חוזרת על עצמה, ותגובת ההצטמצמות מתקבעת והופכת לכרונית, כיווץ שמתוחזק על ידי מנגנוני שלילה עצמית כמו קולות פנימיים של בושה, אשמה, הטלת ספק בעצמי וביכולותי.  הצטמצמות זו משפיעה על הביטוי העצמי בכלל, ועל הביטוי האגרסיבי בפרט.


בימים אלה מוצעות מספר פעילויות שעוסקות בסוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית:

ב-30.11.2018 תתקיים סדנא להכרות עם הפרדיגמה שבלב ספקטרום התנועה האגרסיבית.

בנוסף, תתקימנה שתי פעילויות מתמשכות:

סדנא מתמשכת לעבודה אישית בסוגיות שקשורות בתנועה האגרסיבית כתומכת בקרבה ונפרדות -תתקיים אחת לחודש בימי ששי אחה"צ,  (מפגש ראשון ב-28.12.2018).

קורס - סוגיות הקשורות בעבודה טיפולית עם אגרסיה על גווניה השונים, יתקיים בחמישי בערב אחת לחודש (מפגש ראשון – 13.12.2018).

לפרטים נוספים ליחצו כאן.

עוד אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר.

.

אנליזה ביואנרגטית מהי -

אנליזה הביואנרגטית מושתתת על עבודתו של וילהלם רייך, פסיכואנליטיקאי (1897-1957), שבדק את הקשר בין גוף לנפש ברמה של פעילות אנרגטית מקושרת לביולוגיה שלנו; הוא התייחס לאחידות בין שני אספקטים אלה- כלומר לעובדת היותנו יחידה פסיכוסומטית. אלכסנדר לואן, תלמיד ומטופל של רייך, פיתח את העקרונות של רייך לתוך שיטת טיפול שקרא לה ביואנרגטיקה, וב-1956 הוקם האיגוד הבינלאומי לאנליזה ביואנרגטית בניו-יורק. לחצו המשך קריאה

התפתחות האנליזה הביואנרגטית -

סוגיית ההתייחסות או העדר ההתייחסות בעולם הטיפול לקשר בין גוף לנפש, היא סוגיה שעברה כל מיני תהפוכות, וממשיכה להעסיק את העולם הטיפולי עד היום – גם לגבי ההסתכלות על המטופל, וגם לגבי הקשר הטיפולי וההתנהלות הטיפולית. חובקת בתוכה שאלות כגון:כמה אנחנו נשארים רק במילים ובתחושות שלנו, כמה רואים את המטופל, את גופו, כמה מותר להפעיל את המטופל, ובוודאי כמה מותר לגעת בו. עד כמה העובדה שמפגש טיפולי הוא למעשה מפגש בין שני גופים חיים, בעלי ארגונים אדפטיביים ייחודיים שחובקים בתוכם היסטוריה רגשית, נלקחת בחשבון. להמשך קריאה

ספקטרום התנועה האגרסיבית - 

העמדה שאני אציג במאמר זה היא תפיסתם של וילהלם רייך ואחרי ו אלכסנדר לואן, כמו גם התפיסה הוויניקוטיאנית ו, תפיסתם של תיאורתיקאנים נוספים , שרואים באגרסיה כוח מולד, עם תפקיד מא ד משמעותי בהתפתחות העצמיות שלנו. תיאורטיקנים אלה שמסתכלים על אגרסיה מנקודת מבט אנרגטית, מזהים אותה עם תנועה וחיות. להמשך קריאה

פרדוקס האהבה העצמית - סקירת סדנה בנושא "סוגיות נרקיסיסטיות בהתארגנות פסיכוסומאטית" - ענת גיחון ונויה אברמוביץ'

המונח "נרקיסיזם" נגזר מהמיתולוגיה היוונית, המספרת על נרקיסוס יפה התואר, שנענש על כך שלא הגיב לאהבתה של הנימפה אקו והיא מתה משברון לב. עונשו של נרקיסוס היה שהתאהב בדמותו שהשתקפה אליו בביצה ולא הצליח למוש משם עד למותו. האהבה העצמית המוקצנת, היא אחד מהמאפיינים של אנשים עם סגנון, ארגון אישיות או הפרעה נרקיסיסטית, שהמשותף להם הוא רמות שונות של עיסוק יתר בעצמם, ניתוק מהאספקטים ה"רגילים" של המציאות ובעיקר מחוויית העצמי דרך הגוף החי (גוף שמשתנה במהלך החיים) . במקום זאת, יש להם נטייה לחוות את העצמי דרך דימוי, על חשבון קשר חי ואמיתי, שבין היתר אמור לספק את ההדהוד המיטיב לו אנחנו כל כך זקוקים. להמשך קריאה

פעילויות המכון לאנליזה ביואנרגטית
בינואר פברואר2016

המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית מציע  מגוון מסלולי למידה והתנסות, שיספקו הזדמנות להכרות חווייתית עם אלמנטים מרכזיים מתוך התיאוריה והפרקטיקה של האנליזה הביואנרגטית
 
האנליזה הביואנרגטית הינה גישה טיפולית אנליטית שפותחה באמצע המאה הקודמת ע"י ד"ר אלכסנדר לואן, על פי תורתו של הפסיכואנליטיקאי ד"ר וילהלם רייך. רייך הניח את היסודות לחשיבה קלינית ותאורטית המאופיינת בהתייחסות אל הגוף הממשי האקספרסיבי בתהליך הטיפולירייך ראה במיניות ציר מארגן מרכזי של העצמי ואלכסנדר לואן תלמידו הרחיב על כך בהתייחסותו לחיוניות מענגת בחיי היומיום כמרכזית בהוויית העצמי. הנחת היסוד באנליזה הביואנרגטית היא שתהליכים גופניים אנרגטיים הם בבסיס חווית העצמי ובבסיס כל קשר בין אישי. נגזר מכך, ששינוי עמוק בעצמי לא יכול להתחולל ללא שינוי ברמה הגופנית אנרגטית, ולכן הטיפול כולל עבודה גופנית ישירה. לאורך כל השנים האנליזה הביואנרגטית מקיימת שיח פורה עם גישות והתפתחויות בשדה הפסיכואנליטי ובתחומים משיקים המערבים התבוננות גופנית-נפשית. מטפלים באנליזה ביואנרגטית הם גם מטפלים מוסמכים באחד ממקצועות בריאות הנפש.
 

התנועה האגרסיבית כאספקט מרכזי בבניית וביטוי העצמי 
מנחה: ענת גיחון
 

התנועה האגרסיבית מהווה את אחד הביטויים המשמעותיים של תנועת החיים בגוף, והיא מהתופעות הבסיסיות שעומדות במרכז החשיבה הביואנרגטית.
"אג-רסיה", במשמעות המילולית, הוא "הכוח שלוקח אותנו קדימה, לקראת...". כוח זה תומך בלקיחת העצמי למפגש עם החוץ לשם מילוי צרכיו ורצונותיו, שמתקיימים בדואליות של קרבה ונפרדות, ביחד ולחוד, אל האחר וממנו. קיומה של טעינה אגרסיבית חיה בגופנו הוא תנאי הכרחי לבניית נפרדות, הצבת גבול בין "אני" ל"לא אני" מחד,  ולקיום קרבה, אינטימיות ומיניות בריאה.
הפרעות בהתקשרות בשלבי התפתחות שונים יפגעו במלאות הביטוי האגרסיבי - סביבה שתגרום להסתרת  סקרנותו, יוזמתו, יצריותו תוקפנותו הבריאה של הילד, תאלץ אותו לבנות דרכי ביטוי חלופיים לטעינה זו. במקרה זה היא עשויה להיות מופנית כנגד העצמי במערכות שלילה-עצמית כמו אשמה ובושה, ולהפוך למופעים כמו זעם, ביקורתיות, מניפולטיביות, שנאה, אלימות והרסנות, שהם האספקטים הפתולוגיים של אגרסיה.
בסדנא תשולב למידה תיאורטית של סוגיות הקשורות לתחום זה עם עבודה גופנית ביואנרגטית  ועיבוד החומרים שיעלו מעבודה זו.  הקבוצה ומפגשים בין אישיים ישמשו כמרחב לחקירת  סוגיות שקשורות בכל ספקטרום התנועה האגרסיבית בעצמי ובתוך קשר.

הסדנא תתקיים  ברח' חיים לבנון 91, רמת-אביב
ביום שישי  29.1, 12.00-17.30 וביום שבת 30.1,  10.00-18.00
 
מחיר: 650 שקלים
 
פרטים נוספים והרשמה: טל': 052-2870664,
דואל: 
anatgihon@gmail.com
 
ענת גיחון 
M.A.
 
מטפלת  בתנועה, מדריכה ואנליטיקאית ביואנרגטית.
ממקימות המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית, יו"ר ועדת ההוראה  ומורה בכירה בתכנית ההכשרה למטפלים של מכון זה.
חברה בסגל ההוראה של הארגון הבינלאומי לאנליזה ביואנרגטית.
בוגרת תוכנית "הדברות"  למטפלים מתקדמים של המכון הישראלי לפסיכואנליזה.
מקיימת קליניקה פרטית ברמת אביב ובמבשרת-ציון.
מלמדת בתוכניות הכשרה לתרפיה בתנועה (סמינר הקיבוצים, מכללת ירושלים) ובמסגרות פרטיות.


עונג (pleasure) כמושג מפתח באנליזה ביואנרגטית.
מנחה: ברכה הדר

 

 
אנליזה ביואנרגטית היא שדה טיפולי תיאורטי וקליני שנקודות ההתפתחות המרכזיות שלו עוברות דרך פרויד, רייך, לואן ומתחברות היום לגישות הפסיכואנליטיות ההתייחסותיות. בסדנה נעבור בשביל התיאורטי המרכזי העוסק במושג העונג ונעצור לנקודות תצפית חשובות ונבדוק מהו הנוף התיאורטי הנשקף מהן.
נקודת התצפית הראשונה של פרויד והמאמר "מעבר לעיקרון העונג" מרמזת על המשך השביל שפרויד, בימיו, לא הגיע אליו, אך המילה "מעבר" יכולה להצביע על אפשרויות של התפתחות המושג.
האנליזה הביואנרגטית של היום, שאינה מפסיקה להתפתח, מבחינה בין הרגשת העונג לבין כל שאר הרגשות החיוביים (
POSITIVE FEELINGS).
הרגשת העונג מחברת בין 3 קודקודים של משולש: חיבור לגוף; חיבור עם סובייקט אחר; חיבור עם הקוסמוס.
גישה זאת מקבלת הידהוד מהתייחסויות של אנליטיקאים כמו מייקל אייגן (האספקט המיסטי), וקוהוט בכתביו האחרונים.
החיבור לגוף, לאחר, ולקוסמוס חושף אותנו גם לחיבור עם רגשות של אובדן, אבל, עצב וקבלה של ההזדקנות והמוות.
עם כל אלה נתמודד בסדנה, וננסה לחבר בין הקצוות התיאורטיים והחווייתיים. המשתתפים בסדנה יוכלו לתרום מהחוויה הסובייקטיבית שלהם להרחבת ההבנה של המושג ומשמעותו כחוויה סומטית-פסיכית.
 
מיקום: בקליניקה של ברכה הדר, בשכונת המשתלה, תל-אביב: רחוב משה קול,1, קומה 2, דירה 17.
ביום חמישי 25.2.16 בשעות 17-21.30 וביום שישי 26.2.16 בשעות 9-16.
 
מחיר: 650 שקלים.
 
לפרטים נוספים והרשמה: טל. 0546555894
דוא"ל: 
bracha.hadar@gmail.com
 
 ברכה הדר, M.A.
 
פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה בפסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית.
אנליטיקאית ביואנרגטית; אנליטיקאית קבוצתית.
מטפלת טיפולים אינדיבידואליים, זוגיים וקבוצתיים בקליניקה פרטית.
מעבירה סדנאות לאנשי מקצוע המבוססות על אינטגרציה בין אנליזה קבוצתית ואנליזה ביואנרגטית.
נמנית על סגל ההוראה במכון לאנליזה קבוצתית.


נוכחות הגוף בטיפול – מבט מהפסיכואנליזה, מהאנליזה הביואנרגטית ומהמחקר.
מנחה: דינה מרכוס
 
מתגבשת קבוצה לסמינר קריאה בהנחיית דינה מרכוס
 
בסמינר נפגוש התייחסויות תיאורטיות שונות לקשר הגופני – נפשי. נשים את הדגש על ההיבט ההתפתחותי של העצמי הגופני, מקומו המרכזי של הקשר עם הסביבה המגדלת, וביטויים פסיכו-סומטיים של טראומה התפתחותית. נפגוש את ההיבטים הפסיכוסומטיים של מושגים כמו ויטליות, הכלה, אמפטיה, הגנה נפשית, דיסוציאציה. נכיר את ההיבטים הלא מילוליים של התקשורת ומשמעותם לעבודה הטיפולית. 
 
נפגוש כתבים של פרויד, רייך, פרנצי, ויניקוט, אוגדן, מקדוגל, אנזייה, לואן, אסתר ביק, שטרן, לחמן, ביבי ועוד.
הלמידה תהיה מלווה בתיאורי מקרה ודוגמאות מהספרות הפסיכואנליטית ומהאנליזה הביואנרגטית ומדוגמאות שיביאו חברי הקבוצה.
 
 
הסמינר יתקיים אחת לשבועיים, בימי רביעי בין 19-21 באבן יהודה 

לפרטים ולהרשמה יש ליצור קשר עם דינה מרכוס
טל: 054-4750572, דואל
 dinamarcus10@gmail.com: 

דינה מרכוס, 
M.A.

פסיכולוגית קלינית מדריכה, אנליטיקאית ביואנרגטית.
בוגרת תוכנית "הידברות למטפלים מתקדמים של המכון הישראלי לפסיכואנליזה.
בוגרת התוכנית למטפלים מתקדמים של מרכז ויניקוט.
הכשרה באנליזה ביואנרגטית מטעם המכון הבינלאומי לאנליזה ביואנרגטית.
עוסקת שנים רבות במהות הגופנית-נפשית בעשייה הטיפולית ובחשיבה התיאורטית.
 
עוסקת בהוראה ובהדרכה לאנשי מקצוע.
בעלת וותק בטיפול במבוגרים, טפול זוגי, ילדים, בני נוער והדרכת הורים
מקיימת קליניקה פרטית באבן יהודה. 

תרגול
 
התרגול הביואנרגטי פותח על ידי אלכסנדר לואן מייסד האנליזה הביואנרגטית מתוך ניסיון להרחיב את מצע הריפוי של המטופל המגיע למרחב טיפולי, בהקשר לתהליכים שנוגעים בגופו הממשי. לואן טען שכדי להפשיר רקמות בגופינו שקפאו בזמן בעקבות טראומות התפתחותיות ו/או אירועים טראומתיים, לא מספיקה העבודה הגופנית בתוך המרחב הטיפולי ויש להציע למטופל אפשרות לעבוד עם גופו בתנאים מוגנים גם מחוץ לחדר הטיפול. עבודה זו מתאפשרת בקבוצת תרגול שמונחת על ידי אנלטיקאי/ת ביואנרגטי/ת.
התרגול מתרחש במבנה מעגלי. המטפל שמנחה את התרגול בונה את התהליך תוך כדי הקשבה לחלון הסבילות ("window of tolerance") של עצמו ושל משתתפי הקבוצה כך שכל משתתף יוכל לעמוד באתגר של הכלה עצמית והבעה עצמית סביב מצבי עצמי שמתעוררים במהלך התרגול ואינם מעובדים מילולית במסגרת זו. הכוונה היא לכך שמנחה/מנחת הקבוצה לוקח/ת בחשבון שתהליכים גופניים בסיסיים ביותר, כמו תהליכי נשימה, שמחזיקים תפיסה אחדותית של הגוף והנפש יכולים לעורר מצבי עצמי מציפים. המנחה נדרש/ת להוביל מהלך תנועתי אנרגטי מווסת דיו, תוך כדי הקשבה אמפטית, מחודדת ובהירה כלפי המתרגלים, הקשבה שמחזיקה הבנה עמוקה ביחס לעקרונות סומטיים-אנרגטיים בסיסיים ולאופניות הביטוי שלהם בתרגול הביואנרגטי. כל מנחה מפתח בדרכו היצירתית וריאציות על התרגילים שאלכסנדר לואן פיתח תוך שמירה על נקודת המבט האנרגטית.

איפה ומתי
 
תל אביב- יעל לי
חיים לבנון 91 רמת אביב, ימי שלישי: 8.15-9.30
לתיאום: טל': 03-744222: דוא"לyael@peima.co.il

תל אביב
בקרוב תיפתח קבוצה בימי שישי בבוקר בתל-אביב ברחוב חיים לבנון 91
לתיאום: ענת גיחון, טל': 052-2870664,
דוא"לanatgihon@gmail.com

 
כפר ויתקין - אביגיל שחר
ימי רביעי 8:30-10:00 
לתיאום: טל': 054-6720120 דוא"לshahar@dynamica.net
 

תוכנית  הכשרה למטפלים באנליזה ביואנרגטית.

מנחי התוכנית: ד"ר סקוט באום N.Y , ענת גיחון, מ.א., יעל הראל, מ.א., אביגיל שחר, מ.א.
החל  מחודש אוקטובר מתקיימת במכון תוכנית הכשרה למטפלים באנליזה ביואנרגטית. התוכנית היא תוכנית בת ארבע שנים, שכוללת שנתיים של שלב פרה-קליני ושנתיים של שלב קליני. תהליך הלמידה משלב לימוד תיאורטי עם חקירה התנסותית.

ניתן עדיין להצטרף לקבוצת הלמידה, שמונה כרגע עשרה משתתפים. פרטים לגבי התוכנית ניתןלמצוא באתר המכון, או אצל ענת גיחון, טל. 052-2870664..

פרטים נוספים באתר: www.bioenergeticanalysis.org.il
 

 
 
 

 
 בא