צור קשר עם רוני
...Loading...

רוני אריאל עד

יש דרכים שנועדו לצעידה משותפת.

טיפול בעיניי-  הוא לפני הכל - יצירת קשר.

יצירת קשר ביני לבין עצמי, יצירת קשר בין הנפש ובין הגוף , יצירת קשר בין האדם לבין הסביבה.

יצירת קשר מאפשר ,לתוך תהליך משותף.

הבחירה להגיע לתהליך, ליצור קשר בין החלקים שיש בתוכנו, להתמודד עם הפחדים, השמחות, הקשרים , העבר וההווה שייך לאמיצים.


אני רוני אריאל-עד

- פסיכותרפיסטית גופנית פרטנית- משנת 2008 

- מנחת קבוצת איזון גוף נפש בעמותת אנוש- העמותה הישראלית לבריאות הנפש- משנת 2012- 2017

-מדריכה מטפלים

- חוקרת כל חיי מערכות יחסים ותפקידים בדינמיקות קבוצתיות.

- מתמקדת ומעמיקה בעשור האחרון בתהליכי יצירת זוגיות מתוך אמונה שכל אחד יכול ליצור זוגיות שטובה ונכונה עבורו

-מלווה תהליכי מערכות יחסים- בראש ובראשונה מערכת היחסים של האדם עם עצמו, ומכאן של האדם עם הסביבה.

- מנהלת פרויקטים וקשרי לקוחות ב פורטל לפסיכותרפיה גופנית שער למערכות יחסים


מאמינה בדרך משותפת, ביצירת מקום בטוח ומאפשר לתהליכים רגשיים.

לכל אחד מאיתנו יש את סל האמונות, הערכים, הסיפור שאיתו הוא מגיע, הבית שבו הוא גדל.

כאשר יש  הבנה וקבלה של החלקים הקיימים בתוכנו הדרך להתקדם  מתאפשרת בקלות. 

הקליניקות שבהן אני מטפלת ממוקמות במרכז הארץ, בראשון לציון ובתל אביב.

ישנה אפשרות ליצור קשר בטלפון 0528550991 ו/או  במייל  roniarielad@gmail.com

ימים טובים לכולנו.

רוני 

בלוג

כל אחד יכול ליצור זוגיות- סיפור ב 3 חלקים/הבלוג של רוני אריאל עד
תאריך: 23/1/2017 20:08:00

חלק ראשון - החיים לימדו אותי להיות רצינית

החיים לימדו אותי להיות רצינית.

המשפחה לימדה אותי להיות קשוחה, אדם לאדם זאב היא אמרה.

אם לא תנגסי ינגסו בך. תהיי שקולה ותעשי החלטות נבונות, אחרת זה יגמר רע.

והיא הקשיבה, הפנימה, למדה מגיל קטן לשמור הכל קרוב ללב, שאף אדם לא ידע מצוקה ולו הקטנה ביותר.

היא שמרה את כאבי המחזור בשקט מופתי, למרות שמידי חודש הייתה מתפללת לאלוהים שזה יגמר.

שמרה בשקט את כאבי האגן, בכל פעם שהתיישבה על האסלה הקרה , הרגישה שאגנה עומד להתפצח מכאב וגופה עתיד להתאבן מחוסר נשימה.

וכך עברו השנים והיא גדלה להיות אישה משכילה, עשתה תואר ראשון ומיד המשיכה לשני ולאחר מכן לדוקטורט.

היא נשארה עם כאבה הפיזי וכאבה הרגשי.

מידי חודש בזמן הוסת פקדה את בית החולים, היתה לה אבחנה- אז מותר לה להרגיש רע.

ולבדידות לא היתה אבחנה.

איך אני אהיה בזוגיות?  אני לא יודעת איך להיות בזוג, זה מפחיד אותי אמרה לי באחד מהמפגשים הראשונים.

כל חיי למדתי להיות לבד, אימנתי את עצמי כמו שהמשפחה לימדה אותי.

ועכשיו אחרי 40 שנים אתחיל ללמוד להיות ביחד, איך זה אפשרי?

והיא יושבת מולי עם הלבוש הייצוגי חולצה מכופתרת וחצאית דקה וצמודה,

שיערה צבוע ומסופר בקפידה, האיפור משורטט ומדוייק.

קולה עדין אך יציב, מונוטוני, לא עולה ולא יורד.

גם הוא מוקפד? שאלתי את עצמי.

היא אישה יפה, עצובה, יש לה מבט כאוב בעיניים. הידיים שלה מרגישות לי רזות וכחושות ועולה בי שאלה אם מישהו פעם חיבק אותן? האם מישהו אי פעם חיבק אותה? את כולה?

וכך היא הגיעה, מידי שבוע. כל פעם בהופעה אחרת ובאיפור אחר, תמיד מוקפדת, תמיד שמורה,רחוקה. 

עד שיום אחד היא שאלה מה זו עבודת גוף?

 אנחנו מדברות וזה נעים לי אבל מה עושים עם הגוף אני רוצה להרגיש, להרגיש את הגוף וגם אולי להרגיש קצת פחות לבד.

הרגשתי שמחה ומבוהלת באותה הנשימה.

שאלתי אותה איך היא עם מגע?

אמרה בסדר,אני לוחצת ידיים של אנשים רבים במהלך היום.

זה בסדר לי לגעת.

שאלתי אותה עד כמה זה בסדר לה לגעת?, ענתה שהיא לא יודעת, אני לא כ"כ מבינה בתחום.

אחרי כמה חודשים של עבודה משותפת וקשר שנבנה לאט ובטוח.

ביקשתי ממנה לתרגיל ראשוני שנשב גב אל גב, קרוב אבל לא נוגע.

היא הסכימה. הזמן הרגיש כאילו עמד מלכת.

כל שנייה נראתה כמו נצח.

בדקתי איתה איך היא מרגישה- היות ואני לא רואה אותה.

וכשענתה לי שמעתי קול סדוק מבכי.

אני לא זוכרת מתי ישבתי גב אל גב עם מישהו, אולי כשהייתי ילדה היא אמרה.

אני לא יודעת מתי נשענתי על מישהו.

ביקשתי ממנה להמשיך לדבר את מה שעולה בתוכה.

והיא דיברה כאב ופחד, עצב ובדידות

ואז היה שקט, כמו מבקש לתת מקום לפחד, לאותו חלק שמעולם לא קיבל מקום.

היא נשמה, נשימה עמוקה.

נשמנו יחד. לתוך הכאב, הבדידות, העצב והפחד.

נשארנו בשקט ועם נשימה גב אל גב, דקות שלמות מאפשרות.

ביחד.

החלק השני יעלה בשבוע הבא...

 לכרטיס האישי שלי 

רוני אריאל עד - מובילה תהליכי זוגיות -מאמינה באהבה ובכך שכל אחד יכול ליצור זוגיות מטיבה ומדוייקת. השפע קיים, אנחנו צריכים אך ורק לבחור לאן להביט.


כל אחד יכול ליצור זוגיות חלק 2 - אני חושבת שאני מוכנה - הבלוג של רוני אריאל עד
תאריך: 31/1/2017 16:23:00

חלק 2 - אני חושבת שאני מוכנה*

ממפגש למפגש הסכימה להתקרב. להישען, לגעת.

למדנו יחד  איך לאפשר חשיפה ולהישאר בטוחה בתוך הקשר.

איך ליצור גבולות ששומרים עליה ויחד עם הגבול לחלוק מרחב .

הקשר אפשר  גילויים של, רוך, אמונה, קלילות ובעיקר שחרור מפחד.

להרגיש מהלב ולדבר מהגוף.

דרך הקשר הטיפולי היא למדה ליצור קשר עם הגוף, לאפשר לעצמה לנוח כשכואב, לשחרר כשקשה לה,  להפסיק להילחם בפחד ובכאב.

הקשר הזה מאפשר לי להיות אמיצה אמרה באחד המפגשים.

אני יוצאת מכאן מחוזקת, אני יודעת שאני יכולה, אמרה.

 אני מסתכלת על עצמי בתחילת התהליך ,אני רואה מישהי אחרת, לפעמים אני תוהה איך חייתי ככה.

זה נורא קשה.

הגוף שלי עדיין כואב, אבל הוא מרגיש חי. פעם לא יכולתי להרגיש כלום חוץ מכאב, בטח שלא חיות.

בעקבות עבודת הגוף היא החלה לתרגל יוגה.

למדה לחזק את הגוף ולהזין אותו בטוב, לשמור ולדאוג לו.

אם פעם היא כעסה עליו על כך שהוא מכאיב לה, היא למדה לחמול ולאהוב אותו, על מה שהוא מאפשר לה.

דרך העמקת הקשר ביני ובינה התאפשר הקשר בינה לבין הגוף שלה.

מתוך כך בדיקת הגבולות הפנימיים. מה מותר לי ואיך, את מי אני רוצה קרוב ואת מי אני בוחרת רחוק.

היא שמה לב שכשהיא מאפשרת לאנשים לא נכונים להיות קרובים אליה, היא חווה מיגרנות בסוף היום.

אני רוצה לדעת מה עושים ? איך אני יודעת מה נכון לי ומי ?

חייכתי והקשבתי לה.

היא כבר ידעה אותי, למדה את החיוך שלי לשאלות שלה.

אמרה לי , מה? למה את מחייכת?

בלי לשאול, ועם ביטחון ואמונה בקשר שלנו, התקרבתי אליה.

שאלתי אותה מה קורה לך בגוף כשאני מתקרבת אלייך?

היא עצמה את העיניים וסרקה את התחושות.

דיברה על כך שהדופק מהיר יותר.

הנשימה סדירה.

יש התרגשות בגוף, אבל זה נעים.

ביקשתי ממנה לפקוח עיניים.

התקרבתי עוד צעד.

ביקשתי שתבדוק עכשיו.

עצמה שוב את עיניה.

הדופק שלי מהיר.

הנשימה שלי קצת יותר מהירה וקצרה.

הרגל שלי זזה באי נוחות, והידיים שלי רוצות לחבק את הבטן.

בדקתי איתה, איך זה מרגיש?

מביך, היא אמרה.

התרחקתי, כמה צעדים אחורה.

ביקשתי ממנה להסתכל עלי.

בדקנו מה קורה עכשיו.

היא נשארה בעיניים פקוחות.

הדופק מהיר.

הנשימה סדירה.

אני מפחדת.

חזרנו למקום שלנו והיא פרצה בבכי גדול.

בכי שסימן לה ולי כל כך הרבה רגש שלא איפשרה לעצמה להרגיש, כל השנים.

ניגבה את אפה ואז אמרה לי אני יודעת איך נכון לי, אני יכולה להרגיש את זה. בגוף שלי.

אני חושבת שאני מוכנה לצאת לדייט...

*החלק הראשון עלה בשבוע שעבר. ניתן להשלים את הקריאה שלו מכאן

החלק השלישי והאחרון,  יעלה בשבוע הבא...

 לכרטיס האישי שלי 

רוני אריאל עד - מובילה תהליכי זוגיות -מאמינה באהבה ובכך שכל אחד יכול ליצור זוגיות מטיבה ומדוייקת. השפע קיים, אנחנו צריכים אך ורק לבחור לאן להביט.



כל אחד יכול ליצור זוגיות חלק 3- לצאת לדייטים –איזה עולם מוזר.-הבלוג של רוני אריאל-עד
תאריך: 8/2/2017 07:08:00

לצאת לדייטים ולהכיר גברים.

איזה עולם מוזר זה היא אמרה.

זה נראה לי כואב מידי, אולי אני לא מתאימה לזה, ספק שואלת ספק עונה.

יש שם מין שפה כזו שאני לא יודעת אותה, אם אני עושה א' זה אומר ב'.

מה זה?

מעטות הפעמים שחוויתי אותה כועסת- זו היתה אחת מהן.

אני רוצה מישהו פשוט, שיאהב אותי ואני יאהב אותו

מה אני מבקשת? אהבה?

הפשטות שבה אמרה את הדברים גרמה לי לאושר ונחת.

היא בסך הכל רוצה ליצור קשר.

היא רוצה קשר פשוט.

קשר.

יצאנו לתהליך, היא קיבלה שעורי בית, בכל מפגש.

באחד המפגשים ביקשתי ממנה לכתוב לה מי הוא האיש שהיא מבקשת להכיר.

מה הן תכונות האופי שלו.

במפגש אחר ביקשתי ממנה לספר איך היא מרגישה בתוך הקשר. מה היא מרגישה.

תוך כדי המפגשים היא יצאה לדייטים.

היא למדה את עצמה ואת עולם הדייטים תוך כדי תנועה.

היא למדה שזה נעים לה.

היא היתה מחוזרת היות והיתה יפה, אנטיליגנטית וחכמה מאוד.

הלמידה הכי גדולה שלי היא :כשאני מאפשרת שיתקרבו אלי אני רואה שיש המון גברים שרק רוצים לתת לי.

אני בוחרת איך ועם מי.

אני סומכת על עצמי.

באחד המפגשים הגיעה, נרגשת.

ציינה שאתמול היה לה דייט. הם שוחחו ארוכות בטלפון לפני כן וכבר אז מצא חן בעיניה.

נראה לי שזה הוא.

אני לא רוצה להיות נמהרת או נלהבת אבל משהו בבטן מרגיש לי נכון שם.

הוא אכן היה מעונייין בה. והיא היתה מעוניינת בקשר איתו.

הם נפגשו כמה פעמים. היא שמחה כל כך על הקשר הנעים והפשוט.

על היכולת לנהל שיחה מאפשרת ומפרה עם בן זוג שמאפשר לה ביטחון.

אחרי שלושה חודשים של קשר איתו, הגיעה לחדר הטיפולים, נכנסה עם פנים חתומות ואמרה

 אני לא יודעת מה לעשות.

אני מרגישה שבא לי לברוח, מהכל.

הוא מקסים, נעים לי איתו וטוב לי. באמת שטוב לי.

אבל אני מבולבלת.

היא דיברה במהירות והגוף שלה זז באי שקט. הרגיש מאויים ומכווץ.

קשה לי לנשום, אני לא ישנה כבר כמה לילות, יש לי רעש בראש  ומיגרנות, לא טוב לי בבטן וכל הגב שלי כואב.

הרגשתי איך גם אני מתכווצת יחד איתה, מפסיקה לנשום ונעה באי נוחות במקום שלי.

בואי נבדוק מה קורה בגוף ביקשתי את רשותה.

היא הסכימה להשאיר את המחשבות בצד ולפנות בביטחון לגוף.

 הגוף שלה היה מכווץ, הפנים נראו כאילו התאבנו מפחד.

הידיים קפוצות, הלסת נוקשה. היא חרקה שיניים מבלי לשים לב.

כואב לי הראש, כואב לי כל הגוף היא אמרה.

אני לא מצליחה לנשום. יש לי מין תחושה שאיבדתי כל שליטה על הגוף שלי.

אני מפחדת.

אחזתי את כף ידה המטופחת והקטנה.

ביקשתי שננשום יחד.

כמה נשימות ,כמה דקות. ביחד.

את לא לבד. אני פה. איתך. יחד. עם הפחד.

בואי נבדוק איפה הפחד נמצא בגוף.

אחרי כמה דקות אמרה, בבטן.

יש פחד בבטן.

ואיך הוא נראה שאלתי אותה, יש לו צבע או צורה?

הוא עגול, אדום, בגודל בינוני.

וכמה זמן הוא שם? העיגול האדום והבינוני?

הוא, חדש.

מה יש בו? איזה רגש?

היא לקחה כמה שניות לעצמה והדמעות החלו לזלוג.

בכי שקט.

יש בו אהבה.

אני אוהבת אותו.

הבכי פרץ , הגוף רעד עם הבכי, הנשימה השתחררה לתוך הבכי.

היא בכתה דקות שלמות את הפחד.

פקחה את העיניים, הסתכלה עלי ואמרה  אני אוהבת אותו.

כן, את אוהבת אותו.

אישרתי.

זה קצת מרגיע אותי אמרה, שאני מבינה למה אני מרגישה ככה.

לפעמים אני צריכה להבין דברים במחשבה בשביל להרגיש אותם בנוח בגוף.

מבינה אותך ואת הצורך להבין, גם הראש מבקש תשובות אמרתי.

 3 חודשים לאחר מכן היא הודיעה לי שהם עוברים לגור יחד.

וכחודשיים אחרי המגורים המשותפים היא קיבלה הצעת נישואים.....


*החלק השני עלה בשבוע שעבר. ניתן להשלים את הקריאה שלו מכאן

 לכרטיס האישי שלי 

רוני אריאל עד - מובילה תהליכי זוגיות -מאמינה באהבה ובכך שכל אחד יכול ליצור זוגיות מטיבה ומדוייקת. השפע קיים, אנחנו צריכים אך ורק לבחור לאן להביט.


בסוף כולם הולכים-הבלוג של רוני אריאל-עד
תאריך: 19/2/2017 20:42:00

מבחינתי להיות בקשר זה  בזבוז של מלא אנרגיות.

להתקשר, לזכור פרטים, לקנות מתנות. אין לי כוח לכל הכאב ראש הזה.

ישבתי שם והקשבתי למונולוג הפתיחה, הדיי משכנע יש לומר, שהוא הציג בפני.

הרגשתי שבא לי להעלים את עצמי ולהיבלע, שלא יראו אותי. הפחד היה לי גדול, מידי גדול עד שהיתקשתי  להכיל אותו.

אחרי כמה דקות של קיפאון, חזרתי לעצמי ועצרתי אותו בשאלה, אז בוא תספר לי למה הגעת לכאן?

השקט עמד בחדר, במשך דקה ואז הוא אמר, אני סובל ,כמעט שנה מהתקפי חרדה, יש לי קושי לישון בלילות, יש תקופות שאני ישן 3 שעות בלילה, במשך שבועות שלמים, קשה לי לתפקד בצורה הזו.

אני מתפרנס יפה, אני בריא, אומנם מעט משקל עודף, אבל הכל טוב איתי, כולם סביבי בסדר, אין איזה משהו יוצא דופן שאמור לגרום לי להישאר ער בלילות.

הרצון שלא יראו אותי החליף עצמו בעצב ובדידות. הרגשתי בדידות גדולה כ"כ מולו.

בשבועות שלאחר מכן ,הבדידות לא עזבה אותי במפגשים איתו. הוא לא הסכים ליצור קשר ואני לא הסכמתי לוותר על הקשר.

העלתי למולו את התחושה, הוא דחה גם אותה.

בגדול, הוא דחה הכל, הרגשתי אבודה.

מה אני עושה פה?, איך אני מתקשרת איתו?  זה מתסכל אותי.

וכך עברו עוד כמה שבועות, של תסכול ובדידות, מפגשים של שיח מהראש, של רצון להבין איך דברים קורים ואיך זה מרגיש, מה זה כל רגש ולמה הוא מגיע או מתי.

אחרי כמה חודשים הוא ציין בדרך אגב שזה מוזר, שאני עוד לא חיפפתי אותו.

שאלתי אותו למה זה מוזר?

כי זה מה שכולם עושים, כשהייתי קטן ההורים שלי התגרשו- אמא חיפפה את אבא מהבית, אח"כ היא הכירה מישהו אחר וחיפפה אותי ואת האחים שלי, אבא הכיר מישהי אחרת וגם חיפף אותי.

בפנימייה היינו חבר'ה אבל לא ממש מצאתי מקום. הייתי מופרע כזה, עד שגם משם חיפפו אותי לפנימייה אחרת.

בפנימייה השנייה כבר היה לי יותר טוב,  אבל אף פעם לא הרגשתי באמת שייך. תמיד ידעתי שהסוף יגיע. שתהיה פרידה ואין לי כוח לזה.

בצבא כבר הייתי חלק ממשהו גדול, הייתי לוחם קרבי ביחידה מובחרת. יצאתי לקצונה ופיקדתי על לוחמים. ושם גם איבדתי חיילים. 8 אם לדייק.

אז כבר עדיף שלא מההתחלה את מבינה?, למה להשקיע, להתקשר, לתקשר, ליצור, לזכור, לקנות, גם ככה הסוף יגיע.

ואני השלמתי אותו –וישבר לי הלב.

 השקט שוב שרר בחדר, השקט הרועם שהיה כל כך חשוב פתאום שיקרה.

היינו בשקט וביחד. פעם ראשונה מזה ארבעה חודשים שהרגשתי למולו ואיתו –ביחד.

ואז הוא שאל, אני לא מוזר נכון?, את מבינה אותי?

באמת הבנתי אותו, עניתי לו שכן.

וחזרנו להיות בשקט, הדמעות שלו היו שקטות וכנות. הכאב שהיה שם מוסתר ומוגן הוחלף בכאב וכנות.

יכולתי לראות אותו באמת. 

התהליך של שנינו  היה רצוף בהתקרבות והתרחקות.

למדנו יחד איך ליצור קשר ואיך זה בשבילו להישאר מוגן ומאפשר בו זמנית.

עבודת הגוף נכנסה גם היא לחדר הטיפולים. מגע ותמיכה פיזיים היו זרים לו ולגוף שלו.

הנחת יד על הגב היתה עבורו מורכבת ,לקח זמן לגוף  להתרגל למגע תומך ומאפשר.

וכך גם לראש ולהגיון. ההבנה שיש מגע שיכול לתמוך, שיש מישהו שנמצא איתי בקשר וגם מחזיק אותי פיזית היה חדש ומפחיד אבל גם מרגש ומסקרן עבורו.

הכרות עם הגוף ועם התקשורת שהוא מביא איתו, והזיכרונות שנמצאים בתוכו שלא תמיד היו קלים להבנה או הכלה מצידו. זיכרונות של כאב, פחד, אהבה, צחוק, נטישה והתקרבות.

הוא למד להכיל ולאהוב אותו ואת הגוף שלו.

כתוצאה מכך הוא החליט שהוא רוצה להיות בריא יותר ורזה 25 קילו.

התהליך היה מלווה בתחושות חשיפה וניראות

 נשים החלו לראות אותו.

לשים לב  אליו, לבקש ליצור איתו קשר.

הבהלה לא איחרה להגיע.

את תעזבי אותי גם? הוא שאל במהלך סשן שבו החזקתי את כף ידו.

נשארתי בשקט ואיפשרתי לו להמשיך, אני מפחד מזה, שיום אחד גם את לא תהיי, כולם תמיד הולכים.

בסוף אני מוצא את עצמי לבד. וכבר לא בא לי יותר להיות לבד.

הוא בעיניים עצומות מדבר. ואני בשקט, איתו.

 עד שהוא פקח עיניים.

הוא הסתכל עלי ושאל למה את לא עונה לי? אני מסביר לך שאני לא רוצה להיות יותר לבד. ואת לא עונה לי? אני לא מבין את זה.

הוא כעס עלי.

אבל זו היתה הפעם הראשונה שהוא הסתכל עלי כשהידיים שלנו מוחזקות.

עניתי לו שאני כאן, היד שלי והיד שלו מוחזקות, אני פה. אני לא הולכת.

ואז הוא אמר הרצון הזה שלי להיות פתאום ביחד ולהבין כמה אני מפחד מהלבד הוא חדש לי.

אני צריך ללמוד את זה.

אני רוצה שיהיה לי את האומץ הפנימי להישאר בקשר מבלי לחכות שיעזבו אותי או שאני אעזוב.

אני רוצה להיות מסוגל להישאר גם פיזית וגם רגשית. אני יודע שאני הולך כשזה מעמיק ואני רוצה להפסיק את זה.

וכך הוא תירגל. דייט אחד ועוד אחד, קשר של שבוע וניסיון נוסף של חודש.

הוא למד איך זה להיות בקשר, איך לפתוח את הלב.

מתי הוא הולך ומה מאפשר לו להישאר.

הנשים שנכנסו לחייו סימנו לו את ההתקדמות שהוא עשה. עם כל מפגש הוא הצליח להעמיק את הקשר. ליצור אינטימיות רגשית.

לפתוח את הלב.

הוא עדיין בתהליך חיפוש. הוא כבר יודע מה הוא רוצה ואיך נכון לו.

הוא רוצה להיות בקשר.

הוא רוצה להתקשר, ליצור, לזכור תאריכים, לקנות מתנות.

הוא רוצה להיות ביחד.

 לכרטיס האישי שלי 

רוני אריאל עד - מובילה תהליכי זוגיות -מאמינה באהבה ובכך שכל אחד יכול ליצור זוגיות מטיבה ומדוייקת. השפע קיים, אנחנו צריכים אך ורק לבחור לאן להביט.



לא מספיק טובה- הבלוג של רוני אריאל -עד
תאריך: 19/4/2017 13:58:00

אנחנו נפגשות מידי שבוע . המפגשים סובבים קשר, תקשורת, הערכה וביטחון עצמי ,גבולות אישיים ויצירת זוגיות. המפגשים אחרי חגים הם עוצמתיים יותר עבורה. היות ובחגים הכל מועצם.

כל הפחדים, הצבת הגבולות, הקושי והכאב עומד למול עיניה. מוכן לצאת איתה לקרב על חייה.

התהליך הבא, הוא תהליך שנמשך כשנה, מתומצת ומרוכז. מפורסם באישור, פרטים שונו, על מנת לשמור על חסיון.

דיי, נמאס לי, כל אחד מגיע ומרשה לעצמו להיכנס לי לחיים היא אמרה בתחילת המפגש.

לכל אחד יש דעה על חיי הרווקות שלי, ואת יודעת מה הכי נורא היא אמרה, הכי נורא שאף אחד לא מתבייש להגיד לי את דעתו. וזה בכלל לא מעניין אותם מה אני מרגישה.

אני לא אשמה שאני בת 32 ואין לי  זוגיות.

אז כן, אני בת 32 ואני רווקה. אם למישהו יש בעיה עם זה הוא מוזמן לשים את דעתו בתא התלונות אצל אימי בבית, אני אקרא כשאגיע אליה לארוחת שישי.

אני שומעת שאת כועסת אמרתי.

היא נשמה עמוק ואמרה בקול חנוק, אני כבר לא יודעת מה אני, אני כועסת ואני מאוכזבת, אני בעיקר עצובה.

אני מבינה שהם דואגים לי, אבל מי רואה את זה שאני הכי דואגת לי?

למה הם חושבים שהדאגה הזו, שהם דואגים להשמיע לי בכל חג, שבת, אירוע, דווקא היא זו שתעזור לי למצוא זוגיות?

הדאגה שלהם מעיקה עלי, היא יושבת עלי כמו סלע על החזה ולא מאפשרת לי לנשום.

אני מרגישה שאני מאכזבת את ההורים שלי ואת הדודות שלי ואת כול העולם.

דיי!,  אז אני רווקה, אין לי זוגיות.

אבל מה זה מבטל את כל ההצלחות שלי?

למה לא מפרגנים לי על התואר השני שסיימתי בהצלחה? או על הקידום שקיבלתי? או על הדירה שרכשתי כשהייתי בת 29, על זה אף אחד לא מפרגן לי?!

כאילו להיות נשואה זה מה שיעשה אותי לטובה יותר?

את יודעת שאת טובה?היום?, השבוע?, החודש? שאלתי.

שקט שכיווץ לי את הבטן שרר במרחב החדר.

אני מניחה שכן , או שאולי לא?

אני לא יודעת, האמת.

אני שומעת שאת לא יודעת מה את מרגישה ואולי גם לא יודעת אם את טובה, אמרתי.

היא אישרה.

אני בגדול לא יודעת רוב הזמן.

מרוב שרציתי להצליח בפן המקצועי  שכחתי כמה דברים בדרך, אותי בין היתר.

מתי שכחת אותך?, את יודעת? שאלתי.

כן, נראה לי, היא אמרה.

לפני 5 שנים וחצי. הייתי במערכת יחסים ,היינו לקראת חתונה. אני הייתי בסוף התואר הראשון שלי.

הכל היה טוב  ונעים.היה לנו בטוח ומוכר יחד.

ואז איש ההיי טק האהוב שלי קיבל הצעה לעשות רילוקיישן לברלין, לשלוש שנים.

ההצעה הגיעה בזמן הכי לא נכון, גרנו יחד שנתיים, אני במכללה, עסוקה עם הלימודים שלי, כאשר אנחנו יודעים שבסוף התואר שלי נתחתן.

 זה פשוט היה לא צפוי ולא הסתדר לי עם התכניות שרקמנו שנינו.

פחדתי לנסוע, רציתי להישאר בארץ, להתחיל לעבוד , להתמקצע בתחומי, להתחתן, לעבור לדירה אחרת. אבל גם רציתי את זה איתו. הייתי מבולבלת.

אז הוא החליט ,בשביל שנינו.

הוא נסע.

נסע, והשאיר אותי כאן. לבד. עם הדירה, הכלבה שלנו, וחור בלב.

משהו בי נסע איתו. אולי האמונה, אולי האהבה, אולי הביטחון.

לא יודעת לדייק, אבל אני יודעת בוודאות, כשהוא נסע משהו בי הלך לאיבוד.

 הוא נסע והשאיר אותי לבד אחרי שש שנים של זוגיות , כל מה שנשאר לי זה מחשבות של:

אולי אני לא מספיק טובה.

אולי אני לא כזו מוצלחת כמו שחשבתי שאני.

אני לא מאמינה לעצמי ואני לא מאמינה לאף אחד, גם לא לבחורים הטובים שיש.

היא  חכמה, אינטליגנטית, רהוטה, שנונה, מצחיקה, גופה  נינוח, פניה ילדיות ויפות.

יש לה  מבט חכם בעיניים. של אחת שיודעת.

איזה מוזר חשבתי לי, היא נראית כ"כ יודעת, היא באמת יודעת, היא מנהלת שיחה בצורה מדהימה, מחוברת לרגש שלה, החשיבה שלה מדוייקת, הכל לכאורה מסודר אצלה בחיים למראית עין, והיא מרגישה שהיא לא יודעת כלום.

אם הכל היה אפשרי , מה היית רוצה לדעת עכשיו, שאלתי.

מה קורה עם האקס שלי היא שלפה במהרה.

הרגשתי כיווץ בלב  וקושי לנשום, אני זוכרת שחייכתי אליה . ועלתה בי מבוכה.

באמת.? שאלתי אותה.

כן!, באמת,  היא ענתה.

תמיד רציתי לדעת מה היה שם, אף פעם זה לא באמת דובר ביננו, הוא נסע ואני נשארתי פה.

קצת מאחור, אולי אפילו מחכה לו. שיחזור.

שמעתי שהייתה לו זוגיות, אני לא יודעת מה איתו היום. איפה הוא נמצא ומה הוא עושה.

אני מרגישה ששם יהיו לי תשובות.

חודש לאחר מכן.

נכנסה לחדר הטיפולים ,עם חיוך נבוך. התיישבה על מזרן בשקט.

התיישבתי מולה, בשקט גם כן.

עד שהרימה אלי את עיניה, חייכה ופרצה בבכי שקט.

הוא נשוי, לאותה אחת, הוא התחתן , לפני שנה, היא בהריון.

הבכי עלה וגבר.

ישבתי מולה, כואבת את כאבה. לפתע הרגשתי את הציפייה הגדולה ואת כאב הלב שהיא חווה.

היא חיכתה לו כל השנים שישוב לארץ, שישוב אליה.

הוא נסע כי היא הייתה מבולבלת, הוא החליט בשביל שניהם. ועכשיו הוא עם מישהי אחרת. זה באמת כואב.

בחרתי להמשיך להביט בה, למילים אין מקום עכשיו חשבתי לעצמי.

הרגשתי שהיא בוכה את כל השנים שהמתינה לו, את כל ההצקות של כולם, השאלות והחיטוטים.

את יודעת, אמרה לפתע, אני חושבת שאני אישה מעולה, הייתי חברה מאוד טובה שלו, הקשבתי לו, צחקתי איתו, אהבתי אותו, באמת אהבתי אותו והוא אהב אותי, מאוד.

אני כנראה לא אבין לעולם למה הוא בחר לנסוע ולהחליט בשביל שנינו, למה הוא לא חיכה שאני אעכל את הסיטואציה,ואולי אבחר להצטרף אליו.

אולי פשוט כדאי שאפסיק לחפש תשובות לשאלות שמעולם לא אקבל עליהן תשובות ואמשיך הלאה.

אני מבינה שכל הזמן הזה, חיכיתי לו, השוואתי את כולם אליו, אבל יותר השוואתי את עצמי, היום, למה שהייתי, כשהייתי איתו.

ואני כבר אחרת.

בחרתי בעצמי כשהתחלתי להגיע לכאן לתהליך.

אני יודעת שאני טובה ומוצלחת. אני יפה, ואני בת זוג טובה,  אני חכמה, ויש לי חברים שאוהבים אותי על מי שאני,

 כי אני ראויה, וכי מגיע לי את הטוב ביותר.

נכון הוא בחר ללכת.

אבל כמו שלמדתי כאן. זה לא אומר שכולם ילכו.

אני כן מאמינה בי.

ישבתי מולה מחייכת למול המילים הכ"כ חזקות שאמרה בשצף.

את בהחלט ראויה, ואת בהחלט טובה.

האדם היחיד שיכול לנטוש אותך היום הוא את, את עצמך.

כל עוד את נשארת איתך, את יכולה לעבור הכל.

מאז אותו חג, עברו שנתיים בדיוק.

כיום היא בזוגיות מאושרת, מתמודדת עם אתגרים  אחרים, כאלו שיש במערכת זוגית.

יודעת שהיא טובה וראויה.

כשזו נקודת המוצא שלה, יש לה הרבה יותר שקט לחיות ופניות לחוות אהבה.


הפחד מנטישה – קיים אצל כולנו, אצל חלק מאיתנו יותר ואצל חלק פחות.

אותו  פחד שיעזבו או שייפרדו. שנישאר לבד. 

לעיתים אותו פחד מונע את יצירת קשרים . מונע אינטימיות, אם כבר יש את האומץ להיכנס לקשר תמיד יגיע איזה מהלך לא מודע שיחבל באותו קשר וינציח את האמונה שקיימת בתוכך.

אני לא מספיק טוב/ה.

אני לא ראוי/ה

לא מגיע לי קשר בריא

אני אשאר לבד כל החיים

תמיד יעזבו אותי.

כל אחד מאיתנו מגיב לפחד זה בצורה אחרת, יש את מי שיבחר להכנס למערכות קשרים ולחבל בהן.

יש את מי שימנע מהכרויות  לגמרי.

יש את מי שיבחר פעם כמה חודשים להתנסות שוב בדייט בשביל לומר עשיתי.

יש את מי שיוצא/ת כמעט כל יום לדייט ומוצא/ת את מה לא נכון לו/ה בפרטנר.

בחן/ני את עצמך בעזרת השאלות הבאות.

האם אני מעז/ה לצאת לדייטים ולהיות אותנטי/ת בהם?

האם אחרי דייט אחד שלא עבד אני לוקח/ת חופש מדייטים?

 יש לי תרשימים בראש על איך קשר צריך להתנהל?

אני שופט/ת ומבקר/ת  על סמך נתונים יבשים?

כשאני יושב/ת בדייט, אני מחפש/ת את הפגמים שיש בו /בה?

כשאני יוצא/ת עם בחור/ה חדש/ה, אני משווה אותו לאקס/ית שלי?

האם אני מרגיש/ה לא ראוי/ה לזוגיות?

האם יש בתוכי אמונה שאני בן/בת זוג לא טובים?

האם אני מפחד/ת מפרידה כבר בתחילת הקשר?

אשמח לתגובות מכם. כאן או באופן פרטי, אם משפטים אלו  יצרו אצלך הזדהות. או פגשו את הסיפור שלך.

לכרטיס האישי שלי 

רוני אריאל עד - מובילה תהליכי זוגיות -מאמינה באהבה ובכך שכל אחד יכול ליצור זוגיות מטיבה ומדוייקת. השפע  קיים, אנחנו צריכים אך ורק לבחור לאן להביט.


זוגיות או לא להיות- הבלוג של רוני אריאל -עד
תאריך: 21/5/2017 21:20:00

זוגיות או לא להיות

לעבור את גיל 28 ולמצוא את עצמך ללא זוגיות- אימתן של נשים רבות.

 (28 הוא הגיל הממוצע למיסוד מערכת יחסים במדינת ישראל).

לראות מהצד את כולם נישאים ומקימים בית ומשפחה.

מפחיד, מאיים, וכואב... 

בעיקר כואבים אותם מבטי העצב, הרחמים, והבוז  שיש לסביבה עלייך. 

כ"כ יפה ועדיין לבד?

כמה חוכמה יש בך, איך עדיין לא חטפו אותך?

את בטוח ביקורתית ושיפוטית.

אולי תביעי את דעתך פחות, גברים לא אוהבים נשים חזקות, זה מסרס אותם.

אל תספרי בדייטים הראשונים במה את עוסקת, זה מלחיץ.

תספרי לו עלייך ,אל תתקמצני על מידע.

אל תתני יותר מידי מידע שישאר סקרן.

חשבת על הקפאת ביציות?, אל תחכי עם זה, חברה שלי חיכתה ובסוף נשארה בלי ילדים. (תודה יקרים, באמת, על ההמלצה הכה רגישה).

ועוד כל מיני עצות של עשי ואל תעשי.

בעיקר אל תעשי, אל תנשמי, אל תהיי, תקטיני, תצמצמי, כמה שיותר קטן יותר טוב, תהיי יפה ותחייכי.

אם הוא מדבר שטויות תהנהני בהסכמה ותקללי אותו בלב.

עולם הדייטים בעשור האחרון השתנה.

עולם הדייטים הוא  לא הכרות בקולנוע, מסיבה, דרך מכרים או משפחה, כמו בתקופת ההורים שלנו.

היום הכל  מהיר, זמין, מתקתק מהר, כן כן , לא לא. אבל אם לא, נעביר לפחות לילה יחד (באמת?!).

נעשה הכל כדי לא להרגיש את הבדידות.

התקשרות קיימת אבל פחותה.

יש ווטסאפ, יש סמסים, טינדר, ג'יי דייט, אוקיקיופיד, כמעט ואין שיח, כמעט ולא שומעים קול אנושי.

ומעולם וירטואלי, לקפוץ לדייט, למפגש.

* לא תמיד אותה תמונה שהקלקנו עליה באתר או באפליקציה זה אותו אדם שיגיע.

* לעיתים האדם שיגיע יראה כמו אבא של ההוא מהתמונה

  (בן אדם ,למה לא לשים תמונה מעודכנת?, בסוף זה יתגלה).

* לעיתים נגלה בחור נרקסיסט שאין לו מקום בלב/ראש (חוץ מלעצמו).

* במקרה הטוב הדייט יהיה רווק, במקרה הפחות טוב הוא יהיה נשוי.

   (ויספר לך שהוא בזוגיות פתוחה וזה סבבה לאישתו).

* לפעמים יגיע מישהו שאיבד את הדרך אחרי השירות הצבאי וטרם מצא אותה חזרה.

   (הוא עוד מחפש את עצמו).


והייאוש , אויי הייאוש, שמגיע אחרי כל דייט כזה.

כמה תסכול , כמה כעס ובוז עולים למול המין השני.

ואז עולה מתוכך משפט בסגנון של "נמאס לי, עדיף לי להיות לבד, אין לי כוח לכל הדושבגים שיש בחוץ, לא נשארו בחורים טובים, כל הגברים הטובים תפוסים".

לפני שנים עלה בי משפט בסגנון - אני לא בנויה לזה. באמת שלא הייתי, הרגשתי כמו תלמידה בשיעורי נהיגה  שלא מבינה את חוקי הכביש.

את הקודים ההתנהגותיים, את זה שחוזרים ונעלמים, ואז שוב חוזרים, ורגע למה זה לא עובר לשלב השיחה בטלפון? או למה אנחנו לא נפגשים?אני לא יפה או חכמה מספיק?

איך בכלל יכולה להיות אופציה כזו? מה זה המקום הנורא הזה?!

אבל אז, ממש שם, במקום הזה שכבר לא היה בי כוח, קיבלתי החלטה, ההחלטה היתה לעשות בחירה, או להיכנע לתסכול, או לשחרר אותו (אני לא אכנע!!)

אז למדתי לשחרר, להנות, להכיר באמת.

כן נשמע פשוט, בטח עולות בך עכשיו שאלות כמו - "מאיפה לשחרר? איך משחררים? מה מהנה בכלל בלשבת עם מישהו שאני לא מכירה? ולענות על הראיון עבודה המתיש הזה בדיייט ראשון".

כבר עדיף לי לשבת עם פיג'מה על הספה בבית.

 אני  רוצה לספר לך מה קרה אחרי שסיימתי לספר לעצמי סיפורים, כשהגעתי עם לב פתוח ורצון אמיתי להכיר את הבחור שיושב מולי, מבלי שהלבשתי עליו את כל הציפיות שלי. ראיתי שהלב של הצד השני נפתח גם כן.

כשהייתי נקייה משיפוטיות הרגשתי שהצד השני נקי משיפוטיות. ואנחנו יכולים לראות אחד את השנייה.

מרחב התקשורת נפתח, יכולנו לצחוק ולדבר, באמת לתת סיכוי  להכרות להתקיים.

תקשורת אותנטית מביאה איתה קירבה ויכולת ליצור אינטימיות.

גם אם הקשר החזיק דייט אחד , או מספר דייטים, או אפילו חודשיים או שלושה ובסוף זו לא היתה זוגיות חיי, יכולתי להמשיך הלאה, כי ידעתי  שהייתי שם ב-100%.

הייתי אותנטית בתוך הקשר ולרוב גם הצד השני.

כשיש בחירה מודעת להניח בצד את המחשבות של מה יהיה?, איך יהיה?, יש את היכולת להתחבר לחלקים  הנינוחים ולהיות בהנאה.

והרי את הכי יפה כשנוח לך –אז תהני, תצחקי, תאכלי, תשתי תדברי, תנשמי, (בעיקר תנשמי) ותהיי את.

וזכרי ,

כמו שאת מרגישה אם הוא נוכח בדייט. גם הוא מרגיש את הנוכחות שלך.

כשאת עסוקה במחשבות על מה יהיה מחר, הוא מרגיש שאת לא איתו. הוא מרגיש שאת עסוקה בעצמך.

את היית מתקשרת למישהו שעסוק בעצמו כשהוא יושב איתך?

אז איך לשחרר, איך להנות מהכרות, איך להקליל את מצב הרוח ולצאת בנינוחות

אכתוב בבלוג הבא 

בלוג זה כתוב לנשים אך מתייחס לשני המינים.

וכן כתוב בבלוג זה על מערכת יחסים בין אישה לגבר אך מתייחס גם לקהילה הלהטבית.

רוני אריאל עד

כל אחד יכול ליצור זוגיות  


 לכרטיס האישי שלי 

רוני אריאל עד - מובילה תהליכי זוגיות -מאמינה באהבה ובכך שכל אחד יכול ליצור זוגיות מטיבה ומדוייקת. השפע קיים, אנחנו צריכים אך ורק לבחור לאן להביט.



קלילות בדייטים- הבלוג של רוני אריאל -עד
תאריך: 28/6/2017 11:27:00

הגיע הרגע ,החלטנו, אנחנו רוצים זוגיות, חדשה, יש לנו קול שקורא בבטן , אני מוכן, קדימה לדרך.

ואז אנחנו פוגשים את המציאות..

לצאת לדייטים, חוויה שיכולה להיות מאיימת, מתישה, מעייפת, מפחידה, מלחיצה, רצינית (ובטח שלא זורמת).

התעסקות סביב מציאת זוגיות מציפה המון תחושות ושאלות.

איך אפשר להתנהל בעולם הדייטים ולהישאר בקלילות, שמחה, אופטימיות, ובעיקר עם לב פתוח?

אלו שאלות שהחזקתי בתוכי בעבר, וכיום מחזיקה ביחד, עם מי שרוצה ליצור זוגיות ועובר תהליך.

שאלות אלו הובילו אותי לחקור את הנושא, למול קבוצת גברים ונשים, בגילאי 24- 45

במרחב הבטוח שיצרנו העלנו את הסוגיה של קלילות בדייטים  שלרוב מורגשת כלא טבעית בדייטים הראשונים.

רובנו יוצאים לדייטים בתחושה שזה לא טבעי, או זורם .

 המפגש בימינו נעשה לרוב , לאחר הכרות באתר הכרויות או אפליקציות שונות ומגוונות,

 גם כשהמפגש נעשה בדרך פרונטלית, במידה והכרתם בבית קפה השכונתי/בר/קולנוע וכו'

 הדייט הראשון תמיד מרגיש כמו מבחן.

איך ברגע האמת להביא את החלקים המצחיקים שבי, אלו הקלילים, השמחים, הזורמים, הפשוטים.

לאן נעלמים החלקים הקלילים כשאני יושבת מול מישהו בדייט?, קורה שם משהו, משהו מוזר.

במהלך חקירת הנושא שמתי לב שכולם דיווחו על העדר אותנטיות, סיפרו שהיא נעלמת כמו קסם  ואת מקומה תופסת הכבדות.

 או כמו שחלקם אמרו שאלות הסבתא.

 במה את/ה עובד/ת ? את/ה אוהב/ת את העבודה שלך?, את/ה מעשן/ת?, את/ה שותה?

אז מה את/ה מספר/ת על עצמך?

(שאלה כללית ותמיד הופכת גם את הצד השני לכבד, שקוע במחשבות, הרי מה ציפית שיענו לך?, יגישו קורות חיים? , שאלה זו בד"כ לוקחת את הנשאל למבוי סתום.

 הרי אני אדם שלם ומלא, מאיפה מתחילים לספר על עצמי?)

התוצאה – כבדות שמועברת ומהדהדת מאחד/ת לשני/ה לאורך כל הדייט.

קלילות?, מה זה? -  אני רוצה להתחיל בשאלות.

הקלילות קיימת בתוכך?

האם את/ה יכול לשיר בקולי קולות ברכב? לרקוד סתם כך כי יש מוזיקה?, האם את/ה נמצא/ת באירוע ואף אחד מקרובייך לא רוקד, תקום/י לרקוד?, לבד, כי פשוט בא לך?

החיים נעימים או כבדים לך?

זוגיות היא מפחידה, קשה וכואבת?  או  מתנה שאפשר לגדול ולצמוח איתה ודרכה?

כשאת/ה מכיר/ה אנשים חדשים את/ה פתוח להכרות, שיח, צחוק או עסוק/ה  בבדיקתם?

בחוויה שלי קלילות היא פנימית, היא יצירת מרחב בטוח ומאפשר בחיצון כי המרחב הוא פתוח ומאפשר בתוכי.

כשאני מאפשרת לעצמי להיות במקום מקבל , ללא שפיטה או ביקורת עצמית וחיצונית, אני יכולה  להיות קלילה.

המפגש עם קלילות מגיע מתוך הסיפור האישי של כל אחד מאיתנו, באיזה בית גדלתי ומי היא המשפחה שלי? האם הרגשתי ביטחון להביא את החלקים שלי בתוך בית ילדותי?

אני זוכרת את עצמי תמיד בביטחון ובקלילות ויחד עם זאת המון שנים בתחושה של פחד ובדידות, תמיד מוקפת אנשים ומרגישה לבד. מאוד אהבתי אנשים אבל אף פעם הם לא ידעו מה עובר עלי באמת. הקשר היה חד צדדי, כמה שפחות לחשוף את החלקים הפגיעים והרכים שבי.

את הביטחון העצמי (האמיתי) שלי, בניתי עם השנים, בבגרותי, את האמונה והידיעה שאני טובה וראויה בדיוק כמו שאני, על כל חלקי.

ככל שהביטחון העצמי שלי עלה, כך גם הקלילות שבי הפכה להיות נוכחת, האותנטיות שבי מצאה מקום בטוח להיות.

למדתי להיות קלילה למול הצרכים שלי , הבקשות שלי, הרצונות שלי, השאיפות שלי, החלקים הרכים, הפגיעים שבי.

שחררתי את השליטה, ואת הצורך להתגונן  מפני פגיעה.

אותה קלילות הלכה איתי יד ביד , לתוך עולם ההיכרויות והדייטים.

אני יודעת מה אני רוצה, אני יודעת איך אני רוצה, ועכשיו נלך לדייק את זה במגרש המשחקים-

(זה המשפט שליווה אותי בדרך).

הגעתי לעולם ההכרויות עם ידיעה ברורה לגבי הזוגיות שלי.

איך אני רוצה שתראה מערכת היחסים שלי- הוא החבר הכי טוב שלי ואיש הסוד שלי.

איך אני רוצה את בן הזוג שלי- מהם תכונות האופי והערכים החשובים לי בבן הזוג שלי.

שאר הרשימות נשארו מחוץ למערכת. (מראה, עיסוק, תואר/לא תואר, הכנסה, מעשן/לא מעשן וכו').

רציתי להתחבר לאדם שמולי מבפנים, למי שהוא ולא למה שהוא מייצג .

היכולת לנשום, לצחוק, להקליל ,להתחבר וליצור קשר, התממשה בעולם החיצוני בעקבות תהליך של חיבור ויצירת קשר עם החלקים שיש בעולמי הפנימי.

אלו המפחדים מחשיפה וגילוי אמיתי של חלקים פגיעים שיש בקשר.

ואלו הבטוחים, הקלילים, השמחים, המאמינים.

הדייטים עזרו לי לדייק כל הזמן מה נכון לי מי נכון לי, איך זה נכון לי,

על מה אני מוכנה להתפשר ועל מה לא.

הידיעה שאני טובה וראויה, עם כל החלקים שמרכיבים את הפאזל שנקרא אני.

אם לא הצליח קשר למרות שנפתח לי הלב, ידעתי מבפנים שזה לא אומר כלום על אם אני טובה וראויה או לא , את זה כבר ידעתי.

וכך המשכתי וניסיתי.

עד ש...

לסיכום,

קלילות, הנאה, חיבור, קשר, ודייטים.  מתחיל בביטחון העצמי ובאמונה שיש לנו בעצמנו.

וכמובן ביכולת שלנו לקבל ולאהוב את כל החלקים שיש בתוכנו, את האור והחושך.

לא משנה כמה זה לא עבד עד היום.

משנה מה אנחנו עושים כדי שזה יעבוד מהיום.

לייאוש מאוד קל להיכנס ולמלא אותנו כשהביטחון העצמי שלנו פגוע.

כשהביטחון העצמי שלנו  קיים ונוכח, הייאוש יכול להגיע אבל הוא מתפוגג מאוד מהר.

על ביטחון עצמי אכתוב בבלוג הבא שלי.

רוני אריאל -עד 

כל אחד יכול ליצור זוגיות

 לכרטיס האישי שלי 

רוני אריאל עד - מובילה תהליכי זוגיות -מאמינה באהבה ובכך שכל אחד יכול ליצור זוגיות מטיבה ומדוייקת. השפע קיים, אנחנו צריכים אך ורק לבחור לאן להביט.

ביטחון עצמי במערכות יחסים- הבלוג של רוני אריאל -עד
תאריך: 23/8/2017 14:58:00

ביטחון עצמי

אחד הנושאים המרכזיים בטיפול כשמדובר במערכות יחסים ויצירת זוגיות.

וכן אחד הנושאים המרכזיים בחיינו.

כאשר יש מפגש ראשוני למטרת הכרות (דייט). הביטחון העצמי יכול להיות גבוה.

ככל שהקשר נמשך, מתווספים עוד מפגשים, ההכרות מעמיקה ויש הבנה פנימית שהאדם שמולי מוצא חן בעיני יותר ויותר. כך עולה רמת החרדה, הפחד, החשש, הביקורת העצמית.

הביטחון העצמי פוחת.

עולים בתוכנו תחושות של לא מספיק.

אולי אני לא מספיק טוב עבורה,אולי אני לא מעניין, חכם, מוכשר, קליל.

הביטחון העצמי צונח כמו מנייה כושלת, השאלות והתהיות שעולות לא מוכרות לנו, בד"כ תחושת הביטחון מורגשת בתוכנו, אבל עכשיו, כשיש פוטנציאל לקשר משמעותי יש הצפה של שאלות שלא נעים לנו איתן.

במפגשים ראשונים אנחנו יכולים לראות את הביטחון העצמי בשיאו.

אנחנו באים "לבדוק" את הצד השני. אין רגשות, ו/או רצון ליצור קרבה מהלב. רק לגשש ולראות אם בא לנו להמשיך.

"שם אני משחק אותה, אמר לי מטופל בעבר. קל לי אני יודע לדבר, אני חלקלק, איש מכירות.

אני לא חייב כלום לאף אחת בדייט הראשון".

ככל שהקשר מעמיק הפחד עולה וגובר, לפעמים יש מין תחושה שהוא משתלט עלינו.

כשהלב מתחיל להיפתח, להקשר, לרצות. תפישת המציאות שלנו לגבי עצמנו וגם לגבי הקשר משתנה.

בכל אחד מאיתנו קיימים חלקים שמחזיקים פחד, חשש, חוסר ביטחון עצמי.

השאלה היא

מי מנהל את מי?, אני אותם או הם אותי?

ביטחון עצמי הוא שריר שאפשר לפתח.

תהליך של יצירת ביטחון עצמי וחזרה לבית הפנימי שלנו מלמד אותנו בראש ובראשונה להיות בקבלה עצמית.

הכלים שאנחנו לומדים בתהליך זה הם לקבל את מי שאני על כל החלקים המרכיבים את האישיות שלי.

להשלים עם סיפור החיים שלי, שדרכו הפכתי להיות מי שאני כיום.

ככל שנהיה שלמים ובטוחים באהבה ובקבלה שיש בנו לעצמנו נזמן לחיינו אנשים שנמצאים במצב תודעתי דומה.

אחת מהתובנות שמגיעות בתהליך זה:

כשיש לי את הדרך לתת לעצמי יש לי את הדרך לתת לאחר.

מתוך מקום של כבוד וביטחון, שיתוף וחברות.

כל עוד אנחנו לא נמצאים במקום של ביטחון וקבלה עצמית יש צורך (שלעיתים לא מובן לנו) לקבל ולהיות מוזנים מאהבתו של האחר.

ובכך נוצרת תלות לצרכים הבסיסיים ביותר שלנו.

(אהבתו של האחר יכולה להיות גם חלק מהסביבה לאו דווקא מבן/בת הזוג).

תלות זו יוצרת מצב של רעב תמידי לאהבה ותשומת לב מהאחר.

כאשר היא אינה מסופקת עולים בנו רגשות של כעס עמוק,האשמה,תסכול, עלבון , פחד, חרדה, עצב תהומי.

אם אני אנסה לדמות את התלות אז היא כמו מפלצת שיושבת בתוכנו. כאשר היא לא מקבלת את מבוקשת היא מפחידה. היא תעשה הכל על מנת לספק את הצורך.

תשתמש בכל הכלים שיש ברשותה על מנת להשיג את מבוקשה.

בניית הביטחון העצמי

ברגע שנפנים שהעבודה והתהליך ליצירת ביטחון עצמיבתוך מערכת יחסים זוגית הם באחריותנו בלבד

 נוכל לצאת למסע לעבר יצירת מערכת יחסים זוגית

שבסיסה היא חברות, תקשורת, קלילות, אותנטיות, אהבה, כנות, פשטות.

וכך נוכל ליצור בתוך מערכת היחסים את הערכים החשובים לנו.

הגבולות הפנימיים שלנו יהיו ברורים ויציבים.

היכולת לתקשר גם בעיתות משבר ומצוקה תגדל.

היות והביטחון והאהבה העצמית נוכחת בתוכי.

ההבנה שאני הבית שלי.

ולתוך הבית שלי אני מכניס רק מי ומה שאני בוחר.

בבלוג הבא אכתוב על תלות רגשית

שלכם, רוני אריאל עד

כל אחד יכול ליצור זוגיות  

 לכרטיס האישי שלי 

רוני אריאל עד - מובילה תהליכי זוגיות -מאמינה באהבה ובכך שכל אחד יכול ליצור זוגיות מטיבה ומדוייקת. השפע קיים, אנחנו צריכים אך ורק לבחור לאן להביט.

תלות רגשית למה את כאן?- הבלוג של רוני אריאל -עד
תאריך: 23/11/2017 11:13:00

"מסע הגילוי האמיתי לא נובע מחיפוש אחר נופים חדשים, אלא הסתכלות בעיניים חדשות"

מארי פרוסט

היא מגיעה מידי שבוע, כבר כמה חודשים.

במפגשים האחרונים היא כואבת וכאובה, רגשית ופיזית.

אחרי פרידה שמוטטה את כל קירות ההגנה שעמלה ובנתה במשך שנים.

מחייכת בכניסה לחדר מתיישבת במקומה ובוכה.

פרידה זה כואב,  אני לא יכולה לשרוד את התופת הזו שוב פעם.

הלב שלי נשבר, אני לא מסוגלת להרכיב אותו מחדש היא אומרת.

לשבת מול שיברון הלב שלה מכווץ ומכאיב ללב שלי, העיניים  לא מחזיקות את הכאב וזולגות ממני דמעות, העצב  ממלא את החדר ואנחנו איתו וגם אחת עם השנייה, מחייכות אחת לשנייה ומנגבות דמעות.

ממפגש למפגש היא מרזה , אוכל לא מגיע לפיה, אין לי תאבון היא אומרת, גם לאכול כואב לי.

אלו רגעים שאין מה לומר- אני מבינה את הכאב שלה, גם לי נשבר הלב כמה פעמים בחיים.

כל מה שצריך זה מישהו אחד שיאמין שאפשר, כל מה שצריך זה מישהו אחד שיאמין שאפשר,

 כל מה שצריך זה מישהו אחד שיאמין שאפשר.....

 משפט שמתנגן לי בראש כמו מנטרה כשהיא בוכה למולי.

בלי הכנה מוקדמת המשפט נפלט לי מהפה, הוא נאמר בקול, בחדר, אליה.

היא הרימה את העיניים, אלו שהספיקו להתנפח מדמעות, לקחה נשימה עמוקה ואמרה אבל אני כבר לא מאמינה, הוא היה הכל בשבילי, והוא הלך, אני מרגישה כמו עלה נידף ברוח, כמו חשופית שמטיילת על המדרכה בלי בית ובלי הגנה ומשאירה אחרי שובל, של דמעות .

והמשפט לא מניח לי, הוא ממשיך וממשיך לצד התלות, הסיפור, הכאב, הנטישה, הקושי, והפחד שנמצאים בחדר, צריך מישהו אחד שיאמין שאפשר..

אין בי את היכולת לעשות אחרת, אני לא יודעת איך להרים את עצמי מהשיברון, אני רוצה ולא רוצה. אני בעיקר לא יודעת היא אומרת.

כל חיי הייתי לבד, גידלתי את עצמי, אימא הייתה אבל לא תפקדה, אבא היה אבל עבד ימים שלמים מחוץ לבית. גדלתי לבד, בבית בו כל אחד היה עם עצמו. אחות אחת עם המחשב, אחות שנייה עם הספרים, אחי עם הטלוויזיה. ואני תוהה איך לשרוד את החיים.

מגיל צעיר מאוד הבנתי שאני חייבת לשמור על עצמי. כי אין דמות שתשמור עלי. ליוויתי את עצמי לחוג, בחושך, בגשם, בגיל 9 , אני זוכרת שפחדתי אבל  כ"כ אהבתי לרקוד בלט שהפחד לא עניין אותי, בטח שלא גרם לי להפסיד את החוג בלט.

ואז הוא בא, החלום שלי התגשם  הגבר שלי היה קשוב, ומכיל, ואמפתי, ושמר עלי, הוא בעיקר שמר עלי מהעולם.

עד שהפך להיות כל העולם שלי. לא עשיתי צעד אחד מבלי להתייעץ איתו. הרגשתי שככל שהזמן עובר אני צריכה ממנו אישור, לכל דבר, הוא לא ציפה לזה, אני  ביקשתי את האישור, כל הזמן, על כל דבר, החל מבגדים ועד לימודים, עבודה או אם לצאת עם חברות או להישאר בבית.

הרגשתי איך זה מעייף אותו, אבל הוא מעולם לא אמר דבר, המשכתי, האישור שלו נתן לי את התחושה שאני קיימת.

שאני שייכת, שיש לי בית ומקום שאני חלק ממנו.

ככל שהמילים מהדהדות בתוכי והחוויה מוטמעת בגופי, אני מרגישה איך אני הופכת נוזלית, התחושה הגופנית היא שאין חווית גוף מוגדרת, יש תחושה של אינסוף.

אינסוף עצב, אינסוף כאב. וידיעה ברורה שהגוף מסמן מה היא צריכה ואיך.

ביקשתי את רשותה לעבור לעבודת גוף, היא שמחה, היא תמיד נענית בחיוב לשיח עם הגוף שלה.

ביקשתי שנעמוד אחת מול השנייה ונביט אחת לשנייה בעיניים. היא בחרה את המרחק ואת ההעמדה של שתינו בחדר. עמדנו קרוב אבל לא מידי- במרחק של הושטת ידיים.

התבוננו, נשמנו, ביקשתי ממנה להתחבר לזיכרון ולחוויה של  הילדה שהייתה ,  זו שידעה שצריכה לדאוג לעצמה, זו שפחדה אבל החוג היה כ"כ חשוב לה ובחרה לצאת בחושך עם הפחד.

המבט הפך ממוקד, הגב התייצב, הנשימה הפכה סדירה, מידי פעם כפות הידיים אוגרפו והשתחררו.

היא דיברה על זרמים שחווה לאורך הגוף, הם היו נעימים לה, היא פירשה אותם כאות חיים.

בשבועות שלאחר מכן עבדנו על החלקים הקיימים בתוכה, אלו החזקים ואלו הפגיעים, היו מפגשים שהגיעה כך ומפגשים שהגיעה אחרת.

"לרוב, כאשר אנחנו שומעים את המילה תלות, הקונוטציה שמתלווה למילה זו היא נזקקות, חוסר אונים.

לפי פרויד, בתהליך ההתפתחותי תקין אנחנו עוברים ממצב תלותי ללא שליטה על דחף עם אגו שברירי למצב שבו יש ויסות ואנו איננו זקוקים לאחר על מנת שימלא את צרכינו , הפיזיים והרגשיים". (ויקיפדיה).

כשעלתה המילה תלות בחדר, היא כיווצה את המצח בניסיון להבין אם זה מתחבר אליה. אני לא תלותית היא אמרה, אני... אני...

הרגשתי את הכיווץ מבשיל לי בבטן התחתונה, הנשימה שלי הפכה ממהרת וקצרה, הסתכלתי עליה ושאלתי אותה- מה את?

 אני חשופית ללא בית. זה מה שאני.

ומה החשופית הזו צריכה? שאלתי

הגנה היא אמרה.

ג'ון בולבי בתאוריית ההתקשרות ציין שהתינוק הינו חסר אונים, אין לו ברירה אלא לסמוך על האחר, הוא זקוק שיספקו לו את הצורך בהזנה פיזית (אוכל שתייה), רגשית (חום, אמפטיה, הכלה) על מנת לשרוד ולהתפתח.

כאשר ילד מרגיש ביטחון מול הוריו ובנוכחות ההורים, היכולת לחוש בנוח ביחסי תלות, לקבל את העובדה שאנחנו תלויים באחר והאחר תלוי בנו חובקת בתוכה את העצמאות, הסקרנות, האומץ ואת היכולת להשיג מטרות, ובריאות נפש טובה.

העצמאות האמיתית מתפתחת דווקא מהמקומות שאנחנו לומדים להישען על בן הזוג שלנו.

ככל שההתנסויות יהיו מטיבות עם דמויות הסמכות במהלך החיים, כך היכולת שלנו להיות בעצמאות וביטחון גדלים.

מה קורה כאשר יש מערכת יחסים שאינה מגיעה ממקום של ביטחון ועצמאות?

מי שאינו גדל בבית שסיפק לו את הצרכים הנ"ל לרוב יספק אותם לעצמו בשלבי התפתחות מאוחרים יותר. ובדרכים אחרות.

לרוב תחושות של נרקסיזם יהיו נוכחים בחייהם, אני שם את עצמי לפני כולם, אני צריך שיראו אותי, אני צריך לדעת שהחברה מבינה את החשיבות שלי בעולם.

 בתוך מערכות יחסים או חיפוש זוגיות הם יחוו:

-חוסר סיפוק תמידי- תחושת בן הזוג שכל מה שהוא עושה לעולם אינו מספיק לצד השני.

- ציפיות מתוך מערכות היחסים שלא ניתנו לסיפוק.

- בחירות בני זוג שאינם מתאימים- לרוב יחוו נטישה. 

- אובססיביות.

-צורך תמידי בהודיה , הערכה, אהבה, תשומת לב.

- פחד תמידי לאבד את בן/בת הזוג.

-פחד מדחייה  ו/או נטישה מנהל את מערכות היחסים בחייהם.

-יחוו שתחושת הערך העצמי שלהם תלויה בבן/בת הזוג ומותנית בכך. .

במערכות יחסים עם האדם התלותי יתכנו שני מצבי קיצון

פחד מנטישה ופחד מעצמאות.

המפגשים חולפים , היא חזקה יותר, משקלה התייצב, חזרה לעבוד, להתאמן, לצאת, להיפגש עם חברים.

החלקים בתוכה הפכו בהירים ואסופים.

דרך ההבנה הקוגניבית והגופנית אנחנו מעבדות את החוויה ואת מערכת היחסים שחוותה, מה היה תפקידה ומה  תפקיד בן זוגה, היא רוצה לנהל מערכת יחסים שונה, שבה היא נשענת מתוך בחירה, ובן זוגה יוכל גם הוא להישען עליה.

כל מה שצריך זה מישהו אחד שיאמין שאפשר.

זה החלום/ אולב האוגה

זֶה הַחֲלוֹם שֶאָנוּ נוֹצְרִים בְּלִבֵּנוּ בְּלִי לוֹמַר מִלָּה:
שֶׁמַּשֶּׁהוּ מוּפְלָא יִקְרֶה פִּתְאוֹם,
שֶּׁזֶה מוּכְרָח לִקְרוֹת,
שֶׁהַזְּמַן יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַלֵּב יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַשְּׁעָרִים יִפָּתְחוּ לְפָנֵינוּ,
שֶׁהַסֶּלַע יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,
שֶׁמַּעְיָן נִסְתָּר יִפְרֹץ לְעֻמָּתֵנוּ,
שֶׁהַחֲלוֹם עַצְמוֹ יִפָּתַח לְפָנֵינוּ
וְשֶׁבֹּקֶר אֶחָד נְשַׁיֵּט בְּלִי מֵשִׂים לְתוֹךְ
מִפְרָץ קָטָן שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שֶׁהָיָה שָׁם כָּל הַזְמַן

 לכרטיס האישי שלי 

רוני אריאל עד - מובילה תהליכי זוגיות -מאמינה באהבה ובכך שכל אחד יכול ליצור זוגיות מטיבה ומדוייקת. השפע קיים, אנחנו צריכים אך ורק לבחור לאן להביט.


תפקידים במשפחה וההשפעה על בחירת הזוגיות- הבלוג של רוני אריאל-עד
תאריך: 9/1/2018 20:17:00

ידוע שלכל ילד יש תפקיד בדינמיקה המשפחתית.

האם אנו מעתיקים את התפקיד שקיבלנו בבית הורינו למערכות היחסים בחיינו?

המשפחה היא מערכת היחסים החברתית הראשונה של האדם, בה בעצם הוא לומד לפעול בתוך קבוצה.

"כדי להבין את התפתחות האישיות של האדם בשלביה הראשונים, צריך לראותו ולהבינו תוך תפקוד חברתי ראשוני זה במשפחתו המצומצמת. אדם לומד את הדינאמיקה החברתית בהתבסס על הדינאמיקה המשפחתית שלו. המשפחה נרקמת בשלביה הראשונים כאשר גבר בודד ואישה בודדה נהפכים לתא משפחתי אחד אשר נרקמים בו יחסים הדדיים. כאשר נולד הילד הראשון זה הופך את האחד לאב ואת השנייה לאם עם כל הכרוך בזה, ונוצרת התייחסות חדשה. הילד הראשון עם לידתו גורם לשינוי משמעותי למעמדם של הוריו, ובהתייחסות ביניהם ואליו. בכל תוספת של ילד למשפחה, נרקמים יחסים חדשים או שונים בין כל אחד מהם, ובינם לבין הוריהם".  (זילברמן, 1999).

"המשפחה היא הגורם המרכזי המשפיע על התנהגות הילד וביכולתה לעודד התנהגות מסוימת או לדכא התנהגות אחרת. כל ילד משחק תפקיד שונה במשפחה, כאשר קיימת תחרות בין הילדים, תחרות על המקום הראשון אצל אימא ואבא".  (זילברמן, 1999).

הילד/ה היחיד/ה- הוא בדרך כלל ילד מפונק . הוא מרגיש כגמד בין ענקים, הוא מנסה להכניע את כל הענקים מסביבו לשרתו.

הילד/ה  השני/יה -כאשר מגיע הילד השני, הילד הראשון מרגיש כאילו הודח מכס המלוכה ושיש מי  שמנסה לתפוס את מקומו. שני האחים בוחנים מאוד אחד את השני. במקום בו האחד מצליח, השני מרים ידיים ולהפך.

הילד/ה השלישי/ת-כאשר נולד ילד שלישי, מצבו של הילד השני נעשה קשה יותר, זאת כיוון שיש לו שני מתחרים. הבכור מצד אחד והאח השלישי מצד שני. קורה גם שהילד השני הופך למרכז ודוחק את שניהם, זה מעליו וזה שמתחתיו. השלישי בדרך כלל כורת ברית עם הראשון. היות והתחרות ביניהם היא לא קשה ואז שני אלה שכרתו ברית עלולים לפתח תכונות דומות ביניהם. זה עלול להיות גורלי לכל החיים.

הילד/ה הצעיר/ה במשפחה- לצעיר תמיד יש מעמד מיוחד במשפחה. כל האחרים לפניו ולרוב כולם מפנקים אותו, בדרך כלל הצעיר הוא האמביציוזי ביותר. כדי להבין מהי הדרך אשר הילד הצעיר יבחר כדרך התנהגות בחיים, צריך לבדוק או לנתח מה היה הדפוס המשותף לכל בני המשפחה ומה היה מקומו במערך המשפחתי, מה היו יחסי הגומלין בינו לבין יתר הילדים, ובינו לבין הדמויות המשמעותיות במשפחה.


האם בבגרותנו אנו משמרים את תפקידנו מבית ההורים?,  מעתיקים את התפקיד למערכות יחסים? חשוב לנו להיות המובילים בתוך מערכת היחסים (בכורים), לדחוק הצידה(אמצעיים), להרגיש שהכל מותר לנו (בני זקונים), כי זהו התפקיד שהורגלנו אליו?.

כללי המשחק משתנים בתוך זוגיות- אכן?

סך כל כללי המשחק החברתיים אשר מתקיימים בתא המשפחתי המסוים יוכלו להסביר לנו איך האדם הגיע למסקנותיו האישיות ועל מה בנה את קו התנועה של התנהגותו ואת דרך חייו, לכל ילד יש עמדה שונה לחלוטין במשפחה, הורים אינם נוהגים עם שניים מילדם באופן זהה תגובותיו והתנהגותו של הפרט בחברה יהיו בדרך כלל בנויות על ניסיונות מוקדמים בתא המשפחתי בילדותו שסייעו לו לתפוס את מקומו במשפחה. הצרכים שבהם יבחר יהיו קשורים למסקנותיו האישיות של הילד מאירועים במשפחתו ותגובותיהם של המבוגרים או של גורמים משמעותיים אחרים בסביבתו (זילברמן, 1999).

התחושות שאנחנו מגיעים איתם למערכות יחסים בוגרות בכלל וזוגיות בפרט, לא בהכרח משתנות.

גבר/ אישה בכורים לרוב "קיבלו" את תפקיד האחראי בבית ההורים, אלו שהתבקשו  לדאוג, לטפל, להעניק, לרוב יבחרו בבן/בת זוג שזקוקים להגנה שלהם. מאוד חשוב להם להעניק שמירה והגנה לבני הזוג, במקרים מסוימים יבחרו בבן/בת זוג בכור (באותו תפקיד), שם יתכנו מאבקי כוח, אשר יגרמו לאחד מהם "לוותר" על התפקיד.

גבר / אישה שניים (סנדביץ) - הגיעו למשפחה קיימת שבה יש הורים וילד, הם נכנסים ל"משחק" שהתחיל לפני  הגעתם. מאוד חשוב להם לדעת שיש להם מקום- לרוב יבחרו בבן / בת זוג שיעודדו את ההצלחה שלהם, ידחפו, יעריכו ויוקירו אותם על ההתמדה ויחזקו אותם. מאוד חשוב לילדי אמצע הניראות, שיראו שאני טוב ושווה, להוכיח שהדרך  מנצחת את האחים. היות וחשו במערכת המשפחתית את המאבק על התפקיד. מעצם כך תחושת הקיפוח מלווה אותם והצורך להוכיח קיים בתוכם.

גבר/אישה שלישיים מזכירים מאוד את האחים הבכורים, לרוב יבחרו בני זוג דומים לאחיהם הבכורים.

גבר/ אישה בני זקונים לרוב יבחרו בני זוג שידאגו להם, יפנקו אותם, יספקו את צרכיהם , הם לרוב מאוד עצמאיים ויחד עם זאת מפונקים, הם רגילים להיות במרכז תשומת הלב, ולקבל את מה שהם מבקשים מבלי להתאמץ יתר על המידה. לעיתים יש תחושה שלא אכפת להם, אבל זה לא נכון, מאוד אכפת להם, הם פשוט לא מרגישים צורך להילחם.

לרוב נבחר בן/בת זוג שמאפשרים את תפקידנו מהבית, כך השיח יהיה מובן, בהיר, תפיסה של דמיון בין בני הזוג מאפשרת תחושה של קבלה , הבנה ומאפשרת תוקף לתחושות ולרגשות אותם האדם חש.

רוב המחקרים מראים כי בהעדפת בן זוג יש  נטייה חזקה יותר לבחירת בן זוג דומה מאשר לבן זוג בעל תכונות משלימות. 

"הגורם לכך שבני אדם ייטו להומוגניה בבחירת בני זוגם במשתנים החברתיים. כלומר, יטו לבחור בן זוג מתוך הקבוצה החברתית אליה מרגישים שייכים, ושותפים בערכים ובאמונות. מודל אחד המתאר את תהליך בחירת בני הזוג גורס כי לאנשים שונים יש קריטריונים שונים לבחירת בן הזוג הטוב ביותר. על פי מודל זה אנשים מעדיפים את בן הזוג הדומה להם במישורים רלוונטיים. מודל אחר, מהזרם האבולוציוני, טוען כי העדפותיהם של בני האדם הן הומוגניות למדי ומשקפות תכונות המהוות יתרונות אבולוציוניים אוניברסליים. על פי מודל זה , קיים בן הזוג "האידיאלי" אליו ישאף כל אדם". (Geary, Vigil & Byrd- Craven, 2004). 

בדרך כלל התפקיד מוטמע בנו בצורה כזו שיש קושי "לצאת" ממנו.

אך עם השנים חל עידון והתפייסות למול אותם חלקים.

כתבה זו הועלתה לאחר העמקה וחקר בתחום מערכות יחסים במשפחה הגרעינית והשפעתם על בחירת בני זוג. 

 יחד עם זאת איני מבקשת לעשות הכללה,

ישנם בתים המתנהלים בצורה שונה מהכתוב, ותפקידים אשר מחולקים באופן שונה.

 לכרטיס האישי שלי 

 הכותבת הינה פסיכותרפיסטית גופנית,  מנחת קבוצת איזון גוף נפש בעמותת אנוש- העמותה הישראלית לבריאות הנפש.  

חוקרת רוב חייה מערכות יחסים ותפקידים בדינמיקות קבוצתיות.  

מתמקדת ומעמיקה בעשור האחרון במערכות יחסים ויצירת זוגיות מתוך אמונה שכל אחד יכול ליצור זוגיות שטובה ונכונה עבורו.  


גבולות בקשר - הבלוג של רוני אריאל-עד
תאריך: 7/3/2018 11:12:00

**************גבולות בקשר****************

איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת.

גבולות –נשמע מלחיץ, הפרשנות של גבול אצל רובנו היא הגבלה, הפרדה, רבים חווים גבול כמשהו מצמצם , כזה שפחות מאפשר ביטוי. לוקח לי את החופש.

בתוך מערכות יחסים יש אותי ויש את האחר, אנחנו יחד כאן, איתי, איתך, עם הקשר ומה שהוא מעלה ומביא עימו. 

יש גם התערבבות, כואב לי כשכואב לך, עצוב לי כשעצוב לך, שמח לי כששמח לך, נכון, זה לא שלי, אבל אני איתך כאן ומעצם היותנו בתוך הקשר אני חווה קשת של רגשות, כזו שלא תמיד היא שלי.

השאלה היא מה קורה כשאני כבר לא אני ואתה כבר לא אתה ושנינו הופכים קורבנות של ריצוי.

חלקים מהותיים מהאני שלנו מתפוררים לתוך מערכת היחסים, אני אהיה מה שתרצה ואתה תהיה מה שאני ארצה.

עד שה"אני" הופך נעלם, כמעט לא קיים.

כאישה צעירה חשבתי גם אני שזו מהות של קשר, להיות תמיד עבור הצד השני, לתת, להקשיב, להכיל, לעזור, להיות בשביל.

עם השנים הבנתי שהמקום שבו אני הופכת מטפלת בתוך מערכת היחסים גובה ממני מחיר גדול, כזה שאני כבר לא מסוגלת לפרוע, האני שלי מתמוסס ונעלם. החוויה הזו הפכה בלתי נסבלת, כאבים בגוף, ותחושת חוסר שקט תמידית נכחה בחיים שלי.

העולם לא סבב סביבי אלא סביב הצד השני,

עד שנעלמתי לעצמי וגם לאחר. הלכתי מהקשר או מצאתי פתרון יצירתי להרוס אותו.

היום כשאני מסתכלת על עצמי לפני שנים, אני מבינה שלא ידעתי אחרת.

בחדר הטיפולים אני פוגשת את הסיפור (האישי) שלי מכל מיני זויות.

 סיפורו של ל'.

ל' בן 36, מאוד רוצה להתחתן ולהקים משפחה, כבר שנים שהוא רוצה להפוך להיות אבא.

הוא מתוסכל מכך שמערכות היחסים שלו לא עובדות, תמיד הן מסתיימות במפח נפש, כזה שמשאיר אותו לאסוף את השברים. ולהחלים, ההחלמה בין 2-6 חודשים.

לא משנה כמה עמוק/רדוד , ארוך/קצר היה הקשר.

בהרגשה שלו לוקח לו המון זמן "להתאפס" והתסכול בתוכו הופך לזעם, הזעם הופך לייאוש, ומשם מגיעים הבדידות והעצב.

ל' חווה כל מיני סוגים של מערכות יחסים, בין אם חודשיים ובין אם 10 שנים.

היתה לו בת זוג  מגיל 14 ועד גיל 24 הם גדלו יחד, עשו צבא, תואר ראשון באותו תחום ובאותה אוניברסיטה ולאחר מכן הם החליטו שמערכת היחסים לא עובדת יותר,

היא כבר התחתנה ונולדו לה 3 ילדים. והוא לדבריו נשאר אבוד.

 מערכת היחסים בינהם היתה טובה (כך הוא הגדיר אותה) , הוא היה הסלע בקשר, והיא זו שלא מצאה את מקומה. תמיד בדקה וזזה, חקרה, הלכה למטפלים, לסדנאות, והוא עמד מהצד והביט בה, מתקדמת. הוא הרגיש שהוא הסלע האיתן בקשר ושמח על כך שיש לו בת זוג שמתקדמת בזכות העוגן, היציבות והפרגון שהוא מאפשר בתוך מערכת היחסים.

הפער ביניהם גדל כשזוגתו התקדמה והתפתחה בעבודה והוא נשאר באותו תפקיד, המשכורת שלה הפכה להיות העיקרית בבית והוא הרגיש איך מסלע איתן הוא הופך להיות עלה נידף ברוח. התחושה היתה בלתי נסבלת עבורו, הם רבו המון, הוא שקע בדיכאון. סירב לצאת מהבית, לאכול, להתקלח, לעזור לעצמו ולהתקדם, היא הפצירה בו, רצתה להיות הסלע האיתן שלו. וככל שהיא רצתה יותר כך הוא הלך ונסגר. חילוף התפקידים חיסל סופית את מערכת היחסים בינהם. הרצון שלה להיות למענו התפרש בחוויה שלו כאיום, חוסר גבריות, השפלה, הקטנה, ורצון להעלם.

וכך הגיע לגיל 24 עם אגו מרוסק, תחושה שהוא חסר אונים, עלה נידף ברוח, מאוים מהחיים, מושפל, וחסר כוח להניע את עצמו לעשייה. כשנה שלמה הוא התהלך בעולם עם החוסר והריק שבתוכו.

ההשפלה. האשמה והביקורת הגיעו לבקר בראשו לעיתים קרובות. הוא כעס על עצמו, על כך שהרס את הקשר. ואת עצמו, כשהחליט להחזיר את הגלגל אחורה, ליצור איתה קשר ולחזור למקומו, היא היתה במקום אחר. ולא היתה מעוניינת לחזור לזוגיות שהיתה להם. היא סיפרה לו שמאז שהם נפרדו היא הפכה להיות עצמאית יותר. אמרה לו תודה על השנים שעיצבו אותה אבל היא במקום אחר. וביקשה להשאיר את העבר בעבר..

ל' אחרי שנה מנסה בכל כוחו לחזור לחיים, לחוויה שהוא גבר. ונפל שוב. הוא הבין שאין דרך חזרה ולאט לאט התחיל לטפל בעצמו. לבנות את הקשר בינו לבין הצרכים שלו. לדבר על הקשיים שהוא חווה, להיפגש עם החלקים הפגיעים שקיימים בו ולשתף גם בהם. 

אנחנו נפגשנו לפני כשנתיים, זיהינו ביחד, דיי מהר, שיש לו דפוס חוזר במערכות יחסים.

מכיר אישה, יוצא איתה מתאהב ועוזב.

הוא מתאהב מהר ועוזב מהר.

מתי? כשהם מחליטים למסד את הקשר.

כשזה הופך מחייב, ורציני ,הוא נמנע.

הוא מאוד רוצה אבל פתאום נחנק, נסוג, נבהל, מפחד.

התהליך שלנו היה מורכב מחקירה-  כמה להתקרב, מתי להתרחק, איך זה מאפשר ואיך כובל. כשזה היה קרוב מידי הוא השתמש בכל הכלים שהיו ברשותו בשביל להרחיק אותי. יש לציין שהם היו יצירתיים. הפער שבין הסלע האיתן שהוא לבין הבחור הדכאוני והמפחד שהוא היה בגיל 24 היה גדול. לשהות בתוך הפער זו חוויה מורכבת. לעיתים מתישה ולרוב כואבת.

והוא הכאיב לי ,כשהחוויה היתה בלתי נסבלת עבורו, הוא כעס עלי והלך, נעלם, לשלושה חודשים, לא ענה לטלפונים, לא להודעות, אבל השאיר חוב פתוח. כשהרגיש שהוא יכול, הוא התקשר ושאל אם אני אסכים לקבל אותו בחזרה.

שמחתי.

כ"כ שמחתי שהוא רוצה לחזור.

השיחזור לחוויה שלו. היה נוכח, ברור וכואב, לשנינו ,הוא כאב ,כעס והלך, ואני כאבתי את נטישתו.

ואז הוא חזר.

אחרי כמה מפגשים הוא סיפר לי שהוא רצה לחזור לפני תקופה. אבל לא היה לו מספיק אומץ להתקשר. הוא פחד שאגיד לו לא. הוא פחד שאגיד לו שאין לי מקום בקליניקה בשבילו. שאדחה אותו, אנטוש אותו ואשאיר אותו להתמודד.

החוויה הכואבת הזו, חיזקה את הקשר, דרך השיחזור למדנו יחד איך אפשר להשאר קרובים, כואבים, מפחדים, חשופים. לאט לאט הוא גילה כמה עוצמה יש בו כשהוא נשאר בקשר ומבטא את התסכול, הקושי והכאב. הפגיעות שלו הפכה להיות נוכחת ובעיקר מבוטאת. הוא דיבר אותה.

הוא הרשה לעצמו לדבר את החלקים הפגיעים שלו במערכת יחסים שנבנתה, לזכור את עצמו. להביע ולהגיד, לתקן ולהעמיק.

הפעם הוא לא התאהב מהר ועזב כשזה העמיק.

הוא הכיר, בדק, הרגיש, נלחם, התווכח, אמר, הקשיב ונשאר.

נשאר בקשר איתו וגם איתה.

"קשה לקחת בעלות על הסיפור שלנו, אבל קשה הרבה יותר להעביר חיים שלמים בנסיון לברוח מפניו.

מסוכן לקבל את מוקדי הפגיעות שלנו, אבל מסוכן הרבה יותר לוותר על אהבה, על ההשתייכות ועל האושר- התנסויות שבהן אנחנו פגיעים יותר מכל.

רק אם נהיה אמיצים די הצורך לחקור את החשיכה, נגלה את הכוח האינסופי של האור שבנו". (ד"ר ברנסה בראון).

גם אני וגם ל' נפגשנו עם הפגיעות, החרדה, הנטישה, העצב ,המורכבות והסיכון שיש בכניסה לקשר, ובמערכות יחסים.

אך האם אפשר אחרת?

האם אפשר להיכנס למערכת יחסים, אמיתית, אותנטית, כנה  מבלי לפגוש חלקים אלו בתוכנו?, להימנע ,להמשיך לברוח ולחכות שמשהו יקרה מבלי שנהיה באמת נוכחים.

האם אפשר ללמוד להציב גבולות, פימייים וחיצוניים מבלי לפגוש חלקים מורכבים אלו בתוכי?

הדרך ליצירת גבולות רצופה במפגשים עם האמת הפנימית שבתוכנו.


 לכרטיס האישי שלי 

רוני אריאל עד - מובילה תהליכי זוגיות -מאמינה באהבה ובכך שכל אחד יכול ליצור זוגיות מטיבה ומדוייקת. השפע קיים, אנחנו צריכים אך ורק לבחור לאן להביט.


מיניות ואינטימיות – טובים השניים מן האחד
תאריך: 4/8/2018 11:38:00

מיניות ואינטימיות - דומה אך שונה.

 כל אדם שמקיים יחסי מין עם אדם אחר הוא באינטימיות איתו?

כל אדם שמקיים אינטימיות עם אדם אחר, חולק איתו מיניות?

נכון שיחסי מין הם מקרבים, אבל הם לא בהכרח יוצרים אינטימיות.

נכון שאינטימיות מעוררת אבל היא לא בהכרח יוצרת מיניות.

יש לחלקנו נטייה להתבלבל ברמה הרגשית מול שתי הגדרות אלו ולבלבל בין שני המושגים.

ד' בשנות ה40 לחייה, גרושה 7 שנים, ללא ילדים.

מגיעה  למפגשים, מידי שבוע בהקפדה, כבר כמה חודשים.

היא אינטיליגנטית, עצמאית, קרייריסטית, עשתה את המסלול ה"רגיל"

 צבא, טיול, בן זוג, תואר ראשון, תואר שני, חתונה.

הם התגרשו, אחרי שלוש שנות נישואין ושש שנות זוגיות, היא הרגישה את החופש מצד אחד, המסלול הסתיים. היא לא חייבת יותר דין וחשבון לאף אחד.

ומצד שני, תחושת מועקה אשר ליוותה אותה במעומעם כל השנים, החלה להשתלט על כל המחשבות ותחושות הגוף.

הצורך להיות בקשר מאוד נכח, היא ממש חוותה ותיארה את הכמיהה לקשר, לביחד, למישהו שידאג לה והיא תדאג לו, למישהו שיאהב אותה והיא תאהב אותו, מישהו שיקבל אותה והיא תקבל אותו, שיצחיק אותה והיא אותו, ובעיקר למישהו שיבחר בה והיא תבחר בו.

מישהו שהיא תרגיש איתו בבית.

הקושי לשהות ולהתמסר בתוך קשר זוגי שמכיל את כל מה שביקשה לעצמה, הפגישו אותה עם תחושת כישלון, הלקאה עצמית, פחד גדול מהעתיד, ומחשבות טורדניות על כך שגורלה הוא להישאר לבד ולגדל 5 חתולים.

במהלך המפגשים ביננו ,ד' מדברת על מפגשים מיניים עם גברים.

יש לה רשימת גברים בטלפון הנייד.

בחדר הטיפולים, ד' מרבה לדבר על שלושה מהם.

ש'- איתו היא נפגשת כבר 3 שנים, פעם בכמה חודשים, לדבריה ש' הוא בחור מתוק וחנון, הוא לא מזיק, דיי שקט, בחור טוב, איתו בטוח לה לחקור את המיניות שלה.

ר'- איתו היא נפגשת אחת לכמה חודשים גם כן, הוא מסעיר אותה, חכם ושנון, מצחיק אבל הוא מרגיש לה מאוד ילדי, לא בוגר ויציב, ר' מאוד אימפולסיבי ופזיז בעיניה, היא לא תיתן את ליבה למישהו לא שקול. אבל איתו היא כן יכולה לפרוץ את הגבולות שלה עם עצמה ולהיות מה שבא לה, הוא נהנה ממשחקי תפקידים והיא לומדת איתו גבולות חדשים שקיימים בתוכה.

ט'- איתו היא נפגשת, אחת לשבועיים בממוצע ,בשנה האחרונה , ד' מאוהבת בו , ט' הוא  רווק, בן גילה, חכם, מכיל, מקשיב, מבין ,נראה  בדיוק כמו שהיא אוהבת, אבל הוא לא מעוניין במערכת יחסים מחייבת בשלב זה בחיים.

כל מערכות היחסים שיש לה בחיים כרגע הן מערכות יחסים מיניות.

ד' מסתפקת במערכות יחסים אלו, בשביל להרגיש קירבה, ולדבריה להרגיש שהיא נורמלית.

היא מתארת לפרטי פרטים בחדר הטיפולים את התחושות והרגשות שיש לה למול כל אחד מהפרטנרים שלה, מה כל אחד גורם לה להרגיש, ועם מי היא מעדיפה להיות כשיש לה מצב רוח כזה או אחר.

כל אחד מהם ממלא צורך שונה, אבל אף אחד מהם לא ממלא את הצורך האמיתי של ד'.

ד' אומרת שהם מלמדים אותה ועוזרים לה להתפתח, היא מרגישה מאוד טוב במפגשים, עם כל אחד מהם, כמובן שעם ט' ההנאה שלה גבוהה יותר מהאחרים.

"דרכם אני לומדת מי אני", אמרה לא פעם. מה אני אוהבת, איך אני מתקשרת, אני לומדת מה נכון לי ומה לא, איך אני מדברת, מה אני משתפת, באילו נושאים אני מעדיפה להתמקד.

שמנו לב ביחד שאף אחד מהנושאים שהיא בוחרת לדבר עליהם במפגשים ,אינו קשור לזוגיות, אהבה, בית, משפחה, הנושאים המדוברים בינה לבין הפרטנרים שלה  הינם נושאים של עבודה, פוליטיקה, סדרות טלויזיה וכל נושא אחר שמשאיר את חייה ועולמה הרגשי בצד.

באחד המפגשים ד' נפגשה עם התסכול הקיים בתוכה ואמרה:

"אני מרגישה קרובה אליהם ואני יודעת שהם מרגישים קרובים אלי.

אני מבינה גם שהם לא באמת מכירים אותי ואני גם לא ממש מכירה אותם

 אבל אני מכירה חלקים מהם וזה כנראה מספיק (ספק שאלה ספק אמרה).

 אז למה אני מרגישה מועקה כל הזמן? 

מיניות- כשזוג מקיים יחסי מין ,הם בעצם פוגשים אחד את השנייה במצב מאוד קרוב ויוצרים/מפיקים הנאה גופנית משותפת, תחושת ההנאה שאנחנו חווים בזמן קיום יחסי מין נובעת מכך שמשתחרר דופאמין שמופרש בזמן האקט.

הורמון נוסף המשתחרר בזמן קיום חסי מין הוא אוקסיטוצין- הנקרא הורמון האהבה.

הורמון זה משתחרר בזמן האורגזמה ויוצר בתוך כל אחד מבני הזוג תחושות של שביעות רצון, לחץ משתחרר, וכתוצאה מכך יש תחושה של שלווה ורוגע, ישנה סברה שהורמון זה מקל על מצבי רוח, מקל על תחושות של פחד ומועקה.   

באחד המפגשים עלתה המילה אינטימיות לחדר, ד' הסתכלה עלי במבט מופתע.

המילה הזו גרמה לה לתחושה של בלבול ולאחר מכן התגוננות והתקפה.

אני יודעת מה זה, זה בדיוק מה שקורה לי במהלך האקט המיני עם ט', שם אני מרגישה שאני אוהבת אותו והוא אוהב אותי, שם אני מרגישה שאנחנו חולקים מרחב משותף אחד, כזה שלא צריך להרבות בו במילים, שם אני מכירה אותו והוא מכיר אותי, העיניים של שנינו מספרות הכל ,מה כל אחד מאיתנו אוהב, איך הגוף של שנינו מגיב לסיטואציות מסוימות.

בגדול, ד' באמת הכירה את ט' לעומק במהלך המפגש הגופני, היא ידעה לזהות ולהבין מתוך הכרות שלה איתו את התחושות שהוא חווה, כך גם הוא הכיר אותה וידע לזהות.

אם ניקח את הדינמיקה של שניכם ונפגוש אותה מחוץ לחדר המיטות, מה יקרה שם לדעתך?

 מצאתי את עצמי שואלת באחד המפגשים.

ד' החלה לגמגם,

אני הרגשתי איך אני נחנקת עם כל שנייה שעוברת.

כמו מישהו שהגיע, לפת לי את הגרון ולא הסכים לשחרר.

ביקשתי ממנה להפנות את תשומת ליבה לגוף, ושאלתי אותה מה היא מרגישה שקורה לה עכשיו בגוף?.

היא עצמה את העיניים והניחה יד אחת על החזה, אמרה שקשה לה מאוד לנשום.

ואת היד השנייה הניחה על הגרון ואמרה שהיא מרגישה  נחנקת.

ישבנו חנוקות אחת מול השנייה.

עם מילה גדולה בתוך החדר שנמצאת ביננו.

אינטימיות.

ושאלה גדולה עוד יותר-

מה היא אינטימיות עבור ד' כאשר היא בקשר מחוץ לחדר המיטות?

אינטימיות-

"להיות אינטימי משמעו להפוך את הפנימי ביותר של האדם לידוע, מוכר, לחלוק את גרעינו של האחר, את האמת שלו. זוהי היכולת לזהות את החלקים הטובים והרעים, את הכעס, אהבה ואמביוולנטיות של ה"עצמי" ולקבל חלקים אלו אצל האחר. אינטימיות היא היכולת לחלוק את ה"עצמי", את ההתרגשויות, הכמיהה, הפחדים וההזדקקות והיכולת לשמוע חלקים אלו של האחר" (Cassidy, 2000). 

במפגשים שלאחר מכן, למדנו אנחנו דרך הקשר הטיפולי שקיים ביננו.

איך לאפשר לקשר להיות אינטימי, ריגשי, פשוט, קשר שבו אפשר להביא את כל החלקים שיש בה.

מערכת היחסים הטיפולית הפכה להיות בטוחה ומאפשרת.

היא למדה שגם אם היא מפחדת יש לה יכולת ויציבות פנימית להביע את הפחד.

היא למדה לדייק את הצורך שלה, ודרך הדיוק הבינה שהיא מבקשת לעצמה זוגיות שבה היא תרגיש בטוחה  לדבר ולשתף את עולמה הפנימי, את האני מאמין שלה, את החלקים החזקיפ והפגיעים הקיימים בה.

 ד' הבינה שהקשרים הקיימים אינם מספקים אותה ויתרה מכך, גם מונעים ממנה ליצור מערכת יחסים כמו שהיא רוצה,  היא סיימה את מערכות היחסים שהיו לה.

"אני מרגישה צורך לעשות ניקוי יסודי, אני יודעת מה אני רוצה, וזה לא זה".

ד' עוד לומדת איך לתקשר את החלקים הפגיעים והחשופים בסיפור שלה.

היא מתנסה ביצירת תקשורת אותנטית וכנה, ומבינה  את החלקים שעוד מפחדים להיחשף למול האחר ואת אלו שכבר בטוח לה  לספר במפגשים עם בני זוג פונטציאליים.

 לכרטיס האישי שלי 

 הכותבת הינה פסיכותרפיסטית גופנית,  מנחת קבוצת איזון גוף נפש בעמותת אנוש- העמותה הישראלית לבריאות הנפש.  

חוקרת רוב חייה מערכות יחסים ותפקידים בדינמיקות קבוצתיות.  

מתמקדת ומעמיקה בעשור האחרון במערכות יחסים ויצירת זוגיות מתוך אמונה שכל אחד יכול ליצור זוגיות שטובה ונכונה עבורו.  


אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ - תיאור מקרה
תאריך: 30/8/2018 23:07:00

                                                     תיאור מקרה

מור (שם בדוי) בת 29, מתקשה ליצור מערכות יחסים זוגיות ועוד יותר להתמיד בהן.

התחלנו את  התהליך המשותף  לפני כשנתיים , מור הגיעה כדי להבין למה היא לא מצליחה לשבור את הדפוס המוכר במערכות יחסים זוגיות.

היא חווה ממצבה תסכול וכעס גדול, מצד אחד.

התעלמות ,ריחוק ואדישות  מצד שני.

בהמשך נראה שאלו הקטבים שמור נעה ביניהם בכל הקשור למערכות יחסים- הן בינה לבין עצמה והן בינה לבין החברה.

מור, תמיד עם שיער אסוף, מבנה הגוף שלה משוריין, הכתפיים נראות כמו יודעות ורגילות  איך לסחוב.

 את החיים, את העולם, את כולם ובעיקר איך לשמור על הלב. 

 תנועות הגוף שלה מביעות, כמעט מדברות  את השיריון, ההליכה שלה נוקשה, הגב שלה מוחזק יציב, הלסת שלה מכווצת והגבות נראות לרוב זועפות.

 אבל העיניים שלה נראות כאילו  מספרות סיפור אחר לגמרי, יש בהן רוך וחמימות, הבנה וקשב.

יש בה משהו שמבלבל אותי, אני מודה בפני עצמי.

 אנחנו לומדות להכיר, עם כל מפגש, אני מרגישה את הבלבול נוכח יותר ויותר בחדר, בתוכי, בינינו.

אני מבינה בעזרת הבלבול שאני חווה ,כמה פער יש במור, בין זו החיצונית, היוצאת לקשר עם העולם, לבין לזו הפנימית שלעיתים מגיעה לביקור בתוך חדר הטיפולים

וכמה זה מבלבל, להחזיק חלקים שונים וסותרים שמתקיימים יחד.

אני מרגישה שיש עוד חלק שבכלל לא מתוקשר או מודע.

בחלק החיצוני - היא אינטיליגנטית ומבריקה, מצחיקה, קלילה, קולחת, אף פעם לא משעמם איתה, יש לה חברים אינספור, כולם מגיעים להתייעץ איתה, היא החכמה שבחבורה. כזו היתה מגיל צעיר. אמא של כולם.

בחלק האמצעי-  היא קשה, מבקרת, כועסת, מחניקה ומחזיקה הכל, היא עצובה וכואבת, היא בעיקר לבד.

                        הלבד שלה נבנה בקפידה ולאורך שנים, מחסומים של לבנים שמסודרות בדיוק מופתי.

                      שנים של פחד

                      שנים של עצב

                      שנים של זעם.

                      שנים של לא לסמוך על אף אחד.

ובחלק הפנימי - יש ריק, משהו לא מובן לא ידוע ולא מוכר.

מור חיה את החיצוני, מעבר לחומה שבנתה היא לא יכולה  לראות, החומה הפכה גבוהה כ"כ עד שהיא עצמה כבר לא רואה את החלקים הפנימיים שבה.

"כאשר עצמי כוזב מתארגן בתוך אדם עם פוטנציאל אינטלקטואלי גבוה ישנה נטייה חזקה מאוד של השכל (MIND) להפוך למיקומו של העצמי הכוזב, ואז מתפתח נתק בין פעילות אינטלקטואליות לבין קיום פסיכוסומטי".

(עצמי אמיתי, עצמי כוזב (1960) ויניקוט,ד.)

מור גדלה כילדה אחראית ועצמאית, היא היתה ילדת מפתח, טיפלה באחיה הקטן.

 אביה עבד  רוב שעות היום  ואמה היתה רוב הזמן במיטה, חולה, ולפעמים נעלמה לתקופות ארוכות בבית חולים.

כשמור בגרה הסבירו לה  שאמה מתמודדת עם דיכאון קליני.

רק לאחר שנים רבות, כשמור היתה חיילת הותאם טיפול שעזר ואמה חזרה לתפקוד, לניהול הבית, ולקשר עם בני הבית.

אין לה הרבה זיכרונות מהילדות. את הרוב היא לא זוכרת.

 היא זוכרת בעיקר את הגבולות המאוד ברורים בבית, את הכעס של אביה ואת השקט, ההתבודדות וההתכנסות של אמה.

מור רוצה זוגיות, אבל היא לא מצליחה, ליצור את הזוגיות אותה היא מייחלת ומאחלת לעצמה.

כל החברות שלה כבר נישאו, רובן אימהות. והיא מרגישה איך היא שוב פעם לבד.

אבל הפעם הלבד מורגש שונה. הוא נחווה כבלתי נסבל.

מור חווה תסכול כזה שהיא לא מצליחה להשתחרר ממנו.

יש לה דפוס מוכר במערכות יחסים, בהתחלה הם מאוהבים בה, אבל, כשהיא מתאהבת בהם, הם עוזבים אותה.

היא שואלת את עצמה כל הזמן, מה אני עושה לא נכון?

למה זה תמיד מגיע לאותו מקום?

במהלך הדרך שמנו לב לדפוס שחוזר על עצמו בכל פעם שמתאהבים במור היא מרגישה מאויימת,  הופכת להיות צינית, תובענית, קשה, מרוחקת, היא לא חסה עליהם, משפילה אותם ומקטינה אותם.

היא קוראת לחלק זה - "המפלצת הגדולה".

"בכל פעם שמישהו מתאהב בי יוצאת ממני המפלצת הגדולה".

"אני לא יודעת איך אפשר לשרוד אותה, אפילו אותי היא מפחידה לפעמים".

 אמרה לי באחד המפגשים.

באותו מפגש מור הבינה.

 "אם הם שורדים את ה"מבחן" אני מרשה ללב שלי להיפתח".

אבל כשזה קורה, הם מתבלבלים ועוזבים.

מור, משתנה כשאוהבים אותה.

היא לא מאמינה לכך, אף פעם לא האמינה.

בתוך חדר הטיפולים ראינו את ה"מפלצת הגדולה".

מור ניסתה אינספור פעמים להשמיד את הקשר שלנו.

בכל מיני דרכים.

ביטלה פגישות ברגע האחרון, איחרה למפגשים, כעסה עלי, האשימה אותי בכך שהטיפול  תקוע ולא מתקדם, גם הגדילה ועזבה את הטיפול לכמה חודשים ולא הסכימה למפגש פרידה, היא פשוט הלכה.

מור לבסוף לא השמידה את הקשר היות והיה בה חלק גדול יותר שרצה לשמור ולהחזיק בו.

ובאופן לא מודע רצתה ללמוד  על החוויה שלה, את עצמה, בתוך קשר מאפשר.

הקשר הטיפולי היה המקום היחיד בו היא הרגישה שהיא יכולה לעבור את החומות של עצמה וללמוד על החלקים שנסגרו אי שם בילדותה.

הקשר היחיד בו היא יכלה להיות מי שהיא, מבלי להיות אחראית, חומלת, מטפלת, או מפחדת ומתגוננת.

בתוך החדר מותר לה לרטון, לכעוס, לצחוק, לשנוא, לאהוב, להתקרב ובעיקר להתרחק, היא לא צריכה להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא רק בשביל עצמה.

הגבולות בחדר היו ברורים, הם נבנו בינינו לאורך זמן והיו יציבים.

אני הייתי ברורה לה, וכשהיא הסכימה להיות נוכחת בתוך הקשר, היא הפכה להיות ברורה לעצמה, וכתוצאה מכך הקשר הפך מקום בטוח.

ברגע שהקשר הפך בטוח, החלו לצוף זיכרונות, תחושות גוף, חלומות.

בכל מפגש עלו עוד ועוד סיפורים מהעבר, כאלו שנשכחו, הודחקו, טושטשו.

מור נזכרה בפחד הגדול שהיה לה מאבא שלה, ומכך שלא היה צפוי אף פעם, לרגעים היה מחבק ואוהב, לרגעים היה כועס, שותק, ולא מאפשר שיתקרבו אליו.

את אמא שלה היא זכרה תמיד  בצד, לא מתערבת, שותקת, מפוחדת, גם אליה אי אפשר היה להתקרב יותר מידי היא תמיד הרגישה למור כמו משהו שביר, עדין ומנותק.

הגבולות בבית היו ברורים מצד אחד, אבל מצד שני לא היו  קיימים.

בתוכה מור החזיקה וגילמה את החלקים המופנמים של אמה המדוכאת ואביה הבלתי צפוי.

בתוך מערכות יחסים זוגיות חלקים אלו יצאו באופן בלתי מודע.

מור גילמה  את התפקידים במערכת היחסים של ההורים שלה, בתוך מערכות היחסים שהיא יצרה.

תהליך העיכול של ההבנה הזו היה ארוך וחשוב.

מור המשיכה לצאת ולנסות ליצור קשרים וראתה תוך כדי את השחזור מתרחש, הבנה דרך החוויה היתה חשובה יותר מכל עבורה.

היא יכלה לעבד את התהליך ממקום רגשי, תחושתי בשילוב של הבנה וחשיבה.

החלק הפנימי, זה שבתחילת הדרך היה  לא מובן, קיבל צורה, ניראות, קול ומקום.

חלק שמחזיק בתוכו תחושות, רגשות, נוכחות, אמונה, חלק שמבקש שיאהבו אותו ושהאהבה תהיה יציבה ומדוברת ובעיקר שיהיה מקום להביא בקשר את חלקי האני מבלי לעזוב או להיעזב.

אותו חלק  כ"כ פגיע עד שלא יכול היה להמשיך להתקיים לצד החלקים האחרים, שהיו חייבים לעזור לה לשרוד את הילדות.

חלק זה  נדחק וקרס לתוך ריק.

כיום מור מתקשרת את החלקים המפחדים, ננטשים, כועסים, עצובים, שמחים, מתרגשים, אוהבים, נאהבים.

מור בתהליך למידה, בדיקה והתבוננות, מה גורם לחלקים בתוכה לרעוד, להיות מטולטלים ולהזדעזע ובכך שהיא מתקשרת את התחושות והרגשות עם בן זוגה,

אותה "מפלצת גדולה" לא צריכה לצאת ולשמור דרך השמדת הקשר.

השמדת הקשר אינה אופציה יותר כשהיא מבינה ומרגישה שיש בידיה כלים אחרים.

 פרטי המטופל/ת  בבלוג זה שונו על מנת לשמור על פרטיות.

 מקורות:

עיוות האני במונחים על עצמי אמיתי ועצמי כוזב. (1960) וויניקוט, ד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.

 לכרטיס האישי שלי 

 הכותבת הינה פסיכותרפיסטית גופנית,  מנחת קבוצת איזון גוף נפש בעמותת אנוש- העמותה הישראלית לבריאות הנפש.  

חוקרת רוב חייה מערכות יחסים ותפקידים בדינמיקות קבוצתיות.  

מתמקדת ומעמיקה בעשור האחרון במערכות יחסים ויצירת זוגיות מתוך אמונה שכל אחד יכול ליצור זוגיות שטובה ונכונה עבורו.