צור קשר עם רוני
...Loading...

רוני מוסנזון נלקן


אני מטפלת במגע ומורה בכירה בשיטת מריון רוזן.

זכיתי ללמוד עם מריון רוזן בשנים האחרונות לחייה, וכן עם מורים רבים מאירופה וארצות הברית, מתלמידיה הישירים. הוכשרתי כמטפלת ולאחר מכן כמורה בבית הספר הפיני. בנוסף, למדתי פסיכותרפיה ובודהיזם במכון דמות עם איאן ריס במשך שנים רבות (ועדיין לומדת איתו), גשטלט באוניברסיטת תל אביב, קורס סופרוייזרים בפסיכותרפיה גופנית, וכעת אני בשנה הרביעית של הכשרה באנליזה ביואנרגטית. 

אני מטפלת ומדריכה בקליניקה פרטית בירושלים ובתל אביב. מובילה את ההכשרה בשיטת רוזן בארץ ומלמדת בסדנאות מבוא והעמקה בארץ ובעולם. 

על שיטת רוזן תוכלו לקרוא באתר כאן וכאן

ברקע שלי אני באה מתחום התיאטרון. למדתי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובמשך שנים רבות יצרתי בתיאטרון בובות במסגרת תיאטרון הקרון. כתבתי, עיצבתי והופעתי עם הצגות בארץ ובחו"ל. כתבתי ביחד עם מרית בן ישראל את הספר "חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" (הוצאת כרמל, 2009) ואני עדיין מלמדת בחממה של תיאטרון הקרון – קורס הסבה לאמנים מתחומים שונים המעוניינים ליצור תיאטרון בובות אמנותי לילדים. החממה תומכת באמנים בתהליכי יצירה וגילוי השפה האישית והייחודית שלהם – עבורי זהו מקום בו האמנות והטיפול נפגשים. 

לכאורה המעבר מתיאטרון בובות לטיפול במגע הוא שינוי גדול. למעשה, הידיים שהנפישו והביעו רגשות, מקשיבות עכשיו לעולם הרגשי והנפשי של המטופלים. הטיפול ממשיך את החיפוש שהניע אותי מאז ומתמיד להבין מה מאפשר צמיחה, התפתחות ושינוי באדם, מעבר מהידוע והמוכר אל מה שמעבר לתפיסה הרגילה.

בטיפול אני מקשיבה באמצעות הידיים לשינויים המתרחשים בגוף המטופל. הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. כאשר הגוף (האדם בגופו) מרגיש שמקשיבים לו באופן עמוק ויסודי, מתאפשרים שינויים בתפיסה המורגלת, המתח השרירי הכרוני מתרפה ומתרכך ונשימה טבעית ממלאת את הגוף. המטופלים חווים הקלה פיזית ונפשית ובאופן אורגני מתרחש שינוי בתפיסת העולם – במלוא מובן המילה. 

שיטת רוזן נחשבת ל-bodywork ולא לפסיכותרפיה. עם זאת, מכל השיטות לטיפול במגע, עם שילוב של שיחה וקשר, היא נוגעת בדיוק בגוף-נפש. אני מאמינה שהטיפול בשיטת רוזן הוא התנסות חשובה ביותר עבור כל מטפל בפסיכותרפיה גופנית.

אתם מוזמנים לחוות את השיטה ולהצטרף לסדנאות הקרובות. 

לקבלת מידע על סדנאות ופעילויות שלחו אלי מייל: ronimn@gmail.com

להצטרפות אל דף הפייסבוק של שיטת רוזן כאן

פרטים על סדנאות מבוא קרובות בדף הנחיתה: 
https://lp.vp4.me/ew3z

עוד על השיטה אתם יכולים לקרוא כאן


מריון רוזן בוידאו:

 Marion Rosen and the Rosen Method

Marion Rosen: Mapping your emtions

Interview with Marion Rosen - 2006

Rosen Method Bodywork

קישור למאמרים שכתבתי

מאמר על שיטת רוזן ב"קול הנטורופתיה", נובמבר 2010, עמ' 9-13: https://docs.wixstatic.com/ugd/a848dd_58a19e6cad5e43bca9f6f6a746626df3.pdf

להבין דרך הגוף - פוסט אורח בבלוג "עיר האושר" של מרית בן ישראל: http://wp.me/pSKif-h2y

- ניסיון מקצועי: מטפלת ומורה מוסמכת בשיטת רוזן

- פירוט ההכשרה המקצועית: 

  • תואר ראשון בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב (4 שנים)
  • הוכשרתי כמטפלת בשיטת רוזן (4 שנות הכשרה כולל התמחות) ולאחר מכן כמורה בכירה (4 שנות הכשרה נוספות) במכון הבינלאומי לשיטת רוזן.
  • למדתי פסיכותרפיה ובודהיזם במכון דמות עם איאן ריס (3 שנים) (ועדיין לומדת איתו בקבוצה פרטית מזה כ-10 שנים)
  • גשטלט באוניברסיטת תל אביב (שנתיים)
  • קורס סופרוייזרים בפסיכותרפיה גופנית (שנה אחת, בניהול אורית קלפיש)
  • כעת אני בשנה הרביעית של הכשרה באנליזה ביואנרגטית (בהנהלת ענת גיחון)

 - מחיר (מחירים שונים לטיפול, הדרכה ולסדנאות השונות)

 - תחת ביטוח מקצועי: כן

 - תחת הדרכה מקצועית: כן

 - חבר איגוד - לא 


וידאו

תעודות

ארועים

אל הלא מודע דרך מגע – מבוא לטיפול בשיטת רוזן
בהנחיית רוני מוסנזון נלקן
ב"מקום  של יוגה", קיבוץ עין שמר (ליד פרדס חנה - כרכור)
שישי-שבת 23-24 בפברואר 2018
שעות: שישי 10:30-16:30, שבת 9:00-15:00
עלות: בהרשמה מוקדמת עד 9.2.18 800 ₪. מחיר מלא: 960 ₪
לחברי הפורטל הנחה נוספת של 5%

בסדנה נכיר שיטת טיפול עדינה ועוצמתית, המשלבת מגע רגיש ותקשורת מילולית ומקשרת בין הגוף והרגש. נתבונן בגוף וננסה להקשיב למה שהוא מספר מעבר למילים: מה הרגשות שהוא מבטא? מה העמדות הנפשיות שהוא מחזיק? נלמד לפגוש את המתח השרירי והנשימה באמצעות המגע ולחפש קשר עם המטופל במקום בו הוא מחזיק את עצמו בגופו, ועם ההרפייה לאפשר לרגשות ולתכנים שהמתח מסתיר לעלות אל המודעות.

המגע המיוחד של שיטת רוזן הוא כלי טיפולי המאפשר להרגיש יותר שלמים עם עצמנו ומחוברים למי שאנחנו באמת. הוא מאפשר להפחית את המתח והשלכותיו על איכות חיינו ולחדש חיוניות ותנועה חופשית. זהו כלי חשוב לטיפול, התפתחות אישית והעשרה למטפלים בשיטות טיפול גוף-נפש ופסיכותרפיה גופנית.

מריון רוזן, פיזיותרפיסטית שעבדה עם תלמידיו של קרל יונג הגדירה את השיטה כ"גישה אל הלא-מודע דרך מגע"
"גישתה של מריון רוזן מציעה דרכים למדיטציה-ביחסים באמצעות מגע מיומן. היא קשורה בבירור לשיטות מוקדמות יותר של טיפול גוף-נפש, ובעיקר לעבודתו של רייך, שיטות המתירות לאני העמוק יותר של האדם להתגלות על ידי עזרה בהמסת "שריון האופי". "
מתוך ההקדמה לספרה של מריון רוזן "שיטת רוזן לטיפול במגע – גישה אל התת-מודע דרך מגע" (הוצאת אח)מאת ד"ר קלאודיו נראנג'ו, מחבר "אופי ונוירוזה: השקפה אינטגרטיבית"

עוד על שיטת רוזן כאן

 

מנחה: רוני מוסנזון נלקן, מטפלת ומורה בשיטת רוזן. מטפלת בקליניקה פרטית בירושלים ובתל אביב. למדה עם מריון רוזן ועם מורים בכירים מאירופה וארצות הברית. מלמדת בארץ ובאירופה. עוד על רוני כאן

לקראת הסדנה יתקיים ערב הכרות ב"מקום של יוגה" בעין שמר ביום ראשון 21.1.18 בשעה 19:30. פרטים נוספים כאן

תלמידים מספרים: 

יש משהו עדין ועמוק כל כך בשיטה הזו... כמטפלת גוף-נפש לא נתקלתי בגישה כזו מיוחדת עד כה. רוני היא מורה קשובה מאד, רגישה מאד וחכמה מאד. מסורה לשיטה ולתלמידות ולתלמידים בעדינות אין קץ ובנכונות רבה...

אלנה בפסמילני, מטפלת וואטסו

בשיטת רוזן מצאתי את החיבור שרציתי כמטופלת, וחיפשתי להעניק כמטפלת... כמורה מנוסה בעצמי, אם כי מתחום אחר, מצאתי ברוני מורה באופן שלא מצאתי אצל אחרים - מישהי בעלת הבחנה חודרת ומלאה באמפטיה גם יחד, מישהי המאפשרת ומקבלת כמו גם דורשת, מובילה תמיד אל הצעד הפנימי הבא. 

אורה פין, מחנכת וולדורף, מטפלת בקרניוסקרל ומתמחה בשיטת רוזן

הגעתי לשיטת רוזן באקראי. מצאתי דרך של טיפול ומגע שמתחברים למעמקים... רוני היא מטפלת מדהימה עם רגישויות מיוחדות, אינטואיציות חדות והבנה עמוקה למצבו של המטופל... טיפול בשיטת רוזן הוא הרפתקאה והוא אמנות... האמת הפנימית של המטפל פוגשת את האמת הפנימית של המטופל. 

דבורית בן שאול, אמנית, מטפלת גוף הוליסטית

החלטתי להגיע לסדנה בשיטת מריון רוזן בהתחלה על מנת לחוות חוויה אישית לשם התפתחות, צמיחה ועניין... תוך כדי התמדה בסדנאות ההכשרה, ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי... ההכשרה בשיטת מריון רוזן בעצם הכשירה אותי להיות האדם שאני, להיות מי שאני...

כרמית בלום, מטפלת בשיטת רוזן, שנה שלישית בלימודי פסיכותרפיה גופנית התייחסותית, מורה לפילטיס, ממובילות שיטת רוזן בישראל.

רוני מוסנזון נלקן - מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים.

 לכרטיס של רוני לחץ כאן 

בלוג

במה אני נוגעת כשאני נוגעת בגוף - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
תאריך: 4/9/2017 13:38:00

שלום וברוכים הבאים,

אני נרגשת להתחיל לכתוב כאן, כתיבה למרחב הגלוי לעיניכם, בשונה מכתיבה למגירה נסתרת מהעין. אם אתם קוראים עכשיו את המילים האלה, אני מושיטה את ידי לשלום ושמחה שאתם שם.

בשנים האחרונות אני מטפלת במגע בשיטת רוזן, עבודה של נוכחות, הקשבה ודו-שיח דרך מגע. העבודה מרתקת באופן שהיא מתייחסת, מקשרת, מגשרת, נוגעת במרקם המורכב של גוף-נפש-רוח. הגעתי אליה בהמשך למסע ארוך של חיפוש בתחומי רוח, אמנות, נפש. מסע גילוי שנובע מתוך שאלות ותהיות ומעלה שאלות רבות נוספות. הייתי רוצה לשתף בהן כאן לא כתיאוריה ורעיונות אלא כשיח הנובע מתוך הנסיון והחוויות האישיות שלי.

בתקווה שהבלוג יהיה מרחב לשאלות ושיתוף, להשראה.

במה אני נוגעת כשאני נוגעת בגוף?

התשובה כל כך עשירה ומורכבת. השאלה נפתחת ונפקחת ככל שהעבודה במגע מתפתחת.

ולמה בכלל לגעת בגוף?

תשובה אישית לגמרי: הידיים הובילו אותי. הידיים תמיד היו עבורי החלק המביע והתקשורתי. גם כשהמילים לא היו זמינות, כשהתביישתי, כשלא ידעתי. במשך שנים רבות יצרתי בתיאטרון בובות. כאשר הלבשתי לראשונה בובה על כף ידי התבוננתי בה - ולפתע נבהלתי. היא רעדה ונשמה. לקח לי רגע להבין שהיא רועדת ונושמת משום שאני רועדת ונושמת. דרך הבובה קלטתי את החיים שבי, החיים הסוערים והשקטים, הבוטים והעדינים. כך למדתי לעקוב אחר הבובות הלבושות על כפות ידי, לגלות דרכן את החיוניות שלי ולשתף בה את הקהל דרך תיווך הבובה. לימדתי את התלמידים שלי הנפשה כקשר ותקשורת עם עצמם ועם הקהל במשך כ-25 שנה בבית הספר לתיאטרון חזותי ובמקומות נוספים. בשנים האחרונות השלתי את הבובות לגמרי ועבדתי עם התלמידים עם כפות ידיים חשופות.

אלא שבשלב כלשהו נהר האש שהופיע בדרכים שונות באגדות שסיפרתי הפך מדימוי למציאות. מצאתי עצמי נאבקת על חיי הגוף וחיי הנפש במשפחה הקטנה והיקרה שלי. נאלצתי לבקוע מהביצה, למשש את הכאב, להביט בו בעיניים חשופות, בלא תיווך.

וכשהלהבות שכחו מעט, אמרתי לעצמי, בוודאי יש משהו כזה שאני יכולה ללמוד – לגעת בכאב בידיים שלי, להיות עם אדם אחר בסבל שלו.

שאלתי סביבי והופניתי לשיטות שונות של טיפולי אנרגיה, הילינג ועוד. הרגשתי שהגעתי הביתה כאשר בלימודי שיטת רוזן ניתנה לי הנחייה להקשיב לגוף באמצעות הידיים. הנחתי את הידיים על גוף הפרטנרית שעמה תירגלתי והקשבתי. הרעיון קסם לי, אך הידיים לא שמעו כלום. מה זאת אומרת ידיים מקשיבות? מקשיבות למה? נזכרתי בהמשך האגדה, המעשייה הרוסית שבחרתי לספר על שום שמה המסתורי "לך לא אדע לאן, הבא לא אדע מה": אחרי שהגיבור עובר את נהר האש הוא מגיע אל מקום-לא-מקום, שם הוא אמור למצוא "לא-אדע-מה". זו המשימה הקשה והמסוכנת ביותר, שהוא יכול לה רק בזכות נחישות והתמדה. אז התמדתי. המשכתי להקשיב בלי לדעת למה. בלי להבין. בלי לשמוע. ולאט לאט, מתוך ה-לא-יודעת התחילו להופיע סימנים. הידיים החלו להבחין בשינויים החלים בגוף תוך כדי המגע, תוך כדי השיחה. ועולם שלם התגלה, עולם של תקשורת עם הגוף מעבר למילים, מעבר לידוע.

על העולם הזה אני רוצה לכתוב כאן, לשתף בנסיון ובתובנות ובעיקר להעלות שאלות. מה קורה כשנוגעים בגוף? מה מאפשר המגע הישיר בגוף? מה מאפשר (או מגביל) טיפול שמתמקד במגע לעומת טיפול בפסיכותרפיה גופנית שבו המגע הוא חלק מסך אפשרויות שונות של קשר?...

בתמצית, אותה שאלה שהתחלתי בה: במה אני נוגעת כשאני נוגעת בגוף?

פוסט ראשון שרובו שאלות.

פתיחה לדיאלוג, לשיח, לשיתוף. בתוכי ו-מקווה – איתכם.

למתעניינים להכיר וללמוד את שיטת רוזן לטיפול במגע, פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

מפגש התנסותי עם שיטת רוזן והעבודה שלי בטיפול במגע 
בכנס "פעימה משותפת" 
ב-26 ביולי 2018 יתקיים בתל אביב. להרשמה כאן

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 


רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 

מה הגוף שלי מספר? - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
תאריך: 23/9/2017 21:15:00

אני ישנה. כבר שנים, ועוד שנים רבות. מאה שנים, נצח, עד שיבוא הנסיך. לא בטוחה שרוצה שיבוא. עדיף כך. ישנה, לא רואה, לא שומעת, לא יודעת. לא נראית, לא נשמעת, לא נודעת. לא מתה, ישנה. נושמת במידה הנחוצה, לא יותר, לא פחות. כמה נשימה כבר צריך כדי לשרוד?

אני סבך קוצים. תידקרו אם תתקרבו. אל תנסו! אין סיכוי שתדעו מי אני, מי מעבר לי. אני גדר לא חיה. לא תגעו בי, לא תתקרבו, לא תשערו. אין כאן איש. אין כאן אף אחד. אין מעבר. סכנה.

אני הנסיך. נחוש להגיע ליפהפיה הנמה. בתנועה גדולה אגיע אליה, בנשיקה אעיר אותה. החסר שלה מניע אותי. אבל אני לא מוצא. כבר שנים מסתובב סחור סחור, מתקרב ומתרחק, מאה שנים לפחות. היאוש לעתים אורב.

כל אלה עמדות נפשיות שיכולות לבוא לידי ביטוי בגוף. כשאני מניחה את ידי על הגוף בטיפול ומקשיבה אני מרגישה את האופנים השונים, המיוחדים והיצירתיים שהאדם המטופל מחזיק בעצמו בגופו. לעתים קרובות עולים בי דימויים. אני מקשיבה להם, הם מספרים סיפור. במה אני נוגעת כשנוגעת בגוף, שאלתי בבלוג הקודם. הנה נסיון נוסף לשתף ולתהות:

בטיפול במגע אני מקשיבה באמצעות כפות ידי למתח השרירי ולתנועת הנשימה, שמה לב למקומות בהם השריר מתוח, מכווץ, עוצר נשימה ולמקומות בהם השריר מגיב, חיוני והנשימה חופשית. המתח השרירי מגן עלינו מצד אחד, ומגביל אותנו מהצד השני. לדוגמא: אם נפגעתי ו"נשבר לי הלב" יתכן שאכווץ את החזה, אכנס אותו פנימה. כך אני מגינה על הלב השבור, אך ההחזקה גם מגבילה את היכולת להושיט זרועות בחופשיות ובשמחה למי ומה שאני רוצה... בעת הפגיעה ההגנה נחוצה. אך אם הפגיעה חלפה והגוף ממשיך להחזיק בכיווץ, הוא מפנה משאבים רבים להגנה, מותש ואינו חופשי לנוע באופן מותאם.

באופן אופטימאלי הגוף היה אמור לנשום במלואו, לרוחב, לאורך, לעומק. לאפשר לנו לנוע בחופשיות בעולם, מביעים ויצירתיים, מחוברים לעצמנו, לסביבה וליקום. הה... כך באופן אידאלי. אלא שהמערכת הגופנית והנפשית שלנו, גם עם החיים המיטיבים ביותר, עוברת טלטלות ושיבושים. אירועים טראומתיים שקשה לנו להכיל ברגע התרחשותם גורמים לשרירים להתכווץ על מנת שלא נרגיש, על מנת להגן מפגיעה. לעתים ארועים או מצבים מתמשכים כאלה קרו החל מראשית חיינו והגוף הגיב הרבה לפני שהיו לנו מילים לבטא מה אנו מרגישים. הגוף מחזיק חוויות אלה ללא מילים. מבלי דעת, מחזיק חלקים של עצמנו מבודדים, מודחקים, לא מורגשים. מנותקים מעצמנו.

כשאני מניחה את ידי על הגוף בטיפול ומקשיבה אני יכולה לשים לב לפער או לקשר בין הנשימה העצורה לבין התנועה העדינה של השריר. אני מקשיבה לדקויות ושמה לב שכל שריר תפוס באופן אחר ומסויים. השריר יכול להיות מוחזק אך עדיין חיוני במידת מה, או קשה כמו אבן. יתכן שיש בשריר רצון להנגע ולהשתחרר, או שהוא ממש מנותק. והנה, אני כבר קולטת ומתבטאת דרך דימויים. אני מניחה שכל מטפל קולט ומבטא את ההקשבה הבסיסית הזו באופנים שנובעים מתוך עולמו הפנימי. אני קולטת, באופן שבו השריר מוחזק, תמונה של דמויות ומצבים, דרמה וקונפליקט בין כוחות תנועה וכוחות עצירה. הניואנסים הפיזיים מספרים לי על האופן שבו המטופלים מחזיקים בתוכם חלקים מבודדים, אבודים. לעתים מצטיירות לי תמונות כמו אלה שתיארתי למעלה, היפהפיה שרק רוצה לישון עוד ועוד, שלא יתקרבו ולא יגעו בה; הגוף המתחזה לסבך קוצים דוקרני, הודף, לא אנושי. ואולי שלגיה בארון זכוכית. שלא כמו היפהפיה הנמה, רואים אותה, ממש כאן קרובה, אך כאשר מושיטים יד נתקלים בארון הזכוכית.

טווח הדימויים של התנתקות עצמנו מעצמנו יכול להיות רחב מאוד. ממדוזה שהופכת את המתבונן בה לאבן, ואז אתקל במגע בגוף מאובן, לא נושם, לא זז, כביכול לא קיים, מנותק מהחיות באופן קשה ביותר. דרך הגיבורים בסיפורי העם הרוסיים שבמנוסתם מהמלך האכזרי מתחפשים לסירה ומשוט על הנחל, או לקדרה וכף על הכיריים או למיני חפצים דוממים אחרים, אך ברגע חלוף הסכנה חוזרים חזרה לדמותם האנושית, ועד הדימוי של שפן בסיפור של פו הדוב שאומר מעבר לדלת "אני לא בבית", אבל הידיים המקשיבות לגוף מרגישות אותו חי, נושם, חמים ומתוק, מקשיב לי בחזרה מצידו מעבר לדלת ומאוד מאוד שם.  

דרך הדימויים בטיפול אנחנו מתקרבים, המטופלים ואני, להכיר בסיפור המוחזק בגוף, לחוש אותו, וכך לעתים מתגלה בחירה אחרת, סיפור חדש.

מה הגוף שלי מספר? מה מוחזק בו באמצעות השרירים מעבר להכרה? מה היה משתנה אם לא הייתי מתאמצת כל כך להחזיק חלקי עצמי מבודדים? מי אני עם כל החלקים שלי?

מי אני?

זו השאלה. הכיוון לחיפוש מעבר לידוע. הדרך בטיפול, בחיים. מסע לגילוי עצמי.

למתעניינים להכיר וללמוד את שיטת רוזן לטיפול במגע, פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

מפגש התנסותי עם שיטת רוזן והעבודה שלי בטיפול במגע 
בכנס "פעימה משותפת" 
ב-26 ביולי 2018 יתקיים בתל אביב. להרשמה כאן

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 


רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 



השד בבקבוק: סיפור מתח - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
תאריך: 6/1/2018 13:59:00

השבוע נזכרתי בעוד סיפור שהייתי מספרת במשך שנים רבות בתיאטרון. לראשונה עיבדתי אותו להצגה בסוף שנות השמונים ביחד עם רחל ברקמן דנגור, חברתי היקרה שנפטרה מסרטן הקיץ. אני מקדישה את הבלוג הזה לך, רוחלה. לאומץ ולרצון לחיות עם כל הכאבים והסבל הקשים מנשוא. התמונה שאני מעלה כאן היא של דגי זהב בבריכה בהוסטל בתל השומר. צילמתי אותה כשבילינו שם ביחד בשקט ואהבה כמה ימים לפני שעברת מן העולם. היא מתקשרת גם לסיפור שלנו, הדייג והשד. עיבוד מתוך אלף לילה ולילה. לך, שחרזדה שסיפרה סיפורים כדי לעכב את הדין, עד שכבר לא יכלה. לחברתי שליוותה אותי בדפדוף הדפים של חיי.

הסיפור בקצרה בעיבוד שלנו: באותו היום הדייג לא העלה בחכתו דבר, והנה לקראת הערב, דג בקבוק. בקבוק? בשביל מה אני צריך בקבוק, אני רעב, לא צמא! חשב בליבו. חלץ את הפקק והנה יצא מהבקבוק שד ענק וקרא בקול: אני אהרוג אותך!
מה? למה?? קרא הדייג המבוהל.
כי הוצאת אותי מהבקבוק!
רצית להשאר בפנים?
לא, רציתי לצאת!
אז למה אתה רוצה להרוג אותי?? הנה, הוצאתי אותך!
אני אגיד לך למה, אמר השד. לפני שנים רבות, כשהכניסו אותי לתוך הבקבוק צעקתי: הצילו, הצילו, אבל אף אחד לא בא. הצילו, מי שיוציא אותי מהבקבוק אתן לו כסף וזהב! אבל אף אחד לא שמע. מי שיוציא אותי מהבקבוק אתן לו יהלומים ואבנים טובות!! אבל אף אחד לא שם לב אלי... כעסתי כל כך ואמרתי, הראשון שיוציא אותי מהבקבוק, אני... אני אהרוג אותו! וזהו, אתה הוצאת אותי ואני אהרוג אותך.
אמר הדייג הערמומי: אההה, עכשיו אני מבין למה אתה רוצה להרוג אותי, אבל יש משהו אחר שאני לא מבין... איך נכנסת לתוך הבקבוק? אני לא מאמין ששד גדול כמוך יכול להכנס לבקבוק כזה קטן!
אתה לא מאמין לי??? בטח שאני יכול! בלי בעיות! אני אראה לך! אמר השד ונכנס בחזרה לבקבוק. אתה רואה?
אבל הדייג סגר מיד את הבקבוק וזרק אותו בחזרה לים, הרחק הרחק משם...

סיפור מוכר? מוכר היטב. כרוניקה של כעס. כרוניקה של מצוקה.
אם אני מאתרת את הסיפור בגוף שלי, אני מזהה בקלות את השד. הצורך שלא נענה עורר חרדה והפך מכעס לזעם שמתפרץ על הראשון הנקרה בדרכי. זעם כה גדול שאין לו מקום בעולם ואין מי שיכול לשאת אותו. ואכן, אם הוא מאיים לכלות כל דבר העומד בדרכו, מי ירצה בו?
גם את הדייג אני מוצאת בגוף. גם לו יש צרכים, לאכול, להתפרנס, לחזור הביתה בשלום. אם מתפרצים לו שדים מאיימים מבקבוקים הוא חייב למצוא דרך להפטר מהם כדי לשרוד ולהתקיים. גם אם לרגע נכמרים הרחמים על השד, אפשר להבין את הדייג שמציל את חייו בכל מחיר. מאז ומתמיד כשסיפרתי את הסיפור הזה חשתי אי נחת בסיומו. אפשר לומר חרדה קלה, על כך שבעצם השד שוב כלוא בבקבוק והסיפור עלול לחזור על עצמו. הבעייה ממש לא נפתרה. לכאורה הדייג הוא גיבור הסיפור. השד מאיים עליו והמתח הוא בשאלה האם יצליח להגן על עצמו. אבל זה לא כל המתח בסיפור, ממש לא!

איפה אני מזהה את המתח הגדול ביותר? לא בדייג ולא בשד, אלא בבקבוק. המיכל הצר שמחניק בי את השד בפנים. הכלא של כעסי, מכאובי, צרכי, ההזדקקות שאין לה מקום ואין מי שיראה אותה, ישמע, ישים לב. כמה מאמצים אני עושה כדי "לבקבק" את כל זה בתוכי... כמה מתח בבקבוק, כמה מתח להחזיק כך מבודד. כמה סבל. להחזיק הכל בפנים. לדחוק, להדחיק. שלא יצא הכעס, שלא תכנס האכזבה. להגן מפני מה שעלול להתפרץ מבפנים החוצה. להגן מפני החוץ שאינו מסוגל להיות נוכח ולשאת אותי עם כל מה שטמון וטעון בי בפנים. מה אני עושה עם כל העוצמה שבי? מה אני עושה לעזאזל עם הכעס הזה? 

כל עוד יש בקבוק בסיפור הפתרון יהיה תמיד או לכלוא או להתפרץ. האם יכול להיות מצב נפשי שבו מערך הכוחות של דייג, שד ובקבוק משתנה ועובר טרנספורמציה למשהו אחר?

בטיפול במגע אני כמטפלת נוגעת ב"בקבוק" שבגוף המטופל-ת, פוגשת אותו, מכירה בו. פוגשת את מערך ההחזקה השרירית שמכווצת בסרעפת כדי לא לתת לשד לעלות מהבטן לראש. נוגעת ברגליים שהן לעתים צוואר בקבוק בהפוך על הפוך, נמנעות מהקרקע... בצוואר שהוא בוודאי צוואר בקבוק לעת חירום, מחזיק בכח את הצעקה, הנהמה, השאגה, הבכי...  אני פוגשת בידי, בלבי ובנוכחותי את המתחים האלה ומחפשת קשר, תגובה בגוף שרומזת לי: הרגשנו שאת מרגישה אותנו. עוד לפני שהשד מתפרץ מהבקבוק הוא כבר מרגיש שיש שם מישהו. לא רק הדייג שדג אותו ומחזיר לים שוב ושוב. מישהו שמקשיב לו, ששם לב אליו. עוד לפני שהוא יוצא משהו בו מתרכך, מתרצה. ובינתיים הדייג ממתין בסבלנות. הוא מבין שאולי יש לו משהו חדש ללמוד כאן. הוא דוחה את הסיפוק לפתרון מיידי של הבעייה. אני מגשרת בין הדייג והשד. ואז, לרגע הבקבוק נמס. המערך משתנה. משתנה הגוף שהחזיק או-או, או הדייג או השד, או הבקבוק או האימה. והנה הם שם, פנים אל פנים, הדייג והשד.

ו...? האם יתכן המשך חדש לסיפור?

(ו... ו... מה הקשר של כל זה לוילהלם רייך? על כך בבלוג הבא...)

למתעניינים להכיר וללמוד את שיטת רוזן לטיפול במגע, פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

מפגש התנסותי עם שיטת רוזן והעבודה שלי בטיפול במגע 
בכנס "פעימה משותפת" 
ב-26 ביולי 2018 יתקיים בתל אביב. להרשמה כאן

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 



רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 


לגעת בשריון: האביר החופשי - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
תאריך: 4/2/2018 08:24:00

בבלוג הקודם התייחסתי אל המתח הפנימי בגוף כ"בקבוק" שמחזיק בתוכו את ה"שד". אפשר לומר שהבקבוק הוא השריון השרירי (הפן הפיזי של השריון הקרקטריולוגי), אחד המושגים המרכזיים של וילהלם רייך*. במובן זה ה"שד" הוא תנועה פנימית וה"בקבוק" עוצר אותו מלצאת החוצה.  ה"שד" יכול להיות כל מיני דברים, הוא יכול להיות תנועה שנובעת ממצוקה אבל גם מהתלהבות. ביטוי של התלהבות גם הוא יכול להיות לפעמים חזק מידי עבור הסביבה. שד משחת, תתנהג יפה! שב בצד בשקט, אל תפריע! והשד מרגיש דחוי. מושפל. מתכנס פנימה, שומר את עצמו קטן, מצומצם, חסר קול. הוא מכווץ את השרירים, עוצר את הנשימה וכך "מבקבק" עצמו. שלא ידחו אותו שוב. עכשיו הוא מוגן מהחוויה הקשה, שאין שם בחוץ מישהו שרואה אותו, שמקבל אותו. אני לא ראוי, אני לא מספיק טוב, אני שד, אומר, ושוכח שהוא בכלל לא שד. הוא התלהבות. או מצוקה. הוא תנועה שרוצה לפרוץ ולהתבטא בעולם. התסכול, הכעס, היאוש, נשארים בפנים. הוא לא מרגיש מה הוא מרגיש. הוא שוכח מי הוא. 

זהו תקציר מטפורי של תהליך הווצרות השריון: שילוב של תפיסה גופנית, רגשית, מנטלית ודפוסי התנהגות, אשר מגנים על המהות הפנימית שלנו מפני פגיעה, ומגדירים את האפשרויות וההתנהלות שלנו בעולם גם אם הפגיעה כבר חלפה. כמובן שיכולים להיות תסריטים נוספים ושונים, אבל העקרון דומה.

אני רוצה הפעם לגעת ב"שריון השרירי", לא במושג התיאורטי אלא במעשה, בגוף: האם אפשר לגעת בשריון? איך? מה המגע בשריון מאפשר? ומכיוון שהשד לא מרגיש כל כך נח בבקבוק, אני רוצה לשמח אותו ולהשתמש בדימוי אצילי יותר של אביר ושריון, ולשאול, האם יתכן אביר חופשי??

אביר הוא תואר שניתן על שירות נאמן לממלכה. כך גם השריון הוא סוג של "תשלום" שאנחנו משלמים כדי לשרת את הממלכה-הסביבה שלנו. ציפיות המשפחה והחברה הופכות לערך ואנחנו לומדים להיות נאמנים לו, הפנמה סביבתית נפשית-גופנית שמעצבת את הגוף שלנו. ממש כך. האופן שהגוף שלנו מתעצב מבטא את התנועה והמעצור, את הקונפליקט והדרמה הפנימית.

לפני שנים רבות למדתי עם פיליפ ג'נטי, מאמני התיאטרון החזותי הידועים בצרפת, שהיה מורה בחסד. הוא הציע לקבל השראה לעיצוב בובות מפירות וירקות שכן הצורה שלהם היא תנועה שעצרה. כמו קסם, פתאום יכולתי לראות את הצורה של האגס או התפוח כתנועה.

בדיוק כך, בטיפול במגע, כאשר אני נוגעת בגוף, אני פוגשת את האופן שבו האדם התעצב בגוף שלו, נוגעת בתהליך הצמיחה וההתהוות, בהסטוריה, בסיפור חייו. בתנועת החיים ובעצירתה.

איך נוגעים בצורה שהיא תנועה? איך משחררים את התנועה שעצרה בצורה?

מה הבעיה? בואו נרפה את השרירים ונשחרר את השריון! הבעיה היא שהשריון השרירי הוא חלק ממארג מורכב פיזי-נפשי. גם אם נעסה את השרירים, רוב הסיכויים שבמוקדם או במאוחר הם יחזרו לדפוסי ההחזקה הקודמים. לא באמת מדובר בשריון ברזל שלבוש עלינו מבחוץ. השחרור מהשריון השרירי איננו עניין פשוט ובוודאי שאני כמטפלת לא יכולה "להסיר" אותו עבור אדם אחר. כשאני נוגעת בשריר המכווץ, אני נוגעת באותו זמן בכל מארג התפיסה הרגשית והקוגניטיבית, במערך ההגנה. רוב הסיכויים שאם אגע באופן שמנסה לשנות אותו הגוף יתנגד, יתכווץ יותר, יתעקש להחזיק ולא יתן לי "לפלוש". לעתים קרובות מטופלים אומרים: בא לי לקחת את כל הסבל הזה ולהפתר ממנו. אבל זה לא עובד ככה... אנחנו לא בדיוק נפתרים ממנו וגם לא צריכים! השריון לא מיותר. הוא שמר עלינו, בזכותו שרדנו והגענו עד הלום. יותר מכך, השריון מגביל אך גם מספר על הדרך היצירתית בה התפתחנו, כמו צמח שבדרכו אל האור מתעקם, מתכופף, פורץ גדרות. אין כמעט דבר העומד בפני השאיפה אל האור! השריון הוא אנחנו. באופן שנשמע פרדוקסלי, רק אם מכירים בחשיבות השריון, בהגנה שנתן, באופן היצירתי שהתהווה על מנת לשמור עלינו, רק כך יכול לחול שינוי.

כדי לגעת בשריון אנחנו צריכים לגעת באופן משולב בגוף, במחשבה וברגש, בתוך הקשר. וזה מה שמאפיין את דרכי בטיפול בשיטת רוזן. הטיפול משלב מגע ושיחה. במגע אני פוגשת את המתח השרירי העמוק ומקשיבה לתנועה, לנשימה. כדי לגעת בגוף כתנועה אני צריכה להרחיב את התפיסה שלי עצמי, לתת מקום למה שאני לא יודעת. המגע עצמו שונה מאדם ואדם, מכיוון שלכל אחד יש יחסים ייחודיים עם עצמו בגופו. יש מטופלים שאגע בהם במגע חזק כדי שירגישו את המגע, משום שההחזקה השרירית עמוקה, אצל אחרים המגע יהיה קל ביותר, אחרת ירגישו את המגע כחזק מידי, פולשני. אין מגע אחד נכון. הוא מתגלה מתוך הקשבה והתנסות. דיאלוג במגע. אני מחפשת קשר עם המטופל, שמתבטא כאשר הגוף נענה ומגיב למגע. אני נוגעת מבלי לשנות את המטופל, תומכת עם הידיים במקום בו הוא מחזיק את עצמו, במקום של השריון השרירי. זהו מקום של בדידות. מקום שהאדם החזיק את עצמו בכוחות עצמו כשלא ראו אותו, לא היו איתו. שם אני נמצאת, עם הידיים, בהקשבה. ומחכה. בלי לדעת. מקשיבה ל"שאיפה אל האור" בגוף, לתנועה שנובעת מבפנים, שמתאפשרת מתוך החיות של המטופל. אפשר לומר שהמגע מייצר סוג של מרחב עם איכות אמהית, מקבלת, מכילה ועם זה נוכחת. זהו מפגש במרחב הגוף בלי מילים, ועם מילים שנובעות ממנו. מרחב שנחווה כבטוח, שלא כמו בעבר. בתוכו המטופל מסוגל להרגיש את עצמו, עם המתחים, כפי שהוא. להרפות אל מה שיש. עם ההרפייה מופיעה מבפנים נשימה חופשית ועמה לעתים קרובות עולה גל של רגש המתבטא בתנועה בגוף. האדם מרגיש שמקשיבים לו, שנפגשים איתו, עם הגל. וכאשר משהו נרגע, שלווה חדשה מחלחלת אל הגוף ממקום שונה מהרגיל. התהליך מתפתח, מרגע לרגע, מתוך הקשבה ונוכחות ברגע עצמו. איכות ההקשבה היא חלק משמעותי ממה שמאפשר לבוא בקשר עם הסבך המורכב הזה של השריון.

בשיטת רוזן אנחנו לא עובדים מתוך תיאוריה, אנחנו לא אמורים לנתח את הדברים, לדעת מה בדיוק איפיון השריון שאנחנו פוגשים. זוהי עבודה מעשית, התנסותית. בשביל ללמוד את שיטת רוזן אין צורך ללמוד את התיאוריה של רייך, אבל כשלומדים את רייך, הרקע ברוזן מאפשר להבין על מה הוא מדבר, כי נגענו בשריון. אנחנו מכירים אותו מהנסיון.

ואז? מה קורה כשנוגעים בשריון? האם אביר יכול להיות חופשי?

האמת היא שאני לא יודעת... זו השאלה וכאן החיפוש שלי. מה שאני יכולה להגיד כפי שאני מבינה מנסיוני עד כה: העניין איננו בהסרת השריון, אלא ביחסים חדשים עמו. הכרות עם האפשרויות שלי וגם עם המגבלות. עזיבת המאמץ המיותר להיות מי שאני לא. השאיפה אל האור היא הישר שלי, לא להיות כמו אחרים. משהו מתאוורר בתהליך. אנחנו לומדים להכיר את השריון, לחיות איתו. אנחנו רוקדים עם השריון, מתחבקים ואוהבים עם השריון, הולכים לישון עם השריון. אבל הקשר איתו משתנה, מתפתחים יחסים חדשים בין התנועה הפנימית לבין המעצורים. ואולי זה החופש האפשרי לאביר.

נזכרתי בתפילה הזאת, שאפשר לקרוא לה "תפילת האביר החופשי"...

אֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,

אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

ואם כבר מדברים על אבירים, ממש מתבקש שאכתוב בבלוג הבא סיפור אהבה. המשך יבוא!...

למתעניינים להכיר וללמוד את שיטת רוזן לטיפול במגע, פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

מפגש התנסותי עם שיטת רוזן והעבודה שלי בטיפול במגע 
בכנס "פעימה משותפת" 
ב-26 ביולי 2018 יתקיים בתל אביב. להרשמה כאן

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 


רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 

*למי שמעוניין להרחיב בנושא הקרקטר על פי רייך אני ממליצה לקרוא מאמרים של ענת גיחון בפורטל: כאן, כאן, וכאן



סיפור אהבה - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
תאריך: 17/3/2018 22:43:00

כשהייתי בת 16 התאהבתי בפעם הראשונה. טוב, לא בדיוק, הייתי כבר מאוהבת בגן חובה, אבל מגיל 16 אני זוכרת את רגע ההתאהבות עצמו. רגע הטרנספורמציה מצפרדע לנסיך או במקרה הזה, מחרגול לנסיך. הוא היה בן חברים של הורי ונראה כמו חרגול. רזה וצר מכף רגל עד ראש. לא יפה, די יבשושי, לא אהיב במיוחד. בשבת אחת באנו לבקר. הוריו הגאים ביקשו שיראה לנו סרט שעשה. החדר הוחשך וצפינו בסרטון מלא רגש ואמונה על יפי הטבע והתשוקה לאלוהים... נמסתי. כשהסרט  נגמר והאור עלה לא הייתי אותו אדם. גופי רעד, מעי המו, עיני נפערו ומולי עמד נסיך יפה תואר.

למרבית האכזבה התהליך לא היה הדדי, כך שבזאת בערך מסתיים הסיפור. אבל הקסם התרחש...

בבלוג הקודם שאלתי מהו השריון והאם ה"אביר" יכול להשתחרר ממנו. תיארתי את השריון השרירי המגן על המהות הפנימית שלנו מפני פגיעה. העליתי אפשרות של יחסים חדשים עם השריון. לא הסרתו, שהרי השריון הוא אנחנו, אלא דרך חדשה להכיר בעצמנו ולחיות עם המגבלות והאפשרויות שלנו.

אבל לפעמים השריון נמס! היום אני רוצה לכתוב על רגעים מסוג נדיר ומיוחד – בחיים וגם בטיפול – שבהם השריון לפתע מתפוגג. נס ברגעי חסד.

נס וחסד בנסיך צפרדע? האמת שלא חשבתי שאכתוב אי פעם על המעשייה הזו, היא ממש לא אחת האהובות עלי... אבל לאחרונה נזכרתי מספר פעמים במוטיב המופיע בה ובמעשיות נוספות שבהן יש טרנספורמציה לנסיך או נסיכה מדוב, חמור, ושאר בעלי חיים, כמו בסיפור המוכר של היפה והחיה. בכולן בצורה זו או אחרת היופי והאצילות הפנימיים של הגיבור או הגיבורה חבויים בתוך כסות חייתית. זה איננו השריון שמדמיינים בהקשר לאביר אבל גם הוא סוג של שריון, מעטה המסתיר את המהות הפנימית. ברגע מסויים, בהקשר לאהבה, המעטה נעלם והנסיך או הנסיכה הפנימיים מתגלים.

הנושא עלה בי כאשר בכמה וכמה טיפולים שמתי לב שברגעים בהם המטופל או המטופלת מרפים ונכנסים למקום עמוק בתוך עצמם, השרירים מתרככים, הנשימה מתמלאת, ו... פתאום אני רואה אותם מוארים, יפהפיים ואהובים. לפעמים זה קורה בסדר הפוך: אני חשה בתוכי אהבה, ואז קולטת מה מתרחש: התרככות, נשימה, ו... יופי.

מריון רוזן כתבה בספרה "שיטת רוזן לטיפול במגע – גישה אל התת-מודע דרך מגע":

"לתומי חשבתי כי הרגשות שעלינו להרגיש הם בעיקר כעס, עצב, שמחה ופחד. אבל יום אחד שמתי לב שכאשר אנשים מעזים להמשיך ולהעמיק את השחרור וההרפיה באיזור הבטן, הם באים במגע עם אהבה שטרם חשו כמוה. מדוע קבור רגש זה כה עמוק בגוף? זהו לדעתי הרגש היקר ביותר שלנו, ואנו כל כך פגיעים סביבו, שאנו מגינים עליו יותר מכול." (עמ' 42)

אנחנו באים לעולם עם האהבה שלנו, עם התנועה הספונטנית לקשר וחיבור. אם התגובה שאנו מקבלים גורמת לנו להרגיש נדחים או מנוצלים, אנחנו חווים פגיעה קשה, כאב, השפלה, אכזבה, חוסר אונים, כעס, זעם. ואלה משפיעים על כל מערך גופנו. השכמות מתקשחות שלא לתת לזרועות להיות מושטות. הידיים נשמטות. החזה מתכווץ. ה"זנב" נכנס בין הרגליים (כיווץ שמרגישים לעתים באיזור הסקרום ועצם הזנב). הגוף כולו נערך שלא לחוות שוב את הפגיעה. אנחנו מסתירים את האהבה שבתוכנו, לא נותנים ולא מקבלים.

מריון ממשיכה וכותבת:

"נראה שזהו הרגש האחרון ש[אנשים] מאפשרים לו לעלות, וזה קורה רק כאשר יש הרפיה מלאה של הבטן והסרעפת גם יחד. על מנת שהסרעפת תוכל לחזור אל טווח התנועה המלא שלה צריך ראשית להתפתח אמון, ואחר כך ויתור. כשזה קורה, גם האהבה מופיעה. זו איננה אהבה כלפי אובייקט מסוים או חוויה מסוימת, אלא האהבה הטבועה באנשים מעצם בריאתם, והיא המתחילה עתה לעלות על פני השטח. אנשים מלאים באהבה, לא משנה מה קרה בחייהם, אך הם לא תמיד מודעים לכך. כאשר הם נפתחים אל אותה אהבה הם נכנסים לממד אחר לחלוטין...." (עמ' 43)

הרגע הזה מרגש מאוד. כשהאהבה עולה היא נוגעת ומשפיעה. שני הצדדים משתנים. כשהסרעפת של האחד משתחררת, היא משפיעה על הסרעפת של השני. נסיכים מופיעים כשהעיניים מתרככות. העיניים מתרככות כשהשריון כולו מתרכך... הדהוד עדין של גוף ונפש בין שני בני אדם. אני יכולה למצוא עצמי כמטפלת מרגישה אהבה גדולה כלפי המטופל או המטופלת שלי. והם מרגישים אהובים. זהו רגע נפלא. האהבה החבויה עולה על פני השטח ופועמת. מאירה. קורנת.

ועם זה יש ברגע-אמת זה גם סיכון. דווקא משום שמדובר במקום כל כך פגיע ורגיש. כשהעיניים נפקחות הן רואות נסיך, נסיכה, אבל כאן עלולה לחול טעות. ברגע שהשריון נמס והעיניים נפקחות לאהבה, המטפל/ת והמטופל/ת עלולים להתבלבל. האהבה מפתה להאמין שמדובר בנו באופן אישי. כמו בכל העברה, לא מדובר בנו. חשוב לזכור זאת בטיפול בכלל, ובוודאי כשמדובר באהבה משום הפגיעות שכרוכה בה. כמטפלים אנחנו חייבים לעמוד בנסיון, לשמור מכל משמר על המטופלים, בכבוד ובהבנה העמוקים ביותר. לאפשר להם מה שאולי לא התאפשר בילדות: להופיע קורנים במלוא יופיים הפנימי, במלוא אהבתם, ולהתקבל. בלי דחייה, בלי התעלמות, בלי ניצול.

כשהרגע הזה מתרחש באופן בטוח הוא יכול להיות משמעותי ומכונן בתהליך הטיפולי. כשאנחנו מרגישים בטוחים להופיע במלוא יופינו ואהבתנו, אנחנו יכולים לראות יופי גם באחרים. מריון אומרת שגילוי האהבה בתוכנו משפיע על כל הסביבה שלנו. גם אם נחזור אחר כך לדפוסים המוכרים ולמבנה המשוריין, השינוי חל, איכות אחרת מחלחלת. כשמשהו אמיתי נפתח, הדברים כבר לא חוזרים להיות בדיוק כפי שהיו קודם לכן.

יחד עם זה, אם אנחנו לא מוכנים, התהליך לא יקרה. הסרעפת היא ססמוגרף עדין ביותר. היא לא מרפה אם אנחנו חשים בחרדה. היא מגינה עלינו, וטוב שכך. תהליך הרפייה עמוק יכול לקרות רק כאשר יש אמון. לכן יצירת סביבה טיפולית בטוחה היא חלק כה מהותי מהתהליך הטיפולי. אני יוצרת סביבה בטוחה קודם כל כמו בכל סוג של טיפול פסיכותרפי (על אף ששיטת רוזן מוגדרת כ-bodywork ולא כפסיכותרפיה) על ידי סטינג ברור של זמן, מקום ותשלום. שמירה ברורה על גבולות וכללי אתיקה. בכל מצב ורגע המטופל תמיד במרכז ולא אני המטפלת וצרכי. וכמובן, בהקשר לטיפול במגע, הבטחון נובע מהמגע עצמו. המגע משקף לגוף את האופן בו הוא מחזיק ומאפשר למטופל לחוש את עצמו בגופו. המטופל מרגיש שאני שמה לב אליו, שאני איתו עם כל מה שהוא עובר, מקשיבה, חשה, מתעניינת. המגע לא מנסה לשנות את המטופל, הוא לא שיפוטי, וגם לא אישי, רגשי או רגשני. המגע נותן למטופל מרחב להרגיש ולחוות את עצמו, לחוש את עצמו ולא להיות דרוך כלפי, להיות עם עצמו בנוכחותי.
כל אלה מרכיבים את המרחב הבטוח המאפשר העמקה אל מקומות נסתרים, עמוקים ורגישים.

ברגע האהבה יש איכות של אינטימיות עמוקה, קשר וחיבור עם עצמנו, עם האחרים הסובבים אותנו ועם העולם, מה שמעבר לנו. בהקשר הזה מריון רוזן דיברה על "החוט המחבר את התהליך כולו – מהגופני אל הרגשי וממנו אל הרוחני". (עמ' 43)

מה מאפשר את הטרנספורמציה? האם היא יכולה להשאר לנצח? זוהי רק טיפה בתוך נושא עמוק ורחב. המשך יבוא...

שחג האביב יביא עמו אהבה וחופש. 


 

למתעניינים להכיר וללמוד את שיטת רוזן לטיפול במגע, פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

מפגש התנסותי עם שיטת רוזן והעבודה שלי בטיפול במגע 
בכנס "פעימה משותפת" 
ב-26 ביולי 2018 יתקיים בתל אביב. להרשמה כאן

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 




רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 

לגעת ברגש - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
תאריך: 21/4/2018 13:31:00

כשהגעתי ללימודי הטיפול במגע בשיטת רוזן הרגשתי שהגעתי הביתה. הרעיון שאפשר לשים לב באמצעות כפות הידיים קסם לי מאוד. לשים לב במלוא מובן המילה: מהלב דרך השכמות, הזרועות ועד כפות הידיים. אני שמה את לבי בידיים, מתבוננת ומקשיבה, חשה בתנועות ובהתרחשויות בגוף, בתנועת הנשימה, במתח השרירי. ומבעד לתחושות הגופניות אני שמה לב לאדם, למי שאני נוגעת בה או בו.

היתה בי מוכנות גדולה ועמוקה להקשיב באופן הזה.

אלא ש... הייתי חוזרת מהסדנאות מותשת. מותשת מכל הרגשות שהתחוללו בחדר הלימוד, מהדרמות של האנשים... בשביל מה צריך את כל הרגשות האלה? למה אי אפשר לדלג עליהם?

משונה לומר, אבל קלטתי שאני לא באמת יודעת מה הם רגשות. זה אמור להיות ברור ומובן מאליו, הרי אני בן-אדם רגיש... אבל למעשה למדתי בחיי לעקוף את הרגשות. למדתי לדעת מה נכון, לחשוב את הדברים. להמנע מדרמות רגשיות. מסיבות שונות לא היה מקום בחיי לרגשות, במיוחד כאלה שנחשבים "שליליים" כמו כעס, קנאה וכד'. אותם לא רק שלא ביטאתי אלא לא הרגשתי.

אבל הם שם, הרגשות. במקום שיש בני אדם יש רגשות. גלויים או חבויים, בוטים או עדינים, סוערים או שקטים. לא הגיוניים, לא מסודרים, לא מאורגנים, לא צפויים. לעיתים צבעוניים ובהירים לעיתים כהים, עכורים, אפלים. רגשות הם חלק מהחיים, הם פרץ חיים, ואם אני רוצה באמת להקשיב לאדם אחר, עלי להיות מוכנה לחוש בהם, לשמוע אותם, כפי שהם, בלי לשנות, להתכחש, להסתיר, לעצור, לעשות אידאליזציה, אינטלקטואליזציה. להרגיש אותם בתוך עצמי, קודם כל. להרגיש אותם בגוף פתוח, לתת לתנועה שלהם מקום, לתת לצבעים שלהם לצבוע, ודרכם לעבור, להמשיך. כמו הגיבור באגדות הרוכב בלילה, בסערה, נכנס אל עובי היער הסבוך, מסתכן, אך לא מוותר וממשיך, בלי לדעת אם יצליח להגיע למחוז חפצו.

מכאן החל תהליך שאני יכולה לקרוא לו הרחבת הקיבולת של הכלי. הגוף שלי למד לשאת יותר תנועות רגש. למדתי להכיר בתנועות בגוף ולסבול אותן, ממש כך. להכיל ולסבול רגשות. להרגיש. וזה היה קשה. רגשות עזים היו עבורי סוף העולם. מי אמר שלא מתים מרגשות?!...
כילדים רגשות לעיתים קרובות אינם מובנים וקשים לשאת. אנחנו צריכים מישהו שיתווך עבורנו, יעזור לנו להכיל אותם, להבין, לווסת, לעכל, לעבור אותם ודרכם. בשביל זה אנחנו צריכים מישהו שמסוגל לשאת את הרגשות של עצמו ושלנו.
יותר מכך, כאשר רגש שלי נחווה כמאיים עבור אחרים הוא מאיים גם עלי, שכן הוא עלול להרחיק ממני את האחרים להם אני זקוקה, לגרום להם לכעוס עלי, לדחות אותי, להתעלם ממני. אני למדתי בילדותי שיש רגשות שמתקבלים ואחרים שלא מתקבלים. קבלתי חיזוקים על היותי קלה, שמחה ועליזה. התרגלתי לכך. ועכשיו, עם התעוררות רגשות נוספים התעוררו גם בושה, חרדת דחייה, פחד וכאב.

כשלמדתי להבחין ולקבל את תנועות הרגש בתוכי, התחלתי להבחין בהן גם בגוף המטופלים. עם הזמן שמתי לב שאני פוגשת בקליניקה מגוון וטווח גדול יותר ויותר של רגשות.
אני מביאה כאן שני מהלכים טיפוליים קצרים לדוגמא. הם לא לקוחים מטיפול אחד אלא משלבים כמה מהלכים אופייניים מטיפולים שונים:

דוגמא ראשונה:

ר. שוכב על הגב. היד שלי מונחת מתחת לגב התחתון. אני מבחינה שהשרירים הזוקפים מתוחים ושהגב אינו מונח על המיטה, כאילו הוא עושה מאמץ לא להתקרב אל היד שלי.
אני: (מפנה תשומת לב למקום המתוח) אני מרגישה כאן המון מתח. כאילו אתה נמנע מלהניח את הגב על המיטה, על היד שלי.  
ר.: (חש את עצמו וקולט) כן, עכשיו אני שם לב. אני מפחד להרפות. אני מרגיש את זה גם בגב וגם ברגליים.
אני: מה יקרה אם תרפה?
ר.: אני... ארגיש.
אני: תרגיש? מה?
ר.: אני ארגיש משהו... אולי זה אפילו משהו... נעים.
אני: משהו נעים?
ר.: כן, לא יודע מה...
(לא עולה משהו מסויים, ואני לא דוחפת לדעת. מחכה, לא רוצה להטיל השערות משלי, מתעניינת מה עוד יעלה מתוכו. חשה בתנועות המתרחשות באיזור השריר המחזיק, כאילו הגוף בוחן משהו. היד שלי מקשיבה לתנועות בלי להתערב, נוכחת במה שקורה. זהו רגע של דו-שיח גופני. ואז פתאום הוא אומר)
ר.: קורה משהו שאני לא מכיר. אני... אני מחזיק כי... אולי אני ארפה ולא יהיה שם אף אחד... ופתאום אני מבין שאני יכול להרפות לאט לאט ולהרגיש אם היד שלך שם. לא בבת אחת. לאט לאט.
אני: (שמה לב שהפנים שלו מתרככות וקורנות) זה מרגיש משמעותי. מה קורה?
ר.: חשבתי איך יהיה לצאת מכאן ככה, מוכן להרגיש... (חיוך מאיר)

דוגמא שניה:

מ. מספרת על ארוע שקרה השבוע. הקול רגוע, מאורגן, מאופק. הידיים שלי מונחות באיזור הכתפיים והצוואר ואני מרגישה שם המון מתח. אני משקפת לה את זה:
אני: כשאת מספרת הקול שלך נשמע רגוע אבל כאן (מסמנת את המתח בצוואר עם המגע
יש המון מתח. אני תוהה מה עוד יש כאן.
מ.: אני לא רוצה לבכות. בכיתי כבר מספיק השבוע.
אני: כן, מרגיש שאת מאוד מתאמצת כאן (שוב מסמנת במגע) לא לבכות.
מ.: (בטון כועס
כמה אפשר לבכות??
אני: כמה? (שרירי הצוואר מתאמצים עוד יותר. אני מעבירה יד ומקשיבה לסרעפת, היא מתוחה, משתתפת במאמץ. אני לא אומרת הרבה, נשארת עם השאלה כמה אפשר לבכות. ועולה בי: מי אומר כמה אפשר לבכות, מי מרשה לך או לא מרשה לך לבכות?... כפות הידיים שלי נמצאות איתה, לא לוחצות עליה, מחכות בסבלנות. עולה בי תמונה של ילדה כועסת בגן ילדים)
אני: את יודעת, עולה בי תמונה של ילדה כועסת בגן, שנשארת לשבת עם התיק שלה על הגב ולא מוכנה להוריד אותו. (אני מקשיבה, האם הגוף מגיב? כן, יש שינוי במתח, שרירי הצוואר מתכווצים ומתרפים לסירוגין, נשימה מהירה יותר בחזה, ואז אני רואה דמעה אחת בזווית העין.)
אני: הגוף מגיב. מה קורה?
מ.: (בטון חי ומלא רגש) אני כל כך כועסת! (עוד דמעות... תנועה גדולה עוברת בגוף) אני כועסת ולא נותנת לעצמי לכעוס וכועסת על עצמי שאני כועסת. אוף, כמה זה מעייף. (נשימה גדולה עוברת בגוף. היא צוחקת...)

רגשות מתבטאים בתנועה בגוף, או בעצירתה. מגוון תנועות הביטוי והעצירה, כמגוון הרגשות. הם אינם מיקשה אחת, לכל רגש יש תנועה שונה. לעיתים קרובות מטופלים אומרים שהם רוצים להשתחרר מהרגשות. להשתחרר? להרגיש זה משחרר. לתת לתנועה לעבור בגוף. רגש הוא תגובה. הוא מספר משהו בדרכו הלא-מילולית. דרך הרגשות אנחנו יכולים להבין מה קורה לנו, בחוץ, בפנים. כאן התיווך שהיינו צריכים כילדים, ולא תמיד היה לנו. כשאנחנו "תופסים" שלא בסדר להרגיש, נוצרים רגשות משניים של בושה, אשמה, פחד, אכזבה מעצמנו, אפילו יאוש. הם עוצרים את תנועת הרגשות הבסיסיים, מדכאים, מדחיקים, עוקפים, מתעלמים וכו'. אלא שהרגש לא נעלם, הוא נשאר שם, כלוא.

כשאני נוגעת בגוף אני נוגעת ברגש. באמצעות המגע נותנת אישור ומרחב מוגן לתנועה. במרחב הזה יש מקום לתנועה להשתנות, כמו גל, כמו קרחון שנמס, כמו אדמה שמתרככת עם הגשם, כמו מעין נובע... מתנועת העצירה המורגלת, אל תנועה חדשה. כשהגוף מתרכך הרגש משתנה. הבנה חדשה נולדת דרך השינוי הגופני.

את שיטת רוזן לומדים דרך לימוד עצמנו. אם לא הייתי קולטת את הקושי שלי עם רגשות ולומדת קודם כל להקשיב להם בתוך עצמי, לא הייתי מסוגלת להקשיב לרגשות המטופלים. היכולת שלי כמטפלת מתפתחת ככל שאני מתפתחת באופן אישי... בדרך הלימוד כל אחד נפגש עם המאפיינים והנטיות שלו ועמם הוא מתמודד. מעבר לטכניקה אנחנו לומדים להיות נוכחים, רגישים וקשובים לעצמנו ולאחרים, ומתוך כך להבין באופן ישיר וחוויתי את הקשר בין הגוף והרגש/נפש. לכן לימוד שיטת רוזן הוא דרך להתפתחות אישית ומקצועית עבור כל אדם ומטפל.

התחלתי לכתוב את הבלוג הזה מתוך נסיון לברר ולהבין במה אני נוגעת כשאני נוגעת בגוף. המגע ברגש דרך הגוף הוא אחד ההיבטים החשובים בעבודה הזו, שאני לא מפסיקה ללמוד ולהבין עוד ועוד.

למתעניינים להכיר וללמוד את שיטת רוזן לטיפול במגע, פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

מפגש התנסותי עם שיטת רוזן והעבודה שלי בטיפול במגע 
בכנס "פעימה משותפת" 
ב-26 ביולי 2018 יתקיים בתל אביב. להרשמה כאן

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 



רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 


יהיה טוב? - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
תאריך: 4/6/2018 11:24:00

תמונה אחת: אני מסתובבת עם מבחנה ביד, מחפשת את דרכי בקושי במסדרונות אפורים של בית חולים. בתי אובחנה עם לוקמיה. צריך להביא בדיקת דם למעבדה. אני לא מבינה איך דברים עובדים. מנסה להתמצא בארץ חדשה, עם שפה חדשה. הנייד מצלצל. אני עונה. טלפון ביד אחת, המבחנה ביד השניה. מתקשרת מישהי שהשארתי לה הודעה על ביטול פגישה. אני מסבירה למה. היא שומעת את הבשורה ואומרת לי, חכי רגע. משתרר שקט. היא נכנסת למצב תיקשור. ואז היא אומרת לי: היא תבריא. יהיה טוב. הגוף שלי נסגר ונאטם. נעשה שטוח. כך אני מרגישה כשאני כועסת ואי אפשר לכעוס. מה אני אמורה להגיד, תודה? איזה יופי? כרגע אין יופי ואין נחמה. יש מסדרונות אפורים וואקום בלב. הדברים שלה לא עוזרים לי. אני לא זקוקה עכשיו לאמונה ואשליות. אני זקוקה לכל כוחותי כדי להמשיך בלי לדעת מה יהיה.
בשורה התחתונה היא צדקה, בתי החלימה. אבל שורות ודפים רבים עברו עד שהגענו לשם.

תמונה שניה: אני נפרדת ממריון רוזן בסוף סדנה בברקלי, קליפורניה. שלום ותודה, אני אומרת. היא עונה בקול שקט שלא איבד מנימת הנמרצות שבו: אני שמחה שבאת, ומסתובבת, נשענת על מקל ביד אחת, בזרועה השניה נתמכת במלווה. כשגבה אלי היא ממשיכה ואומרת: יהיה טוב. 
מה? כיווץ קל בבטן. למה היא מתכוונת? אני רואה אותה מתרחקת ממני, גבה שפוף, הולכת לאט לאט. מי יודע אם אראה אותה שוב. היא כבר בת 96... אני עומדת לחזור למצב מורכב בארץ מכל הבחינות, אישית, מקצועית. קונפליקטים מסביבי ובתוכי, אין לי מושג איך אתמודד איתם. מסובך לי. מסובך סביבי. אני ממוללת את ה"יהיה טוב" שהשאירה בידי כמו חפץ שלא יודעת מה עושים איתו. איך הוא אמור לעזור לי, לכוון אותי? מה הקשר שלו עם החיים המורכבים? אני מרגישה טעם של זרות, בדידות. נשארת לפענח את דרכי בעצמי, אבל גם עם ה"יהיה טוב", המפליא, המשונה, שהיא הפקידה בידי. במשך השנים אני נזכרת בו. הוא עולה מידי פעם ועמו עולים רגשות שונים: כעס, ביקורת, תמיהה.

וממש לאחרונה הוא חזר אלי שוב. זה היה ברגע מסויים בתוך טיפול. הקשבתי למטופלת, הידיים קולטות במקביל לשיחה את התנועות והשינויים שמתרחשים בגופה. נשימתה נעצרת וחוזרת, ושוב ושוב... הגוף חי, מדבר, נאבק. עולות בה תגובות חזקות להחלטה שלקחה. קולות חזקים, דרמטיים, מטלטלים בין אמונה וחוזק לבין ספיקות ואשמה. אני מטולטלת איתה. חשה איך הדיבור שלה על אשמה מלווה בהפסקת נשימה, כמו ואקום באיזור החזה. קולות החוזק והאמונה באים גם הם עם כיווץ חזק של השרירים בגב התחתון, שינוס מותניים במאמץ גדול, וגם הוא מעתיק את הנשימה. אני לא יודעת מה לייעץ לה. אין לי פתרון, לא יודעת מה טוב עבורה. אני שמה לב בתוכי לתחושה של חוסר מוצא, וממשיכה להקשיב לגוף. לא פשוט להרגיש שאין לי מה לתת לה. לא פשוט להרגיש את הטלטלה שלה. ופתאום משהו משתנה. בבת אחת נפתח מרחב בגוף. שקט.
מה קורה? אני שואלת.
הפסקתי להיאבק, היא אומרת. הקול שלה נובע ממעמקים. הגוף נושם.

ואז הוא חוזר וצץ, המשפט של מריון, אבל בהיפוך. במקום "יהיה טוב" - "הטוב יהיה", ומתבהר לי למה היא התכוונה: טוב הוא הנשימה. בדרכה התמציתית מריון תיארה את כח החיים. הטוב הוא לא פתרון של כל הקונפליקטים. הטוב הוא מה שמאפשר לחיות עמם.

המגע בשיטת רוזן לא אומר למטופל שיהיה טוב. אבל הוא כן מניח שמעבר למתח השרירי בגוף יש אפשרות לנשימה מלאה יותר, תנועה וחיוניות בגוף, קשר חופשי יותר עם הסביבה שלנו. כשהגוף נושם בחופשיות אנחנו מחוברים יותר לעצמנו, לכוחותינו, למשאבים שלנו, לסביבה.
בטיפול אני מתקרבת עם הידיים אל המקומות המחזיקים ונשארת בהם, מסמנת לשרירים שאני שם. אני לא מנסה לשחרר את המתחים. אני לא שופטת אותם כמיותרים, לא תובעת מהם להשתנות. בדיוק להיפך, אני תומכת בגוף באותו כיוון שהוא מחזיק את עצמו. המקום המתוח הוא השער ואני שם, מחכה. אולי השרירים ירגישו שאני מחזיקה לרגע במקומם, ויזכרו שאפשר להרפות. כשזה קורה, נשימה שנעצרה במאמץ מופיעה. נשימה חדשה. והבנה חדשה.

כמו שקרה בהמשך התהליך עם המטופלת:

אני פשוט אלך צעד צעד, היא אומרת.
אני נזכרת שבתחילת הטיפול הרגשתי שהרגליים שלה מחזיקות, כאילו הן נמנעות מהקרקע ולא נסמכות עליה. נגעתי בהן בנסיון לתת לשרירים את התחושה שאני מחזיקה במקומם ולהזכיר להם שהם יכולים להרפות, אבל לא הרגשתי מענה והמשכתי אל איזורים אחרים בגוף. אני חוזרת עכשיו אל הרגליים.
היא מבחינה ואומרת: הרגליים שלי רועדות.
מה הרעד? אני שואלת.
כמה מתח, הן החזיקו כל כך הרבה זמן...
החזיקו מה? אני שואלת.
החזיקו... לא להרגיש את הקרקע. פחדתי. היא אומרת.
זה בא ממנה. לא ממני. היא קלטה מתוך הגוף שלה! עולה בי חיוך קל, כשאני שמה לב לדמעה בזוית העין שלה.
כל כך הרבה זמן החזקתי שלא להרגיש את הקרקע, פחדתי לעשות צעד.
ועכשיו?
אני עדיין פוחדת, היא אומרת וחיוך קטן מאיר, מנצנץ בדמעה, אבל אני מעדיפה להרגיש. אני אלך. צעד צעד. בדרך שלי. בקצב שלי. נראה מה יהיה.

בשתי התמונות שתיארתי בהתחלה הייתה כוונה טובה כאשר אמרו לי "יהיה טוב", אבל לפעמים לאותו משפט יש הדהוד שונה. בתמונה הראשונה ה"יהיה טוב" ניתן לי כקביעה מבחוץ ולא הייתי מסוגלת להעזר בו. גם ב"יהיה טוב" של מריון לא ידעתי איך להיעזר, אבל הוא נאמר באופן שהמשיך להדהד כשאלה. מריון לא קבעה מה יהיה, היא הצביעה על כיוון. היא ביטאה הבנה בסיסית שנשימה, תנועה, זרימה, חיוניות, מאפשרים לנו לחזור אל עצמנו ולחדש כוחות על מנת להתמודד עם כל מה שנקרה בדרכנו. וזה הטוב שיכול להיות. היא הפקידה בידי משהו ואני הבנתי אותו ברגע שהתאפשר לי. היא לא פתרה עבורי את הקונפליקטים שעברתי – ועדיין – בחיי. אבל משהו בכוונת הצליל שהיא הביאה לעולם עוזר לי לשאת מנעד הרבה יותר רחב של רגשות ולהמשיך לפעום ולהתרחב.

או כמו שאמרה המטופלת, צעד צעד. ונראה מה יהיה.

למתעניינים להכיר וללמוד את שיטת רוזן לטיפול במגע, פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

מפגש התנסותי עם שיטת רוזן והעבודה שלי בטיפול במגע 
בכנס "פעימה משותפת" 
ב-26 ביולי 2018 יתקיים בתל אביב. להרשמה כאן

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 


❤ תודה ❤ לענבר לואיזה אלגזי הנפלאה, על הזכות והרשות להשתמש כאן ברישום "אישה-ציפור". 

ענבר נוגעת בעדינות בגלוי ובחבוי ומעוררת רגש ברישומים שלהhttps://www.yanfush.com/

רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 


.

הכח לרחף - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
תאריך: 11/7/2018 07:20:00

בואו נעשה קסם לקסם. התבוננו לרגע בתמונה שצירפתי לבלוג. אשה מרחפת במופע קוסמים. עכשיו, הופ, העלימו את החישוק ואת הקוסם והתבוננו רק באשה. אתם יכולים גם להמשיך בקסם ולראות במקומה איש. זה לא משנה. כך או אחרת, לעתים קרובות על שולחן הטיפולים זה מה שאני רואה: המטופל או המטופלת שוכבים על שולחן הטיפולים ובעצם מרחפים או צפים מעליו. 

הביטו עוד רגע בתמונה ונסו להרגיש בגוף שלכם, מה צריך לעשות כדי לשכב כך באויר? איזה מאמץ שרירי צריך להפעיל? ולמה לנו להתאמץ לשכב-לא לשכב, להחזיק את עצמנו מרחפים? למה שלא נרפה אל הקרקע, אל שולחן הטיפולים היציב שיכול לשאת את גופנו, נשכב בנוחיות ובלי מאמץ?

איך אנחנו מרחפים? ולמה?

הלוואי והייתי יכולה עכשיו לשמוע אתכם, הקוראים. אני מניחה שלכל אחד ואחת מכם תהיה תשובה אחרת שמשקפת את הדרכים היצירתיות שלנו לשרוד, להחזיק מעמד. כן, תארו לעצמכם שהביטוי "להחזיק מעמד" מופיע תחת התמונה. זה בדיוק מה שאנחנו עושים כשאנחנו מחזיקים את עצמנו מעל הקרקע. וכל אחד מאיתנו מחזיק מעמד באופן קצת שונה, בהתאם לתנאים לתוכם נולדנו ובהם גדלנו ובהתאם לתפיסת עולמנו.

אז איך אנחנו מרחפים? דבר אחד ברור ומשותף לכולנו, כדי להחזיק את הגוף מעל הקרקע אנחנו צריכים להתאמץ. החיים הם לא באמת מופע קוסמות ובעולם הזה אנחנו לא באמת מרחפים. ולא שאין קסמים, נושא לדיון בפני עצמו... וכן, אפשר לרחף במחשבה, אפשר לרחף בדמיון, אבל אני מדברת על הגוף. הגוף שלנו נתון לחוקי הטבע ולכח המשיכה. בעקרון הוא אמור להיות מקורקע, אלא אם כן משהו בנו מתנגד ומתאמץ שלא לתת לכח המשיכה לפעול עלינו. זאת אומרת שכשאנחנו מרחפים משהו בנו מתאמץ לא להיות מקורקע.

למה? מהמון סיבות אפשריות.
למשל, זו הגנה. כך אנחנו לא תלויים בקרקע, אם חס וחלילה תרעד. אנחנו מחזיקים את עצמנו בעצמנו. האדמה יכולה לרעוד פיזית וגם רגשית, טלטלות חיינו. כשאנחנו מחזיקים את עצמנו אנחנו מוגנים.
או למשל, הגנה מפני הכובד. כשאנחנו מקורקעים אנחנו כבדים והסביבה שלנו לא תמיד אוהבת אותנו כבדים. זו יכולה להיות סיבה טובה לא להטיל את כובד משקלנו.
סיבה אפשרית אחרת, כשאנחנו מקורקעים אנחנו נתונים לכיוון אחד, למטה. כביכול מוותרים על כיוונים אחרים. יש בהתמסרות אל הקרקע משהו מגביל...
יכולות להיות עוד ועוד סיבות להתנגד לקירקוע, אבל העיקר הוא, שעבור רובנו זו כלל איננה בחירה. אנחנו מחזיקים מרחפים בלי לדעת. האפשרות האחרת לא היתה אופציה עבורנו, כנראה משום שהקרקע הפיזית או הרגשית שלנו, משפחה, הורים, הסביבה שבה גדלנו, לא היתה קרקע מיטיבה ובטוחה שאפשר להתמסר אליה.

אז אם כך, אולי טוב לרחף? כן, כשלמדנו לרחף או לצוף, כנראה שרדנו והצלנו את חיינו. (דרך אגב, יש הבדל בין לרחף או לצוף. כשהחוויה הבסיסית היא שאנחנו צפים, יש לנו בכל זאת משהו מתחתנו, גם אם אלה מים שהם לא בדיוק קרקע בטוחה. אבל כשאנחנו מרחפים אנחנו ממש באוויר. אלו הן חוויות קיומיות שונות אשר מתבטאות בגוף באופן שונה.) לפעמים ממש טוב שיש לנו את יכולת הקוסמות הזו, להראות כאילו אנחנו כאן אבל בעצם להחזיק את עצמנו כמה סנטימטרים מעל. היכולת מעידה על החוזק שלנו, על הכוחות להחזיק מעמד. היא גם מעידה על הבריאות הנפשית הבסיסית שלנו, דחף חיים חזק המוצא את דרכו גם בתנאים קשים. זו יכולת מבורכת שבלעדיה אולי לא היינו שורדים.
אלא שהיא דורשת מאמץ מאוד גדול, שלאורך זמן מתיש, שוחק, מעייף.
וגם, בריחוף אנחנו בודדים. כשאנחנו מתאמצים ומחזיקים את עצמנו "באויר", כל הכוחות שלנו מגוייסים כדי להחזיק את עצמנו בכוחות עצמנו. אנחנו לבד.

אז אולי אנחנו פשוט צריכים מישהו שיעיר אותנו ממופע הקוסמות ויגיד לנו, הי, את מרחפת, אולי תרפי אל הקרקע ותנוחי?...

נשמע פשוט וטוב, אז למה זה לא קורה כל כך בקלות?

מפני שאם הקרקע לא היתה בטוחה פעם, מי אומר שהיא בטוחה עכשיו? יותר מכך, הרי מי שמרחף אינו יודע שאין קרקע, או שיש קרקע אחרת. מבחינתו הקרקע היא מה שבאופן לא מודע הוא מייצר באמצעות שרירי גופו. איך אדע שאפשר להתקרקע אם אני לא מכירה בכלל את האפשרות הזאת?

דוגמא טיפולית:
היא שכבה על הבטן על שולחן הטיפולים. באותו יום מצאתי את עצמי מתמקדת באיזור הרגליים. רגליים חזקות, מיוצבות בהרבה כח, מפוסקות פיסוק רחב בהרבה מרוחב האגן, מחזיקות על שולחן הטיפולים, לא מונחות. נראה כאילו היתה צריכה לתפוס עמדה בכל כוחותיה. מי יודע מה איים עליה, מה איים להסית אותה מעמדתה? האגן מתריס החוצה, שרירי הירכיים והשוקיים מתוחים כל כך שהיתה לי הרגשה שהיא כלל לא מרגישה את המגע שלי. ניסיתי ליצור איתה קשר, לשקף לשרירים את ההחזקה שלהם. ניסיתי להרים לרגע את הרגליים כדי לאפשר להן חוויה שמישהו אחר נושא את המשקל במקומן... וכל הזמן התבוננתי בנשימה, האם היא משתנה? האם יש סימן בגוף שהמגע ברגליים משמעותי? בינתיים לא. ואז כשהגעתי אל העקבים היא נשמה. כמו "עקב אכילס", נגעתי במקום שהיה כנראה מספיק רגיש, והיא קלטה את המגע.
מה קרה? שאלתי.
הרגשתי את הרגליים על הקרקע ככה, היא אמרה, ופרשה את כפות הידיים באוויר מעל ראשה, באצבעות מפוסקות לרווחה בכח רב.
מה את מראה לי עם כפות הידיים? שאלתי.
אני מראה לך עם הידיים איך הרגליים שלי עומדות, ענתה.
ככה הן עומדות? באוויר? שאלתי.
אהה... בבת אחת היא שמה לב למאמץ. כפות הידיים שלה התרככו, והיא הניחה אותן על המיטה לצידי הגוף. כך. כמו שורשים אל הקרקע, אמרה ונתנה להן להשתרש אל שולחן הטיפולים.
משהו השתנה בגוף, אמרתי, הרגשת?
כן... כן.. כן... שמעתי אותה אומרת, כאילו היא עוקבת אחרי תחושה, מרגישה את עצמה, את המגע, אותי. והגוף שלה התרכך. נחת.

אבל לא תמיד הקרקוע מתאפשר כמו בדוגמה הזאת. עם כל הרגישות וההקשבה, ההבנה והרצון הטוב, לפעמים הגוף נשאר מחזיק באויר. מובן שאני לא מנסה "להנחית" אותו, לשכנע אותו להתקרקע. אני רק מנסה לשאול, "הקלו המים"? האם האדמה התגלתה כבר? האם אפשר כבר לבחור לצאת מהתיבה ולהרפות אל האדמה? האם אפשר כבר להקל על מאמץ הריחוף באויר? וכאן שמתי לב למשהו מעניין. המטופלים שמתאמצים כל כך להחזיק את עצמם באוויר, לעתים קרובות אומרים לי ברגע הבחירה: אין לי כח להרפות. כאילו להרפות זוהי עוד משימה שאיתה הם כבר באמת לא יכולים להתמודד. כח? הרי להרפות זה לא עוד משהו לעשות, אלא להיפך, להפסיק לעשות, להפסיק להתאמץ. כביכול היה אמור להקל. ובכל זאת, זו התחושה. הסתירה הזו מלווה אותי מזה זמן, ולמעשה על כך רציתי לכתוב. כך שהבלוג הזה הוא רק הקדמה לבלוג הבא, בו אכתוב על המסתורין שבהרפייה...

ובשולי הדברים, שוליים אשר נותנים מסגרת בטוחה לכל מה שבתוכם: את המשפט "אין לי כח להרפות" שלחתי אל המרחבים הוירטואליים בשבוע האחרון ובקשתי אנשים להגיב אליו. זה היה נסיון שעשיתי מתוך הרגשה שאני רוצה לשמוע מה הוא מעורר. קבלתי הרבה תגובות ואני מודה לכל מי שהגיב, שיתף והשתתף. חלק מהדברים כבר מנצנצים כאן בבלוג, ועוד ינצנצו בבלוג הבא. תודה!

למתעניינים להכיר וללמוד את שיטת רוזן לטיפול במגע, פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

מפגש התנסותי עם שיטת רוזן והעבודה שלי בטיפול במגע 
בכנס "פעימה משותפת" 
ב-26 ביולי 2018 בתל אביב. להרשמה כאן

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונוירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 

רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 

.

להרפות או לא להרפות - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
תאריך: 11/8/2018 22:07:00

לשבת בצל עצי הדקל על חוף חול מוזהב, ים כחול, שמי אינסוף... לנוח, להפסיק להתאמץ, איזה חלום... כן, אם הייתי שם, עם הבריזה והשקט וריח הים, הייתי מרפה...
אבל, האם הייתי רוצה להרפות כאן? עכשיו? אל חיי יום יום עמוסים בטירוף, מלאי לחצים, עמוסי חרדות, מתישים?
לכאורה כן. אנשים מגיעים לטיפול ואומרים שהם רוצים לנוח מהמאמץ האדיר לתפקד בחיי היומיום. אבל כשהם שוכבים על מיטת הטיפולים הגוף ממשיך להחזיק (כמו שתיארתי בבלוג הקודם). כשאני בודקת בזהירות האם אפשר להניח את הגוף, להרפות, לנוח ממאמץ שאינו נחוץ ברגע זה בטיפול, עולים לעיתים קרובות עייפות, כאבים, חרדות, רגשות, בלבול, פיזור, חוסר שליטה...

כן, נדמה שהרפייה היא עונג, אבל הרפייה היא לפעמים כמו תיבת פנדורה. ברגע שאנחנו מרפים מהמאמץ להחזיק, עולה כל מה שהדחקנו על מנת לשרוד ולתפקד בחיי היומיום, ואז אנחנו מרגישים מה יש בתוכנו ומסביבנו – וזה לא תמיד קל ונעים. אנחנו מרפים כדי לנוח והנה – עולה כאוס.

כשאני מגויסת לטפל בטרדות היומיום, אני משנסת מותניים, מחזיקה מעמד, נושאת בעול. כל הביטויים האלה מופיעים כמתח שרירי באיזורי גוף שונים (מותניים, גב תחתון, כתפיים, צוואר ועוד...) כך צריך על מנת לפעול ולהתמודד עם קשיים. מאמץ הגיוס ממקד את הפעולות שלי ומונע ממני להרגיש עד כמה קשה לי. אני מתפקדת כמו בסוג של מלחמה, מאבק קיומי. ובמלחמה כמו במלחמה, אי אפשר לתפקד ביעילות ולהגן על עצמי מהצפה רגשית אם אינני דרוכה ומוגנת. אי אפשר, וגם לא נכון להרפות במצב כזה.

אז למה לנו בכלל להרפות אם אנחנו יותר מוגנים כשאנחנו מגוייסים ומחזיקים?

קודם כל, אנחנו לא צריכים להרפות אם יש סיבה להיות מוחזקים ומוגנים! מדובר על הרפייה במידה והתנאים מאפשרים. לפני שנים, באחת מסדנאות ההעמקה עם מריון רוזן עלתה בי התובנה שעדיין לא יצאתי מהמקלט מאז מלחמת ששת הימים. יותר מארבעים שנה חלפו מאז, ומשהו בגוף עדיין ישב מכווץ ומבוהל כמו הילדה הקטנה בת החמש. באותן נסיבות מיטיבות יכולתי לפגוש את ההחזקה העמוקה בתוכי, ופתאום קלטתי שהיא איננה נחוצה יותר, אני לא חייבת להמשיך לשבת במקלט. רווחה ונשימה הגיעו עם התובנה ואיפשרו שינוי עמוק. כל כך הרבה מאמץ השקעתי מבלי-דעת בהשארות במקלט הפנימי, ועכשיו יכולתי להתמסר לדברים נוספים. 
[ואני ערה לכך שיש בינינו שנכנסים ויוצאים למקלט באופן יומיומי, ומה זה אומר...]

כאשר התנאים מאפשרים עדיף להרפות, מפני שמערכת הגוף-נפש שלנו מותשת ונשחקת מלהיות במצב מגויס כל הזמן. אפילו חיילים נחים לפעמים... לעיתים קרובות כשאני מתבוננת במטופלים על מיטת הטיפולים עולה בי הדימוי של חייל שנח בקרב עם המגן וכלי הנשק. נח ערוך ודרוך, עם כל החבילה... לעת מצוא גם זה סוג של מנוחה... חשוב להרפות מידי פעם כדי לחדש כוחות פיזיים ונפשיים, אחרת אנחנו מכלים את כוחותינו, חווים כאבים, מחלות, סטרס, חרדות, דכאון. הגוף והנפש נחלשים. המערכת החיסונית נחלשת. המשאבים מדלדלים. אנחנו מרגישים מותשים וחסרי כוחות לדברים שהיינו רוצים לממש בחיים שלנו. 

כשאנחנו מחזיקים בכח אנחנו מרגישים חזקים, אבל מה שנדמה לנו ככח הוא בעצם מאמץ. והמאמץ מנתק אותנו מהרגשות, מנתק אותנו מהחוויה ברגע.
זוהי תובנה חשובה. נדמה לנו שאם נרפה מהמאמץ נהיה חלשים, אבל למעשה, אם נרפה מהמאמץ כוחותינו ישובו אלינו!

ולהרפייה יש השלכות נוספות.

כשהשרירים עסוקים בהחזקה באופן קבוע הם אינם פנויים לתנועה חופשית. אנחנו מקובעים בתפיסה הפיזית וגם בתפיסה הנפשית, רגשית, מחשבתית.  
כשאנחנו מרפים מתאפשר חידוש ושינוי: תנועה חופשית, רשמים חדשים נקלטים. התפתחות, שינוי, צמיחה, באים דוקא באותם רגעים בהם אנחנו עוזבים את המוכר והידוע.

הרפייה כרוכה בויתור על שליטה. זו כנראה אחת הסיבות המרכזיות שמטופלים אומרים לפעמים: אין לי כח להרפות. אין לי כח להתמודד עם מה שעולה כשאני מרפה משליטה: הלא ידוע, אי הודאות, הרגשות המציפים, האימה הקיומית. אני מעדיפה להחזיק עצמי מצומצמת, מאומצת - ולהרגיש שליטה.

אז איך אפשר להרפות?

למעשה, אנחנו לא בדיוק יכולים להרפות באופן ישיר. הרפייה קורית. מתאפשרת. אי אפשר "לנסות להרפות". הנסיון הוא פעולה, פעולה היא מאמץ ואי אפשר להתאמץ ולהפסיק להתאמץ באותו זמן.
המערכת שלנו מרפה כשהיא חשה בטחון. אנחנו מרפים אל סביבה שמרגישה בטוחה. זו חלק מחוכמת הגוף-נפש שלנו. כאשר יש תנאים בטוחים אנחנו יכולים לנוח לתוכם. ומה הם תנאים בטוחים? באופן בסיסי המיכל הבטוח היסודי אחרי הרחם הוא המגע של אמא, מגע ההורים, המטפלים. אם המגע טוב דיו, התינוק יכול להרפות ופשוט להיות. אם לא, הוא מחזיק את עצמו בכוחות עצמו, דרוך אל הדמות המטפלת, אל הלא נודע המאיים מסביב. כמטפלים אנחנו מנסים ליצור סביבה בטוחה עבור המטופלים. בטיפול במגע, גם המגע עצמו מאפשר בטחון: מגע מקשיב, נוכח, פוגש את המטופל במקום בו הוא מחזיק ונמצא איתו שם בלי שיפוט, בלי ציפייה, בלי אג'נדה לשינוי. המגע הבטוח לא דורש הרפייה אלא בודק ברגישות בדו-שיח (פיזי ומילולי) עם המטופל האם הרפייה אפשרית, ובאיזו מידה.
כשהמערכת מזהה שאכן בטוח מסביב, ההרפייה מתרחשת. כל עוד אין חווית בטחון הגוף ימשיך להחזיק – ובצדק. הרבה פעמים מטופלים אומרים: אני מנסה להרפות ולא מצליחה. ברור, הרי אם הגוף חש בסכנה או באי נוחיות, הוא לא יכול להרפות! ולפעמים גם אם המטופלים יודעים בשכלם שהסביבה בטוחה, הגוף עדיין חי את סכנות העבר. אי אפשר לשכנע אותו במילים, הוא צריך לחוש ולחוות את הבטחון, וזה תהליך שיכול לקחת זמן.

כשהשרירים מתרפים הם מתרחבים, מתארכים, מתגמשים. הנשימה מופיעה מלאה וטבעית. תנועה חופשית מתאפשרת. במונחי רייך, אולי אפשר לראות בהרפייה הינמסות של השריון השרירי המגביל את התנועה והתפיסה שלנו. כשאני מרפה אני מתרחבת אל מעבר לגבולות ההחזקה המורגלת. מריון רוזן דיברה על האפשרות להפוך מחסומים לאפשרויות. התנועה החופשית מביאה לידי ביטוי את הרצונות והיכולות שלנו, את הפוטנציאל הגנוז בנו. אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו.

וכאן הסוד והמסתורין שבהרפייה: לא כוחי ועוצם ידי עושים את החיל הזה, כפי שכתוב בספר דברים  פרק ח' פסוק יז: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". אנחנו מרפים אל משהו. כל עוד אנחנו חיים רק בתפיסה של "כוחנו ועוצם ידנו", משהו בנו ממשיך להחזיק. מה שמאפשר את ההרפייה - ואני לא מתכוונת כאן בהכרח במובן הדתי – הוא החוויה שיש משהו רחב וגדול ממני שמכיל אותי, ואליו אני יכולה להרפות. ההחזקה הבטוחה של ההורה או המטפלת מתווכת את האפשרות להתמסר אל מה שמעבר, להיות בקשר עם מה שגדול ממני. הרפייה עמוקה מאפשרת לנו הרחבה של התודעה.

אז... להרפות או לא להרפות?

זו השאלה... המצב המיטיב הוא כאשר אנחנו מגיבים בהתאם למציאות חיינו, בויסות וגמישות בין כיווץ והרפייה, שילוב של השניים. כיווץ כשצריך, הרפייה כשאפשר. פעימת חיים. כיווץ מאפשר פעולה והגנה. הרפייה מאפשרת קשר עם המשאבים העמוקים שלנו שמזינים, מרפאים, מחכימים, מפתחים, מצמיחים, ואולי הנפלא מכל – מפתיעים אותנו. 

תודה לאמנית דבורית בן שאול על הזכות להוסיף כאן את התמונה שלה – "השקט שלפני הסערה". פסטורליה שמעלה תחושה חזקה של הדילמה, להרפות או לא להרפות.

בבלוג אני מתארת את העבודה והנסיון שלי בטיפול ובהוראה של שיטת רוזן. עוד על השיטה אתם יכולים לקרוא כאן

המגע בשיטת רוזן הוא כלי טיפולי ייחודי ומשמעותי. אם אתם מעוניינים להכיר וללמוד את המגע הבטוח והמאפשר,
מוזמנים להצטרף אל דף הפייסבוק של שיטת רוזן
כאן ולקבל מידע על סדנאות ופעילויות, או שלחו אלי מייל:
ronimn@gmail.com.
 

פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונוירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 

רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 

.

להתעורר אל החיים
תאריך: 29/9/2018 09:36:00

כשהייתי בתחילת שנות השלושים שלי חוויתי תחושה של מצוקה כללית. לא ידעתי להגדיר אותה. הגוף דיבר בסימפטומים שונים, הרגשתי חסרת אנרגיה. הלכתי לרופאה הומאופטית קלאסית בתקווה למצוא תרופה שתחזק אותי. הרופאה עשתה כמה וכמה נסיונות למצוא לי רמדי מתאים. בכל פעם עלה לי החום לכמה ימים, מלווה בחלומות מוטרפים כמו טריפ פסיכדלי. אבל המצב הכללי לא השתנה. עד שמתישהו היא אמרה לי: את כמו מבצר סגור. אני לא יודעת איך להגיע אליך.
אני? מבצר סגור? מה פתאום?? בן אדם רגיש, כנה כמוני?.. התבוננתי דרך החלון, מזג אוויר סתווי, רוח בחוץ, קיר בית אפור.
היא הציעה שאלך לטיפול פסיכולוגי.

במפגש הראשון עם הפסיכולוגית אמרתי שבאתי לטיפול כי ההומאופטית המליצה, ואני לא בדיוק יודעת למה. יש לי משפחה נהדרת, הורים ואחים, בעל ושתי בנות. אני עובדת בעבודה שנותנת מקום ליצירתיות ולעניין שלי בחיים. הכל טוב. הייתי אצלה למעלה משנה בטיפול, פעם בשבוע. לאט לאט קלטתי שיש עוד כמה עניינים בסל שלי. דברים נפתחו. אבל בכל פעם שהייתי יוצאת ממנה כאב לי הגרון. בכל מפגש, שוב ושוב. משהו לא עובד בטיפול, אמרתי לעצמי. ויום אחד אמרתי לה שזהו, החלטתי להפסיק. למה, היא שאלה, אולי נוכל לדבר על זה? אבל אני כבר חשבתי והחלטתי. הרגשתי שהיא מנסה לבקש ממני להשאר. זה גרם לי לתחושה לא נעימה, שהיום אני יכולה להבחין בחלק ממרכיביה: כעס שהיא מערערת על ההחלטה שלי, חשד שהיא רוצה שאשאר כי היא זקוקה לי, עצב על הפרידה, אשמה, שמץ בוז על הנסיון לשנות את דעתי המגובשת והנחרצת ועוד ועוד... היום כמטפלת אני קולטת את עוצמת ההפתעה שהטלתי עליה כשאמרתי לה כך out of the blue שזהו. בלי הכנה, בלי שיתוף, בלי תהליך פרידה. חיבקתי אותה בדלת. אהבתי אותה. החנקתי את הרגש בגרון. והלכתי.

לקח לי שנים רבות וקשות להתחיל להרגיש. להעז להרגיש. להעז לקלוט יותר מה קורה בי ומסביבי. התאמנתי על כך במחתרת של תיאטרון הבובות, מקצוע שהיה תפור על המבנה הנפשי שלי כמו כפפה ליד. נתתי לעצמי להרגיש דרך דמויות שהן "לא אני", דרך חפצים דוממים שהשאלתי להם את החיים שלי, כשלא יכולתי עדיין להופיע חיה בעצמי במלואי. עד שחטפתי מהחיים כמה חבטות שאי אפשר היה יותר שלא לחוש ונאלצתי להתפקח, לבקוע מהביצה, להציץ מהטירה המבוצרת.
תהליך שעדיין נמשך... 

אני מתבוננת היום ברגע ההוא, על סף הדלת, נפרדת מהמטפלת. גוף מול גוף. בן אדם מול בן אדם. כל כך קרובות וכל כך רחוקות. והשאלה הפשוטה שלא נשאלה: מה יש שם בגרון הכואב? מה עצור בו? מה הוא מחזיק, כמו מגדל של מבצר? מי שם חיה בתוכו, ללא מילים, ללא קול, כמעט ללא נשימה? לא מושגת בידיעה, בהכרה? מה הייתי יכולה לראות לו הייתי מסכימה להשאר עם המטפלת עוד רגע? ולמה זה לא קרה? היא היתה מלאה רצון טוב, ואני לא יכולתי להעזר בה. כאילו יכולה להתעורר – ולא מתעוררת. כאילו מאה השנים של היפהפיה הנרדמת לא הגיעו עד תומם.

כשהנסיכה נולדה המלך והמלכה שמחו מאוד וערכו מסיבה גדולה אליה התכוונו להזמין את כל הפיות בממלכה. אלא שהיו להם רק 12 כלים בסרוויס המלכותי, ובממלכה היו 13 פיות. לכן הזמינו  12 מהן, כמספר הכלים. תוך כדי שהפיות מרעיפות ברכות על הנסיכה, הופיעה הפיה ה-13 בפתח וזעקה: מדוע לא הזמנתם אותי?!  דחויה, לא רצויה, מושפלת, רתחה מזעם וקללה: כשהנסיכה תגדל היא תדקור את אצבעה במחט – ותמות.
הפיה ה-12 שעדיין לא נתנה את בירכתה מיתנה את הקללה ואמרה, היא לא תמות, רק תרדם למאה שנה. המלך והמלכה המבוהלים ציוו לפנות מן הטירה כל חפץ חד ואסרו על הנסיכה להסתובב בחופשיות בארמון. אלא שהנסיכה גדלה והיתה סקרנית, חכמה ומלאת חיים. היא התעניינה, רצתה לגלות כל פינה וכל מקום מסתור, הסתובבה בנבכי הארמון ואכן, כשעלתה במעלה המגדל, הגיעה לחדר קטן, שם פגשה זקנה שטוותה בפלך. מה זה? שאלה, דקרה את אצבעה במחט ונרדמה, ועמה נרדם כל הארמון על כל שוכניו.

אני מתבוננת באלמנטים בסיפור כמשקפים את המערך הנפשי הפנימי שלנו.

ה"נסיכה", מהות מלאת חיות, מבורכת בכל המעלות: יפה, טובה, חכמה, אהובה, שוכנת ב"טירה", בגוף. הטירה רחבת ידיים, מלאה אולמות, גרמי מדרגות, מעברים גלויים וחבויים, גוף שיש בו גלוי ונסתר, מודע ולא מודע, גוף שיכול לקלוט, לחוש, להרגיש, לפעול. התנועה הספונטנית של ה"נסיכה" חופשית, סקרנית, מתעניינת, פתוחה לגילויים. היא רוצה להכיר את הגוף על כל יכולותיו וחושיו, לגלות את צפונותיו, אך מקבלת מסר מגביל ומאיים: הזהרי , פן יקרה אסון. למלך ולמלכה היה סט כלים מוגבל. הם עשו כמיטב יכולתם, אך זה לא היה מספיק. לפיה ה-13 לא היה מקום. מהי הפיה ה-13? מהם הדברים שאין להם מקום בתפיסה שלנו? מה המערכת הנפשית מפצלת מתוכה ומעלימה מהמודע? ומהו המחיר שאנחנו משלמים על כך? מה שאין לו מקום הופך מאיים ומסוכן. וזו הסיבה שהמהות הנסיכית נדקרה ונרדמה. השיחים הקוצניים מכסים ומסתירים, בעיני המתבונן מבחוץ ניתן לחשוב שאין איש בטירה המבוצרת. רק נסיך אמיתי ידע שבתוך הטירה נמצאת נסיכה ויתמיד להגיע אליה, אבל לפרק הזה נגיע בהמשך.

אני חוזרת אל רגע הפרידה מהמטפלת, על סף הדלת. היא קלטה שיש שם מישהי בפנים אבל לא ידעה איך לגשת אליה. היא התקרבה, הסתובבה סביבי, התחלתי לחוש בנוכחותה, להתעורר. עד גבול מסויים, וזהו. מעבר לכך היא לא יכלה. אני לא יכולתי. סביב הגרון היה עדיין שיח עבות, סבך קוצני משורג שחנק ולא איפשר מעבר. לא איפשר קול, מילים, הכרה, ידיעה. המטפלת לא הצליחה לעבור אותו ולהגיע אלי. השינוי לא קרה, משהו בפנים נשאר נסתר, נרדם. נשארתי עם המצוקה, עם ההרגשה שיש משהו - ואני לא יודעת מהו.

האם מוכרת לכם החוויה שיש בתוכנו יותר ממה שאנחנו יודעים? שאנחנו לא מצליחים לבטא את היכולות שלנו? שאנחנו לא מוצאים את הקול שלנו? שהגוף שלנו אומר משהו, ואנחנו לא מבינים מה? שחוויות לא מספיק נוגעות בנו? מפגשים עם אנשים לא מרגישים קרובים? שיש חיים בתוכנו ומסביבנו, אבל הם לא לגמרי נגישים?
וכמטפלים, האם מוכרת לכם חווית הקושי להגיע אל מישהו, דרך ההגנות, אל כח החיים הרדום בתוכו?

איך אנחנו יכולים להתעורר לחיים בתוכנו? למצוא קשר עם החיים הפנימיים במטופלים שלנו? לאפשר לחיות הפנימית להתעורר ולחולל שינוי?

על כך, בפעם הבאה.

בבלוג אני מתארת את העבודה והנסיון שלי בטיפול ובהוראה של שיטת רוזן. עוד על השיטה אתם יכולים לקרוא כאן

המגע בשיטת רוזן הוא כלי טיפולי ייחודי ומשמעותי. אם אתם מעוניינים להכיר וללמוד את המגע הבטוח והמאפשר, 
מוזמנים להצטרף אל דף הפייסבוק של שיטת רוזן כאן ולקבל מידע על סדנאות ופעילויות, או שלחו אלי מייל: 
ronimn@gmail.com.
 
פרטים על הפעילויות והסדנאות הקרובות:

פרטים על הפעילויות והסדנאות הקרובות:

סדנאות מבוא: לגעת בסיפור חיינו 

עם רוני מוסנזון

27-28 בדצמבר 2018

בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר

7-8 בפברואר 2019 בתל אביב

פרטים כאן


סדנת העמקה אביב

עם אנה סודרלינד משבדיה ורוני מוסנזון 
31 במרץ - 5 באפריל 2019
בנווה שלום

פרטים כאן


רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 


הפחד לחיות במלואי
תאריך: 31/10/2018 21:48:00


תקציר הפרק הקודם להתעורר אל החיים: אני עומדת על סף הדלת ברגע הפרידה מהמטפלת. הצוואר כואב, מחזיק רגשות מעבר למודע: אני לא יודעת מה אני מרגישה. יותר נכון, אני לא יודעת שאני מרגישה. המתח סביב הצוואר כמו שיחים עבותים שמשתרגים סביב הטירה. בתוכה ה"יפהפיה", מהות חיונית, מרגישה וסקרנית שנדקרה בזעמה של הפייה ה-13 ונרדמה למאה שנים. דרך הארכיטיפ של היפהפיה הנרדמת אני מתבוננת בחלקים שלנו שנרדמו ובפחד לחיות במלואנו.

לא מתים מרגשות, כך אומרים. האמנם? אני פחדתי עד מוות מלהרגיש רגשות מסויימים. לכן לא הסתכנתי בלהרגיש אותם. הם נגדעו בעודם באיבם. למשל, לא כעסתי. לא קינאתי. הרגשות שלא הרגשתי היו בעיקרם אלה שלא התקבלו על דעת הורי והסביבה בה גדלתי. פחד או עצב דווקא התקבלו. זה ראוי לציון, שהרי הם לא רגשות שמתקבלים בכל מקום. אבל יותר מהכל התקבלו שמחה, צחוק וחוש הומור. חוש הומור? זה לא רגש... אבל הוא גורם לאחרים להרגיש טוב. על פי סיפורים משפחתיים הייתי מצחיקה כבר כתינוקת. מצידי כפעוטה (זכרונות מגיל 2-3) זכורות לי בעיקר אימה וחרדה.

רגשות הם תגובות לדברים שקורים בתוכנו ומחוץ לנו. כילדים, רגשות שלנו שהסביבה מקבלת זוכים להכרה, מענה, הדהוד, הערכה, הכלה, תגובה מרחיבת לב. למשל אם אני שמחה יחייכו אלי. אם אני עצובה יחבקו אותי... רגשות שלא מתקבלים נתקלים בכעס, לחץ, חרדה, ביקורת, התעלמות, אין-מענה. הילד נשאר עמם לבד. לילדים קשה להכיל בעצמם רגשות עוצמתיים מטלטלים וסוערים. הם זקוקים להכלה שתעזור בתיווך וויסות. הצורך בקשר הוא כל כך בסיסי בחיים האנושיים, מערכת הגוף/נפש שלנו זקוקה לקשר כדי להתקיים. כאשר רגש נחווה כמאיים על הקשר, אנו לומדים מהר מאוד לא לתת לו מקום. כאן נכנס הדימוי של הפיה ה-13. זו שסט הכלים המלכותי לא הכיל ולכן לא היה לה מקום. הרגשות שלא מקבלים מקום הופכים למאיימים על שלום הממלכה כולה. חלקים בנו נרדמים, ואנחנו חיים באופן חלקי. לא במלואנו.

דוגמא טיפולית

ע' יפהפיה. גוף פרופורציונלי, רזה ותמיר, שיער בהיר יפה ושופע, פנים סימטריות, עיניים גדולות ויפות. צעירה בתחילת שנות השלושים. מסובבת ראשים. מעוררת קנאה. אם הייתי נראית כך לא היו לי דאגות בחיים. אני בכוונה לא מצנזרת את השטות שכתבתי כאן, זו היתה אחת התגובות שלי אליה, והיא מספרת משהו. היא מושלמת. למה באה לטיפול בכלל? היא אמרה שמרגישה בלבול בחיים ולא יודעת אם להקשיב לראש או ללב. כשדיברה לא הרגשתי תגובה בגוף. בדרך כלל, כשאומרים משהו שבא מהעומק, מבפנים, הגוף מגיב בשינוי בנשימה, בקצב, במתח השרירי, בצבע הפנים... אבל הנשימה שלה מסודרת ואחידה, הגוף כמעט ואינו מגיב כשהיא מדברת או כשאני מדברת איתה, נשאר מסודר, מאורגן. היא דווקא מספרת שהיא לא מאורגנת בחיים. מעניין, הפער... ועוד פער, ברור שמדובר בבחורה חכמה עם רגישות ועומק, ובכל זאת כשאני מקשיבה לגוף אני לא חשה בעומק. כאילו משהו מונע ממנה להיות בעומק של עצמה.
הנשימה שלנו היא כמו ססמוגרף, מגיבה כל הזמן למה שקורה בתוכנו ומחוץ לנו. באופן טבעי היא איננה אחידה. אנחנו מגיבים לחיים. המעמקים שלנו מהדהדים עם מה שקורה מסביבנו. כדי שגוף יחזיק וינהג באופן כל כך מאורגן יש צורך במאמץ לשליטה. ע' לא מודעת למאמץ. על רוב שאלותי היא עונה: "אני לא יודעת". והיא מתכוונת לזה כפשוטו, לא במובן האקסיסטנציאלי או הבודהיסטי. היא רוצה לבחור בין ראש ולב אבל לא יודעת מה היא מרגישה. לא מבחינה בין רגשות ומחשבות. לא יודעת את עצמה. יש לה רעיונות ודעות והדברים לא קורים על פי התוכניות והציפיות שלה. באחד הטיפולים הראשונים היא מספרת בגאווה שהיתה תינוקת מאוד נוחה, קלה ושקטה, מתארת איך היתה משחקת לבד בשקט בלול בבוקר! אני שומעת ולבי נחמץ. תינוקת שקטה? קלה? תינוקת לא אמורה להיות נוחה! היא אמורה לבכות! כך היא מתקשרת עם סביבתה כדי לקבל מענה לצרכיה. מה מביא תינוקת להיות "טובה"?
אני רק יודעת שמדובר בהורים קרייריסטים, מנהלים, אנשים חזקים, דעתניים. הורים טובים, דואגים, אוהבים (בדרכם). לא מדובר בהורים שחלילה הרעו בכוונה או התעללו. אנשים איכותיים. ובכל זאת, בהשאלה מהמעשייה, בסט שלהם היו רק 12 כלים בסגנון: ילדה טובה, שקטה, צייתנית, יעילה, מעשית, אינטליגנטית, מוצלחת... לא היה בהם מקום לילדה כועסת, נפגעת, נעלבת, מתביישת, לא-הכי-מוצלחת, משעממת-משועממת ועוד רחמנא ליצלן כמה וכמה תכונות שלאט לאט מתגלות בה. הם לא קבלו, ולכן היא לא ידעה שהיא כזאת. מה שלא ראו בה לא נראה. לא הופיע בתמונת עולמה. כי לחיות את החלקים האלה של עצמה אומר להדקר במחט של הפיה ה-13. לחוות אי קבלה מההורים, דחייה, בוז, ביקורת. ההכרה של ההורים היא כאוויר לנשימה. לא לקבל אותה זה מסוכן. את זה היא הבינה כל כך מוקדם, כתינוקת רכה וצעירה, חכמה ורגישה.

לא בחרתי בע' כדוגמא בהקשר למעשייה של "היפהפיה הנרדמת" משום יופיה החיצוני. בכל אחד מאיתנו גבר, אשה, בלי קשר למראה שלנו, ישנה מהות של אותה תינוקת מלכותית יפהפיה, נסיכה סקרנית, חיונית, שמחפשת להכיר את הטירה, לחקור את המרחבים, להתפתח, להתרחב, להתחדש. אבל מה קורה כשהיא חורגת ממה שההורים יכולים לתפוס, מסט הכלים המלכותי? היא נדקרת במחט, בזעמה של הפיה ה-13, זו שלא הוזמנה ולא קיבלה מקום – ונרדמת.  
עד שמגיע הנסיך... (ועל כך בפעם הבאה
J )

לפעמים כשמתחילים לבוא במגע עם החלקים שלנו ש"נדקרו במחט ונרדמו", אנחנו קולטים מה נאלצנו לעשות בגוף ובנפש שלנו בלית ברירה על מנת שלא להרגיש. כמה החזקה, איזה מאמץ לפצל ולהדחיק. לעתים עולים כאב, צער עמוק ואפילו תחושות אבל על הילד או הילדה שהיינו, על מה שהיה יכול להיות ולא התאפשר, על המקום הבודד שבו חווינו את הקיום שלנו. וגם זעם. הזעם של הפיה ה-13 שלא קבלה מקום. הזעם שכולל בתוכו חווית דחייה, בושה, עלבון, תסכול, חוסר אונים... אלו הם רגשות עזים ועמוקים. כשהם עולים זוהי חוויה טרנספורמטיבית. כמו קשר ישיר בין מי שהיינו ומי שאנחנו עכשיו. משהו מתחבר ומתחיל להתעורר.
עם ע' אנחנו עוד לא ממש שם, ובכל זאת יש שינוי. אולי המאה שנים מתקרבות לסיומן... 

בתחילת הקשר היא שקלה לעזוב כמעט אחרי כל טיפול.
היא המשיכה, אולי משום שהרגישה שלא נבהלתי מהתסכול, הכעס והספקות. חודשים עברו. לאט לאט לאט לאט אני מרגישה בה יותר נפח. מידי פעם גל רגש. עדיין לעתים קרובות היא לא יודעת מה הרגש, אבל קולטת שמשהו קורה, שהיא מגיבה למשהו. הנימה המעריצה שבה תיארה בהתחלה את המשפחה השתנתה עם הזמן. עולים קולות שונים, ניואנסים, שאלות. היא מוכנה להרגיש עוד דברים מלבד הערצה, לשים לב מה קורה לה במחיצתם. היחסים נעשים פחות שטוחים, יותר מלאים ומורכבים.
היא פחות משימתית בפגישות, נותנת מקום לרגשות, מקום לעצמה. אני חוזרת ומשקפת לה את התנועות בגוף שלעיתים קרובות היא חשה רק כאשר אני מסבה את תשומת לבה, כמו מחזירה לה את עצמה חשה ומרגישה. את עצמה שבאמת לא למדה לדעת, שנשארה מחוץ לתמונה.
לפעמים אני מסתכלת עליה וקולטת שהיא בעצם לא כזאת יפהפיה, לא כזאת סימטרית ומושלמת... וזה דוקא משמח. היא נעשית אנושית. וזה יופי אחר לגמרי! היא מתעוררת לחיים.

בפוסט הבא, השלישי בסידרת "היפהפיה הנרדמת", אתייחס סוף סוף לנסיך... אתאר את האיכות ה"נסיכית" של המגע בטיפול בשיטת רוזן, מגע המחפש קשר עם החלקים הנמים והישנים בתוכנו, שאבדו מתודעתנו, מחכים להתגלות.

ואולי אגלה מה יכול לאפשר שינוי שם על סף הדלת?

בבלוג אני מתארת את העבודה והנסיון שלי בטיפול ובהוראה של שיטת רוזן. עוד על השיטה אתם יכולים לקרוא כאן

המגע בשיטת רוזן הוא כלי טיפולי ייחודי ומשמעותי. אם אתם מעוניינים להכיר וללמוד את המגע הבטוח והמאפשר, 
מוזמנים להצטרף אל דף הפייסבוק של שיטת רוזן כאן ולקבל מידע על סדנאות ופעילויות, או שלחו אלי מייל: 
ronimn@gmail.com.
 
פרטים על הפעילויות והסדנאות הקרובות:

סדנאות מבוא: לגעת בסיפור חיינו 

עם רוני מוסנזון

27-28 בדצמבר 2018

בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר

7-8 בפברואר 2019 בתל אביב 
פרטים 
כאן


סדנת העמקה אביב

עם אנה סודרלינד משבדיה ורוני מוסנזון
31 במרץ - 5 באפריל 2019
בנווה שלום

פרטים כאן


רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 

להעיר את הרגש דרך הגוף
תאריך: 20/11/2018 17:28:00

בשני הבלוגים הקודמים (כאן וכאן( תיארתי מקרים ומצבים שבהם מוחזק בתוכנו "משהו" שאנחנו לא בקשר איתו, מעין "יפהפיה נרדמת" ששוכנת בנו. ההחזקה גורמת לנו להרגיש שמשהו לא מתבטא בחיים שלנו, שיש בנו יותר ואנחנו לא בקשר עם עצמנו. 

מה ישן בנו ומדוע? איך אפשר ליצור קשר עם החלקים הישנים בתוכנו כדי להופיע בחיים במלואנו, במלוא הפוטנציאל שלנו?

בשביל שהיפהפיה הנרדמת תתעורר צריך נסיך, ועליו אני רוצה לדבר הפעם. או יותר מדויק, על הנסיך כדימוי לאיכות של המגע בעבודה הטיפולית בשיטת רוזן. המגע בשיטת רוזן מאפשר להקשיב לעצמנו, לשים לב לחיים הפנימיים שנמצאים בנו מעבר לחומות הטירה ושיחי הקוצים הסבוכים, מאפשר ל"יפהפיה הנרדמת" להתעורר. מאפשר להעיר את הרגש דרך הגוף.

באגדה היו שני תנאים להתעוררות היפהפיה הנרדמת: שיעברו מאה שנים, ושיגיע נסיך ויישק לה. אלו הם שני תהליכים שונים – הבשלה מבפנים, וקשר עם מישהו מבחוץ. ההתעוררות מתרחשת כאשר שני התהליכים נפגשים.

הנסיך, גיבור ככל שיהיה, לא באמת יכול להציל את הנסיכה כל עוד לא יעברו מאה השנים. הוא יודע זאת, ואף על פי כן יוצא לדרך. הוא שמע על הנסיכה היפהפיה הנמה בארמון מוקף שיחי שושנים קוצניים. הוא יודע שנסיכים רבים ניסו להגיע אליה ונכשלו. ובכל זאת מעז לנסות, חותר בנחישות אל הארמון דרך השיחים הקוצניים, דרך הסכנות הרבות האורבות בדרך, ממשיך בדרכו בהתמדה, למרות שההתעוררות שלה אינה תלויה רק בו. הוא רוצה להיות שם ברגע שבו יגיעו מאה השנים לתומם - והיא תתעורר.

דוגמא טיפולית:

אני נוגעת במ. באיזור הסטרנום (עצם החזה). היד שלי חשה במתח רב. פלג הגוף העליון נראה כאילו לקחה אוויר ועצרה את הנשימה מבלי לנשוף אותו החוצה. החזה מוחזק מורם, האוויר כלוא בפנים. למה היא מחזיקה כך את עצמה? אני יודעת שהיא היתה צריכה לעשות מאמץ גדול כדי שיראו אותה, כדי שיתפעלו ממנה, אחרת היתה הולכת  לאיבוד מתחת לרדאר של המשפחה שלה. ראו אותה כשהיתה מצטיינת: היא התחילה ללכת מוקדם, לקרוא מוקדם, היתה תלמידה חרוצה, עד היום היא בת טובה להוריה. אני מקשיבה עם הידיים, מנסה להבחין האם יש תנועה של נשימה בחלל החזה? אין. דממה. אני מתכוונת עם הידיים ומקשיבה עמוק יותר פנימה, אל תוך חלל בית החזה. שקט, כמו בבית שישנים בו. 

היית צריכה לשמור על השקט בבית? אני שואלת.
ברור
, היא נאנחת. הזמן בין 2-4 היה קדוש אצלנו בבית, כשההורים נחו אוי ואבוי אם אני והאחים שלי היינו מרעישים.
כן, מרגישים בגוף שהיית צריכה לעצור את הנשימה, אני אומרת. באותו רגע משהו מרפרף בפנים, כמו איוושה עדינה של כנפי פרפר. מה קורה? אני שואלת.
היא לא עונה, אבל אני רואה דמעה בזווית העין. משהו נגע בה. אולי זה שראיתי אותה, ראיתי איך היתה צריכה לעצור את הנשימה ולשמור על השקט.
עכשיו כשקלטתי את התנועה הפנימית אני כולי מכוונת להקשיב לה. הידיים שלי מקשיבות דרך הסטרנום עוברות אל צידי כלוב הצלעות ומקשיבות דרך השרירים הבין-צלעיים החיצוניים ועד הפנימיים, עד שרירי החזה הרוחביים (
Transversus thoracis), מקלעת של שרירים וגידים מתחת לעצם הסטרנום. השרירים הללו מאפשרים באופנים שונים לבית החזה להתרחב עם הנשימה, או מגבילים אותו. אני מקשיבה לתגובת השרירים, שמה לב מתי הם מתרככים ומאפשרים לי להתקרב אל המקום בו מ. מחזיקה את עצמה ועוצרת את הנשימה, ומתי הם מתקשים והודפים אותי. אני "מדברת" איתם במגע, מנסה להגיד להם: אני כאן, מחזיקה במקומכם, אולי אתם כבר לא צריכים להחזיק בעצמכם? עולה בי דימוי של השיחים הקוצניים סביב הטירה של היפהפיה הנרדמת. הידיים מפלסות דרך בין השרירים כמו הנסיך שמפלס דרך בין השיחים, מגיע למבוי סתום, משנה כיוון, אך ממשיך להקשיב לנשימתה של הנסיכה הישנה בתוך הארמון. מתכוון אליה, מתמיד ולא מתייאש.
השרירים נענים למגע יותר ויותר, מתרככים. לפתע נשימה גדולה ממלאה את בית החזה.
נשמת, אני אומרת בהתפעלות. הפנים שלה מוארות, חיוך עולה והיא צוחקת. צוחקת בקול! מה קורה?
החזקתי כל כך חזק...... כל כך חזק....... את....... הצחוק שלי!!!
ובבת אחת הוא הופך להתייפחות. צחוק ובכי מתערבבים. שנאתי לשמור על השקט. רציתי לצעוק! לצווח! ל... היא עוצרת, תשומת לבה מופנית פנימה לגוף. נעים לנשום, היא אומרת.
כן. נעים לנשום,
אני חוזרת אחריה.
אני רוצה לנשום, היא אומרת. אני לא רוצה יותר להיות שקטה.
כשהיא קמה ממיטת הטיפולים הפנים שלה רגועות, העיניים בורקות. כך זה, כשהגוף נושם... היא כל כך יפה ככה.  

העמדה הטיפולית והמגע בשיטת רוזן משלבים בין חיפוש אחר קשר, לבין הבנה של הצורך בהבשלה מבפנים. המגע מקשיב, מכבד, מחפש ברגישות וסבלנות קשר עם המטופלת כפי שהיא, במרחב, בזמן בקצב שלה. 

אני רוצה לסיים את הפוסט ברגע שבו פתחתי לפני שני פרקים: אני עומדת על סף הדלת ברגע הפרידה מהמטפלת, בגרון מכווץ. מה היה שם? היום אני יודעת הרבה יותר על מה שהצוואר שלי החזיק ולמה, על מנעד הרגשות שלא יכולתי להרגיש. אני חושבת על עצמי שם ונחמצת, גרוני שוב מתכווץ. אני קולטת שהקשר עם המטפלת בכלל לא היה אפשרות מבחינתי. הייתי אצלה שנה וחצי בטיפול, אבל בתפיסה שלי הייתי לבד. וכאן על סף הדלת, פתאום רפרפה בי ההכרה שבעצם כשהייתי איתה לא הייתי  לבד. היינו ביחד. הרפרוף לא ממש הבשיל להגיע אל ההכרה, אבל העלה דמעות שנחנקו בגרוני. עצוב לעזוב קשר. עצוב לעזוב קשר שהיה ולא חשתי בו.

האם יש משמעות להרגיש היום את מה שהיה אז? הרי את שהיה לא ניתן לשנות. מסתבר שכן. יש משמעות לחוויה גם אם היא בדיעבד. כאשר הרגשות מתעוררים ומתחילים לנוע ולהניע אותנו המוח לומד מחדש להרגיש ולהיות בקשר, התאים מתחדשים, החיים מתחדשים.

כשאנחנו מדחיקים רגש אחד, גם רגשות אחרים מודחקים. והנה עכשיו עם התעוררות העצב מתעוררים נימים נוספים, העולם מתחיל להופיע ביותר צבעים, יותר עומק. ועולה גם... שמחה. שמחה-עצובה על שאני מרגישה. פשוט מרגישה.
הכישוף הוסר, הארמון כולו על כל דריו ותושביו מתעורר לחיים.

בבלוג אני מתארת את העבודה והנסיון שלי בטיפול ובהוראה של שיטת רוזן. עוד על השיטה אתם יכולים לקרוא כאן

אתם מוזמנים להצטרף לסדנאות הקרובות.
פרטים בדף הנחיתה: 
https://lp.vp4.me/ew3z

להצטרפות אל דף הפייסבוק של שיטת רוזן כאן

לקבלת מידע על סדנאות ופעילויות שלחו אלי מייל: ronimn@gmail.com.
 
הפעילויות והסדנאות הקרובות:

סדנאות מבוא - אל הלא-מודע דרך מגע

עם רוני מוסנזון

27-28 בדצמבר 2018

בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר

7-8 בפברואר 2019 בתל אביב 
פרטים: 
https://lp.vp4.me/ew3z

סדנת העמקה אביב

עם אנה סודרלינד משבדיה ורוני מוסנזון 
31 במרץ - 5 באפריל 2019
בנווה שלום

פרטים כאן


רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 


תאוריית ההיקשרות והמגע בשיטת רוזן
תאריך: 26/12/2018 22:26:00

מה בסך הכל אנחנו צריכים? שישימו אלינו לב. כששמים אלינו לב אנחנו פורחים. 

פרח לא צריך שיפריחו אותו. הוא צריך שיתנו לו את התנאים (אדמה, מים, שמש) ואז הוא פורח מעצמו. כך גם אנחנו. תיאוריית ההיקשרות (attachment theory) מצאה שהתנאי הבסיסי המשמעותי ביותר עבורנו על מנת לפרוח הוא הקשר. בקשר מתאפשר מענה לצרכים שלנו: החזקה, מגע, הזנה, הגנה. הקשר הוא בסיס שמתוכו אנחנו נפתחים אל העולם, יוצאים לחקור אותו, להתפתח, לצמוח, לפרוח.

חלוץ תאוריית ההיקשרות בשנות ה-50 של המאה הקודמת היה ג'ון בולבי. הוא טען שהיקשרות היא אינסטינקט ביולוגי הישרדותי שהתפתח אבולוציונית וגורם לכך שאנחנו נקשרים לדמות עיקרית המטפלת בנו, בדרך כלל ההורה. הקשר הראשוני שלתוכו אנחנו נולדים משפיע עלינו בהמשך החיים. האופן שבו אנחנו חווים את העולם בתוך הקשר הופך לתשתית התפיסה שלנו את עצמנו. המח לומד לצפות לאופן מסויים של יחסים אשר הופך למידע שלנו אודות עצמנו, העולם והקשרים. זהו דפוס ההיקשרות שלנו, תפיסת עולם סובייקטיבית, אישית. 

הורה אשר שם לב לילד, כלומר: קשוב, רגיש, נענה לצרכים באופן מותאם, זמין וצפוי, הופך לבסיס בטוח. בקשר בטוח ההורה לאו דווקא מותאם באופן מושלם, אלא מתכוונן ומתאים עצמו כך שהילד לומד שגם אם יש רגעי תיסכול, הם מקבלים מענה בהמשך. הוא אמפתי, משקף לילד את עצמו, מהדהד, נהנה ומתפעל ממנו – בקשר בטוח יש הדדיות. ההורה מרגיע את הילד או מעצים את רגשותיו על פי הצורך, מעודד ביטוי שלהם, עוזר לילד לווסת רגשות ותחושות. ההורה מתקשר באמצעות תקשורת מילולית ולא מילולית, במגע, תנועות, קולות, הבעות פנים.
התינוק/ילד מרגיש בטוח, מערכת העצבים שלו רגועה והוא פנוי להתפתח, להתרחב אל העולם, לקחת סיכונים ולנסות דברים חדשים. הוא מתפתח פיזית ונפשית, רגשית וקוגניטיבית, תופס את עצמו כבעל ערך, מסוגל לפעול בעולם, סקרן, חיוני, בריא ומסוגל להתמודד עם קשיים. הוא פורח.

הורה לא קשוב אשר אינו מסוגל להענות לצרכים באופן צפוי וזמין, הוא עדיין הבסיס עבור התינוק/ילד, אבל בסיס לא בטוח. התינוק/ילד חווה מצוקה, מה שרק מגביר את הצורך בקשר. הוא לומד שאי אפשר לסמוך על ההורה למענה על צרכיו ומוצא דרכים להתמודד, להחזיק את עצמו, להגן על עצמו. כוחותיו מופנים להישרדות ולכן הוא פחות פנוי להתפתח ולפרוח. יש לכך השפעה על ההתפתחות הפיזית והנפשית שלו. הוא ירגיש חסר ערך, חסר אונים, פגיע, חרד, בודד ויחווה את העולם כמקום מפחיד, מאיים, בלתי נעים. 
בולבי אמר שמה שאי אפשר לתקשר עם ההורה אי אפשר לתקשר עם עצמי. כלומר, היקשרות לא בטוחה משפיעה על הקשר שלנו עם עצמנו.

התינוק/ילד עושה הכל כדי לגרום להורה לטפל בו. בוכה או מחייך – אלו הן תגובות טבעיות שמטרתן לתקשר את הצרכים. מכיוון שהקשר כל כך הכרחי, אם יקלוט שהבכי שלו אינו מביא מענה, או מביא מענה מאיים כגון כעס או מצוקה מצד ההורה, הוא ילמד לא לבכות. לא לצרוח. יהיה תינוק שקט, גם כשרע לו. לא יביע את הצרכים באופן טבעי בעת מצוקה, בין אם רעב, קור, תחושת סכנה, או תגובה רגשית פנימית כפחד או כעס. תמורת הקשר הוא ישלם במחיר של עצירת החיות והביטוי הטבעי. 

הרבה מהאתגרים שלנו בחיים מבוססים על האופן בו גדלנו, על המגבלות שדפוס ההיקשרות שלנו יצר בנו, וגם על הכוחות והיצירתיות שאיפשרו לנו להתגבר על החוסרים ולהגיע עד הלום... 

בולבי טען שדפוס ההיקשרות הראשוני קבוע בנו. מאז התחום נחקר רבות ובשנים האחרונות מחקרים נוירוביולוגיים מראים שדפוס ההיקשרות הבסיסי יכול להשתנות בזכות הנוירופלסטיות, הגמישות של המח. למח יש פוטנציאל נוירולוגי להשתנות ולהתפתח. הוא יכול להתחדש ולהתפתח, ללמוד מחדש לחוות קשר בטוח, גם אם גדלנו בתנאים של קשר שאינו בטוח. אנחנו נולדים לקשר, וגם לצמיחה והתפתחות. במובן זה יש לנו תיקון... 

אלו הן חדשות טובות מאוד עבורנו כמטפלים ומטופלים ובכלל כבני אדם... זוהי הסיבה שלעיתים קרובות אומרים שבטיפול מה שמשנה הוא הקשר עם המטפל/ת. בכל שיטה ואוריינטציה טיפולית, קשר מיטיב עם המטפל/ת הוא הזדמנות לחוויה מתקנת של הקשר הראשוני. 

ואיך כל זה קשור לשיטת רוזן?

המגע בשיטת רוזן מתאפיין במרכיבים של קשר בטוח, זהו סוד האפקטיביות שלו. 
אם נחזור לפיסקה למעלה שמאפיינת את הקשר הבטוח נמצא למעשה תיאור של המגע בשיטת רוזן: מגע קשוב, רגיש, מתאים עצמו למטופל, זמין וצפוי, מתכוונן ומהדהד, אמפתי, לא שיפוטי. המטפל מתקשר עם המטופל באמצעות תקשורת מילולית ולא מילולית, דרך קול, מילים, שיחה ודרך המגע בגוף וההקשבה למה שהגוף מבטא באופן לא מילולי באמצעות כיווץ והרפייה, שינויים בנשימה, במתח השרירי, בהבעות הפנים וכו'.

באמצעות המגע המטפל מקשיב למתח השרירי הכרוני. המתח הכרוני נוצר כתגובה לחוויות קשות, טראומתיות, שם היינו לבד, באין מישהו שירגיע אותנו, והחזקנו את עצמנו בכוחות עצמנו. שם למעשה היה כשל בקשר. המגע פוגש את מקום הלבד, הבדידות, המקום בו לא שיקפו לנו את עצמנו, לא תיווכו לנו סכנות ומצוקות.

בהקשבה למתח הכרוני המטפל פוגש את המטופל במקום בו התכווץ על מנת לשרוד ולהגן על עצמו. כיווץ זה מבטא את הסבל, הקושי, ההגנה, וגם את הכוחות והיצירתיות של המטופל. המטפל נמצא בו זמנית עם העצירה בגוף ועם פוטנציאל התנועה והשחרור. עם מה שיש לו מילה, צורה וביטוי, ומה שאין לו מילים. עם המגבלה והאפשרות, החסימה והתנועה, הסבל והתקווה.

המגע בשיטת רוזן הוא מגע של קשר אנושי באופן העמוק ביותר. הוא מרגיע את מערכת העצבים, וכשהיא רגועה הגוף-נפש מפסיק להתאמץ ולכלות כוחות על הגנה והישרדות. מופיעה נשימה חדשה, תנועה חדשה, קשר חדש של המטופל עם עצמו ועם הסביבה. המטופל לומד לחוש את עצמו בבטחון בנוכחות המטפל/ת, לסמוך פיזית ורגשית, ותובנות ושינויים חלים מבפנים. מתוך קשר בטוח המטופל מתפתח להיות מי שהוא במהותו. 

קשה לתאר איכות של מגע במילים. זה כמו לתאר טעם. המטפלים בשיטת רוזן לומדים לפתח כלי משוכלל ומדוייק של הקשבה בידיים, בגוף, בנוכחות המלאה שלהם. הידיים הנוגעות הן המשך של הזרועות, הנשלחות ממרכז הגוף, מהלב. המטפלים מקשיבים מהלב, שמים לב. לא כרעיון ומטפורה, אלא באופן ממשי. 

בולבי חשב שמה שמניע היקשרות הוא הצורך בהגנה, בטחון וויסות רגשי בעת איום. אלן שור ראה בצורך בוויסות רגשי את המניע העיקרי, דן שטרן ופיטר פונגי ראו את המניע בצורך באמפתיה ושיקוף, הצורך להראות, להיות מובן. כל אלה בסופו של דבר מדברים על תשומת לב. זהו הצורך האנושי הבסיסי ביותר. המגע בשיטת רוזן שם לב. 

ואם אפשר לשוב ולסכם את הנושא במילות הפתיחה: כאשר שמים אלינו לב, אנחנו פורחים. 



אם המגע והטיפול בשיטת רוזן מעניינים אתכם, אתם מוזמנים להצטרף לסדנאות הקרובות.

פרטים בדף הנחיתה: 
https://lp.vp4.me/ew3z

להצטרפות אל דף הפייסבוק של שיטת רוזן כאן

לקבלת מידע על סדנאות ופעילויות שלחו אלי מייל: ronimn@gmail.com

עוד על השיטה אתם יכולים לקרוא כאן


הפעילויות והסדנאות הקרובות:

סדנת מבוא - אל הלא-מודע דרך מגע

עם רוני מוסנזון

7-8 בפברואר 2019 בתל אביב 
פרטים: 
https://lp.vp4.me/ew3z


סדנת העמקה אביב

עם אנה סודרלינד משבדיה ורוני מוסנזון 
31 במרץ - 5 באפריל 2019
בנווה שלום

פרטים כאן

רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 

מקורות השראה ומידע והצעות לקריאה נוספת:

דיאנה פושה, מפתחת שיטת ה-AEDP, מדברת על האפשרות של טרנספורמציה בטיפול מתוך קשר. 
The Transforming Power of Affect, a model for accelerated change / Diana Fosha

דוגמא לכתיבה פשוטה ונגישה לרעיונות מסובכים על ידי תלמידה של דיאנה פושה בספרה: It's Not Always Depression – Working the Change Triangle to listen to the body, discover core emotions and connect to your authentic self / Hilary Jacobs Hendel. 

האתר של לינדה גרהם: https://lindagraham-mft.net/the-neuroscience-of-attachment/

שיטת רוזן לטיפול במגע – גישה אל התת-מודע דרך מגע / מריון רוזן (הוצאת אח: http://www.achbooks.co.il/document/65,141,2798.aspx)

נוכחות פשוטה
תאריך: 28/1/2019 21:38:00

בבלוג שלי אני כותבת על נסיוני האישי כמטפלת בשיטת רוזן ועל שאלות וסוגיות שעולות בי בהקשר לטיפול במגע. למרות שהשיטה נקראת על שם האשה שפיתחה אותה, מריון רוזן, לא כתבתי עליה עצמה עד כה. החודש מלאו 7 שנים לפטירתה, ב-18.1.2012, בגיל 97. לפני שבוע כתבתי פוסט בפייסבוק לזכרה. חיפשתי תמונה ומצאתי אצלי במגירה צילום שקבלתי לפני למעלה מעשר שנים, בו רואים את מריון יושבת ליד הנס אקסלסון, ידיד נפש, מנהל בית ספר גדול לטיפולי גוף-נפש בשבדיה, אשר עזר לה להפיץ את עבודתה בכל ארצות סקנדינביה. התבוננתי בתמונה וחשתי שאני רואה דברים שלא יכולתי לראות קודם לכן. פתאום התעורר בי געגוע ורצון לספר עליה. 
[התמונה המלאה בתחתית הדף]

מריון נולדה בשנת 1914 בנירנברג, גרמניה, למשפחה יהודית. היא היתה ילדה סקרנית ואוהבת אדם. אביה שהיה איש עסקים נהג להתייעץ עימה כילדה לגבי אנשים שפגש. בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת היא החלה ללמוד עם לוסי הייר, תלמידה של אלזה גינדלר, מאמהות הטיפול בנשימה ובתנועה. בעלה של לוסי, גוסטב הייר היה עמית של קרל יונג, וביחד עם קבוצת מטפלים במינכן, הם חיפשו דרכים לשלב בין טיפול נפשי לעבודה עם הגוף, על מנת להפוך את הטיפול הפסיכואנליטי ליותר אפקטיבי. התוצאות היו מרשימות ואנשים נהרו אליהם מכל רחבי גרמניה. בהמשך מריון למדה פיזיותרפיה באירופה ובארצות הברית. היא השתקעה בברקלי, קליפורניה ופיתחה שם את העבודה הטיפולית שלה. היא גילתה שכאשר היא נוגעת באנשים בדרך מסויימת הם מתחילים לדבר, לספר, להיזכר בחוויות ולהרגיש, וכאשר זה קורה, הם לא חוזרים שוב ושוב עם אותן הבעיות.

שנים חלפו עד שבהיותה בת שישים, פנו אליה מטופלים ואמרו לה שהם מבקשים ללמוד ממנה את דרך הטיפול המיוחדת שלה. ביחד עם קבוצת התלמידים הראשונה היא פיתחה את העבודה לכלל שיטה שאפשר ללמוד וללמד, בשני ערוצים: טיפול המשלב מגע ושיחה ועבודה בתנועה.

מריון, שתחילה לא היתה בטוחה כלל שיש לה מה ללמד, התפתחה להיות מובילה ומנהיגה. עם זאת נשארה עד אחרון ימיה גם נפש לומדת, מוכנה להתפתח ולהפתח לחידושים. השיטה משקפת את האישיות והחיפוש שלה. בדרך של חניכה ישירה היא לימדה לגעת ולחפש קשר עם האחר מתוך נוכחות לעצמנו. היא לימדה את המטפלים להתבונן בעיניהם, לחוש בתוכם, לחשוב בעצמם, במקום לסמוך על טבלאות ודיאגרמות ועל ידע שמחוץ לעצמם. היא לימדה לסמוך על הידע הפנימי. מריון שאפה לקבל אנשים כפי שהם, ללא שיפוט. היא לא חיפשה דרך חיים אחת נכונה, אלא התעניינה בחיים. במקומות בגוף בהם החיים נעצרים, היא התעניינה במחסום והקשיבה מעבר לו, לחיים האפשריים, לפוטנציאל של האדם. היא חיפשה אמת ומבחינתה אמת היתה להיות עצמנו. אני זוכרת שאמרה לי "כל מה שאת צריכה זה אישור". הרגשתי בהכרה הזו תמיכה והכוונה לסמוך על עצמי, להכיר בידע הנמצא בתוכי.

מריון כתבה: "לעתים קרובות, כאשר אני עובדת עם אנשים, הם מזכירים לי פרחים שעדיין לא פרחו. שיח פורח נראה שונה מאוד לפני שהניצנים הראשונים הופיעו. והוא הדין בגוף הסגור שאינו מגלה דבר מן החיים שבו ומיופיו. המתח בגוף מציג תמונה של חוסר חיים. וברגע שאנחנו מניחים את ידינו על אותם חלקים חסרי חיים, הגוף מתחיל אט אט להיפתח כמו ניצן שנפתח לפריחה מלאת צבע ויופי. היצור האנושי מסוגל להגיח מתוך המסה הלא ברורה שלפנינו ולהיות מלא צבע וחיות. כאן ניתנת לנו האפשרות להפוך מהאדם שאנחנו חושבים שאנחנו לאדם שאנחנו באמת. מכאן ואילך יש בחירה. ברגע שהנשימה מתחילה לנוע בגוף, צורתו משתנה והוא הופך ליצור היפה שהסתתר תחת מעטה נוקשה. התהליך הזה לעולם אינו חדל לגעת בי בהוויה העמוקה ביותר שלי. וכך אני נפתחת אל מול האדם שתחת ידיי. החיבור שנוצר בדרך זו הוא של קשר ואמון הכי עמוקים, ונראה שהוא פותח נתיבים של אהבה משני הצדדים." (מתוך ההקדמה לספרה של איליין מיילנד  "שיטת רוזן").

בדברים האלה של מריון טמונה חכמה עמוקה שאפשר למצוא בכתביהם של רייך, פרנצי, ויניקוט, אוגדן ועוד ועוד. יש בהם חכמה שמהדהדת עם תבונת היהדות, הנצרות והבודהיזם. מריון האמינה שאמת היא אמת, בכל צורה בה היא מופיעה. לכן התרגשה תמיד כשפגשה אנשים שמגיעים אל אותה אמת בדרכים שונות. הייחוד של מריון הוא בכך שכל החכמה הזו טמונה במגע עצמו, לא בהסברים או תיאוריות אלא במעשה, בפועל, בנוכחות, ברגע.

איכות, כמו טעם, קשה להעביר בכתב ויש להתנסות בחוויה ישירה, ובכל זאת אנסה לתת דוגמא מנסיוני שלי עם מריון. אחר צהריים אחד בזמן סדנת העמקה עם מריון בברקלי, ישבתי לידה וסיפרתי לה על מטופל שהגיע אלי. אני נוגעת בו והוא לא מרגיש, אמרתי לה. הגב שלו נוקשה כמו סלע. ככל שאני מנסה אני לא מצליחה ליצור איתו קשר. היא שאלה כמה שאלות לגביו ואני עניתי. היא אמרה משהו, אני לא זוכרת בדיוק מה, על זה שאני צריכה להמשיך ולנסות. ופתאום קלטתי: היא לא רק מדברת, היא נוגעת בי. היד שלה מונחת על הגב שלי כבר כמה רגעים - ואני לא שמתי לב! הייתי כל כך מרוכזת בדיבור, בנסיון להבין... היא חיכתה בסבלנות ופתאום זה קרה. ברגע אחד המילים והמגע התחברו. הרגשתי. את עצמי. אותה. את שתינו. כך מריון לימדה. היא העבירה בחוויה ישירה את סוד הנוכחות ותשומת הלב באמצעות מגע.

מריון היתה מאוד ישירה והגיעה לעיקר במעט מילים. כשדיברתי במעגל בשקט והיא לא שמעה אותי היא אמרה בקול תקיף: "דברי חזק! אני רוצה לשמוע אותך ולכן אני מתעקשת שתדברי בקול רם!" היא לא ויתרה, לא עשתה הנחות, היא חיפשה מפגש. ולפעמים זה לא היה רק נחמד...

בספרה של איליין מיילנד, אחת מתלמידותיה הראשונות והוותיקות, היא כותבת שמריון היתה בחיפוש מתמיד אחר דרכים להתקרב אל עצמנו. היא חיפשה באופן יצירתי, דרך שאלות שעניינו אותה, וזיהתה וטיפחה יצירתיות בכל מקום שבו קלטה אותה. למעשה, חלק גדול מהעבודה שלה היה לפתח מתודולוגיה להגברת הפתיחות והיצירתיות. מריון עצמה המשיכה ללמוד, לגלות ולהתפתח עד יומה האחרון, וכמוה, רק מתוך תהליך של צמיחה והתפתחות אישית אפשר ללמוד את העבודה הזו. לעתים קרובות כאשר שואלים אותי למה אני לא יוצרת שיטה משל עצמי, תשובתי היא שכאשר אני מטפלת בשיטת רוזן אני בעצם יוצרת את העבודה של עצמי. כמו בלימוד אמנות, אני יוצרת באמצעות הכלים שרכשתי את היצירה שלי. והכלי שמריון גילתה ופיתחה הוא עצום ויקר ערך.

אז מה ראיתי בצילום שגרם לי לפתע להתגעגע כל כך אל האשה הזו? ראיתי אשה כבת תשעים עם מבט צעיר. קמטיה מגלים את גילה אבל מבטה סקרן, פתוח, חי ופניה שמחות ומלאות חיבה. יושבת בנוחות בלי להתאמץ, מביטה במתרחש, קולטת בערנות, בעניין וברגש מה שקורה סביבה. ידה האחת מונחת על ברכו של הנס היושב לצידה. למרות שהיד איננה במרכז התמונה, אפשר לראות כמה מהנוכחות של מריון זורמת אל כפות ידיה באופן טבעי. אני רואה אותה נוכחת במלאות, בפשטות. נוכחות פשוטה.

פתאום נזכרתי מה הביא אותי לפני למעלה מעשר שנים לנסוע כמה וכמה פעמים לחוף המערבי של ארצות הברית, לשלם מחיר יקר בכל המובנים, כדי ללמוד איתה. רציתי לשתות מהמקור. בתמונה הזאת אני נזכרת בטעם המים החיים.

מריון היתה השראה. זכות גדולה נפלה בחלקי ללמוד איתה בשנים האחרונות לחייה. אני לא מעריצה אותה. אני מעריכה, מתפעלת עמוקות מהתבונה והחוכמה שמתבטאת בשיטת הטיפול שפיתחה, מודה על ההשראה והמתנה שקבלתי ממנה ודרכה, על הכמיהה והתנועה אל החיים.

אסיים בדבריה של מריון מתוך פתח-דבר לספרה "שיטת רוזן לטיפול במגע":

"במשך זמן רב סברתי שמטרתה של שיטת הטיפול במגע של רוזן הינה שינוי אישי ואינדיבידואלי, ובמשך שנים רבות הסתפקתי בכך. עם זאת, המטרה התרחבה מעבר לתהליך הריפוי הפנימי האינדיבידואלי: נוכחתי שעבודה זו יכולה לשנות מערכות יחסים במשפחה, חיי עבודה ויצירה, ואת העולם. העבודה בשיטת רוזן מתחילה ביחיד ובצמיחה האישית שלה או שלו, אך אינה עוצרת שם. הצמיחה של היחיד מובילה לפעולה, ופעולות אלו יוצרות תופעה של אדוות בעולם. מה שנפלא הוא, שהדבר אינו נפסק לעולם, איננו יודעים לאן זה יוביל - האפשרויות הן אינסופיות."

אם המגע והטיפול בשיטת רוזן מעניינים אתכם, אתם מוזמנים להצטרף לסדנאות הקרובות.

לפרטים נוספים: 
כאן

להצטרפות אל דף הפייסבוק של שיטת רוזן כאן

לקבלת מידע על סדנאות ופעילויות שלחו אלי מייל: ronimn@gmail.com

עוד על השיטה אתם יכולים לקרוא כאן


הפעילויות והסדנאות הקרובות:

סדנת מבוא - אל הלא-מודע דרך מגע

עם רוני מוסנזון

7-8 בפברואר 2019 בתל אביב 
פרטים נוספים כאן


סדנת העמקה אביב

עם אנה סודרלינד משבדיה ורוני מוסנזון 
31 במרץ - 5 באפריל 2019
בנווה שלום

פרטים כאן

רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן. 

מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 



מקורות וקריאה נוספת:

"שיטת רוזן לטיפול במגע – גישה אל התת-מודע דרך מגע", מאת מריון רוזן בהשתתפות סוזן ברנר, הוצאת אח, 2010 http://www.achbooks.co.il/document/65,141,2798.aspx

"תנועה בשיטת רוזן" מאת מריון רוזן וסוזן ברנר, הוצאת אח 2011

"שיטת רוזן – כיצד להגיע לרווחה ולבריאות גופנית, נפשית ורוחנית דרך הגוף", מאת ד"ר איליין מיילנד, בהוצאת המתרגמת עפרה ברלך, 2012 ofrabarlach@hotmail.com

מאמר שלי בפורטל על שיטת רוזן: אל הלא מודע דרך הגוף

Relaxation, Awareness, Resilience – Rosen Method Bodywork Science and practice, Ivy Green (fast pencil, 2016)

האתר של מכון רוזן הבינלאומי: https://roseninstitute.net/




הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, הנו האתר המוביל בישראל בתחום פסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח. חזון האתר הוא להשפיע על כמה שיותר מעגלים ולהעלות מודעות לתהליכי התפתחות המשפיעים ישירות על כל מערכות היחסים באשר הם.

התוכן באתר נכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום, באחריותם ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

עוד אודות הפורטל, בקישור זה

אם תפסיק לדבר, אולי יוכלו הדברים לדבר אליך
תאריך: 3/3/2019 15:47:00

"אם תפסיק לדבר, אולי יוכלו הדברים לדבר אליך", כך אמרה המשוררת זלדה לעמוס עוז כאשר הייתה מורתו בבית הספר היסודי. הוא סיפר זאת בראיון ששמעתי ברדיו לאחר פטירתו, בעודי נוסעת בחזרה מסדנת מבוא בשיטת רוזן, שקיימנו בקיבוץ עין שמר. 

המשפט הזה תפס אותי. הוא התחבר לי למה שניסיתי ללמד ביומיים האלה בסדנה. הרגשתי שהוא מתאר את הגישה לדו-שיח במגע ובמילים בטיפול.

אנחנו מתארים את המגע בשיטת רוזן כמגע מקשיב. מה זה אומר? למה הוא מקשיב? איך? כמטפלת, אני מבחינה באמצעות כפות הידיים שלי במתח השרירי הכרוני ובתנועת הנשימה בגוף המטופלת. הידיים מתקרבות אל המקומות בגוף המטופלת בהם המתח עוצר את תנועה הנשימה, ומקשיבות. מקשיבות למה שמעבר להחזקה, כמו מעבר לדלת שהגוף סגר. אני לא נכנסת בלי רשות, מגיעה עם כפות הידיים לסף ומקשיבה למתרחש מעבר: לתנועה בגוף, לנשימה, לאופנים השונים בהם מתבטאת החיוניות בגוף בשינויים הכי מעודנים: שינוי בצבע העור, בטונוס השרירי, ברטט הפנימי בגוף, בטמפרטורה, בתנועה של נשימה ובעצירתה. אם יש דממה בגוף – לכך אני מקשיבה. אם התנועה בפנים אינה באה לידי ביטוי בחוץ, אני שמה לב. אני שמה לב מתי הגוף עוצר ומתי הוא חוזר לנשום. מתי הוא דרוך כלפי מה שבא מבחוץ ומתי נרגע והמטופלת מעמיקה אל תוך עצמה. אני שמה לב לשינויים. עוקבת אחריהם. הם מובילים אותי להכיר את המטופלת כפי שהיא חיה בגופה. כפות הידיים שלי משקפות לה את עצמה ומתוך כך היא חשה ונעשית מודעת לדברים שלא שמה לב ולא קלטה קודם לכן. החיים בגוף נפתחים ומתפתחים.
כך אני מקשיבה לאורך כל הטיפול, גם בעת דו-שיח מילולי. אני מקשיבה למילים ולמתרחש בגוף בו זמנית, מקשרת ומחברת ביניהם. השיחה מעוגנת בהקשבה לגוף.

כזה הוא המגע המקשיב בשיטת רוזן.

אנחנו אומרים שהעבודה בשיטת רוזן מאפשרת לגעת בלא מודע דרך הגוף. עמדת ההקשבה היא אחד האמצעים המשמעותיים והמהותיים ביותר, המגשרים בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו לא יודעים. להקשיב אומר להיות פתוחה אל מה שאני לא יודעת. אל הלא ידוע. המטפלים בשיטת רוזן נמצאים עם הלא ידוע, מקשיבים ומחכים. עצם ההקשבה מאפשרת לגוף לדבר, לספר, לבטא, להרגיש.

ברגע שאנחנו באים אל הגוף במטרה להגיד לו מה לעשות, אפילו מטרות טובות כמו לעזור, לתמוך, להרפות, להקל – אנחנו "מדברים" אל הגוף את מה שאנחנו יודעים ש"נכון", "ראוי", "מתאים לו" - ופחות מקשיבים.

להיות עם הלא ידוע זהו אחד האתגרים המשמעותיים ביותר למטפלים בשיטת רוזן – לבוא שוב ושוב, בכל טיפול מחדש, בעמדה מקשיבה, שלא יודעת עבור המטופלת מי היא ומה נכון לה, שלא באה להגיד לה מה לעשות ואיך להיות. גם אם אני פוגשת את המטופלת כבר שנים, בכל טיפול אפגוש אותה מחדש ברגע. אגע בגוף בכוונה להקשיב. המעבר בין דיבור להקשבה, בין מגע שמכוון מה לעשות לבין מגע שמקשיב, הוא עדין ולעתים חמקמק. במהלך הטיפול אני שמה לב באופן חי ודינמי, חוזרת לאיכות המקשיבה שוב ושוב.

כשאני מקשיבה, אני עשויה להיות מופתעת, לקלוט רבדים שלא שיערתי ולא ידעתי, לא חשבתי, לא ציפיתי. והפתעה – משמעותה משהו חדש. בהתאמה למה שאמרה זלדה, כאשר כמטפלים אנחנו מפסיקים לדבר בעצמנו, יש סיכוי שהגוף ידבר אלינו.

דוגמא טיפולית

ל. הייתה פעם רקדנית. עברו שנים רבות מאז שהפסיקה, אבל עדיין רואים עליה את עמדת הרקדנית. הגוף שלה מונח על מיטת הטיפולים מוחזק כאילו הוא באמצע הופעת בלט. הצוואר מורם, שרירי הגב זקופים ודרוכים עד כלות, הירכיים מחזיקות אסופות, כפות הרגליים כמו עומדות על קצות האצבעות. הנשימה מוחזקת כאילו היא על סף ניתור. כך היא, כבר שנים. היא סובלת מכאבים עזים בגוף ולא מוצאת את עצמה בחייה המקצועיים והאישיים. קשה לי ליצור איתה קשר במגע. היא לא מרגישה כמעט את המגע שלי, רוצה שאגע מאוד חזק ואף פעם זה לא מספיק. לפעמים אני יוצאת מטיפול עם ידיים רועדות – ממש לא אופייני לטיפולים בשיטת רוזן... כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי מתאמצת שתרגיש את המגע, נזכרת תוך כדי כך שלא זו הדרך, ולא מוצאת דרך אחרת. תמיד עולה תסכול. היא מתוסכלת כי המגע לא מגיע אליה, ואני מתוסכלת - כל כך משתדלת ולא מצליחה.
באחד הטיפולים הרגשתי שזהו זה, אני מוותרת. לא יכולה יותר להתאמץ. מה שיהיה יהיה. הידיים שלי נחו על הגוף שלה בלי לנסות, בלי להשתדל להתקרב במאמץ סיזיפי אל המתח השרירי. הן הפסיקו "לדבר" אל הגוף שירפה, שישתנה. כעבור כמה רגעים קלטתי שבחדר השתרר שקט עמוק ולא רגיל. הסתכלתי מסביב. הנשימה שלה השתנתה, החזה עלה וירד בשקט, הגוף פשוט נשם. קלטתי שבעצם תמיד יש תחושה של "רעש לבן" מסביבה, לא רעש במובן הפיזי, אבל תחושת חוסר שקט. איך לא שמתי לב לזה עד כה?.. רק כשהידיים שלי "ויתרו" התאפשר פתאום שקט, ואיתו קלטתי גם את הרעש. כשהפסקתי לדבר, הדברים דיברו אלי... פתאום התחבר לי מה שידעתי עליה, אף אחד אף פעם לא הקשיב לה בעומק. תמיד הייתה צריכה לספק דרישות חיצוניות גלויות וסמויות. לרקוד לצלילי חליל של אחרים. הגוף שלה החזיק התנגדות אדירה לכך – מה שהרגשתי תמיד בקושי ליצור איתה קשר במגע. איכשהו כשוויתרתי דיבר פתאום רובד אחר בתוכה. הגוף עדיין שמר כלפי חוץ על פוזיציית הבלט, אבל בפנים עלה רטט חדש שלא הכרתי. מה קורה? שאלתי. היא לא ענתה, אבל דמעה הופיעה בזווית העין.
באותו מפגש לא עלו מילים למה שקרה. הייתה החוויה עצמה. בהמשך היא העמיקה וקיבלה גם מילים. על חשיבות המילים והאופן בו הן שותפות בעבודה הטיפולית במגע אכתוב בפעם הבאה.

אם המגע והטיפול בשיטת רוזן מעניינים אתכם, אתם מוזמנים להצטרף לסדנאות הקרובות.

לפרטים נוספים: 
כאן

להצטרפות אל דף הפייסבוק של שיטת רוזן כאן

לקבלת מידע על סדנאות ופעילויות שלחו אלי מייל: ronimn@gmail.com

עוד על השיטה אתם יכולים לקרוא כאן


רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן. 

מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 


הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, הנו האתר המוביל בישראל בתחום פסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח. חזון האתר הוא להשפיע על כמה שיותר מעגלים ולהעלות מודעות לתהליכי התפתחות המשפיעים ישירות על כל מערכות היחסים באשר הם.

התוכן באתר נכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום, באחריותם ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

עוד אודות הפורטל, בקישור זה

עול העולם: מעבדות לחירות
תאריך: 14/4/2019 19:32:00

אני נושאת את העולם על כתפי.

כאילו אם לא אשא אותו, הוא יפול. 

כאילו אם לא אני, אף אחד אחר לא ישא אותו.

כאילו אני היחידה בעולם לשאת אותו.

וכך נראה כמעט כל אדם שאני פוגשת בקליניקה.
הכתפיים שלנו מחזיקות, כואבות, המתח והלחץ משפיעים על הנשימה, על המחשבה, על ההרגשה, על איכות החיים.

אם זה לא היה רציני זה היה מצחיק: תארו לעצמכם את כולנו, כל אחד מאיתנו נושא את "העולם" באותה אחריות רצינית, מוחלטת, טוטאלית. וכל אחד מאיתנו מרגיש שרק אני, בלעדי אי אפשר...

האם זה באמת נכון? האם באמת כל העולם על הכתפיים שלי?

אטלס, בן הטיטאנים מהמיתולוגיה היוונית, נידון לשאת על כתפיו את כיפת השמיים כעונש על כך שנלחם באלים. בתודעה העממית וביצירות אמנות רואים אותו לרוב נושא על כתפיו את כדור הארץ, אולי מפני שהדימוי כל כך מדבר אלינו ומוכר.

כאשר אני נפגשת עם מטופלים, כמעט תמיד השרירים באיזור הכתפיים והשכמות מכווצים ודחוסים, מורגלים למשא כבד, כמו שור הנושא בעול. עול הוא כינוי למוטות שבעזרתם השור מחובר למחרשה ומושך אותה. הוא מונח על צווארו וקשור אליו בעזרת המוסרות. אנחנו משתמשים במילה גם באופן מטפורי כדי לתאר את המשא הרובץ עלינו ועל צווארנו. אנחנו מסתובבים בעולם עם עול על צווארנו, כבד, מאלץ, מגביל.

הערכות גופנית נוספת הקשורה באיזור הצוואר-כתפיים-שכמות, מתאפיינת בכך שהשרירים נמצאים בהיכון למשקל נוסף שיוטל עליהם. תארו לעצמכם שאתם עומדים ומחכים שמישהו יעמיס חבילה כבדה על גבכם. השרירים נערכים כך שיוכלו לעמוד במשקל. אם חלילה לא תהיו מוכנים והמשא הכבד יפתיע אתכם, יש סיכוי שתקרסו. לכן הגוף מתכונן. אנחנו מסתובבים בעולם בהיכון למשא שעוד יוטל עלינו...

העול שאנחנו נושאים יכול להיות מורכב מהמטלות שעלינו לעשות, מהתמודדויות רגשיות, מתחושת האחריות על המשפחה, בעבודה, בעולם, כל דבר ש"רובץ" עלינו. הוא יכול להיות מציאותי: יש מצבים שבהם מוטל עלינו המון, אך הוא יכול להיות מורכב גם מהרגל ומחשש, יותר מאשר מהעול עצמו. לעתים קרובות, התחושה של כובד האחריות חזקה מכובד המשא הממשי. לכן כשאנחנו פוגשים במתח השרירי באיזור הכתפיים אנחנו מדברים על חוויה נפשית של "צריך", "חייב", "אחריות" ו"כובד העולם".

בדרך כלל כאשר החוויה היא ש"העולם מוטל על כתפי", יש שם גם עומס רגשי ולא רק העול המציאותי, הקונקרטי.

הייתי במצבים קשים מאוד בחיי, בהם היה מוטל עלי עול בלתי נסבל פיזית ורגשית. מה שעזר לי בכל פעם מחדש היה למדוד את כוחותי ולהתארגן לשאת רק את מה שהכרחי וממשי. כך עמד לי כוחי.
דווקא במצבים פחות דרמטיים, לפעמים אני כושלת מפני שתחושת העול מרחפת מעלי כמו ענן של פניקה ואני מתבלבלת, לא יודעת מה באמת מוטל עלי ומה נדמה לי.

הנושא עלה בי לקראת פסח. חשבתי על השיעבוד הכרוך בלשאת את העולם על כתפי. האם יש אפשרות לצאת לחירות מעול העולם? הרי הוא שם!

אטלס לא יכול היה להוריד מעליו את המשא. מישהו תמיד חייב לשאת עליו את העולם. לכן כאשר הרקולס ביקש ממנו להביא לו תפוחי זהב מגנה של הרה (סיפור אחר לפוסט אחר...) הוא ביקש ממנו לקחת לרגע את העולם. אלא שאז הרגיש לפתע את טעם השחרור ובחוזרו מהמשימה לא רצה לקחת מהרקולס את העולם בחזרה. הרקולס התחמן העמיד פנים כאילו הוא מוכן להמשיך ולשאת בנטל, ורק ביקש מאטלס לקחת את העולם לשנייה אחת כדי לארגן את הגלימה שלו... אטלס הסכים, וברגע שהעולם שוב היה על כתפיו ברח הרקולס עם התפוחים והשאיר אותו לנצח לשאת בעול.

טוב, הבנו את הרמז. מישהו באמת מוכרח לשאת את העולם על כתפיו. אז מה, אין דרך להשתחרר??? על מה כל הפסח הזה, מעבדות לחירות, אם אי אפשר להשתחרר? אני מאמינה שהשיעבוד קשור במידה רבה ב"תפיסת העולם" שלי, מה וכמה נדמה לי שאני אמורה לשאת. כנראה אי אפשר לחיות ביומיום בלי שום עול, בחופש מוחלט. תמיד יש דברים שצריך לעשות, אחריות בתוך קשרים ומסגרות. לשם כך אנחנו צריכים להערך פיזית ורגשית. השחרור הוא מההחזקה המיותרת. אפשר לשים לב מתי הגב שלנו מתכונן לנשיאת משקל שהוא מעבר למה שבאמת חייבים, מתי הוא ממשיך להחזיק גם כאשר יש הקלה. אפשר להתאים את ההערכות הגופנית והנפשית שלנו, פחות לכלות כוחות על הרגלים ופחדים.

בטיפול בשיטת רוזן אנחנו פוגשים את המתח השרירי באמצעות המגע. השרירים מחזיקים במתח כל כך עוצמתי לא משום שיש בו צורך ולא מתוך בחירה מודעת אלא מתוך הרגלים, לרוב לא מודעים. המגע מחבר לחוויה הגופנית ומאפשר להבחין מתוך עצמנו בהחזקה ובאפשרות לשחרר. הוא מזכיר לשרירים להיות יותר בהתאמה, גמישות ויצירתיות ביחס לנשיאת העול. כאשר יש שינוי פיזי בהחזקה המורגלת, היחסים שלנו עם העולם משתנים. כל עוד אנחנו מחזיקים באותו האופן, העולם הוא מה שאנחנו מאמינים: מוטל עלינו, כבד מנשוא. כשהכתפיים מגלות אפשרות חדשה ללא המתח הרב, משהו משתנה בגוף כולו, בנשימה, בחווית הקיום. כן, קשה להאמין עד כמה! זה כמו להפוך סימן קריאה לסימן שאלה:

אני נושאת את העולם על כתפי?
כאילו אם לא אשא אותו, הוא ייפול?
כאילו אם לא אני, אף אחד אחר לא יישא אותו?
כאילו אני היחידה בעולם לשאת אותו?

אם אני לא צריכה לשאת כל כך הרבה, הכוחות המופנים להחזקה המיותרת משתחררים ו... מה מביא עמו החופש?

מי אני בלי כל העולם על כתפי???

אני מאחלת לכולנו להשתחרר משיעבוד מיותר ולהתיר לחירות להפתיע אותנו לטובה.

אם המגע והטיפול בשיטת רוזן מעניינים אתכם, אתם מוזמנים להצטרף לסדנאות הקרובות.

לפרטים נוספים: 
כאן

להצטרפות אל דף הפייסבוק של שיטת רוזן כאן

לקבלת מידע על סדנאות ופעילויות שלחו אלי מייל: ronimn@gmail.com

עוד על השיטה אתם יכולים לקרוא כאן

רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן. 

מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן