צור קשר עם נטע
...Loading...

נטע אשוח

התמחות: אמנים ויוצרים, אימוץ
כתובת: ק.טבעון (Google map) (Waze)
טלפון: 052-4742420
אני ברשת:

           פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס וגוף 

'האקומי'  היא גישה לפסיכותרפיה המבוססת על תשומת לב קשובה ובלתי שיפוטית לחוויה ברגע ההווה (מיינדפולנס).

ההקשבה לשפה של הגוף: לתחושות, לתנועה, לתגובות הפיזיולוגיות  ש"מתחת" למילים,

חושפת רגשות, דפוסים וזיכרונות שאינם  נגישים לתודעה שלנו ביומיום, אך מעצבים חלק ניכר מחיינו בהווה.

למידת החוויה החיה בהווה, על ביטוייה הגופניים והרגשיים השונים מאפשרת תהליך עומק של עיבוד ושינוי דפוסים  וכן דיאלוג ישיר ומרפא עם תבונתנו הפנימית.

גישתה של האקומי מבוססת על  עקרונות כשלמות של גוף-נפש-רוח, טבעו של אורגניזם לשאוף לריפוי עצמי ,יצירת נוכחות אוהבת המכבדת של האדם על כל חלקיו ועוד.

היא שואבת את מקורותיה מן הפסיכולוגיה המערבית, מהמחקר הנוירופסיכולוגי ומהשקפות העולם הבודהיסטית והטאואיסטית.

עליי

בבסיס הנתיב המקצועי שלי חיה השאלה על החיבורים בין העולמות, חיפוש אחרי חיבור אינדיבידואלי ומדויק בין רוח לנפש בחומר.

בדרך  הצטלבו והתמזגו: לימודי אמנות, הכשרה אנתרופוסופית לטיפול באמנות, עיסוק אינטנסיבי בתהליכי  ריפוי ויצירה, לימודי פסיכותרפיה,  שעות של מדיטציה והרבה שנים בסטודיו בחקירה והוראה של טכניקות ליבוד כמדיום אמנותי ותרפויטי.

כפסיכותרפיסטית עצמאית חלל העבודה שלי מחולק למרחב שחלקו טיפולי וחלקו סטודיו-

באופן הזה אני יכולה לאפשר גם מפגש 'קלאסי' של טיפול ברוח 'האקומי' וגם עבודה בפורמט  המשלב עבודה מבוססת מיינדפולנס וגוף עם תהליכי יצירה בסיבים.

בעבודה הטיפולית אני מרגישה איך מתמזגים לכלי אחד הידע וההכשרה המקצועיים יחד עם הביוגרפיה האישית -ובמיוחד מה שנבנה בזכות מסע ההורות שלי כאימא מאמצת לשניים.

ההכשרות שלי כוללות:

 לימודי אמנות פלסטית (קלישר / ת"א)

 אנתרופוסופיה ותרפיה באמנות בגישה אנתרופוסופית (שוויץ/ גרמניה),

הכשרת פסיכותרפיה בגישת 'האקומי'  (מ. שילוב/ טבעון)

נכון להיום  אני עובדת עם מבוגרים בקליניקה פרטית ועם ילדים  ונוער בסיכון במסגרות שונות.,

וכן מסיימת את לימודיי בתוכנית לפסיכותרפיית גוף-נפש במרכז שילוב.

לאתר שלי- www.netaashuach.com

נסיון-1-5 שנים

ביטוח מקצועי- יש

נמצאת בהדרכה מקצועית-כן

 מחיר-250-ש"ח

וידאו

סיבים מתחברים - על חוויה חסרה ומעטפת
תאריך: 29/3/2018 08:43:00

אחד הדברים המשמעותיים המניעים תהליכי ריפוי קשורים ל'חוויה החסרה'.

איזשהו צורך ממשי בתחילת חיינו  שלא נענה ודחף אותנו לפתח את הדרכים  היצירתיות  והטובות ביותר שיכולנו כדי להתמודד  עם נזקקות, עם כאב, עם פחד.... 

לפעמים אותה כמיהה פשוט נשארת שם, זנוחה, כתחושה או געגוע עמוק למשהו ללא מילים.

אתמול בסטודיו, אחרי תהליך ארוך סביב  "חוויית העור" או ה"מעטפת" אמרה לי מישהי בעודה מתעטפת בצעיף מלובד יפיפה שיצרה לעצמה:

"אני לא יודעת לומר לך מה זה עושה לי" ... אבל  ההתרגשות בקול, תנועת הגוף, ההבעה שהתפשטה על פניה, ביטאו בלי מילים את ההתענגות על תחושת העטיפה, על הרכות החסרה שפגש גופה ועל העדנה שהיא חשה. מאוד התרגשתי- מולי התרחשה החוויה שייחלתי שתקרה. יכולנו לחוש אותה יחד.

השיחה שנוצרה בעקבות זאת נגעה בערך של יצירת חפץ שימושי (עבור עצמנו) שטעון כל כולו בעומק החוויה התחושתית-רגשית.

בהקשר של לבד, יצירה של פריט לבוש, שבא במגע עם העור משמעותית במיוחד כעבודה על יצירת מעטפת, 'מעטה'- המאפשר 'להיות' נוכחת בשלמותי בעולם.

חווינו יחד באותו רגע חוויה המוכרת לי היטב כאמנית פלסטית-את הנוכחות המשתקפת ומהדהדת אלינו  חזרה מהחומר-מיצירה חדורה במשמעות אישית.

מארי קונדו  מתארת בעיני להפליא בספרה 'שמחה בלב'* את האיכות של קשר הולם ומרפא בין הפנים -נפשי ובין  הסביבה הפיזית  שמקיפה אותנו.

..." הרעיון שלכל דבר יש יסוד רוחני טבוע היטב בדי אן איי היפני. יש שלושה היבטים ליסוד הרוחני שנמצא בחפצים חומריים: נשמת החומרים שמרכיבים אותם, נשמת האדם שיצר אותם ונשמת האדם שמשתמש בהם. לנשמתו של מי שיצר את החפץ יש השפעה  חזקה במיוחד על אישיותו של אובייקט, עם זאת בסופו של דבר מה שיקבע איזו מין הילה תהיה לחפץ...הוא רגשותיו של המשתמש באובייקט והיחס שהוא מעניק לו. .."

'נשמת החומר' החיה בלבד משדרת איכות  חמה, נפשית ותחושת מעטפת והגנה.

חוויתי אותה לראשונה כסטודנטית לאמנות במיצב של יוזף בויס במוזיאון  בציריך.

מצאתי את עצמי  עומדת  בחדר בנוי מגלילי לבד תעשייתי- עטופה בנוכחות של  שקט עמוק, יציב ומכיל. זו הייתה תחושה פיזית ברור ומובהקת של מוגנות, של בטחון  פיזי  ונפשי.

מעין עור נושם ומרגיע.

 אם לנסות לתמלל את התחושה זה הרגיש משהו כמו: "כאן, את יכולה-כל כולך-לגמרי להיות"

במהלך כ-20 השנים שחלפו מאז, חוויתי על עצמי ועם אחרים בסטודיו חוויות דומות ביחס לתהליכי עבודה בסיבי הצמר הגולמי.

אותה חוויה במוזיאון 'נצרבה' בי והפכה להיות המצפן הפנימי שלי לחיפוש- הן כאמנית והן כתרפיסטית. היא הניעה את הרצון ליצור חוויה רגשית, תחושתית, חומרית של: "כאן, אפשר להיות, כל כולך". 

'סיבים מתחברים' התפתחה מתוך הערכה עמוקה לאיכות התרפויטיות שהלבד מביא, כחומר גלם וכטכניקה*.

ודיאלוג ארוך שנים בין  קשיבות (מיינדפולנס) ככלי משמעותי בתהליכי יצירה אמנותיים ובין מסלול ההכשרה לפסיכותרפיה בגישת האקומי.

* לבד וליבוד: 

לבד הוא למעשה צמר כבשים דחוס. בשיטה  המסורתית התלכדות סיבי צמר  לבד לא-ארוג או לגוף תלת ממדי, נוצרת דרך תנועות יד ובעזרת מים וסבון.  טכניקות ליבוד נחשבות לאחת מאמנויות הטקסטיל העתיקות ביותר, ושימשו ליצירת חפצי יומיום ופולחן

תהליך הכנתו  פשוט, בלתי אמצעי ואינטואיטיבי.

נטע אשוח

לכרטיס של נטע אשוח 

052-4742420

www.netaashuach.com

מארי קונדו/ 'שמחה בלב' אמנות סידור הבית המדריך המעשי/אחוזת בית 2017

על הורות מאומצת, חמלה עצמית ומרבד תפילה - חלק א
תאריך: 23/6/2018 16:24:00

"קשה להיות הורה ועוד יותר קשה להיות הורה מאמץ" אמר לי אבא שלא הכרתי בעת שהמתנו מחוץ לכיתה של ילדנו.

בטון החברי שלו היו קבלה ושקט. הכרה פשוטה בקושי כחלק בלתי נמנע מהחיים.

שנים אח"כ עדיין, בכל פעם שהייתי נזכרת ברגע הזה היו מציפות אותי דמעות.

מה היה בתגובה שלו שנחרט בי בהכרת תודה?

בדיעבד- הכרה בקושי ונוכחות פשוטה של חמלה.

את הפוסט  האישי הזה על טראומה משנית בהורות מאמצת  אני כותבת כבר יותר משנתיים….

נחשפתי להתבוננות בהורות מאומצת מבעד למושג הזה בכנס אינטרנטי בנושא אומנה ואימוץ לפני מס' שנים.

התובנה הזו הייתה משמעותית כל כך עבורי ורציתי  לכתוב פשוט כדי לחלוק את חוויית 'ה-אההה!!' שלי  עם הורים אחרים בקהילה.

'גדלתי' על גישה לאימוץ שקשורה יותר ל-'סיפור'. מככבות בה מילים כ: אי יכולת, בחירה, מסירה, אימוץ, אהבה,  שייכות...אבל כשהפכתי לאמא בעצמי

מהר מאוד הבנתי שהרבה לפני שבכלל מופיעות המילים ויש סיפור, אנחנו פוגשים ישירות, בגוף, את  ה-'איך זה מרגיש'.

חוויית היסוד הספוגה ורוטטת בגוף היא פחד עמוק וקיומי, אימה שאין לה מילים.  החסר הבסיסי בוויסות, הרגעה, נחמה, יתבטא באופנים שונים כגון מצב קבוע של עוררות יתר, התפרצויות זעם,

קשיים בתחושת עצמיות ובוויסות, חרדה, תוקפנות הצמדות ועוד...

ולמה? מצבי מצוקה קיצונים ומתמשכים בשלבי העוברות והינקות מפעילים ביתר שאת את 'תוכנת ההישרדות' הטבועה בנו. מוח התינוק יעוצב עם רגישות יתר למצבי מצוקה

ותגובה מיידית של בריחה/קפיאה/התקפה תופעל תכופות ובמצבים ללא כל איום לכאורה.

הורות לילד הסובל מטראומה כזו מקיימת מגע הדוק עם תחושות אלו, היא תובעת, לפיכך, כוחות נפש רבים והשקעה אדירה של משאבים רגשיים, חברתיים וכלכליים.

סביב האתגרים היומיומיים, המאמץ המתמיד להכיל, לווסת, ולמצוא את הגישה ש-'עובדת סופסוף' נוצר במקרים רבים עולם  שלם של חוסר אונים, תשישות, אשמה, בושה, ביקורת, דימוי עצמי שלילי כהורה,

ובמקרים רבים תחושת בידוד מהמשפחה ומהקהילה.

אלא ש 'ההריון' הממושך הזה וההעמקה בנושא לקחו אותי לכיוון אחר לגמרי:

הניסיון לזהות  את החווייה, ללמוד איך היא מתבטאת בגוף,  לקרוא בשמה 'הנכון', לדייק במינוחים יחד עם קריאת לא מעט טקסטים,

גרמו לי (בכוונה או שלא), לפגוש דרך אותו המבט גם אנשים ממעגלים אחרים לחלוטין שחלקו את אותן התחושות, שהתמודדו עם מציאות שאיתגרה עד הקצה את יכולת ההכלה שלהם

והעירה תחושת 'אני לא מספיק/ -לא בסדר' /לא כמו כולם'. חוויות יסוד שישבו מן הסתם עמוק בפנים  ועכשיו בקעו אל פני השטח.

למעשה ... בסופו של דבר לא שינה מה היו הסיבות ובאיזו עוצמה, התוצאה הייתה : תשישות, הכאב, חוסר אונים, ביקורת העצמית, תחושת בידוד …..ואלו היו שם אצל כולם.

 יחד איתם, דווקא שם, הופיעה גם ההזדמנות לריפוי והגילוי של כוח שהסתבר כמשמעותי להתפתחות ולצמיחה

את הפוסט הזה,  לכן, אני כותבת לבסוף על חמלה.

בהרצאתה ביום עיון על שחיקה ותשישות חמלה מתארת פרופ' רונית מטלון ז"ל,*1 את תהליכי התיעוש, והקפיטליזציה בחברה המערבית של המאה ה-19 כמובילים לתפיסת האדם הסובל

כאחראי הבלעדי למצבו ובאופן מרומז  אף כאשם בסבלו.

לטענתה יחד עם דחיקת מקומם של  הדת והאלוהים התפתחה תפיסה תרבותית חדשה שביסודה  יהירות המאמינה כי "אם נעשה את כל הדברים הנכונים  נצליח להימנע מהסבל הכרוך בטיבם של החיים"

מול גישה חילונית -מודרנית זו, (שהתחפרה בינתיים  עמוק בעולם האמונות הפנימיות שלנו ונתמכת בתרבות שלמה) עומדת האמיתה הבודהיסטית הראשונה הקובעת כי הסבל הוא בלתי נמנע, חלק מהחוויה של היותנו בני אנוש.

"האדם זקוק לחמלה, לא לכעס, כדי ללמוד לפתח רכות ועדינות אל מול הקשיים שלו במקום להיסגר מולם בפחד, כך מתרחש הריפוי." (ג'ק קורנפילד 2*)

ע"מ להתחיל להבין את כוחה המתמיר של החמלה אנחנו נדרשים לפגוש קודם  את הכאב.

"לפעמים לב שבור מוליד חרדה ופחד גדול,לפעמים כעס זעם ואשמה אבל מתחת קשיותו של השריון הזה שוכנת רכותו של עצב אמיתי. זוהי החוליה שמקשרת בינינו לבין כל מי שאהב אי פעם. לב העצב האמיתי הזה יכול ללמד אותנו חמלה גדולה והוא יכול להפוך אותנו ענווים כאשר אנחנו יהירים….הכאב המתמשך של הלב הוא ברכה שניתן לחלוק אותה עם הכל כאשר מקבלים אותו בשלמותו"  

(פמה צ'ודרון*3)

פיתוח מבט חומל כלפי עצמנו,  מאתגר עבור רבים מאיתנו. דפוסים  ישנים ועמוקים גורמים לנו שלא להכיל  את המבט החומל גם על עצמנו.

מחקרים על חמלה מראים כי לתרגולה השפעות מיטיבות משמעותיות

חמלה עצמית כמו אדוות במים, מפעילה את אותן מערכות פיזיולוגיות כמו חמלה המופנית  כלפינו מאחרים, היא תורמת ליכולתנו לקבל ולהתמודד עם רגשות קשים בתוכנו ובאחרים, לרמות נמוכות של חרדה ודיכאון  ולסיפוק גדול יותר מקשרים חברתיים. חמלה מחזקת עמידות במצבי משבר, התמודדות עם שחיקה בקרב אנשי חינוך רפואה וטיפול,  ומקדמת התאוששות וחוסן .

חמלה עצמית, לפי פרופ' קריסטין נף,  כוללת -3 מרכיבים:

נדיבות (Self-Kindness) מול ביקורת עצמית – גישה נדיבה, סובלנית ומטיבה כלפי עצמי .

מיינדפולנס (Mindfulness )  מול הזדהות יתר: פיתוח  היכולת להתבונן במתרחש בתוכי בסקרנות, תוך תשומת לב והקשבה בלתי שיפוטית לכל מרכיבי החוויה ברגע  ההווה. ( מבחינה גופנית, רגשית, מחשבתית)

אחדות/אנושיות משותפת (Common Humanity) – מול בידוד:

קבלה של מוגבלותי האנושית, הבנה שטעויות, כישלונות וקושי הם חלק אינטגרלי של החוויה האנושית. הבנה  המקדמת תחושת חיבור ואחדות אנושית.(4*)

עבורי, האימוץ של חמלה עצמית כגישה, כמשהו להתאמן עליו, כמודל בריא למפגש עם עצמי ועם החיים, יצר  איזשהו שינוי עדין, פנימי, אבל מהותי באיכותו ובהשפעתו.

את חוויית ה- אההה! הראשונית שרציתי לשתף החליפה חוויית 'אההה'- חרישית, עדינה אבל בעלת עוצמה.

האומץ להסכים לחוש את הכאב,  היכולת להתרחב ולהכיל את הפחד, הכאב, את חוסר האונים, בידיעה שזה חלק מטיבם של החיים, מסירה משהו מהנטל העודף של אשמה עליו דיברה פרופ' מטלון

ופותחת בחזרה את השער להיותינו "מאוחדים באנושיות ובאלוהות שלנו" ואולי במיוחד בהקשר של אימוץ, תחושת השייכות והשותפות העמוקה מרפאת במיוחד.  

בתחושה שלי היא יוצרת התמקמות אחרת המקלה על הוויסות להתרחש, ומהווה בכך תנועה פנימית הפוכה באיכותה מהרטט של הטראומה: מקדמת הרפייה, שקט, נוכחות.

את המשך הפוסט על ההתמקמות האחרת, והמחווה הגופנית הקשורה בה אני רוצה להביא מבעד להתבוננות במרבדי תפילה שבטיים מלובדים בעקבות מחקרו של ד"ר ראזי חג'זיאן. מקווה שלא יקח לי עוד שנתיים….😉

1 קישור להרצאתה של פרו' רונית מטלון

2 ג'ק קורנפילד /הלב הנבון הוצ' מודן 2008

3 פמה צ'ודרון/ המקומות שמפחידים אותך הוצ' חכמת הלב 2001

www.pardess.info / אני מודה לד”ר אלינוער פרדס על הפניותיה, חומר בעל ערך רב ניתן למצוא באתרה

נטע אשוח

לכרטיס של נטע אשוח 

052-4742420

www.netaashuach.com


מטפלים נוספים