צור קשר עם איילת
...Loading...

איילת נתן

אני מטפלת, מנחת סדנאות ומרצה בפסיכותרפיה גופנית, בהתמקדות בחוויה הגופנית-נפשית הלהטב"קית - תחום שנקרא בשמו המגניב "קווירבודימנט" Queerbodiment (אמבודימנט קווירי).
אני לסבית וקווירית (פלואידית בזהות המגדרית שלי בין הזכרי לנקבי) מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מחוץ לארון מגיל צעיר מאוד, ועברתי ואני עדיין עוברת גלגולים שונים של חוויית חיים שמשקפת את הזהויות המגדריות שלי.
עבורי להיות לסבית וקווירית זה מי שאני בכל-כך הרבה רבדים של המציאות. וכאישה שחווה את החיים על כל רבדיהם עם ודרך הגוף - אני חוקרת לעומק את הזהויות האלה של הגופרגש שלי. למעשה, אני חיה קווירבודימנט.
וזהו השדה הטיפולי שלי - כפסיכותרפיסטית גופנית, מעניין אותי במיוחד מה קורה בגופרגש אצל אנשימות עם חוויות חיים ותפיסת עולם דומות לשלי, אלה מהקהילה הלהטב"קית:
מה קורה לנשימה ולהחזקת החזה של נשים או גברים, או א-בינאריים/טרנסים.ות, שמפחדים.ות לצאת מהארון? אילו רגשות יושבים בתוך חוויית הארון שיושבת בגוף?
מה עושה תחושת הייאוש הנורא בבטן למי שמרגיש.ה תקוע.ה במערכות יחסים או מיניות לא מותאמות להןם, כשאין אפשרות לשנות את המציאות ללא מחירים כבדים?
איך משתנה היציבה של טרנס.ית או קווירית בדינמיקה בין הזכרי והנקבי בתוכ.ה, במרחב של בין הפנים לחוץ - בשינוי פיזי ממשי בגוף?
מה מייחד את החיבור הגופני-אנרגתי במפגש המיני והזוגי בין אנשימות על הקשת הלהטב"קית?
איך משפיעים קינק ויחסי שליטה על החיבור בין הגבולות החיצוניים לאלה הפנימיים שבגופרגש?
באיזה מקומות בגוף ובאיזו איכות מוחזקים בושה על המיניות, דחייה משפחתית וחברתית, אובדן על פוטנציאל נחבא ולא ממומש?
איפה יושבים כל הילדים.ות הפנימיים הקווירים הפגועות שלנו - חסרי תחושת השייכות, הנראות, הראויות?
ואיך ואיפה יושבים בגוף גאווה ונצחונות, שחרור מהתניות חברתיות, עונג, התמסרות, הסכמה, נתינת דרור ל- free mind and spirit של הילדים החופשיים שאנחנו?
איך אני נעה את החופש להיות מי שאני, בפנים ומול החברה שבה אני חיה?
.
עם הזמן, ומתוך המקום שלי כמטפלת ובמסע שאני עוברת הבנתי כמה הקהילה הלהטב"קית מנותקת מהגוף - אנחנו חיים.ות בעולם שמלמד אותנו בושה ואשמה על המיניות שלנו ועל הזהויות שלנו, שבאות לידי ביטוי דרך הגוף. הבנתי כמה חשוב לנו להפוך את הגוף למקום בטוח ולבית, כמה חשוב להתחבר לעוצמות הייחודיות שבנו - להתחבר אל הקוויריות והשונות כאספקטים טיפוליים, מרפאים ומעצימים.
הבנתי גם כמה חשוב שהידע שלי על אמבודימנט להטב"קי יעבור הלאה למטפלות ומטפלים מהתחום שלי, כדי שיוכלו גם הןם לשמש מרחב בטוח עבור חברי וחברות הקהילה הגאה.

.

הקהילה הלהטב"קית חיה בעולם וחברה, שמעבירים לנו מסר תמידי שהגוף שלנו ומע' היחסים שלנו הם מקור לבושה וחטא. המסרים האלה גורמים לריחוק וניתוק מהגוף. בעולם שכזה חיבור מחודש ומעצים לחוויה הגופנית-רגשית שלנו מאפשר לנו למצוא בית בגוף. ליצור מרחב בטוח פנימי לכל מה שחי בנו - למה שמבקש להשתחרר ולהירפא, ולמה שמבקש להתמלא ולהיכנס פנימה. 


התהליך עוסק בחיבור לחוויה הגופנית-נפשית של השונות - המגדרית, המשיכתית, המערכתית: בהיבטים הגופרגשיים של חווית החיים שמכילה את השונות שלנו, ואיך כל זה משפיע על מערכות היחסים שלנו ועל התקשורת שלנו, מול עצמנו ומול הסביבה - משפחה, חברה, יחסי כוחות, מערכות יחסים וקשרים אינטימיים, ומיניות. 

חיבור לחוויה הגופרגשית הקווירית יכול לתת מקום לכל הקולות והגוונים בתוכנו שמרגישים שהם שונים - גם אלה הכואבים (הסובלים מדחייה חברתית ומשפחתית, ארונות, מיניות טראומתית ומודחקת ועוד); וגם אלה המופלאים והמנצנצים (החוגגים גאווה, אותנטיות, החופש להיות מי שאנחנו, וקוויריות כחוויה מרחיבה). מציאת מרחב קווירי גופרגשי בטוח בתוכנו, הכלה של השונות והמחירים שלה, והעצמה מתוך השונות שמשתקפ.ת בגופרגש - קוויריות כמתנה, כיכולת, כזכות, כאספקט מעצים ומרפא.

מתוך הגדרות לאי-הגדרות, מתוך הבינאריות לא-בינאריות, בין תפקידים וגבולות וארכיטיפים של חברה ופנים שמשקף את הבחוץ לבין חופש מוחלט של מרחב אמצע של פשוט להיות, בין אור לצללים, מתוך ארונות ליציאה מהם, בין תקשורת במיינד של מילים לבין גוף ואנרגיה ומיינד, בין הגס למעודן, בין האישי לזוגי ולחברתי ובחזרה. וכל זה במציאת המרחב הפנימי העוטף, המקרקע, מלא הסנטר של הגופרגש - של עצמנו, של מי אנחנו באמת שלנו.

אוהבת מאוד לעבוד הוליסטי עד כמה שניתן, ולכן משלבת בעבודתי אקלקטיקה רחבה - כלים שונים מעולם האמבודימנט (תנועה מודעת, התמקדות, יוגה אמבודימנט, breathword, קונסטלציה וכלים השלכתיים נוספים שעוסקים באריטיפים ועבודת צללים, טקסים למיניהם, דימיון מודרך אל הגוף ועוד); התרפיה המערבית (שיחות, מודלים שונים של תקשורת מודעת, מיינדפולנס, ועוד); עולם הטנטרה והמיניות המעצימה והקווירית, היוגה-תרפיה והפילוסופיה של היוגה, והצמיחה האישית והרוחנית.

עובדת בתל-אביב, בקיבוץ הראל (אמצע הדרך בין ת"א לירושלים), וגם בזום - באנגלית ובעברית.


בלוג

קווירבודימנט - החוויה הגופנית-נפשית הלהטב"קית
תאריך: 13/12/2020 18:37:26

*

החוויה הגופנית-נפשית מייצגת את מי שאנחנו בפן האישי, אבל גם בפן החברתי-תרבותי. כך מעבר להבדלים אישיים יהיה הבדל באמבודימנט בין קהילות שונות של בני אנוש: בין גברים לנשים, בין עמים מתרבויות שונות, בין גילאים שונים, בין סטרייטים ללהטב"קים וכדומה. גם בתוך הקהילה הלהטב"קית יש הבדלים עצומים באמבודימנט (למשל, חוויה גופנית-רגשית של הומו תהיה שונה מאוד מזו של לסבית או של טרנס):

אבל ישנם נושאים שאיתם מתמודדים כל חברי וחברות הקהילה הלהטב"קית, העומדים בבסיסה של הקווירבודימנט: זהות פנימית של מגדר, נטייה מינית, ארונות, שפה, חוסר שייכות, גאווה ועוד. לכל אחד מנושאים אלו יהיה אמבודימנט ייחודי.

לחווית חיים של להטב"קים יש השפעה עמוקה על כל האספקטים של חיינו, באופן יומיומי ובמשך שנים. היא מחלחלת לרבדים עמוקים של הווייתנו והינה חלק מהותי מזהותנו, ממי שאנחנו. יכול להיות שמי שלא חווה חיים של להטב"ק לא יבין לעומק את החוויה, או את העצימות הגבוהה שלה בחיינו.

אבל האמבודימנט הקווירי מאפשרת לנו להתחבר אל החלקים האנושיים המשותפים לכולנו, האוניברסליים - דרך הגוף: כולנו חולקים את החוויה של להיות שונה. לכולנו יש סודות, ולכן לכולנו יש חוויה של ארון. רובנו חווינו נידוי חברתי, עברנו טראומות, וכולנו שילמנו מחיר או הרגשנו גאווה בדרך להיות מי שאנחנו.

בצורה זו, של מציאת המשותף בין כולנו על מנת לבנות גשר, הקווירבודימנט שואפת לאפשר לכולם.ן להתנסות בחוויה הגופנית הלהטב"קית, ולהתהלך ולו לרגע בנעליים שלנו. נמצא שעל אף שחוויות אלו ייחודיות לקהילת הלהט"ב, בכולנו יש מין החוויה הקווירית.

*

קוויריות (Queerness) - מה זה לעזאזל, ואיך זה קשור לחופש?
תאריך: 13/12/2020 17:50:43
*
(הסברים, ואז מהחוויה האישית שלי):

קוויריות היא תפיסת עולם שמאתגרת את המבנה החברתי ותפיסות העולם ההטרונורמטיביות. זה אומר המון דברים - קוויריות היא כל דבר שונה מתכתיבים חברתיים של מה זה "נורמלי".
ארחיב על זה בהמשך.

כרגע אתייחס לקוויריות / זהות מגדרית בהקשר של מגוון הזהויות שבמרחב בין הזכרי לנקבי, או הגברי והנשי (יש טיפה הבדל ביניהם, זה גם להסבר מעמיק יותר).

כיום התפיסה השלטת בחברה היא מה שנקרא "בינארית": יש נקבי וזכרי שמיוצגים ע"י אישה וגבר.

יש שיגדירו את החוויה הקווירית-מגדרית כמייצגת טווח של אמצע, או התפיסה שהנקבי והזכרי הם למעשה קצוות (משתנים ולעיתים לא ברורים) והזהות המגדרית היא ספקטרום, שבתוכו אני יכולה להרגיש (להזדהות) עם המון גוונים שבין ה"זכרי" וה"נקבי", לעיתים כמה בו-זמנית. יש שיגדירו קוויריות מגדרית כביטול של תפיסת הקצוות ככלל (א-בינאריות), והתמקדות במהות של הדברים - למעשה, אין דבר כזה "זכרי" ו"נקבי" - אלה הן איכויות, שמות והגדרות כלליות שאנחנו כחברה חונכנו לחשוב, להרגיש, להמציא תיאוריות שלמות (גם הרוחניות ביותר) ולהתנהל לפיהן. כשלמעשה, כל מה שקייים זה מרחב של אמצע שבו בעצם אני יכולה להזדהות איך שבא לי. להיות לא זה ולא זה - ללא מין ומגדר.

במילים אחרות, ההבניות החברתיות משפיעות על הזהות המגדרית אבל לא מייצגות אותה. בכולנו למעשה קיים הפוטנציאל לקוויריות, או א-בינאריות - הפוטנציאל להיות מי שאנחנו במרחב של האמצע, מאחורי ההגדרות החברתיות. דווקא משום שהמרחב הזה הוא גדול כל-כך, דווקא משום שבסופו של דבר זוהי זכותנו המולדת להיות מי שבא לנו, להיות חופשיים בחוויה הסובייקטיבית הייחודית שלנו. חלקנו מממשות/מממשים את זה יותר, חלקנו פחות - ברבדים ועומקים שונים של החוויה הגופנפשית ומול החברה. ואני לא אומרת את זה באופן שיפוטי - חקירה תמיד נעשית בחיבור והסכמה עצמית, וכל זהות שנבחר היא לגיטימית.

הרבה דרכים לקוויריות, והכל זה רבדים של מציאות מורכבת...

באופן כללי קוויריות / זהות מגדרית לא קשורה לנטיה מינית.
נטיה/זהות מינית זה לאיזה מגדר את.ה נמשכ.ת, זהות מגדרית זה איזה מגדר את.ה מרגיש.ה/חווה.
לפעמים יש קורלציה והשפעה הדדית ביניהן, אבל לא תמיד.

**
על החוויה הקווירית-מגדרית שלי שבין הזכרי לנקבי והמרחב שביניהםן:

אני מזדהה בתור לסבית קווירית. באספקט הזה זה אומר, שיש בי הרבה חוויות קוויריות של זהויות וצדדים זכריים מאוד נוכחים, וגם חוויות שונות של הצדדים הנקביים שבי, בשילובים משתנים של החוויה המגדרית. אני נמשכת לנשים, ואצלי ספציפית יש השפעה הדדית בין הזהות המינית והזהות המגדרית שלי, ויש לזה השפעה עמוקה גם על מערכות היחסים שלי.

מאז ומעולם היתה לי חוויה גופנפשית זכרית דומיננטית.
כל הילדות שלי נראיתי והרגשתי והזדהיתי מאוד כמו בן. הרבה הרבה יותר מאשר כמו בת.
כשבגרתי, רוב השנים היתה לי נראות גברית ממש. הזהות הפנימית שלי גם היתה יותר זכרית, ושיחקתי הרבה עם הנראות הגברית ואיך היא השפיעה על מגוון הזהויות הפנים-גופניות בטווח של הזכרי.

היום אני חוקרת וחווה יותר את מגוון הצדדים הנקביים שבי של הגופנפש. אני גם נראית יותר כמו "אישה" (מול החברה), וחוקרת את ההשפעה של הנראות הנשית שלי על החוויה הפנים-גופנית. באנגלית בד"כ אכנה את עצמי queer femme.

אני חוקרת את השהייה, המעבר והמיזוג בין המגדרים - בחוויה הגופנפשית והמינית שלי, וגם בנראות החיצונית. במילים אחרות קיים בי חופש להיות, בכל הרבדים והעומקים של החוויה, בכל הטווח שבין הנקבי לזכרי.
הקוויריות עבורי מייצגת את החופש להיות מי שאני, בפנים ומול העולם.
וזה גם מה שאני מעבירה הלאה - קוויריות כאספקט מרפא ומעצים.

זה בגדול, יש הרבה ניואנסים ועומקים ותפיסות שונות ומשתנות לגבי קוויריות.

** על א-מונוגמיה כגישה קווירית של מערכות יחסים - בהמשך. ;) **


כמה אתםן מרגישימות את הקווירנס שלכםן? באילו רבדים של הפנים או החוץ?

האם קווירנס הוא חופש עבורכןם? האם תמיד?

*


מרחבי טיפול להטב"ק פרנדלי, ומתי הם נחשבים למרחב בטוח
תאריך: 3/7/2021 12:42:26
פוסט למטפלימות שבקהל, וככה לסגור את חודש הגאווה. 🏳️‍🌈
מטפלים ומטפלות רבים.ות מחוץ לקהילה הגאה מצהירים.ות שהןם להטב"ק פרנדלי, מתוך המקום האישי שלהןם של קבלת השונה.
כמטפלת וגם כמטופלת מהקהילה, חשוב לי ממש לכתוב את הפוסט הזה:
לב פתוח לכל הבריות, קבלה וחוסר שיפוטיות הם בבסיס כמובן, אבל הם לא מספיקים כדי להוות מרחב בטוח למטופלימות להטב"ק.
להגיד "מגדר והגדרות זה לא משנה, ומבחינתי שכל אדם ת.יעשה מה שבא לו.ה" - זה נהדר, אבל זה מפספס את הנקודה בעיני, את המסרים שחשוב לנו כל-כך לשמוע.
ישנם נושאים שמתמודדים איתם חברי וחברות הקהילה, שמעלים צרכים טיפוליים ספציפים.
במקרה שלנו, ידע הוא מהותי ביותר. כדי שנרגיש שהמטפל.ת מהווה מרחב בטוח עבורנו, וגם יכול.ה לתת מענה מקצועי לצרכים היחודיים שלנו - חשוב לנו לדעת שמבינים את החוויה שלנו, לא רק שמכילים אותה.
יש צורך בידע בנושאים כמו:
• זהות מגדרית (כן, מגדר זה חשוב).
• מיניות ומע' יחסים להטב"קיות, וגם הורות להטב"קית.
• ארונות ותהליך היציאה מהם.
• הבושה והאשמה שלנו סביב המיניות והמגדר.
• ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו והקהילתיות שלנו.
• החיים בעולם סטרייטי, והמשמעות של תחושת חוסר ההתאמה התמידית.
• המשמעות של גאווה עבורנו.
• שיח הגדרות ושפה אינקלוסיבית, במיוחד השיח הקווירי (כן, שפה והגדרות זה חשוב).
אלו ועוד הם נושאים רגישים ומורכבים, ולא כולןם מבינים.ות בהם. נדרש ידע, שאפשר ללמוד אותו.
למי שמעוניינ.ת, אני והקולגות שלי Moran Bodner ו- Maayan Sabah עושות הכשרות למטפלימות (כמו גם סדנאות לקהל הרחב) בנושא "קווירבודימנט - החוויה הגופנית-נפשית להטב"קית" - מוזמנים.ות ליצור איתי קשר לפרטים נוספים.
ויש לי קולגות בתחומי טיפול נוספים שאני יכולה להפנות אליהם לידע.
וכמו-כן אפשר להשיג ידע כללי במרכזי הקהילה בערים השונות, ובארגונים כמו איגי (לבני נוער), מעברים (לקשת הטרנסית), בת קול (לאוכלוסיה הדתית), תהל"ה (להורים של) והמרכז למיניות אלטרנטיבית. ובטח יש עוד.
כמו שאני מניחה שאתןם עושים.ות עם תכנים אחרים מעולמם של המטופלימות שלכם, בבקשה - בבואכם להצהיר שאתן עובדים.ות עם הקהילה, חשוב שתחנכו את עצמכןם.
עוד חשוב לציין, שלמרות הפתיחות לא כולןם יכולים להכיל את הנושאים של המיניות והמגדר שלנו.
אלו שני נושאים שמהותי לנו ביותר שיהיה להם מקום בחדר הטיפולים.
תשאלו את עצמכםן עד כמה תוכלו להוות מרחב בטוח לתכנים האלה.
זה בסדר וממש חשוב להגיד אם אין לכןם יכולת הכלה ו/או ידע. הענווה שלכןם תוכל למנוע נזק של ממש (אחסוך מכןם את סיפורי הזוועה, זה לפוסט אחר...).
באם החלטתם שאתםן אכן מרחב מקצועי ובטוח, גם מבחינת ההכלה של כל התכנים, וגם מבחינת הידע או הנכונות ללמידה - יש משמעות עצומה להצהרה שאתןם מטפלימותים בקהילה.
ישנו חוסר עצום בנגישות למטפלימות שיוכלו להוות מרחב בטוח, בין אם כי הןם לא מעבירים מסר ברור של פרנדלי, ובין אם הןם מצהירות כך אבל הםן לא באמת.
איך אפשר להצהיר שאתםן פרנדלי?
- לציין זאת מפורשות בפייסבוק או באתר האינטרנט.
- להשיג את התו הגאה (מעין תעודה שאתןם עסק פרנדלי, חפשו באינטרנט).
- לשים דגל גאווה בקליניקה (אפילו קטן חמוד כזה, על שולחן הקבלה).
- לעשות שירותים לכל המגדרים, ולא נשים/גברים.
- לבקש ממטופלימות שיפיצו את הבשורה.
ודבר אחרון שחשוב לציין -
יש המון דעות ואג'נדות בקרב הקהילה הלהטב"קית, ועצם העובדה שאנחנו מהקהילה לא הופך אותנו אוטומטית למתאימים.ות עבור כולםן. בבסיס של כל טיפול עומד קודם כל החיבור עם המטפל.ת.
* נכון גם לקהילות אלטרנטיביות נוספות כמו הא-מונוגמיה והבדס"מ.
מקווה שהפוסט הזה יוסיף עוד טיפה בים של איך להפוך את העולם הזה בטוח יותר עבורנו.
ארונות של א-מונוגמיה ולהטב"קיות - החוויה הגופרגשית של הארון שלי
תאריך: 23/12/2020 20:58:40

במובנים רבים, הקהילה הא-מונוגמית דומה ומקבילה וחופפת לקהילה הלהטב"קית (Poly is the new gay):

שתי הקהילות מתמודדות עם דחיה חברתית, חוסר הבנה של החוויה שלנו, בושה ואשמה בכל מה שקשור למיניות ולמע' היחסים שלנו - וכל אלה יוצרים כניסה לארונות.


אנחנו, בקהילות הלהטב"קיות והא-מונוגמיות, מדברים בגלוי על עצמנו בקבוצות המיועדות לנו או במעגלים הקרובים לנו, אבל כמה מאיתנו חיות לגמרי מחוץ לארון? שמות תמונות ופוסטים של בני או בנות הזוג שלנו בפרופיל האישי, מספרים למשפחה ולשכנים, בעבודה ובוואטסאפ של ההורים בבי"ס?
כמה מאיתנו מחזיקים את הסוד של החיים השונים שלנו, ואיך זה משפיע עלינו?

אני כבר שנים מחוץ לארון הלהטב"קי, כדיפולט בחיים וחרף מחירים לא קלים ששילמתי לפעמים. בשנים האחרונות אני יוצאת בגלוי מהארון הא-מונוגמי. וזה היה אותו תהליך - לספר לחברימות, לספר להורים, לספר בפייסבוק, לדבר על זה בכללי.
אבל כשהתחלתי לצאת עם נשים א-מונוגמיות בארון - זו היתה חוויה של להיכנס אליו מחדש.

מכיוון שאני חווה דרך הגוף, התחלתי לשים לב כמה הדחיה החברתית, הבושה והארונות שהייתי צריכה לצאת מהם כל השנים האלו - עוד יושבים עמוק בתוך הגוף שלי, ומשקפים את היחס לי אליהם ואת ההשפעה שלהם על כל החיים שלי.

אז עשיתי לי תרגיל חקירה (כמו תמיד) על החוויה הגופרגשית של הארון שלי:
* התבוננתי איפה הארון שלי יושב בגוף - הוא ישב בגרון. הנחתי שם יד כדי לחדד את התחושה.
*התבוננתי איך מרגיש הארון בגוף, אילו תחושות עולות בי - עלה כיווץ בכתפיים שהרגיש כמו לשאת עול כבד, הרגשתי הצטמצמות בבית החזה, שרצה לקחת נשימה עמוקה בכל פעם שנזכרתי בתחושה של היציאה מהארון. הגוף רצה לעשות תנועה של דחיפה. אז עשיתי.
* התבוננתי ברגש שעולה - ועלו עצב ואובדן וכעס ורצון למרדנות.
* התבוננתי במיינד - ועלו דימויים שלי כנקודה קטנה בתוך ארון חשוך, ודמויים של שבירת קירות. עלו המילים "כלא" ו"לברוח". עלו תחושות של לרצות לצאת מהעור שלי.

אני מתקשה עם הארון הא-מונוגמי, אבל אני מבינה אותו ומקבלת את המצב. דווקא בגלל שאני מתקשה עם זה - משום שחוויית הארון מוכרת לי בחיים כל-כך. אני מבינה את ההכרח שלו, את ההגנה והשמירה שלו עלינו (גם עלי הוא שמר לא פעם) - לצד היתרונות שיש ביציאה ממנו. אני מתקשה כי אני מחוץ לארון בכל דבר אפשרי, אבל מבינה גם שזו פריווילגיה ועבודה של שנים, שלעיתים נשאה בתוכה מחירים כדי להגיע למקום הזה.

האם אתןם מזהות איך ואיפה הארונות שלכם (כל סוג של ארון) יושבים בגוף?
מוזמנות ומוזמנים לשתף.

*

לעשות שלום בין הילד הפנימי לילדה הפנימית
תאריך: 6/1/2021 19:19:40
**טריגר טראומה מינית בילדות**

הזהות המגדרית שלי היתה שונה כבר מהילדות - הייתי ילד. ממש. בחוויה הפנימית ובנראות החיצונית הייתי בן.

התאהבתי בורד מלכה בגיל 4 בערך, ביקשתי ממנה לפנות אלי בלשון זכר ולקרוא לי "אורי". שיחקתי עם הבנים תמיד, יחד משכנו לבנות בצמות והרמנו להן את החצאיות, וכמוהם גם אני שיחקתי איתן רופא(ה) וחולה.

בין הגילאים 5-9 בערך (הזיכרון הקוגנטיבי של זה מודחק) חוויתי פגיעה מינית מתמשכת - כמה ילדים מהחבורה שלנו "שיכנעו" כמה מאיתנו הילדות לעשות איתם משחקים מיניים בסוד. זה קרה כמה פעמים, וזה כלל שליטה מנטלית, גופרגשית, והיו חדירות (הגוף שלי זוכר היטב).

היום אני מבינה, שגם הילד חווה פגיעה שם, ושהיא שונה מהפגיעה של הילדה:

דבר ראשון, המשחקים המיניים היו מבחינתו סימן לכך, שהבנים שהוא משחק איתם רואים אותו כבת, כבעל גוף של בת. אז הבנתי שאני שונה, שאני לא באמת כמו הילדים, שאני לא שייכת אליהם - שאני ילד בגוף של ילדה.
דבר שני, ברור לי עכשיו למה להיות "אישה" במשך שנים רבות נתפס אצלי כחולשה. הוא, הילד, הרי היה ילד חזק - טיפס איתם על עצים ועקף את כולם בריצה. זאת הילדה שהיתה חלשה, זאת היא שנתנה לתת להם לפגוע בה, זה הגוף שלה שנפגע.
יותר מאוחר, בגדילה שלי בתוך תרבות האונס, הפירוש שלי היה "להיות אישה ומיניות נשית זה חלש, להיות גבר ומיניות זכרית זו עוצמה").
אז אולי הילד שנא את הילדה על מה שעוללו לו, להםן...

הבנתי שמלבד הפגיעה בגוף, היה שם ילד מאוד מבולבל. זה בילבל אותו זהותית, מגדרית-מינית: גם מול הילדים ("אבל אני כמוהם - איך הם יכולים להתייחס ככה לגוף שלי, כאילו אני בת?"), וגם מול הילדה עצמה ("בגללה פוגעים בי, ובגללה לא מתייחסים אלי כילד").

היום אני מדברת עם הילד הזה הפגוע שבי, נותנת לו קול ומקום. מכילה אותו, מקשיבה לפגיעה שלו, אוהבת אותו שם. וגם חוזרת לילדה הפגועה שבי. מחבקת את שניהם. מכירה בזה ששניהם היו שם, חוו פגיעה שהיא שונה במקצת. עושה שלום ביניהןם, נותנת להם.ן הזדמנות לחבק אחד את השניה.

זה מאפשר לי, כמבוגר.ת -

לעשות שלום עם הקווירנס שלי ולמצוא בו עוצמות - מרחב גדול, איתן ומנצנץ יותר של אמצע, בלי השוואה קורבנית של מה זה להיות "אישה" או "גבר" - למצוא פשוט עוצמה;

לעשות שלום מול גברים כלסבית ולחקור בבטחה את המיניות שלי מולם (חקרתי, עדיין לסבית);

ולעשות שלום גם מול הנשיות שבי והמיניות הנשית שלי, ומול "השבט הנשי". לגלות ולפגוש את העוצמה הנשית שלי.

כשאני כותבת או מספרת את הסיפור הזה, אני ממש יכולה להרגיש את הכיווץ בתוך החוויה שלי של הסיפור, אבל היום יש שם כל-כך הרבה התרחבות. והכיווץ הרבה פחות מכווץ עם השנים. אני מוצאת מנוחה בתוכו.

רבדים נוספים של ריפוי.

*

על חוויית השונות שלי ואיך אני מתמודדת איתה ומעצימה מתוכה
תאריך: 3/7/2021 12:39:34
כל חיי אני מסתובבת עם תחושת זרות של ממש מול העולם, חוסר שייכות אינהרנטי, שונות בכל-כך הרבה אספקטים. אפילו בתוך הקהילות שלי, של אנשימות שהםן מאוד שונות מהחברה – אני שונה בהרבה דברים.
סיפור החיים שלי הוא סיפור של שונות וחוסר שייכות בעיניים של עצמי, ורדיפה בלתי-נגמרת אחרי תחושת שייכות וקבלה:
שילוב (עם פוטנציאל מקרבן ומעצים בו"ז) של חוויה קווירית מגיל אפס ולכל אורך החיים; ההשפעות שלה על דפוסי ההתקשרות שלי, ועל הקונסטלציה המשפחתית שלי; היקרעות מהמקום בו גדלתי אל תקופה חשוכה של דחייה חברתית שנמשכה עד אמצע הצבא; הבגרות שלי אל תוך היותי לסבית בתקופה שעוד אסור היה לדבר על זה; המעברים ממקום למקום עשרות פעמים בחיי; הבחירות המקצועיות שלי, אל-הורות, חיים של סולו, טיול לבד בעולם בגיל 40, המיניות שלי, וא-מונוגמיה. בקיצור – יו ניים איט. אלוהימה, כמה אני שונה!
וכל זה בתוך רגישות חושית גבוהה ולא תמיד מווסתת, בתוך חוויה גופנית-רגשית של להיות מוצפת כל הזמן ע"י סביבה שמרגישה לי זרה, ומאוד מאוד חודרנית.
וכמה אני כמהה להרגיש שייכת, למצוא שורשים, למצוא בית בחוץ לכל החלקים הדחויים שבי. כמה אני רוצה להתמזג בחזרה עם העולם. הרבה פעמים אני מסתובבת עם תחושה של זאבה בודדה - מחפשת את הלהקה שלי לחזור אליה.
הגנות וכיווצים והצפות מפה עד הודעה חדשה, לצד רצון עז להישאר פתוחה לעולם כדי למצוא שייכות.
תחושת שייכות מלאה וגאה, לצד תחושת זרות מלאת כאב - בתוכי פנימה.
כמה דיסוננסים...
איך אני עושה עבודה להכיל את כל זה?
עובדת על תחושת שייכות וראויות פנימיות, עובדת על לאהוב עוד ועוד את הלבד שלי וממשיכה לבחור בו. עובדת המון על סנטר פנימי, קרקוע וויסות והכלה גופרגשיים, אמבודימנט של שייכות - מוצאת בית בגוף ופנימה. מנסה להבין מנטלית את המקורות של זה ואת הטראומות שזה זימן לי, שמה סימני שאלה בסוף כותרות כמו "סיפור השונות שלי" ו-"תחושת זרות". לומדת להנגיש את עולמי הפנימי ולמצוא את המשותף עם אחרימות (וזה מדהים כמה תמיד זה נוגע בכולםן). ממשיכה לחפש את הלהקה - הקהילות שלי, וקשרים חבריים ורומנטיים שיקבלו ויכילו ויאהבו אותי על ובזכות השונות שלי. ולומדת תחושת נפרדות בריאה – מבינה שלא כולםן צריכימות לקבל ולהכיל את כל כולי כל הזמן.
והרבה בוכה את זה החוצה. והרבה מביאה חמלה פנימה (הו, החמלה המרפאת כל-כך).
יותר ויותר לומדת להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין, ולמצוא את היתרונות והעוצמות של השונות שלי – ולהביא אותם לעולם.
אני יותר ויותר רואה, שלצד הקשיים והמחירים והאתגר - קיימת בי אותנטיות להיות מי שאני בעוצמות שלי ולמרות המחירים, ובחשיפה מלאה אל מול העולם (כזו שאני לא מכירה אצל הרבה אחרימות), ואהבה גדולה לשונות שלי ומציאת העוצמות שבה. אני לגמרי מחוץ לארון בכל דבר, אני מטפלת בעיקר בחוויה הגופרגשית של השונות – והמקצועיות שלי באה מתוך חווית החיים שלי, ומהפצעים שלי אני יכולה לעזור לאחרימות.
להיות שונה זה עוצמתי! אני לומדת להיות unapologetically מי שאני, לצד התחשבות בסביבה שלי - מתן מרחב בטוח לאחרימות להכיל את השונות שלי. אני מלכה בעולמי, בתוך עולם שמרגיש לרוב שונה אבל מאוד מורגש ונחווה בכל כולי - ואני מנסה להיות עם הכל וכולםן ועם עצמי לא במלחמה, אלא בשלום. הופכת את השונות שלי למלכות שמיים.
חתיכת מסע.
באנו חושך לחבק - "הצל"
תאריך: 13/12/2020 17:35:36

*

"הצל" הוא מונח שטבע קארל יונג (כפרעליו), ומשמעותו החלקים שלי שאני לא מקבלת בעצמי - הדפוסים, השיפוטיות, הכעס, הקנאה, הילדותיות, הכאב, הגזענות, התוקפנות, השנאה, צרות המוחין, הרוע, חוסר האותנטיות, הכישלון, הדיכאון, ה"חטאים", החייתיות, הגסות, הפגיעות, התלותיות, הספרציה, השונות, הטראומות והטריגרים, השיריון שלי.

כל אלה, האנושיים המעצבנים האלה - שאני ממש לא אוהבת בעצמי (וממש לא אוהבת כשאומרים עלי שאני כזו), או את איך שהם משפיעים על החיים שלי.
חלקים בי שאני מתכחשת אליהם, לא מכירה בהם או מדחיקה אותם (חסרת מודעות אליהם). חלקים שאני ממש מעדיפה להשאיר בחושך.
מוכר, הא?
הצל נולד סביב נושאים של שייכות – כדי שאהיה שייכת אני מסתירה דברים שאסור שאהיה, ומעמידה פנים שאני דברים שרצוי שאהיה. לכן הצללים מלווים הרבה מהדינמיקות ביחסי האובייקט שלנו – הם עולים במשפחות, בחברה/קהילה, ביחסי שליטה, במערכות יחסים, במיניות – מה וכמה מותר/אסור לי להיות, להרגיש ולאמור, ואיך אני מצופה להתנהג.
וככל שאין קבלה והכלה והכרה בצדדים האלה מהסביבה שלי, אני אעשה אינטרנליזציה שלהם - לא יהיו קבלה והכלה והכרה בהם בתוכי (עד הכחשה והדחקה). השייכות תנסה לגבור על האותנטיות;
אבל תמיד במחיר של קונפליקט, דיסוננס. כי הצל תמיד מנסה לצאת ולקבל מקום, למרות שאני צריכה/בוחרת להוריד אותו, להסתיר אותו, להביא משהו במקומו, לגרש את החושך. אלה חלקים מהאני שלי, והם לא הולכים לשום מקום. האני שלי תמיד שואף לאותנטיות, תמיד שואף להתגלות על כל חלקיו. בפני עצמי ובפני הסביבה. גם כשהוא ממש בחושך.
אפשר לראות את המאבק הפנימי הזה בחוסר קבלה ושיפוטיות של עצמי ושל האחר.ת (אשמה), בחוסר ערך ובטחון ואהבה עצמיות, בריצוי וקורבנות במערכות יחסים ובמיניות, בחוסר יכולת לשים גבולות, בהתרחקות ודחיה, ברצון לתקן, בדרמתיות, בכעס ותחושת "אנטי" מול העולם, בחוסר קבלה או ראיה צרה של המציאות, בחוויה של ארונות להטב"קים או א-מונוגמיים (או כל הסתרה אחרת), ב- spiritual/relationship bypassing (לנסות להיות כל הזמן "באור", או ב"אני העליון/המודע").
למאבק פנימי יש הרבה מחירים גופרגשיים, אבל זה לפוסט אחר...
אני מכירה את זה היטב על עצמי. יש בי חלקים של חושך שאני מנסה לגרש. הרבה פעמים אני מרגישה "נוראית באנושיותי", וגם מתנהגת ככה. וגם לא תמיד מודעת לזה...
אבל אני מוצאת, שככל שאני עושה עבודה לייצר מרחב פנימי בטוח לפגוש את החלקים האלה, להכיל אותם, לתת להם קול ומקום - כך אני פחות רוצה לגרש את החושך בתוכי, אלה להאיר אותו. לעשות שלום פנימי. וזה לא פשוט. קיבלתי הרבה מסרים של "אסור" בחיים שלי, בדיפולט שלי אני במוד מלחמה...

וככל שאני מחבקת את הצל שלי, מקבלת את האנושיות הייחודית שלי על כל צדדיה בלי להתנצל (בפני עצמי), זה משתקף במערכות היחסים שלי עם העולם – אני רואה יותר איפה ואיך מתאפשר לי לבוא בדרכי שלום וגם להכיל את החושך של האחר.ת, ואיפה אני לא מצליחה. אני יותר מודעת מתי יש לי מרחב חיצוני בטוח להיות אני, ומתי אני נאלצת להחזיר חלקים שלי אל החושך. אני לומדת להיות יותר מסוגלת לבחור איפה ואיך אני יכולה להיות אני על כל חלקי, בלי להתנצל. לתת בחושך שלי אור.

באתי חושך לחבק.

*

תרשו לעצמכםן
תאריך: 3/7/2021 12:45:46
תרשי לעצמך לעשות כלום.
תרשה לעצמך להרגיש על זה אשמה.
תרשי לעצמך לרצות ולא להצליח.
תרשה לעצמך לקרוא לזה עצלנות, חוסר-יכולות, חוסר סתגלנות.
תרשי לעצמך לקרוא לזה כישלון. תרשה לעצמך להיכשל.
תרשי לעצמך להרים ידיים. תרשה לעצמך לקרוס.
תרשי לעצמך לצלול אל החושך. תרשה לעצמך תהומות נשיה.
תרשי לעצמך להרגיש שזה יהיה לתמיד.
תרשה לעצמך לבכות.
תרשי לעצמך לכאוב.
כשתרשו לעצמכןם את אלה - זוהי אינטגרציה.
וזה הכרחי.
תרשי לעצמך לעשות קצת, ועוד קצת. ולפעמים הרבה. ולפעמים ממש מעט. וגם כלום.
תרשה לעצמך להרגיש גאווה על קשב לעצמך. הודיה על דיוק.
תרשי לעצמך לא לרצות כלום, או יותר או מעט מדי, או המון - ולהיות שמחה במה שהצלחת. וגם לרצות עוד מזה.
תרשה לעצמך לקרוא לזה מנוחה, יכולת מדהימה לעצור ולשהות ולפגוש, סתגלנות לזרימה עם הקצב הנכון לך.
תרשי לעצמך לקרוא לזה הצלחה. תרשה לעצמך להצליח. אפילו לשטוף כלים, או לקחת נשימה. ואפילו כשנראה שגדולה עליך הגדולה של עצמך.
תרשי לעצמך ליפול הכי חזק אל הקרקע, ואז שוב להתרומם חבולה ולהישיר מבט קדימה. תרשה לעצמך להתחיל מחדש, מחודש כוחות.
תרשי לעצמך להאיר את החושך שלך. עם להבת נר או נשיפה דרקונית של אש. תרשה לעצמך לאבד אותך, כדי למצוא אותך מחדש.
תרשי לעצמך לדעת שזה זמני.
תרשה לעצמך לנגב את הדמעות, ולהחזיר את החיוך לשפתיים. ואז לצחוק אל השמיים.
תרשי לעצמך לנשום אל העונג.
כשתרשו לעצמכןם את אלה - זוהי אלכימיה.
וזה הכרחי.
תרשי לעצמך להרגיש שאת פאקינג מהממת. תרשה לעצמך להרגיש כמה אתה מדהים.
בכל המקומות, על כל הרגשות והמחשבות.
תרשה לעצמך לזהות תמיד את הרצון הבסיסי להיטיב. תרשי לעצמך לשאוף אליו תמיד.
כשתרשו לעצמכןם את אלה - זוהי טרנספורמציה.
זה נראה כמו לא לעשות כלום.
וזה ממש כדאי!
הספירלה של הריפוי.
דואליות פנימית בקשר
תאריך: 3/7/2021 12:44:39
מתחת לצורך יושבים תנאים מיטיבים למחייה.
מתחת לריצוי יושבים רצון ונתינה.
מתחת לציפייה יושבות אמונה ותקווה.
מתחת לביטול העצמי יושב להיות עבור האחר.ת.
מתחת לדחייה יושבות נראות ושייכות.
מתחת ללקיחה ולדרישה יושב הרצון לקבל.
מתחת לכעס, להצפה ולתסכול יושבת שאיפה להרגעה והכלה.
מתחת לשיפוטיות יושבת הזדהות.
מתחת לאשמה ולהאשמה יושב הרצון לשנות לטובה.
מתחת לקנאה יושבת ראויות.
מתחת לגבולות שנחצים יושבים אמון, ביטחון והתמסרות.
מתחת לנפרדות יושב האני בביחד.
מתחת לנזקקות יושב חיבור.
מתחת לחרדת הנטישה יושב להרגיש נאהב.ת.
מתחת לשריונות ולחומות יושבת הגנה על העצמי.
מתחת לריב יושבים התיקון והפיוס.
מתחת להימנעות מקונפליקט יושבים הלא לפגוע ולא להיפגע.
מתחת לפגיעות ולרגישות יושבים אמון ופתיחת הלב.
מתחת לקורבנות ולתוקפנות יושבות פגיעה וטראומה.
מתחת לחולשה יושבת עוצמה מוחבאת.
מתחת להתניות ולדפוסים יושבת אותנטיות.
מתחת לשקר, להסתרה ולארונות יושבת אמת.
מתחת לשכבות יושב העצמי.
מתחת לכבלים יושב חופש.
מתחת למלחמה יושב שלום.
מתחת לכאב יושב ריפוי.
מתחת לפחד יושבת אהבה.
הכל נמצא בנו, אנחנו דואליים מטבענו.
הכל נמצא בקשרים שלנו, הם דואליים מטבעם.
זה הכל עניין של וויסותים.
בואו נזכור את זה, בואו ניתן לעצמנו ולאחר.ת קצת קרדיט, בואו נביא חמלה...
כמה אתםן מצליחים לראות מה יושב שם, מתחת לכל התגובתיות אל מול ומתוך הקשרים שלכםן?
איזה מרחב פנימי וחיצוני אתם נותנים לדואליות הזו, ומהם גבולות המרחב הזה?
כמה חמלה יש בכןם לתהליך של האחר.ת?
ומה עם החמלה בקשר שלכםן עם עצמכןם?
חציית גבולות - ואיך היא באה לידי ביטוי בגופרגש
תאריך: 15/12/2020 10:44:00
כשנחצים גבולות שלנו בחיים, יכולים לקרות כמה דברים במערכת הגופרגשית. הם קורים באופן אוטומטי, בין אם אנחנו מודעימות לאיזה גבול נחצה, ובין אם לאו. אלה הם "תמרורי אזהרה" גופרגשיים - וכדאי לשים לב אליהם במיוחד כאשר אני לא במודעות לחציית הגבולות שלי.

הם קורים כמובן במקרים הקיצוניים של חציית גבולות, כשיש איום אמיתי של פגיעה בגוף או בנפש. *אבל* - הם גם קורים אוטומטית בכל פעם כשנחצים הגבולות הרגשיים הקטנים האלה - באינטראקציה היומיומית שלנו עם העולם (משפחה, חברה, עבודה, מערכות יחסים, מיניות).

במקרים כאלה המערכת הגופרגשית נכנסת למצב הישרדותי של שלושת ה-F המוכרים: Fight, Flight, Freez.

:Fight
המערכת הגופרגשית מנסה להילחם באיום, בתחושת הפגיעה או במי שמעלה אותה:
- כעס או זעם בלתי נשלטים - כאלה שייחוו הרבה פעמים אובר- דרמתיים לי או לסביבה. והם מועצמים במיוחד כשזה קורה כמה פעמים. זוהי הצטברות של האנרגיה של הפגיעה במערכת, ומתישהו היא תצא.
מכירימות את זה שאני שמה רגש בצד כי אני לא יכולה או נדרשת לעשות זאת? כל ה-"אני חזקה", "אני אתגבר", "אני אעבוד על עצמי"? - זה לא עובד ככה. מתישהו אני אתפרץ על הבתזוג, או על המוכר במכולת, כפרעליו, או על אמא שלי או על הבוסי.ת. גם כשאני מחליטה לעשות עבודה של המיינד, הגוף ממשיך להרגיש את האיום - ונלחם.
- לופים מחשבתיים - המערכת מחפשת פיתרון למצב ההישרדות הגופרגשי בעזרת המיינד. אבל לא תמיד זה יעבוד עד שלא נרגיע את המערכת הגופרגשית.
- כאב פיזי במקום כלשהו בגוף - הרבה פעמים אותו מקום יכאב בכל פעם שחוצים את אותו הגבול הרגשי.
- כאב רגשי בעל תחושה נוכחת בגוף - למשל שהלב כואב פיזית אחרי שנפגענו (כי הוא כואב רגשית), או כשהכעס מרגיש כמו אגרוף בבטן או גוש בגרון.

:Freeze/Faint
כיווץ במערכת - מצב של freeze (גופני, רגשי, מנטלי) - כשהגבולות שלי נחצים ואין לזה עיבוד, המערכת תפרש זאת כמצב בו אין לי יכולת לצאת מהסיטואציה המאיימת. כשזה קורה, אנחנו נכנסימות לפריז - עד מצב של התנתקות ממש (faint).
- כיווץ שרירי (עד התאבנות של ממש) בחלקי גוף משתנים.
- תגובה של המערכת הרגשית - מצברוח ירוד (דיכאון, דאון), קשיים להתרכז או לחשוב בבהירות, מוטיבציה, רצון ותשוקה ירודים, תפקוד נמוך בחיים, חוסר עונג ושמחה, בעיות במיניות, תחושת פגיעה ביכולת שלי להיות בשליטה על חיי.
- עייפות/הירדמות מנטלית או פיזית.

:Flight
המערכת הגופרגשית מנסה לברוח מהאיום:
- התנתקות וחוסר נוכחות בסיטואציה עצמה - מכירות את זה שאת אחרי הסיטואציה, ולא בדיוק מבינה מה קרה?
- דחייה והתרחקות במערכות יחסים. אני נמנעת משיחה קשה, מתרחקת בתקשורת, או נעלמת מהקשר.

כשאני שמה לב שאחד מהסממנים האלה עולים אצלי, אני מנסה להתבונן במה שהגוף אומר לי. הוא יודע מתי הגבולות שלי נחצים - גם כאשר במיינד אני לא מבינה את זה. הגוף לא משקר. הוא גם לא מסתיר - אני רק צריכה לזכור להקשיב לו, ולסמוך על החוכמה שלו. הוא יודע.

בפוסטים הבאים אדבר עוד על החקירה הגופרגשית שלי כשנחצים הגבולות שלי ועולות בי חלק מהתגובות האלה - ואיך אפשר דרך הגוף ללמוד לשים גבולות.
וגם על כעס - שהוא רגש מורכב וחזק רגשית ותחושתית, שחשוב לשים לב אליו כשהוא עולה.

ואכתוב בהמשך גם על עבודה גופרגשית עם הצללים שלנו.

*

לחבק את הכאב זה לאפשר את העוצמה
תאריך: 3/7/2021 12:47:56
חבקו את הכאב שלכןם, בחייאת.
תמיד תמיד חבקו את הכאב.
לא משנה האם הוא בא או לא בא לכן בזמן המתאים, ואיך אתם מרגישים כלפיו. לא תמיד יש צורך בדיאלוג.
לא משנה אם אתן לבד או במערכות יחסים. לפעמים יש מי שיחבקו אתכם ולפעמים לא.
לא משנה מה הבודהיזם או האקזיסטנציאליזם או פרויד או יונג אומרים על זה. עזבו עכשיו מהניתוח של המיינד.
לא משנה מה עולם הטיפול ועולם האימון אומרים על זה, וכמה אתן נאחזים בו לצורך או שלא לצורך, ומה המקור שלו. עזבו אתכם מחפירות.
לא משנה אם הוא מתמשך ועוצמתי, או שהוא רק מוציא קצת את הראש פתאום כמו חילזון בסתיו.
לא משנה אם אתם מרגישים כאובים וקורבניים, או עוצמתיות ומלאות חיות ועם תחושת ראויות מהממת.
לא משנה אם החיים שלכן בזבל, או שאתם סופר מאושרים ומסופקות.
כאב פיזי או רגשי עולה. הוא היה שם תמיד, והוא ימשיך להיות שם. הוא חלק בלתי-נמנע מהחיים.
וכל עוד לא נראה ונחבק אותו ונכיר בו, כל עוד נתעלם ממנו וננסה להתעלות מעליו בלי להתבונן בו ממקום של חמלה, או כל עוד נאחוז בו מתוך אשמה, בושה וקורבנות (זה לא חיבוק, זה כלא) - הוא ימשיך לנדנד, הוא לא ישתחרר. תשומי, הכאב הזה.
אז חבקו את הכאב שלכםן. בלי לשאול שאלות. שאלות, ניתוחים, תובנות - אחר-כך.
קודם כל לראות אותו לרגע, לשהות, לשאול אותו מה הוא צריך עכשיו ולכמה זמן, ולחבק - כדי שתוכלו לשחרר אותו הלאה. כדי שהוא ירצה ללכת.
וככל שנוכל לשחרר את הכאב בזמנו המתאים ובאהבה, נוכל לאפשר ולהביא את העוצמה.
לחבק את עצמנו זה לחבק את עוצמתנו.
זהו. ככה פשוט.
כדי להנכיח את החיבוק - אני עושה את זה הרבה בגוף. מחבקת את עצמי, ממש פיזית, לשניה או דקה או רבע שעה. כך החיבוק נטמע פנימה. אני שם עבור עצמי בנוכחות מלאה.
חיבוק עצמי פיזי הוא מפגש מכיל ומלא בחמלה ואהבה עם עצמנו, בכל-כך הרבה רבדים.
לחבק את עצמנו זה לחבק את עוצמתנו.
ממש ממליצה לנסות.
על מרחב משותף בקשר
תאריך: 23/12/2020 21:06:24
אני מסתכלת על קשר תמיד כבנוי משלושה צירים: אני, היא והקשר. הקשר עצמו הוא מרחב *משותף*. 
המרחב המשותף חייב להיות בטוח. זה אומר רצון, תקשורת, בטחון להציב גבולות, בטחון להביא את כל החלקים שלי (=נראות), כבוד הדדי, תמיכה הדדית, נוכחות, דיאלוג, ועבודה *משותפת* - ומשם עבודה שווה (או מאוזנת) של כל אחת על עצמה. מהאישי לזוגי ובחזרה, במעגל של היזון חוזר.

אני עושה המון עבודה עצמית. תמיד - אני מאוד שואפת לצמיחה מתוך אינדיבידואציה (אני סולו פולי). אבל אני לא יכולה לשאת ספרציה. במילים אחרות - אני יכולה לעבוד על השיט שלי (אל מול הקשר) בעצמי, אבל לא לבד. או לא רק לבד.

הספרות המקצועית לא עושה הבחנה בין ספרציה לאינדיבידואציה - זהו אותו שלב התפתחותי (מרגרט מאהלר). אבל אני משתמשת במושגים האלה באופן שונה כדי להסביר את עצמי: ספרציה עבורי זו נפרדות - "את בשלך ואני בשלי גם בתוך הקשר", ואינדיבידואציה בשבילי זו מובחנות - "את בשלך ואני בשלי מתוך הקשר". 

אני תמיד אומרת שבגלל שאני תאומה, אני צריכה הרבה ביחדנס. אבל אני גם ממש צריכה את הלבד שלי, בדיוק בגלל שאני תאומה. אני אישה של ניגודים... לכן אני צריכה איזון מדויק בין הלבד לביחד.

זה מאוד קשור גם לדפוסי התקשרות, ויש להם תפקיד משמעותי ביצירת הבטחון. 

הבטחון של תחושת הביחד עבורי נוצר כשיש מחויבות. לא לי, אלא לקשר.

אני מדברת הרבה על המושגים acknowledgement, responsibility, devotion, obligation, commitment. 
אפשר לדון על ההבדלים ביניהם, אבל כולם חייבים להיות עבורי בקשר - מחויבות למרחב המשותף, הכרה בהתנהלויות שפוגעות בצד השני ולקיחת אחריות לשנות אותן, מציאת דרכי תקשורת מועילות, השקעה, התמסרות לביחדנס.
אני לא רוצה שמישהי תהיה מחויבת לי - לא מעוניינת בריצוי. אבל אני צריכה שתהיה מחויבות לקשר עצמו ולנראות שלי בו. צריכה להרגיש ש- I matter (והפוך) בגלל שהקשר מספיק חשוב.
אז אני לא צריכה מישהי שתהיה שלי, אבל כן צריכה מישהי שתהיה בשבילי, ובשביל שתינו.

ואם בפוליאמוריה עסקינן (למי שפולי פה) - היכולת לנהל כמה קשרים במקביל קשורה עבורי מאוד למידת הבטחון והביחדנס בכל אחד מהקשרים. 

מידת הבטחון זו תחושה סובייקטיבית, ולכל אח.ת מינונים שונים שלה מספיקים כדי לבסס בטחון.

מהם הדברים שעבורכן.ם יוצרים את המרחב המשותף, כמה איזון יש בין הלבד לביחד שלכן.ם, כמה בטחון אתם.ן צריכימות בקשר ואיך זה בא לידי ביטוי בקשרים הנוספים, אם יש כאלה?

*
תהליך המובחנות שלי בתוך מערכות יחסים - מי אני בתוך הקשר
תאריך: 23/12/2020 21:14:51

אני מדברת על זה הרבה, ומתייחסת פה להקשר הזוגי בעיקר. אבל מתאים ותקף מבחינתי לכל סוג של אינטראקציה.

אלה הצרכים שלי כדי שאוכל להיות אני בתוך מרחב משותף בכל קשר (זוגי, משפחתי, קהילתי, חברתי):

אני רוצה להתנהל ביעילות לשני הצדדים, בכל סיטואציה בהתאם אליה. אני רוצה לייצר מרחב משותף מועיל, פורה ומצמיח, של win-win situations. כזה שיאפשר לשני הצדדים להיות נאמנה לעצמה.

לכן בעיני יש תפקידים ואחריויות לשני הצדדים. בשביל שהקשר יעבוד, ומתוך ההבנה שיש השפעה הדדית של הקשר וטיבו על החיים הפרטיים, הפנימיים והחיצוניים, של כל אחת בנפרד. 

זה איך שאני הייתי רוצה "לעבוד בקשר":

* בעיני יש לי אחריות ללקיחת אחריות על התנהלויות ותקשורת, וגם על העבודה העצמית שלי, כמו לשני הצדדים. לי אישית ממש חשוב, שגם אני וגם הצד השני נהיה כאלה שלוקחות אחריות - לשמירת ויצירת מרחב משותף מיטיב. 

* זה אינו תפקידי להציל אף אחת מהקשיים שלה, אבל במרחב המשותף יש לי רצון (ובעיני לכן זהו תפקידי) להיות שם בשבילה, להבין איך אני יכולה לתמוך, לנסות להכיל. ולתקשר בחמלה כשאני לא יכולה או אין לי רצון להיות שם בשבילה.

יש בי רצון (ולכן זהו תפקידי) להקל על קשיים שנוצרים בקשר, במרחב המשותף. לא "הקשיים שלך בקשר הם בעיה שלך", אלא "אלה הקשיים של שתינו (אלה הקשיים בקשר), בואי נראה מה עושות עם זה". 

* זה ממש בסדר שכועסות עלי. אבל הייתי רוצה (ולכן תפקידי) לנסות להבין למה עולה כעס אצל הצד השני - האם חציתי גבול? האם הצבתי גבול? איך עשיתי זאת, איך תקשרתי את זה, האם אני לוקחת אחריות על מה שהכעיס?
אני רוצה לפתור ריבים, לא מסתפקת ב-"זה ממש בסדר שאת כועסת עלי". הכל לגיטימי, השאלה מה עושות עם זה:

אני רוצה להבין, להכיר, לקחת אחריות ולהתנצל אם פגעתי, לנסות לשנות התנהלויות שמעלות כעס.

* זה לגמרי בסדר שאגיד "לא". זה גם רצוי בעיני (ולכן תפקידי) לתקשר למה "לא", באופן שיהיה מותאם לצד השני. ואני אישית ממש בעד לנסות למצוא דרך אמצע, להבין מה הטווח של הלא שלי. וגם - אם "לא", אז מה "כן" (גבול זה גם מה כן) - ואיך אפשר לייצר את ה"כן" בצורה בטוחה ומועילה.

אני רוצה להיות בקשר שיאפשר לי את הבטחון להגיד מה "לא" ומה "כן", להציב גבולות, לבטא צרכים ורצונות.

* תפקידי הוא לשמור על האושר שלי, אבל לא במחיר של פגיעה בצד השני. אני לא עושה "מה שבא לי" כי האושר שלי, בלי להתחשב בהשפעה של זה על הצד השני.

וגם מתוך התחשבות באושר שלה. מתוך רצון והבנה, שגם היא צריכה להיות מאושרת בקשר הזה - ששני הצדדים צריכים להיות מאושרים. ולכן תפקידי לראות איך ואם וכמה אני יכולה לתמוך גם באושר שלה.

* זו אינה אחריותי לגרום לזה שהצד השני תהיה שמחה. אבל זו אחריותי לייצר מרחב מיטיב, זו אחריותי לנסות להפחית סבל, לנסות לשנות התנהלויות אם הן מפחיתות את השמחה שלה. אני *רוצה* שהיא תהיה שמחה בקשר, תפקידי לראות איך אני עוזרת לה בזה. 

* יש לי זכות להרגיש את הרגשות שלי, לא משנה מה אחרימות מרגישות לגבי זה. אבל זה תפקידי לתקשר את הרגשות שלי בצורה מיטיבה. 

אני גם רוצה שהצד השני לא תבטל את הרגשות שלי, שהיא תכיר בהם ובזכות שלי להרגיש אותם. שהיא תראה אותם, תראה אותי. 

* מותר לי לבלות זמן לבד, וממש כן כדאי שאתקשר את זה, שאסביר אם אני יכולה, שלא איעלם. בלבד שלי אני רוצה לראות איך אני שומרת על החוט המקשר, גם כשאין תקשורת. לבד במובחנות, אבל לא בנפרדות.

* מותר לי להיות מי שאני, לחשוב ולהגיד מה שנכון לי, אבל גם לתקשר את זה איך שנכון לקשר. ותפקידי, בשביל האושר שלי, למצוא קשרים/סביבה/קהילה שמאפשרים לי כמה שיותר להיות מי שאני. 

* אני לא רק מספיק טובה - אני מדהימה, מהממת, פאקינג מלכה. 
ואני גם לא יותר מדי (too much) - מותר לי וזו זכותי המולדת להיות הכי הרבה שיש לי, לקבל הכי הרבה מהכל, לתת מקום למה שחי בי. זו זכותי המולדת להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמי. 
ואני גם מבינה, שיש אנשימות/קהילות שעבורןם אני אהיה too much. וזה ממש בסדר. תפקידי, בשביל האושר שלי, להרחיק את עצמי מקשרים או קהילות שלא תומכים בזה - ולמצוא את המרחבים והקשרים שבהם אני מדהימה ומהממת על כל-כולי, בלי להתנצל. 

Unapologetically be the fucking amazing, awesome, powerful and free person that I am.

*

להכיר את מערכות היחסים שלנו עם עצמנו
תאריך: 3/7/2021 12:47:04
בזמן האחרון המסע שלי מתמקד בלהכיר ממש לעומק את מערכות היחסים שלי עם עצמי. להסתכל להן בלבן של העיניים.
אני מגלה המון מע' יחסים פנימיות שלא כ"כ הייתי מודעת אליהן. חלקן חדשות, וחלקן מלוות אותי עוד מהילדות.
חשבתי שאני מכירה את עצמי ממש טוב. עכשיו אני מגלה כמה עוד רב הנסתר מן הגלוי, ואני מתחילה לחקור. מפתחת דרגת שרלוק הולמס.
זה הרבה כואב, לפעמים מייאש, יותר ויותר מעצים - ובכל מקרה זה ממש שווה את זה.
התחלתי להשתמש הרבה בטכניקות של קונסטלציה/פוקוסינג/וואיס דיאלוג - כי אני מבינה שכל אינטראקציה שלי עם האחר.ת (בעבר ובהווה) היא ייצוג של אינטראקציה בתוכי. מה שאני פוגשת בחוץ, זה מה שאני פוגשת בפנים.
אז אני מדבררת את הקולות והייצוגים שבתוכי, נותנת להם לעשות דיאלוגים אחד עם השני.
וככל שאני עושה את החקירה לא רק במיינד, אלא גם בגוף, באנרגיה, ברגש, באינטואיציה (חקירה של האמבודימנט של אותם קולות) - כך ההיכרות עם מערכות היחסים שלי עם עצמי הן בדרגת שרלוק הולמס.
אלמנטרי, ווטסון.
לקיחת אחריות בקשרים, ואיך זה קשור לחופש לאהוב
תאריך: 3/7/2021 12:51:05
בשיח על מערכות יחסים קשובות עולה המון עניין האחריות - כמה אחריות יש לי על המצב הרגשי של הצד השני.ה, וכמה אני לוקחת על עצמי את מה ששלו.ה. על כך שחופש משמעותו בין היתר, שכל אחד ואחת אחראיים אך ורק על עצמןם.
זה רעיון נהדר, וכל-כך נכון במהות שלו, אבל כדאי להבין אותו לעומק.
ומכיוון שהוא עולה הרבה בא-מונוגמיה, חשבתי לכתוב את הראיה שלי על אחריות בקשרים כאלה, ובקשרים בכלל.
הגרעין של הרעיון הוא שאחריות אי אפשר לבקש, אפשר רק לקחת. אז זהו, שכדי לנהל מערכות יחסים מיטיבות, צריך באמת באמת לקחת אחריות.
וזה לא פשוט, לא לי. ממש לא.
לומדת על בשרי את עניין האחריות האישית טוב טוב לאחרונה... -
מה שאני כותבת כאן זה חלקית מניסיון וחלקית בקשה להתפתח לשם במסע שלי.
ובעיני בא-מונוגמיה יש לנו *שבעתיים* אחריות לקחת אחריות. יש לנו אחריות לעבוד על הדפוסים שלנו, יש לנו אחריות להתחשב בצד השני.ה ולראות אותםן, לראות את ההשפעה שלנו על הצד השני, על כל הצדדים השניים - בתוך רכבת ההרים המטורפת הזו.
חשוב לזכור את זה בדיוק משום שאיננו חייבים כלום לאיש. משום שלפי התפיסה הזו מותר לנו באמת לעשות כל מה שליבנו וגופנו חפצים.
זוהי מהות החופש, אבל זה גם מתכון לאסון - כשאיננו במודעות להשלכות של מעשינו בדרך אל החופש, אנחנו יכולות להתנהל בפוגענות.
וכשמדובר בכמה מערכות יחסים, עם כל התסבוכת המופלאה אך המאתגרת והמטרגרת של זה, הלראות את האחר.ת הופך להיות עניין מהותי.
אז מהמם להחזיק ברעיונות נשגבים - רק בואו ניקח אחריות לממש אותם על הכוונה האמיתית שלהם, ולא על התפיסה המעוותת או השטחית שלהם. בואו ניקח אחריות לא לנצל את הרעיונות היפים של הא-מונוגמיה והחופש ולהתנהל בצורה פוגענית בשם הרעיונות האלה.
אנחנו רוצים חופש לאהוב, להתענג, להיות ולממש את עצמנו? אחלה. אנחנו צריכות בחשבון שזה בא עם אחריות. יש פה א.נשים מולנו ואיתנו, ששמים את הלב והגוף שלהםן בקשר איתנו, בידיים שלנו (גם אם הןם הכי במובחנות, ראויות וכל המילים האלה), והרבה פעמים בא-מונוגמיה קשה ומאתגר להםן -
With great power comes great responsibility.
So own your shit.
בעיני זוהי המשמעות האמיתית של הרעיון הזה - להתנהל בצורה אחראית בכל הקשרים שלי.
והי, לנהל מערכת יחסים מיטיבה אחת, כמו לגדל ילד אחד (כך אומרים.ות) זה מספיק מסובך, אלוהימה. אז לנהל כמה במקביל - שבעתיים אחריות. קצת כמו ששני ילדים ומעלה זה יותר אחריות מילד אחד.
אני מאוד מתחברת למשפט "אין לנו אחריות על אחרים, אבל יש לנו אחריות כלפי אחרים". בעיני זה אומר אחריות על ההשפעה שיש לי על האחר.ת (accountability), ואחריות על עצמי לעשות מה שניתן כדי לא להתנהל באופן פוגעני (responsibility).
אנחנו לא חיים בוואקום - למעשים, לאמירות, להתנהלויות שלנו יש השפעה על האחר.ת.
קיימת השפעה הדדית בכל אינטראקציה שלנו עם הסביבה, ואמירות או מעשים שלנו יכולים לעורר רגש כזה או אחר אצל האחרת, מכל סיבה שהיא. ולפעמים הרגש הוא קשה ועולה כאב.
אז איך אפשר לקחת אחריות, בלי לקחת על עצמי את הרגשות, הטריגרים והפרשנויות שלהןם?
תלוי באינטראקציה, ובעומק הקשר. ותלוי כמה אני יכולה בפועל לקחת אחריות, כמה אני מודעת (לפעמים, לצערי, זה רק בדיעבד).
בכל מקרה, תמיד ארצה *לשאוף* ל-
- להיות בחמלה ואמפתיה, ולשמור על היושרה (לנסות לא להיות קקה, ובואו כולנו יוצאות כאלה לפעמים). להיות באינטגריטי, באכפתיות, ב"מנשיות". להשתדל. לא לזרוק ז@#. לא להיות בתוקפנות (מכל סוג שהוא), להתחשב.
פשוט ככה. וכמה לא פשוט...
- להכיר בהשפעה שיש לי על האחר.ת - גם אם זה לא במכוון או לא מודע, או לא אשמתי וזה בכלל פרשנות שלה. שניה רגע לראות מה קרה ונחווה אצלה, ולהגיד - אני מבינה/רואה שעלה הרגש הזה.
- לדבר על הדברים. לשמור כל הזמן על תקשורת (אני אישית מעדיפה הרבה תקשורת). להבין יחד ולחוד כמה זה שלה ומתוכה, כמה זה שלי, או ממני.
לראות איך גם לחוד וגם ביחד אפשר להקל או לשנות התנהלות אם צריך, תוך שמירה על הגבולות והצרכים של שתינו, לראות איך אפשר להביא ביטחון אם חסר.
- להתנצל ולקחת אחריות על טעויות ודפוסים, על תגובות מתוך טרגור, על חציית גבולות, על הפרת הסכמים.
- לשמור על הגבולות של כולםן, גם של האחרת. כן כן, להיות קשובה ולשמור על הגבולות שלה עד כמה שאני יכולה ומודעת, גם כשהיא לא עושה זאת.
- וגם - לקחת אחריות על לא לקחת אחריות. להציב את הגבול שלי (בצורה נעימה ומועילה) כשצריך - זה שלך, ואני לא לוקחת את זה עלי.
ולפעמים לקחת אחריות לעזוב קשר לא מיטיב.
- ללמוד מהטעויות שלי, מהפגיעות שלי, מההתנהגות שלי, מהדפוסים שלי. לפחות לקשרים הבאים או האחרים שלי. ללמוד להתנהל אחרת, יותר טוב.
אני רוצה להתנהל בעולם בצורה מיטיבה, גם לי וגם לאחרים.ות.
אני לא יכולה למנוע פגיעה, אבל אני יכולה למזער נזקים.
אני רוצה לקחת יותר ויותר אחריות על מרחב משותף מיטיב בכל הקשרים שלי, עד כמה שאפשר. פשוט משום שאני ממש, אבל ממש רוצה שכל העסק הזה יעבוד איכשהו.
בדיוק כשם שכדי לצמוח רצוי שאקח אחריות על החיים שלי - להיטיב עם עצמי, לראות כשפגעתי בעצמי, להבין מה המקור של הרגש שעלה, לראות אם יש מקום לשיפור או שינוי, להתנצל בפני עצמי (=חמלה עצמית); כך יש לי אחריות כלפי כל מי שנמצא.ת איתי בקשר.
בואו ניקח אחריות.
שיעור גם לעצמי. כל יום מחדש, כל קשר מחדש.
על בחירה ובחירות, ומעבדות לחירות
תאריך: 3/7/2021 12:48:52
בתוך התהליך שלי אני מבינה יותר ויותר, שכמעט תמיד יש בידי בחירה. וגם כמעט תמיד היא היתה שם, לכל אורך הדרך.
גם כשנדמה שהבחירה שלי מצומצמת, גם כש"הידיים שלי קשורות" זה בחירה.
בחרתי אפילו קצת, בחרתי את מה שאפשר באותו רגע.
גם כשנדמה שאין לי ברירה זה בחירה.
בחרתי לא לראות או לא להעיז אפשרויות נוספות.
גם כשאין בכוחי או ביכולתי לבחור את מה שרציתי זה בחירה.
בחרתי במה שלא רציתי, או ב"ליד זה" או ב"כמעט זה", או שבחרתי בחולשה או בחוסר אונים.
גם כשאני בוחרת בין גרוע לגרוע זו בחירה.
בחרתי את מה שיכולתי לבחור.
גם כשאני לא בוחרת או לא פועלת זה בחירה.
בחרתי להמתין, או בחרתי להימנע.
גם להיות כנועה זה בחירה.
בחרתי למסור את השליטה לידי מישהו.י אחר.ת.
גם הקורבנות שלי היא בחירה.
בחרתי בה כי היא שירתה אותי, או כי לא ידעתי איך להעצים.
גם חוסר הגבולות והריצוי שלי הם בחירה.
בחרתי לוותר על עצמי, כי רציתי למצוא באחר.ת בית, שייכות, קבלה, אהבה.
גם כשאני נפגעת או נעלבת זה בחירה.
בחרתי לתת לאחר.ת לערער את שלוותי, לחדור את הגנותיי, לטלטל את עולמי.
גם כשאני פוגעת זה בחירה.
בחרתי להתעלם מהרגשות של אחרים, או בחרתי לא לראות אותםן, או בחרתי בעצמי למרות שזה פוגע באחר.ת.
גם הלבדות שלי היא בחירה.
בחרתי להיות לבד, או להתנתק מהסביבה, או לקחת זמן לעצמי, או לקבל אל מרחבי רק מי שמתאימ.ה לי ממש ממש.
גם ההצפות שלי זו בחירה.
בחרתי בחוסר הוויסות, בחוסר השקט.
גם כשאני צועדת במקום זה בחירה.
בחרתי לא להתקדם, להאט, לנוח, לשהות.
גם כשאני מתווכחת ומתעקשת על אמיתות סובייקטיביות זה בחירה.
בחרתי להזדהות עם הזהויות שלי, עם העמדות שלי, עם הסיפור שלי.
גם כשאני רבה ומאשימה ושופטת זה בחירה.
בחרתי במלחמה, ולא בשלום.
גם להתנתק מעצמי, להיכנס לפריז, להתכווץ, להדחיק ולהכחיש זה בחירה.
בחרתי לשמור על עצמי מפני איום על המערכת שלי, בחרתי מתוך פחד לפגוש או להיפגע.
גם לא להצליח זה בחירה.
בחרתי לנסות, למרות אפשרות לכישלון.
גם כשאני חושבת שלילי ומתמקדת במה שאין לי זה בחירה.
בחרתי לחיות בחוסר שפע.
גם להישאר איפה שלא טוב לי זה בחירה.
בחרתי כי המחירים בלעזוב נראים לי כבדים מדי.
גם להישאר בארונות שלי זה בחירה.
בחרתי כי המחירים בלצאת ממנו נראים לי כבדים מדי.
גם לשקר ולהסתיר ולעשות ומניפולציות, לא להבהיר את עצמי ולא להיות כנה הם בחירה.
בחרתי בחוסר אותנטיות.
כל הדפוסים הלא מועילים שלי ששולטים בי ומנהלים אותי שוב ושוב הם בחירה.
בחרתי בסבל, בחרתי בעבדות.
כל זה לא באשמתי. וכל זה ממש לגיטימי.
ככה לימדו אותי לבחור, או אלה הבחירות שהמציאות הפנימית או החיצונית שלי מאלצות אותי לבחור.
ועדיין - בכל זה אני בוחרת. ואני בוחרת הכי טוב שיש לי בכלים ובידע וברמת המודעות שברשותי.
עד שאני בוחרת אחרת.
להצליח, ולווסת, ולהתחזק, ולשים גבולות, ולהיות אותנטית, ולהסכים לפגוש באומץ ובפגיעות, ופחות להזדהות עם הסיפור שלי, ולעזוב כשלא טוב לי, ולדבר ולהתנהל בצורה מקרבת, ולבוא בשלום, ולהתמסר אל השפע, ולהיפתח אל העולם, ולהיפרד מהדפוסים הלא מועילים שלי, ולהעצים - כל אלה הם גם בחירה.
בחרתי בשחרור, בחרתי בחופש.
כמעט תמיד יש בידי בחירה. וככל שאני מבינה את זה, אני בוחרת לקחת יותר אחריות על הבחירות שלי, בעבר ובהווה ובעתיד.
אני נעה כל הזמן על הציר בין עבדות לחירות - זה אנושי, זו האנושיות שלי. זו המציאות שלי, זה המסע שלי.
שנבחר כמה שיותר מהחופש ומתוך החופש, שנבחר כמה שיותר מיטיב.
ושנזכור - גם כשהתהליך שלנו מרגיש כמו הליכה מייגעת 40 שנה במדבר, אנחנו עדיין בוחרות להמשיך צעד צעד במסע אל עבר הארץ המובטחת - החופש להיות מי שאנחנו, במלוא הפוטנציאל שלנו.
שתבחרו, או לא תבחרו היום - ותשאו את הבחירה הזו בגאווה, כי היא מבטאת את מי שאתןם.
על תוקפנות ופגיעה, על תחומים אפורים, על לגיטימציה ועל שינוי סדרי עולם
תאריך: 3/7/2021 13:03:57
הנושא של לגיטימיות של רגשות, זוויות ראיה והתנהלויות שונות סביב דיכוי ופגיעה, הוא נושא סופר סופר מורכב ורגיש.
יש בהחלט קווים אדומים של פגיעה חד משמעית, שהיא גם מחוץ לחוק וגם מחוץ לגבולות ההסכמה שלנו כחברה - אבל יש הרבה יותר שטח אפור של התנהלות פוגענית מאשר קווים אדומים. יש טווח גדול של מציאות פוגענית שבנויה מרבדים של פרשנויות ורמות מודעות שונות.
ולמרות שאלה תחומים אפורים, ללא ספק מתבצעות פגיעות, והן מורגשות בכל המערכת.
ברמה החברתית אנחנו יכולים.ות במהלך החיים להיות בהרבה מן הפוזיציות.
זוהי המורכבות של החברה האנושית - רשת סבוכה של יחסי כוחות חברתיים ואישיים מתחלפים, גמישים, משתנים ובעלי רבדים שונים. קבוצות בתוך קבוצות, שבחלקן אנו עצמנו ניחשב פריווילגיות ופוגעניים, ובחלקן נהיה שייכימות לקבוצת הדיכוי/מיעוט.
זה תקף גם ברמה האישית - אנחנו רשת סבוכה של דפוסים והתנהלויות שחלקם פוגעניים וחלקם נפגעים, חלקם מדכאים וחלקם מדוכאים, יותר או פחות, ובאופן מתחלף ומגוון של צורות ויחסי כוחות.
יש את הסיפור של כל אחת.ד מאיתנו. את זווית הראיה שלנו, את המחשבות והרגשות שלנו, והגוף שלנו, את הטריגרים והטראומות והניצחונות, והפרשנויות שלנו על-פיהם. את העבר והחינוך שגדלנו על ברכיו, את הקולקטיב והתרבות וההסללות והתבניות שלנו. את הקווים האדומים והשטחים האפורים בתוכנו. את הדפוסים שלנו - שהביאו אותנו עד הלום (תרתי משמע).
ולכל צד יש את הבליינד-ספוטס שלו.ה - הדברים שאנחנו לא רואימות על הצד השני או על המציאות, או על עצמנו. בין אם מתוך הפוגענות ובין אם מתוך הפגיעות.
כל מה שאני כותבת - מתוך ניסיון של להיות בהרבה מן הצדדים...
איך במורכבות הזו של התחום האפור, גם ברמה החברתית וגם ברמה הבינאישית - איך אפשר לדעת באמת מי צודק ומי לא צודקת, מה נכון ולא נכון? ובכל זאת - הרי הפגיעה שם!
איך אפשר להתנהל בתוך מציאות לא אבסולוטית ודיסוננסית כזו של תחום אפור?
מי קובע.ת מה זו פגיעה, מהם הקווים האדומים והגבולות? מתי הפגיעה היא חד משמעית או נתונה לפרשנות? מתי בכוונת זדון ומתי היא לא מודעת? והאם כל זה משנה?
מה בין פגיעה גופנית ומינית לפגיעה רגשית? מי מהן נחשבת חציית גבול אדום, ומי בתחום האפור ולמה?
מי מחליט.ה מה גבולות לקיחת האחריות בשני הצדדים, ברמה האישית וברמה הקולקטיבית?
מהן קבוצות השייכות שלי של הצד המדוכא ו/או הצד הפריווילגי, האם אני משוייכת אליהן אוטומטית בכל דעותי ומעשי, והאם אני מייצגת אותן בכל שיח?
מה מועיל ומה ביכולת של איזה צד לעשות את ההסברה, ההתקרבות, הגישור?
מתי הזמן לדיון ומתי הזמן לשתוק ולהקשיב?
מתי ואיזו תוקפנות נחשבת לגיטימית ומתי לא - מהצד של התוקף, או מהצד של הנתקף בדרך להצבת הגבול שלו.ה?
ומה מידת הסבלנות, ההכלה, ההכרה, הסליחה שלנו להתנהלות לא מיטיבה מתוך הדפוסים הפוגעניים, או מתוך טעויות וחוסר מודעות, או מתוך הכאב והדיכוי והקורבנות?
מה מידת ההכלה של התנהלות פוגענית כלפי חוץ, ומה מידת ההכלה של התנהלות פוגענית כלפי פנים?
אוף כמה זה מורכב!!!
תשמעו, כל הכבוד לנו שבתוך התסבוכת הזו אנחנו מצליחימות לשרוד קשרים בינאישיים וקהילתיים.
עוד יותר כל הכבוד לנו שאנחנו מנסים ולפעמים גם מצליחות לעשות זאת בצורה יותר מיטיבה ואפקטיבית, ואיכשהו לשנות קצת סדרי עולם.
אהבה עצמית היא פוליאמורית!
תאריך: 3/7/2021 13:21:19

אתמול חשבתי על המושגים - till death do us part, ו- always forever.

ואז חשבתי - מערכת היחסים שלנו עם עצמנו היא היחידה שבה המשפטים האלה מתקיימים.

ואז חשבתי - אולי מערכת היחסים הבאמת מונוגמית שלנו היא עם עצמנו. עד שהמוות יפריד בינינו וזה.
ואז חשבתי - בעצם, מערכת היחסים שלנו עם עצמנו זה הדבר הכי פוליאמורי שיש!
אנחנו בקשרים שונים, משתנים ומתפתחים עם כל מני חלקים בתוכנו.
כועסות ורבות עם חלקם לפעמים, חומלים ומקרבים ומכילים את חלקם בעיתים אחרות. לאחד שמים גבולות, לשני לפעמים לא.
לכל צד בנו יש דפוסים משלו, ואיתם הוא בא לקשר מול כמה צדדים אחרים שלנו. חלקם מתענגים אלה עם אלה, וחלקם לא סובלים אחד את השני.
בסופו של יום אנחנו משתדלות לא ללכת לישון כועסים על אף צד בנו, גם אם הוא מסובב את הגב. ולפעמים אנחנו עוד כועסות והצד הזה ילך לישון על הספה.
והקנאה, הו הקנאה - כמה חלקים בנו מקנאים בחלקים אחרים.
ואז חשבתי עוד - הקשרים שלנו עם עצמנו הם על כל קשת סוגי מערכות היחסים (כולל הורה-ילד.ה ואחרות, אבל נשים אותן בצד). ממונוגמיה, דרך קשרים א-מונוגמיים שונים, ובהחלט בהחלט גם בגידות. רובנו בוגדים סדרתיים בחלק מהקשרים שלנו עם עצמנו.
בהקשר הזה, ממש כדאי שבכל מערכות היחסים שלנו עם עצמנו תהיה כמה שיותר היכרות ושקיפות.
מדיניות של הסתרות או don't ask don't tell בין חלקים שונים בנו - יהיו חוסר המודעות, ההכחשות, ההדחקות, הטראומות, הקשיים והפחדים להתבונן פנימה.
עם זאת, ככל שיותר "מטאמורים" של חלקים שונים בנו יכירו אחד את השניה, ככל שנדע יותר פרטים על כמה שיותר קשרים בתוך עצמנו, ככל שנצא מכמה שיותר ארונות פנימיים - כך נכיר יותר טוב את עצמנו בכנות, בחשיפות, ובפגיעות שיאפשרו לנו לצמוח.
לפעמים בתהליך הצמיחה אנחנו נפרדות מהרבה קשרים בין חלקים שבנו. כל מני קשרים לא מיטיבים ואף מתעללים, לא מדויקים, או לא בטיימינג הנכון לנו. לפעמים החלקים האלה ישנו צורה לקשר אחר, בלי האלמנטים שחיבלו בהם. לפעמים הם לא ייפגשו יותר לעולם, ולפעמים נראה אותם בחגים.
בחלק ממערכות היחסים שבנו נמשיך לפגוע בעצמנו (בואו, לפעמים אנחנו פאקינג עושים לעצמנו גזלייטינג), ולפעמים נמשיך להיפגע מעצמנו - ונהפוך לקורבן ומקרבן של החלקים שלנו עצמנו. שניהם קורבנות המלחמה הפנימית.
עד שנלמד להיפרד מהם. באומץ, בלי חרדת נטישה, בלי פחד לאבד, עם הבנה, חמלה ורצון להמשיך הלאה, ועם כלים וצידה לדרך.
כדי לעשות את כל אלה, דרוש לנו להרגיש בטוחות - שאנחנו פה כדי להיות עבור עצמנו גם ברגעים המכוערים והחלשים שלנו, ושאנחנו פה כדי להעצים את עצמנו. וגם שאנחנו פה לעשות כלים, לשטוף את הבית ולהוריד את הזבל. כל יום. זהו בטחון עצמי.
דרוש לנו אמון - שאנחנו רוצים להיטיב בקשרים בתוכנו, שלא נעזוב את עצמנו כשקשה או מאתגר, שנעבור את זה עם עצמנו יחד, שנהיה בביחד גם כשלבד, שאנחנו יכולות ומסוגלים לצמוח יחד עם עצמנו. זוהי אמונה עצמית.
דרושה לנו עבודה על הקשרים - להבין את הטריגרים, הטראומות והדפוסים של המפגש בין החלקים שבנו, להרגיע, להביא תקשורת מקרבת, ללכת לטיפול זוגי עם עצמנו כשצריך, ללכת עם עצמנו לסדנאות ולהקריא לעצמנו ספרים. לשנות דינאמיקות פנימיות ולהשתנות. זוהי עבודה/צמיחה/התפתחות עצמית.
וככל שיהיה לנו ובנו את כל אלה - נהיה מוכנות באמת להיפרד ממערכות היחסים המזיקות שלנו עם עצמנו, למצוא דרכים לעשות תהליכי שלום בקשרים בתוכנו, ומשם להעצים את כל הקשרים בתוכנו. להעצים את כל החלקים. זוהי אהבה עצמית.
אהבה עצמית היא פוליאמורית שכזו: כמה שיותר חלקים בי מרגישים שהם איתי בקשר מיטיב ומצמיח, וכמה שיותר מהם מרגישים ראויים ואהובים על ידי (ולכן מרגישים אהובים וראויים בפני עצמם) - כי יש בי מספיק אהבה לכולם. לכל כולי.
בין אלימות לחמלה
תאריך: 3/7/2021 13:05:43
בין אלימות לחמלה -
מחזיקה את הקצוות
שחיים בתוכי
שמדברים מתוכי.
בין שמיים לארץ -
בין התעלות
לאיבוד צלם אנוש
בין האור לצל
שבי
שבחוץ
אלוהימה...
מהלכת ביניהם כמו לוליינית על חבל דק,
מנסה לשמור שיווי משקל
יציבות
שלא ארעד
שלא אפול.
וכשארעד
וכשאפול
יודעת שיש לי רשת בטחון.
יודעת שיש לי רשות לבטחון
להרגיש את כל מה שחי בי
בין הקצוות.
מזכירה ונזכרת - האלימות, חוסר האונים והפחד קיימים בכולנו. בואו נצעד אל עבר החמלה, הסובלנות.
שלא נרעד, שלא ניפול.
מזכירה ונזכרת -
גם כשנרעד וגם כשניפול,
יש לכולנו רשת בטחון - רשת של תמיכה.
יש לנו את עצמנו, יש לנו אהובימות וחברימות ומשפחה, ויש גם תמיכה טיפולית.
אל תהססו להשתמש בכל סוג של תמיכה וגם להציע אותה מתי ולמי שאפשר. וכמובן לעצמכןם.
הושיטו יד להיעזר, הושיטו יד לעזרה. פנימה והחוצה.
מזכירה ונזכרת -
יש לנו רשות גם לרעוד וגם ליפול. להרגיש את כל מה שחי בנו בין הקצוות, גם אם קרוב אליהם.
ושיש לנו רשות לבקש בטחון ותמיכה. פנימה והחוצה.
מזכירה ונזכרת -
למצוא את הדרך להלך מהחושך אל האור בשיווי משקל, ביציבות. פנימה והחוצה.
💜
בואי חזרה הביתה אל הגוף - ליווי במסע האמבודימנט
תאריך: 13/12/2020 17:34:27

בוא.י הביתה אל הגוף. 💜

*מה זה הדבר הזה שאת עושה, איילת?*
אז הנה מה שאני עושה - המהות של ליווי במסע האמבודימנט.

אני מפגישה אותך עם הגוף: "שלום גוף, שלום האני שלך. תכירו - נעים מאוד".

אני מתרגמת שפות.
מדברת לך את שפות הגוף שלך. מלמדת אותך להקשיב למה שיושב בו - לכאב, לקושי, לחלומות, לגאווה, לאהבה ולחמלה. לחכמה הפנימית שלו.
מדברת דרך הגוף שלך את שפות המילים. מלמדת אותך לדבר דרכו את המיינד שלך, הצרכים, הרצונות, הגבולות, ההגדרות ואי-ההגדרות.
עד שלא תצטרכ.י את התרגום שלי יותר כדי להבין אותו, כדי להבין אותך.
עד שתדע.י לדבר כל תא שבך, לדבר את כל-כולך.

אני מתווכת בתהליכי השלום שלך עם עצמך. בונה גשרים בתוכך. יוצרת קשרים.
מזמינה דו-שיח בין כל החלקים שבך, שפוגשים את העולם שבפנים ואת העולם שבחוץ.
מביאה לדושיח את הגוף שלך, את הלב שלך, את המיינד והרגש. את אנרגיית החיים שבך. את הרוח המתעצמת שלך.
עד שתוכל.י להושיט אליך יד לשלום.
עד שתוכל.י להושיט יד לשלום אל העולם.

אני מרגיעה אותך בעומקייך.
מאפשרת לך לשחרר את כיווצי המלחמה, לנשום לרווחה.
טומנת בך את זרעייך, שולחת בך שורשייך.
מניחה עיגול אבנים סביב מדורתך.
עד שתוכל.י להתרווח.
עד שתוכל.י להתקרקע בתוכך.
עד שתוכל.י לגדול מתוך עצמך.
עד שתוכל.י לבעור את תשוקתך.

אני נותנת לחלקים שבך נראות, שייכות, מרחב בטוח.
עד שתמצא.י אותם אצלך.
עד שתרא.י אותך.
עד שתרגיש.י שייכ.ת אליך.
עד שתמצא.י מקום בטוח לשכון בו בתוכך.

אני משמיעה באוזניך את המוזיקה שלך, שרה לך שירי הלל לאל.ה שאת.ה - שירים שכתבת לעצמך.
עד שתאמינ.י לגדולה שלך.
עד שתחגגי אותך.
עד שתרקוד עם החיים טנגו של עונג.

אני מוסרת לידייך את המפתח אל החופש שלך. קוראת אל הגוף שלך לקרוא לך אל האור. גם ממחשכי הצינוק הוא יקרא לך.
עד שתהי.ה מוכנ.ה לפתוח את הדלת בעצמך.
עד שתוציא אותך לחופשי.
עד שתפרשי את הכנפיים.

זה המסע שלך.
אני רק מלווה אותך, הולכת לצידך, מאירה לך את הדרך.
עד שתחזר.י אליך הביתה.

בוא.י הביתה אל הגוף. 💜

*


איך שאני נעה בגוף, זה איך שאני נעה בחיים; איך שאני מרגישה את הגוף, זה איך שאני מרגישה את החיים.
תאריך: 3/7/2021 13:02:42
איך שאני נעה בגוף,
זה איך שאני נעה בחיים;
איך שאני מרגישה את הגוף,
זה איך שאני מרגישה את החיים.
המשפט הזה הוא המילים שלי לתאר את התמצית של מה זה אמבודימנט - החוויה הגופרגשית והחיבור לאני המשתקף בגוף.
הוא מבהיר עד כמה חשוב למצוא בגוף בית וסנטר ושורשים ובטחון - כדי למצוא בית בנפשנו פנימה, למצוא בטחון בעצמנו כדי להתנהל ביציבות ובסנטר בחיים.
הוא מבהיר עד כמה אפשר למצוא עוצמה וחוסן וחוזק והטבה וזרימה וגמישות ועונג ואנרגיה ושפע דרך הגוף ואל החיים שלנו, אל המיינד המודע והבלתי-מודע שלנו. אל התפיסה שלנו של המציאות, הפנימית והחיצונית. אל המעשים שלנו בעולם הזה.
הוא מבהיר כמה אהבה של הגוף שלנו, חמלה אל הגוף, וקבלה שלו - הם קבלה וחמלה ואהבה לעצמנו.
When I move I'm moved - Movement
תאריך: 13/12/2020 17:53:59

*

Sometimes I feel like I lack movement. In my body, in my body-mind, in my motivation, in my actions.

I feel so stuck, blocked, stagnated. The muscles of life freez. A halt.
Sometimes I crash. I feel I've emotionally run out of gas. Exhausted.

On these kinda days I do my best to do a few things that help me bring movement into my life (really recommend):

* Self-sessions of yoga, breathwork, tantra, guided meditations, mindfulness, self-pleasure and conscious free dance - which move the layer of Fuzz that has accumulated over the muscles and tendons, and over the emotion and mind. Which move the evergy inside me, reminding me that I'm still alive.

* A quick walk or a sunset walk - that expand the lungs and diaphragm, and create a bigger space for what lives in me, for what wants to be released and expressed, for what wants to enter, for what wants to get filled.

* In-depth processes on my way to owning my sovereignty - in which I feel like I have taken a step forward (and up), after a few steps inward. Goddess bless alchemy.

Movement and Stop/Pause are the natural pulse of life. They are in every heartbeat, in every breath, in every cell of our bosy and emotions, in every birth and death.

So what about that cycle between them, when I feel stuck?

To get this cycle going, I try to remember that there is always movement, that it is present even when it's hidden from me.

I try to remember that when I am looking to move forward, my job is only to stimulate the heartbeat, AND to allow myself the stop and take a break, with compassionate self-love and tenderness.
Because stopping is the rest between movements, it is relaxation. It is surrender, it is letting go.

I try to remember that in the transition between movement and stopping/relaxation lies healing.

How do you bring more movement into your life?
How much do you allow yourself to stop, rest, let go - and how do you do it?

*
המחזוריות הגופרגשית - לאהוב את עצמי
תאריך: 13/12/2020 18:02:28

*

קיבלתי ווסת - המתנה החודשית שניתנת לי כדי שאזכור וארגיש את מחזוריות החיים, את המחזוריות שלי עצמי.

חשבתי על המילה הזו - מחזוריות, שורש ח.ז.ר., ונכנסתי עוד פנימה לתחושה שלה בתוכי.
ואז עלתה בי פרשנות מעניינת:
המחזוריות הגופנית-רגשית אצלי היא הגלים של איפה אני מול עצמי ומול החיים.
ואז המילה "אהבה" עלתה בי.
אהבה עצמית עבורי היא לאהוב או להיות בחמלה לכל הצדדים שבי, לכל הגלים שעוברים עלי.
להכיל את עצמי, להיות לעצמי רחם, אם ואחות. לחזור אל עצמי שוב ושוב במחזוריות בין הימים/תקופות/רגעים הטובים לאלה המאתגרים. בטוב וברע.
כש"רע" לי אני נוטה להתרחק מעצמי. ה"רע" הזה מלא בשיפוטיות עצמית, בחוסר חמלה. אני הופכת להיות "האיש הרע" בסיפור האישי שלי.
זאת ההיא - הכועסת והנכשלת והילדותית, זאת שעושה אקטינג אאוט וחוטפת טנטרומים.
לא פשוט לאהוב אותה...
כשאני אוהבת את עצמי גם בימים או ברגעים האלה, כשאני מצליחה להיות מלאת אהבה וחמלה כלפי "האיש הרע" שבתוכי - אז אני חוזרת אל עצמי.
ואז עלתה בי המילה "לחזר", מאותו השורש.
כשאני מתרחקת מעצמי, כדי לחזור דרוש חיזור. אני מחזרת אחרי עצמי - מביאה לי פרחים ושוקולד, אומרת לעצמי מילים יפות ומרגיעות, לוקחת את עצמי לטיול שקיעה.
ואז עלתה בי המחזוריות שלי אל מול החיים.
כשאני בתהליך התפתחותי אני מחזרת אחרי האני העליון(ה). מביאה פרחים ושוקולד. חוזרת אליה שוב ושוב, רוצה כל-כך להיות בקרבתה.
ומה עם ההיא, שקשה יותר לאהוב - היא האנושיות שבי. היא לא "איש רע". היא הרי הילדה הפצועה, הכואבת, הבודדה. אהבה עצמית היא לרצות להיות בקרבתה לא פחות - היא ממש רוצה וצריכה בקרבתי.
זוהי המחזוריות של האהבה העצמית שלי - לחזר ולחזור שוב ושוב אל האני העליון ואל האני האנושי. מפה לשם וביניהם(ן) - בפלרטוט אינסופי.
להתייצב תמיד ולהגיד לעצמי - "הינני".
מהן החוויות שלכןם של במחזוריות של החיים ושל הגופנפש?
ומה שלום האהבה העצמית שלכםן?
לנוע, לנוע, לנוע - על תנועה
תאריך: 13/12/2020 18:06:26

*

לפעמים אני מרגישה שחסרה לי תנועה.

בגוף, בגופנפש, במוטיבציה, בפעולה.

מרגישה תקיעות שכזו, סטגנציה.

החיים מאובנים. עצירה.

מרגישה שחסרה לי תנועה אל עבר הטוב, השפע.

בימים האלה יש כמה דברים שעוזרים לי להכניס תנועה לחיי (ממליצה ממש):

* סשן עצמי של יוגה, breathwork, מדיטציה מודרכת, מיינדפולנס, קונסטלציה, עונג ותנועה חופשית מודעת - שמניע את שכבת הפאזז שהצטברה לה מעל השרירים והגידים, ומעל הרגש והמיינד.

* הליכה מהירה או טיול שקיעה - שמזיזים ריאות וסרעפת ויוצרים מרחב גדול יותר למה שחי בי, למה שמבקש להשתחרר, למה שמבקש להיכנס, למה שמבקש להתמלא.

* תהליכי עומק בדרך ל- owning my sovereignity - בהם אני מרגישה שצעדתי צעד קדימה (ולמעלה), אחרי כמה צעדים פנימה. Goddess bless alchemy.

תנועה ועצירה הן הפעימה הטבעית של החיים.

הן בכל פעימת לב, בכל נשימה, בכל תא של הרגש, בכל לידה ומוות.

אני מנסה לזכור את זה - שישנה תמיד תנועה, שהיא נוכחת גם כשהיא נסתרת ממני. שכשאני מחפשת להתקדם, התפקיד שלי הוא רק להמריץ את פעימות הלב, ולא פחות חשוב - להרשות לעצמי את העצירה, בחמלה ואהבה עצמית. כי העצירה היא המנוחה בין תנועה לתנועה, היא ההרפיה.

אני מנסה לזכור שבמעבר בין תנועה לעצירה/הרפיה טמון הריפוי.

איזו תנועה התרחשה אצלכן היום?

כמה ואיך אתן מאפשרות לעצמכן לעצור, לנוח, להרפות?

*

על מוטיבציה ודרקונים
תאריך: 13/12/2020 17:58:34

כדי לנוע בחיים אני צריכה מוטיבציה של אש.

צריכה בערה, אגני,
ניצוץ של חיים מתוכי שהופך לשלהבת.
מהבטן התחתונה, מהאגן -
לשלוח להבות
אל הרגליים לזוז,
אל הידיים לעשות,
אל הראש להחליט ולפעול.

צריכה חום לוהט אל תוך התאים.
צריכה מולקולות מבעבעות מתוכי.
צריכה להמיס את שכבת הפאזז שהצטברה ומאבנת
את שרירי הרגש.

צריכה התלהבות של ילדה.
צריכה חזון.
צריכה משהו גרנדיוזי
לשאוף אליו,
לנשוף עליו
את להבות הדרקונית שלי.

כדי ללבות את האש הפנימית שלי,
כדי להתניע,
אני צריכה שאותו משהו
יהיה עצמו דרקון נושף.
שינשוף אל תוכי
וילחש לגחלים הלוחשות שלי
שבבטן ובאגן
להפוך למדורה ענקית.
צריכה דרקון לרקוד איתו באש.
אני fire keeper אני...

היום חזרה המוטיבציה.
היום חזרו הדרקונים.
ונשפנו והצתנו וליבינו את האש.
היקום אלי ואני אל היקום,
בריקוד מכונף ששרף
שאריות של כלום.

מה גורם לכןם למוטיבציה?
כמה קל או קשה לכםן להתניע ולהניע?
מה שלום האש הפנימית שלכןם?

*

על איכויות של יעילות
תאריך: 3/7/2021 13:04:42
יעילות - כמה זה מועיל, כמה זה טוב להיות יעילים. כמה זה עוזר בחיים - לקחת אחריות על ה-doing שלי, לבנות אסטרטגיות להצלחה, לעשות סדרי עדיפויות. לעשות המון בכמה שפחות זמן, לתקתק, להספיק, להיות בעשיה, להיות פורה, להשיג את מה שאני צריכה.
מעולה להיות מועילה, זה מביא לי מלא שפע! שפע חומרי, שפע של עשיה, שפע של אנשימות, שפע של עונג. אם יש לי רק 24 שעות, ובא לי שפע של הרבה מהכל - ממש כדאי לי להיות כמה שיותר מועילה. זה מביא תוצאות, זה מביא הצלחה!
האומנם?
מה עם האיכות של העשיה שלי? כמה שפע יש שם בבפנים, בתחושה, בתוצאות הפנימיות ולא רק החיצוניות?
שפע עבורי זה מה שנעשה ומתקבל מתוך התרחבות, שמחה, רוגע, קבלה ונתינה. איכות ולא כמות.
כמה תחושת שפע יש בהמון עשיה והישגים, כסף והצלחה וממון - כשהם באים מתוך כיווץ, לחץ, חוסר סבלנות, שיפוטיות, אשמה ובושה?
כמה תחושת שפע יש בהדחקה ואשמה ושיפוטיות כלפי המקומות שרוצים לא להיות בעשיה, שרוצים רגע לנוח, שרוצים וצריכים לכמה רגעים או שעות או ימים להיות לא יעילים?
יעילות עבורי זה להיות מודעת לבחירה מה עושה לי (ולאלה שמסביבי) טוב מבין כל האפשרויות כרגע, ואז לעשות פעולות כדי לשים תנאים מיטיבים למימוש האפשרויות האלה.
יעיל זה מה מועיל, לא מה משיג לי הכי הרבה בזמן הכי קצר. איכות ולא כמות.
כמה זה באמת יעיל, אם היעילות שלי שולטת בי, מעמיסה עלי, באה על חשבון הבריאות שלי, על חשבון הזמן שלי עם עצמי או עם אהובימות, על חשבון ה- wellness שלי - עד שאני קורסת?
האם יעילות היא בהכרח בעשייה, או גם מנוחה ושהייה ועצירה? למשך כמה זמן ובאילו עוצמות?
מתי עשיה ואי-עשיה הן מרחיבות ומתי הן מכווצות?
איך מרגיש ה-doing של ה-being?
איך מרגיש ה-being של ה-doing?
איך מרגיש איזון בין השניים? איך אני מוצאת את הקצב הנכון, את המקצב?
איך התחושות האלה באה לידי ביטוי בהתנהלות של הגוף במרחב, בתנועה, באנרגיה, ברגש היושב בשרירים?
כמה אפשר לטחון??
תאריך: 7/1/2021 11:11:06

לפעמים אני צריכה מנוחה מכל תהליך הצמיחה האישית הזה.

צריכה הפסקה רגע מלטחון עם עצמי - מלהבין, לפרק, לחבר, להתבונן מאלף זוויות, לקלף שכבות, לפגוש מקומות, להקשיב לקולות. מלהשתנות.

אפילו מלהתחבר לעצמי דרך הגוף אני צריכה הפסקה. חשבתןם שזו לא טחינה? תדמיינו - טחינה + "איפה זה יושב לי בגוף".

ומדיטציה ומיינדפולנס זה חלק מהתרגול היומיומי. גם מהן צריכה הפסקה לפעמים.

טיול שקיעה מלווה בהגיגים על משמעות הקיום והטבע.

שלא לדבר על הקפה של הבוקר, שהטעם שלו משום מה מפיק ממני פוסטים לעת זריחה.

ולא יכולה "לברוח לעבודה", כי המקצוע שלי זה פשוט להעביר את הטחינות שלי הלאה.

ולא יכולה להתנחם אפילו באיזו שיחת חולין משעממת עם חברותים, כי התעקשתי לבחור כאלה מהעולמות שלי. אלוהימה, כמה טחינות.

אפילו הסקס הוא מודע כזה, עם תשומת לב וריפוי וזה. גם כשזה "זיון".

בקיצור, אין רגע דל.

באמת זה מתיש לפעמים.

התשובה - להיות בחמלה לנטפליקס

איך ואיפה אתןם מוצאימות מקומות לנוח מכל התהליך הזה כל היום?

*